הרב חיים דוד הלוי - סיפור חיים

הקדמה 

אני לא חושבת שהרב חיים דוד הלוי חשב שאי־פעם יכתבו עליו ספר.

אולי הוא חשב שמישהו יכתוב עבודת דוקטורט על הגותו, על משנתו הדתית, אבל לא ספר כמו זה שאתם אוחזים עכשיו. ספר המספר על חייו, על דמותו, על קורותיו.

הוא לא השאיר רמזים או פירורים לאורך הנתיב כדי שנוכל לעקוב אחר מהלך חייו, לא דיבר הרבה על עצמו, לא פיזר סיפורים. את מה שהיה לו לומר, אמר רק בספריו, ושם היה גלוי לב ודיבר בכנות עם הקוראים. משם ניתן היה ללקט מעט על מחשבותיו האישיות וגם על מאורעות חייו. אבל רק מעט.

כשהתחלתי לכתוב את הספר, הרגשתי שהרב ממאן להצטרף למסע הזה. בדרך כלל בכתיבת ביוגרפיה, לאחר מחקר מקיף, ראיונות וקריאה בכתובים - יש רגע שבו, כביוגרפית, יש לי תחושה שהבנתי את הדמות. אני מכירה אותה ואת נפתולי מחשבותיה ורגשותיה, ומשם אפשר להתחיל לכתוב. לפעמים זה קורה אחרי חודש, לפעמים אחרי שלושה, אבל הרגע הזה חייב להגיע.

את הספר הזה כתבתי במשך תשע שנים, שבהן עסקתי רק בו. התעמקתי, חקרתי, ראיינתי, למדתי את ספריו, אבל הרגע המזוקק הזה של ההבנה לא הגיע. הכרתי את הרב היטב תוך כדי הלימוד והמחקר, אבל עדיין לא יכולתי לכתוב בחופשיות שכך וכך הוא חשב או הרגיש. הרב עדיין היה בבחינת נעלם. לכן חשבתי שבאופן מיסטי כלשהו, הוא לא מעוניין בספר.

התחושה הזאת התפוגגה יום אחד בעת שהשתתפתי בשיעור "מסילת ישרים". לאחר שטיפסנו במעלה הזהירות, הזריזות, הנקיות ועוד, הגענו למעלת החסידות. מי שהגיע עד שם והוא "חסיד", אמר לנו הרב, איננו אדם רגיל כמוני וכמוכם. הוא אדם שמחובר לרצון שמים. רצונותיו הפרטיים הם כלליים לגמרי וקשורים לעם ישראל ולקשר החי שלו עם ריבונו של עולם.

בבת אחת נפלו לי כל האסימונים. זהו בדיוק. זה הרב חיים דוד הלוי!

מאז נחה דעתי. הבנתי שהרב היה גבוה מעל גבוה. אין לי ולא תהיה לי היכולת לרדת לשורש מחשבותיו ורגשותיו. מאותו רגע הנחתי לציפייה שההבנה תבוא וכתבתי מתוך התובנה של קוצר ידי וההשלמה איתה.

לעתים קרובות חשתי פיק ברכיים. חשבתי שאולי עדיף שלא אכתוב. מי אני שאכתוב על הרב חיים דוד הלוי? אולי עדיף שתלמיד חכם יעשה זאת במקומי? ואז היה מגיע החשש שמא אם נחכה, הספר לא ייכתב לעולם, ועם ישראל לא יזכה להכיר את דמותו הנפלאה. ושוב הייתי מתיישבת להמשיך לכתוב. בכל זאת ואף על פי כן.

אני יכולה לומר ביושר שעשיתי כמיטב יכולתי. אך אתם כקוראים, דעו שייתכן שלא הגעתי מספיק גבוה, או לא ירדתי לעומקם של דברים שהיו נסתרים מעיני. כמו כן אני רוצה לבקש את סליחתו של הרב, אם לא כיוונתי לדעתו או שגיתי בתיאור כזה או אחר.

כיוון שהספר נכתב כסיפור ולא כהגות, מדי פעם הבאתי דו־שיח של הרב עם אנשים. כמובן לא הייתי נוכחת בשיחות אלה, ואין אלה ציטוטים מדויקים. הבאתי את הדברים כפי שסיפרו לי אותם אנשים ששוחחו איתו, או כפי שהבנתי את רוח הדברים. היכן שהיו בידי ציטוטים מדויקים, הם מובאים באופן שתוכלו בנקל להבחין בהם ולמצוא את המקור על ידי ההפניה.

הרב חיים דוד הלוי היה שרוי כולו בתודעת אתחלתא דגאולה. הוא כתב והגיב למאורעות שעברו על מדינת ישראל ועמד בקשר חי ומתמיד עם הציבור הישראלי. לפיכך בחרתי לחבר את סיפור חייו עם סיפורה של המדינה, בשנים שלפני הקמתה ובשנים שאחרי כן. הספר צועד אם כן באופן כרונולוגי, כששני הסיפורים מעורבים זה בזה - שלו ושלה, שלובים ומחוברים כפי שאכן היו במציאות.

במהלך העבודה ביקשתי מאנשים רבים לראיין אותם ולשמוע על הקשר שהיה להם עם הרב הלוי, או ללמוד מהם על תקופה מסוימת בהיסטוריה של מדינת ישראל. היו אנשים שביקשתי ללמוד מהם על ההלכה הספרדית, על העולים מן המזרח, על הפוליטיקה של אותם ימים. חלקם כלל לא הכירו את הרב באופן אישי, אך התגובה היתה תמיד, וללא יוצא מן הכלל, רצון עז לסייע. "הרב הלוי," הם אמרו, "ראוי מאין כמוהו שייכתב עליו ספר," ומיד נפתח היומן ופגישה נקבעה. הרגשתי את האהבה הרבה ואת ההערכה העצומה שהרב זכה להן מכל עבר.

לסיום אני רוצה לומר תודה.

תודה רבה לילדיו של הרב חיים דוד הלוי, שהיוזמה לכתיבת הספר היתה שלהם. תודה מיוחדת לרונית שלוש ולגילה אמיתי, בנותיו של הרב, על האמון, הליווי והעידוד ועל העזרה בכל זמן ובכל שאלה.

תודה רבה מעומק לב לבעלי היקר, דניאל, שאִפשר לי להתפנות למסע הארוך הזה. הוא היה זה שעמד לצדי ברכבת ההרים של ייסורי הכתיבה, ואין זה דבר של מה בכך.

תודה מעומק לב לאנשים רבים מספור ששיתפו אותי בסיפוריהם, בתובנותיהם ובידע הרב שלהם. היו אנשים רבים־רבים שכאלה, אך ביניהם היו גם כאלה שממש ליוו את הכתיבה מרחוק בעניין, או שהקדישו לי שעות רבות, ולהם אקדיש תודה מיוחדת (כמובן איש מהם אינו נושא באחריות על מה שנכתב):

עזרא ברנע ז"ל, שנפטר בשנה זו, היה לי למורה ולעזר רב בכל הקשור לדמותו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. כמה חיכיתי לתת לו במתנה את הספר המוכן, ולא זכיתי.

ציון סולימן מקהילת האורפלים עקב במשך כל השנים אחרי כתיבת הספר, במילה טובה ובעידוד ובשותפות מלאה. הוא החכים אותי באשר לשנים שבהן כיהן הרב הלוי בראשון לציון.

הרב אחיה שלמה אמיתי, חתנו של הרב הלוי, שהודות לקרבתו הרבה אל הרב - יחד עם העובדה שהצטרף אל המשפחה כאדם בוגר וכרב בפני עצמו - היה מקור בלתי נדלה לסיפורים ולפרשנות. עזרתו היתה משמעותית מאוד.

הרב חיים ענזי, האחראי על רבני בתי הספר בחינוך הממלכתי־דתי, גם הוא היה שותף מלא. פעם בחודש או חודשיים הייתי מקבלת ממנו טלפון, "אני לרשותך. במה אני יכול לעזור?" והוא עזר הרבה.

הרב משה עמיאל, שערך את הספר "מורה לרבים" על משנתו החינוכית של הרב הלוי, היה מוכן להסביר ולענות על כל שאלה שהתעוררה בדרך.

פרופ' ניסים ליאון, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, הקדיש לי מזמנו הרבה שעות על מנת להכניס אותי לכל הקשור בסוציולוגיה של התקופה שבה חי הרב הלוי וההתמודדות של הרבנים הספרדים.

אהרון אבוחצירא ז"ל, בנו של הרב יצחק אבוחצירא, הבבא חאקי, ושר לשעבר בממשלות ישראל, סיפר לי על ארגון הרבנים הספרדים, שבו היו חברים אביו והרב הלוי. הוא היה מוכן לענות על כל שאלה, תמיד ובכל שעה.

שמואל כהן, מקהילת אוהל מועד בתל אביב, שהיה מלווה את הרב מביתו לבית הכנסת באהבה ובהערכה רבה, סיפר לי על הרב הלוי של שנות תל אביב.

הרב משה אלחרר, רבה של שלומי, סיפר לי רבות על הרב עוזיאל, והיה נכון לעזור בכל שאלה.

מרים הופמן - ליוותה כעורכת את הספר בתחילת דרכו, והיתה לי לעזר.

יואב שורק, אחי היקר, עורך הספר, שהיה מוכן לעזור לי בכל עת במילה, בהקשבה ובהבנה של עורך, גם הרבה לפני שהתמנה לעורך הספר.

ולבסוף תודה רבה ל"קבוצת התמיכה" שלי שקראה את הפרקים הכתובים - לעתים בלחץ ובשעות־לא שעות - העירה ונתנה לי כוח. לא הייתי יכולה לעשות זאת בלעדיכם: הורי היקרים - פרופ' טוביה ואסתר שלזינגר, אחי היקר שלומי שלזינגר וכל ילדי היקרים. תודה מיוחדת לבני זאב, שהחזיק מעמד לאורך כל תשע שנות הכתיבה וקרא כל פרק ופרק!

אני מודה לריבונו של עולם על שנתן לי את הכוח להתמיד ולכתוב.

ולוואי והספר יוסיף אור וטוב.

אפרת קראוס

efratkra@gmail.com

ניסן תשפ"ה

גוש עציון

סיפורו של הרב חיים דוד הלוי אינו מתחיל ברגע לידתו.

אם נתחיל מרגע לידתו, יהיה זה כאילו תלשנו מן הספר את עמודיו הראשונים. נדמה שדווקא העמודים הללו, אלה שהתרחשו לפני היותו, הם שקבעו יותר מכול את נתיב חייו.

לא כל אחד בוחר להקשיב לשליחות שהוטלה עליו עם בואו לעולם. אצל הרב חיים דוד הלוי ההקשבה הזאת ניכרת בכל פסיעה.

הוא נולד בשנים שבהן היתה הקהילה הספרדית בירושלים על פרשת דרכים ונהפך לחלק מן הבחירה שלה בחיים.

גם להוריו, משה וויקטוריה, הוא נולד מתוך רגע של פרשת דרכים. הכול התחיל בבוקר חורפי וגשום בירושלים של שנת תרפ"ג, 1923.

פרק ראשון

ילדות

"אנחנו רוצים להתגרש," אומר האיש, ואשתו מחזקת את דבריו בניע ראש מבויש.

הרב שלום הדאיה הישיש נע על הכיסא באי־נוחות. עשרות שנים הוא מכהן בבית הדין הרבני של העדה הספרדית בירושלים והוא יודע איך נראים בני זוג שבאים להתגרש. השניים האלה בהחלט לא נראים ככה. הוא גם מכיר אותם, הם שכנים שלו. משה לוי, סנדלר ירא שמים ועדין נפש, שליח הציבור בבית הכנסת טראנטו שבשכונת אוהל משה, ואשתו ויקטוריה. הרב רואה את הדמעות בעיני השניים, ולבו אומר לו שהם עושים טעות נוראה.

"על מה ולמה?" הוא שואל אותם.

"כבר שבע־עשרה שנה שאנחנו נשואים, כבוד הרב," אומר משה ומתקרב אל הדיין. "ואין לנו ילדים... חשבנו שאולי מן הראוי ש..."

הרב שלום הדאיה לא נותן למילים להיאמר. צריכים להיות עיוורים כדי לא לראות את האהבה ואת החמלה ההדדית שהובילו את בני הזוג אל הרגע הקשה הזה. כמה לילות ללא שינה עברו עליהם, איזו התחשבות זה בזה ואיזו הכנעה של קבלת הדין. התמונה בהירה מול עיניו, והוא עוצר אותם.

"אם כן, מדוע אתם בוכים?" הוא שואל רק כדי לאשר את תחושותיו.

"כי קשה עלינו הפרידה," ממלמלת ויקטוריה.

עיניו של הרב המקובל נעצמות בריכוז רב, וכשהוא פוקח אותן הוא אומר בהחלטיות, "אל תתגרשו. שמחו זה בזה, ובעזרת ה' בעוד שנה ייוולד לכם בן."

משה וויקטוריה יוצאים מן החדר, המומים מעט ותשושים מן המאמץ.

"נלך הביתה?" שואלת ויקטוריה בהיסוס.

"הביתה," מחייך אליה משה, ולמילה יש טעם גן עדן.

בחודשים הבאים הם מגייסים שוב את תעצומות הנפש ומחיים מחדש את התקווה ואת הציפייה לטוב.

שנה לאחר מכן, בי"ח בשבט תרפ"ד (1924), נולד בנם הבכור.

"ויקרא שמו בישראל חיים דוד," מכריז המוהל, והנשים בקהל מחבקות את ויקטוריה הנרגשת. גם הרב שלום הדאיה משתתף בשמחה. בתום הברית הוא ניגש אל משה, האוחז בתינוק, ומברך אותו במזל טוב. משה לוחץ את ידו בחום ושניהם חוזרים במחשבתם אל הבוקר ההוא. "תשלח את הבן שלך לישיבת פורת יוסף," אומר הרב לבסוף. "שיהיה תלמיד חכם."

משה מקשיב ועונה מעומק הלב, "כן. אם יהיו לי שני בנים, אחד יהיה יושב אוהלים והשני בעל מלאכה."

הרב מהנהן וכשהוא יוצא לדרכו הוא נאנח, מוטרד. לא סתם ענה לו משה לוי כפי שענה. תשובתו הכנה נתנה ביטוי להתרוצצות הפנימית של הציבור הספרדי בירושלים באותה תקופה.

אנשי ירושלים

הקהילה הספרדית דוברת הלדינו היתה רוב מניינו ובניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל עד מחצית המאה התשע־עשרה. צאצאיהם של מגורשי ספרד התפזרו ברחבי האימפריה העות'מאנית, ממצרים בדרום, דרך ארץ ישראל ועד סוריה, לבנון, טורקיה ועיראק. הם הביאו איתם את ההוד וההדר של יהדות תור הזהב, את ההשכלה הרחבה ואת יכולת ההנהגה. האימפריה העות'מאנית הנחשלת קיבלה אותם בזרועות פתוחות ואימצה אליה את ניחוחות הקדמה והחוכמה שהביאו עמם. הם הקימו קהילות במקומות החדשים, פתחו ישיבות ובתי מדרש ונשאו ונתנו במסחר ובמקצועות חופשיים.

גם בירושלים קמה קהילה שכזאת. הרב הראשי - הראשון לציון, או החכם באשי, כפי שקראו לו הטורקים - היה נציג הקהילה היהודית כלפי השלטונות, והם ראו בו מעין ראש ממשלה יהודי. הוא היה אחראי על בתי הדין היהודיים וכן על גביית המסים. הוא גם היה הסמכות התורנית העליונה עבור הקהילות מסביב. כולן היו מחוברות בטבורן לירושלים.

החל מאמצע המאה התשע־עשרה החלה לטפטף ארצה עלייה יהודית מזן חדש - יהודי אשכנז. תחילה הם הסתפחו אל הקהילה הספרדית הקיימת, למדו את שפת הלדינו וקיבלו עליהם את מנהגי המקום. אך משנהפך הטפטוף לזרם אטי ויציב והקהילה האשכנזית גדלה, היא החלה לערער על המנהגים ועל ההנהגה הספרדית. פתאום היה גלוי לעין שיש כאן שתי תרבויות שונות, ומחלוקות רעות ומכאיבות צצו חדשות לבקרים.

עבור האשכנזים שעלו בתקופה זו, ארץ ישראל נועדה לעניינים שבקודש בלבד. לספרדים, לעומת זאת, היה ברור שהיא גם ארץ גשמית. הם היו קהילה עובדת, שהתפרנסה מיגיע כפיה. הכסף שתרמו יהודי התפוצות לידי השד"רים שנשלחו מן הארץ חולק לתלמידי חכמים מובחרים, לעניים ולחולים ולמוסדות ציבור. האשכנזים, לעומת זאת, חשבו שלכולם מגיע להתפרנס מן הכספים הללו, כספי החלוקה. הם גם טענו שכסף שמגיע ממזרח אירופה ומאמריקה צריך להגיע ישירות אליהם ולא לעבור דרך ועד הקהילה הספרדי. ככל שעבר הזמן והתרבו העולים, התערערו עוד ועוד הנהגות שנדמו לאמיתות מוחלטות מימים ימימה - השחיטה, הקבורה, העיזבונות ולבסוף גם החינוך.

הטורקים לא האמינו בהשכלה ולא השקיעו בה. ילדיהם של יהודי ארץ ישראל למדו בעיקר תורה. לצד תלמידי החכמים הענקים שצמחו בה, כמו החיד"א והרב חזקיה מדיני, הצמיחה הארץ גם עוני גדול ובורות. היה קשה להתפרנס ולא היה היכן ללמוד מקצוע. כשהחלו לקום בתי הספר של אליאנס ובתי הספר של חברת עזרה - שהציעו גם לימודי חול, שפה ומקצוע - התגלה עוד רובד בשוני התרבותי בין קהילות אשכנז וספרד.

קהילות אשכנז של היישוב הישן, למודות המאבק בתנועת ההשכלה האירופית, הגיבו בחרמות ובנאצות. הן לא הרשו לילדיהן ללמוד דבר מלבד לימודי קודש. הספרדים, לעומתם, ראו לנגד עיניהם את הרמב"ם, הרופא הדגול, ואת אבן עזרא, שעסק במתמטיקה ובאסטרולוגיה. ההשכלה לא הפחידה אותם, והם עמדו נדהמים לנוכח התגובה האשכנזית המבוהלת. "להפך," אמרו, "טוב לה לתורה לשכון בנפש רחבת אופקים. ויותר מכך - הלוואי שיוכלו ילדינו לרכוש מקצוע ושפה ולהתפרנס בכבוד."

בתי הספר נפתחו בירושלים ובמקווה ישראל, ולמדו בהם רק ילדי הספרדים.

בבתי הספר של אליאנס הרחיבו הילדים את אופקיהם, אבל גם התבשמו מן התרבות הצרפתית והלכו שבי אחריה. רבים המשיכו להשכלה גבוהה בפריז והתרחקו מלימוד התורה ומשמירת המסורת. בבית הספר אמנם למדו גם לימודי קודש, אבל משהו השתבש.

הקהילה הספרדית היתה נתונה בצבת. מעמדה הציבורי הלך וירד, וגם בתוך הבית פנימה נפרצו פרצות. ירושלים לא הצמיחה דור חדש של תלמידי חכמים. השבר היה קשה.

ב־1923 הוקמה ברובע היהודי ישיבה ספרדית חדשה, פורת יוסף שמה, והיה בה גם אגף לתלמידים צעירים.

ב־1924, כשנולד הרב חיים דוד הלוי, והרב שלום הדאיה פנה אל אביו וביקש ממנו לשלוח את בנו לישיבת פורת יוסף, לא היה מדובר בעצה טובה סתמית. ראשי הציבור הספרדי הבינו בנקודת הזמן ההיא שצריך לעצור את המפולת ולהציל את המצב. ספסלי התלמידים הצעירים בישיבת פורת יוסף חייבים להתמלא.

ילדות באוהל משה

יד ביד הוא צועד עם אבא לבית הכנסת. בשבתות ובחגים משה לוי הוא שליח הציבור, וקולו עולה על קולות המתפללים. ובימים רגילים הוא מגיע לבית הכנסת עוד לפני עלות השחר כדי ללמוד בספר הזוהר האהוב עליו עד לתפילת שחרית.

ממקומו הבטוח על ברכיו של אבא עוקב חיים הקטן אחר המתפללים המגיעים בזה אחר זה ומחליפים מילות ברכה. ישנם אלה שממהרים לצאת לעמל יומם, וישנם אלה המתעכבים ללימוד ולכוס תה. חיים, או חיימיקו, כפי שקראו לו הכול, מכיר את כולם.

שכונת אוהל משה היתה אז כעין משפחה מורחבת. בבית הכנסת הקטן התפללו זה לצד זה החלבן והירקן עם ראש ישיבת המקובלים בית אל, הרב שלום הדאיה, ועם מורה ההוראה חכם וידאל סורנגה. אנשי השכונה, ספרדים כולם, ידעו לתת כבוד מיוחד לחכמים לומדי התורה, אבל היתה גם שותפות פשוטה ונעימות שכונתית בין כולם. חיים אהב להתבונן בתלמידי החכמים. משהו בהליכותיהם נגע עמוק בלבו.

אוהל משה היתה אחת השכונות שנבנו בתהליך היציאה מן החומות, אחותה הספרדית של שכונת זיכרון משה האשכנזית. היא נחה בין רחוב אגריפס לרחוב בצלאל, ליד שוק מחנה יהודה. שער גדול ומרשים נבנה בכניסה, והבתים היו מסודרים בצורת מ"ם סופית סביב הרחוב הראשי וגינת עצי התות. ברחוב המרכזי נחצבו בורות מים, ותנור אחד גדול שימש את כל נשות השכונה. הילדים גדלו בחבורה מלוכדת, והשפה המדוברת ברחוב היתה לדינו. הדירות היו קטנות ומלאות עד אפס מקום, ובחצרות גידלו הנשים שיחי תבלין. שובל של ריחות נענע, שיבה וציפורן היה מלווה את ההולכים ברחוב. בכניסת השבת, עם הישמע תקיעת השופר, היתה השכונה ממורקת ומצוחצחת לקראת המלכה.

משפחת לוי היתה חלק מן הנוף השכונתי ומן המרקם האנושי. כשהיה חיים בן שנתיים, התרחבה המשפחה והתברכה בבן נוסף, ניסים שמו.

חיים גדל. את שנות הלימוד הראשונות שלו עשה בתלמוד תורה אורח חיים אצל הרב עזרא הדאיה. הוא אהב ללמוד. מי ששם לב לכך במיוחד היה הרב בן ציון קואינקה, אף הוא ממתפללי בית הכנסת טראנטו ותושב השכונה, ראש ישיבת תפארת ירושלים, פוסק שרבים שיחרו לפתחו ועורך כתב העת התורני "המאסף" במשך שנים רבות.

קשר מיוחד נרקם בין הרב המכובד לחיים הפעוט. חיבה יתרה רחש לו הרב. הם חלקו סיפור לידה דומה - גם אמו של הרב קואינקה לא הרתה במשך שנים ארוכות. היא חלמה שאם תעלה לארץ ישראל, תזכה לפרי בטן. ואכן, לאחר עלייתה לירושלים נולד בנה ונקרא בן ציון.

הרב קואינקה קירב את חיים הקטן והרגיש שותף בחינוכו. וכמו הרב שלום הדאיה, גם הוא הרגיש שהילד הזה צריך להקדיש את ימיו לתורה.

באחד הימים אף אמר זאת לחיים במפורש.

היה זה בשעת בין הערביים. לילדי השכונה היה משחק קבוע. כשהיה מדליק הפנסים עובר ברחוב מפנס לפנס, היו הילדים מתלווים אליו ומכרכרים סביבו בשירה ובריקודים עד שיצא מן השכונה. באותו ערב עבר הרב קואינקה ברחוב בדיוק בשעה שהילדים הרעישו סביב מדליק הפנסים. הרב התבונן בהם וראה ביניהם את חיים בן החמש, משתובב ומתלהב מן השירה יחד עם החבורה העליזה. עיניו קלטו את מבטו של חיים, והוא סימן לו להתקרב אליו.

"חיימיקו," התכופף אליו הרב ואחז בידיו, "אתה בן ישיבה. אתה לא צריך לשחק איתם ככה." חיים נשא את עיניו אל הרב הגדול והקשיב רוב קשב.

כשפנה הרב והמשיך בדרכו, השתמט חיים מהחבורה וחזר הביתה.

גם כשמסיים חיים את לימודיו בתלמוד תורה והוא כבן תשע, עומד הרב קואינקה על המשמר. "הבן שלך הוא עילוי," הוא פונה למשה לוי. "שלח אותו לישיבת פורת יוסף." כעת אין זאת רק חיבה בעלמא של רב לילד קטן. יש לו לרב קואינקה על מה לסמוך. חיים משתתף בלימוד בבית הכנסת, מקשיב לשיעורים, וכולם מרגישים בו את העדינות ואת הלמדנות.

עכשיו תורו של משה להיאנח. הוא דווקא חשב לשלוח אותו לאליאנס. כל ילדי השכונה לומדים באליאנס בגלל רצונם של ההורים לראות אותם מתפרנסים בכבוד. ואפילו לא בכבוד, מתפרנסים ממשהו. הפרנסה היא עניין לא קל בכלל. ויש בזה גם ממד רעיוני - חייב אדם ללמד את בנו אומנות. משה מאמין בכך בכל לבו.

במיוחד עכשיו, כשהעולם השתנה כל כך, חשוב לו להעניק לבנו נקודת פתיחה טובה בחיים. הוא פוסע הביתה תפוס במחשבותיו. הכיבוש האנגלי, שסיים את מלחמת העולם הראשונה, שלח את הטורקים הביתה, ואיתם, באופן עקיף, את ההנהגה היהודית הספרדית. הטורקים הם שהכירו בסמכותו הבלעדית של החכם באשי לייצג את היהודים, אך לאנגלים היו כללים אחרים. הם פנו אל ההסתדרות הציונית שישבה באנגליה ואל באי כוחה מן המפלגות הציוניות בארץ. והציונות... הציונות לא ראתה את יושבי הארץ הוותיקים כחוליה של ממש בפרויקט יישוב הארץ. היישוב הישן היה מבחינתה נתון רקע, לעתים אפילו בעיה.

העדה הספרדית הוותיקה התקשתה למצוא את מקומה בכללים החדשים ובסגנון הציוני שהשתלט על כל חלקה טובה. משום כך נאחזו ההורים אפילו יותר בבתי הספר המקצועיים, מנסים איכשהו לחזור ולעלות על הרכבת הדוהרת לכיוון לא מוכר. הצורך להצטרף לעולם החדש הנבנה בארץ היה קיומי.

"וממה יתפרנס?" שואלת ויקטוריה בערב כשהוא מספר לה על שיחתו עם הרב קואינקה.

"יהיה רב," עונה משה בשפה רפה. גם הוא אינו בטוח.

"כולם שולחים לאליאנס," היא אומרת, מהורהרת. "דווקא על חיים שלנו הוא אמר את זה?" ובקולה נמהלת גם גאווה.

השאלה נותרת באוויר במשך כמה שבועות, וגם חיים בן התשע עוקב אחרי הדיון. הוא מודע לדאגה של אבא ואמא לגבי עתידו, וגם הוא קצת דואג. מצד שני, הוא אוהב את לימוד התורה, ובסתר לבו הוא מדמיין שיהיה רב כמו הרב קואינקה. זה יכול לקרות לו? בשכונה יש הרבה רבנים, והוא מלא הערצה אליהם. לפני כמה זמן ראה את הראשון לציון, הרב יעקב מאיר, עם הגלימה הרקומה והדרת הפנים, והמראה היה מופלא. היה לו נדמה שמלאך ה' צבאות נגלה לפניו. אמא גם סיפרה לו הרבה פעמים על הרב הדאיה, שבישר לה ולאבא כי בעוד שנה ייוולד להם בן, והוא מרגיש עמוק בתוכו כי עצם מציאותו היא מכוחה של תורה וחכמיה.

באותה עת שמשפחת לוי מתחבטת אם לשלוח את חיים לישיבת פורת יוסף, עושה הרב צדקה חוצין1 את הדרך אל חנות הירקות של הורי הנער עובדיה יוסף בן השתים־עשרה בשכונת בית ישראל, ומטרתו זהה למטרתו של הרב קואינקה.

"והיכן ילמד עובדיה בשנה הבאה?" הוא שואל.

"איני יודע," עונה האב יעקב בקוצר רוח. "אני רק יודע שאני צריך אותו כאן איתי בחנות, ואם ילך ללמוד, לא בטוח שיהיה לו ולנו מה לאכול."

"חכם יעקב," מפציר בו הרב חוצין, "הבן שלך יכול להיות גדול בתורה. אתה חייב להרשות לו ללמוד בישיבת פורת יוסף."

"נראה," מפטיר האב הנבוך. זו כבר פעם שנייה שבאים לדבר על לבו, ומה יעשה שאין פרנסה?

פורת יוסף

השנה היא שנת תרצ"ג (1933). חיים הולך לישיבת פורת יוסף. משה וויקטוריה הם אנשים יראי שמים, וכשהרב קואינקה אומר, הם מניחים שהרב יודע מה נכון וטוב. כשהוא יוצא מן הבית מדי בוקר, הוא שונה מכל חבריו בשכונה. הכול שונה, וחיים מרגיש את זה על כל צעד ושעל. באליאנס מדברים על העולם הגדול ועל קדמה וחירות, ואילו בפורת יוסף עוסקים בארבע אמות של הלכה ובנשיאת עול. פורת יוסף בהחלט שחתה נגד הזרם, וזה לא היה קל.

החינוך בישיבה היה אפילו שונה ממה שחינכו אותו בבית. רבני פורת יוסף שינו קצת מן הקו הספרדי הפתוח והנינוח עם העולם, המשלב בין תורה ומלאכה, ופנו אל קו מסתגר יותר. בדומה לאחיהם האשכנזים, הם גרסו, במעין תובנה חדשה, התכנסות פנימה אל עולמה של תורה.

חיים נכנס אל הישיבה ומצא בה עולם ומלואו. חברים חדשים, עולמות של תורה ולימוד, רבנים וחברותות. כשהוא חזר בערב אל אוהל משה, הוא כבר לא היה באמת חלק מן השכונה. הוא התנהל לידה, בעולמו המקביל. חבורת הילדים התבוננה בו ביראת כבוד, כמישהו מבחוץ.

בשעת המשחקים הוא חלף על פניהם במהירות, עם ספר ביד, בדרכו לבית הכנסת. אחד מן הילדים הגדיל לעשות והפיץ שמועה שחיים יודע את השם המפורש.

"לא כדאי לריב איתו," הוא אמר. "הוא יכול לקלל אותך בשם המפורש!" אבל ממילא אף אחד לא רב איתו. כולם הכירו אותו כילד שקט, נעים הליכות ורגוע.

שנה חלפה, ועוד שנה. ניסים, האח הצעיר, נשלח ללמוד באליאנס, וחיים היה נטוע בישיבה.

הנערים שאיתם למד יהיו גדולים בתורה. לצדו, באותן שנים ובחבורה אחת, שיננו את תלמודם הילדים שיגדלו להיות הרב עובדיה יוסף, הרב בן ציון אבא שאול, הרב דוד שלוש, הרב ציון לוי והרב אברהם ברוך.

הנער חיים דוד גדל בשנים הללו בתוככי הליבה הספרדית התורנית.