מי מפחד מקצינים דתיים?

להלכה ולרבנים, במקביל לפקודות הצבא ולחוק. הכפילות הנורמטיבית שבה מחזיקים אותם קצינים וחיילים, מעלה חשש לגבי מצבים שבהם תתגלע התנגשות בין ההלכה או תפיסותיהם הדתיות לבין פקודות הצבא.

לפני שאדון בשאלה עצמה, אני חייב להקדים תחושה. אילו הייתי חילוני, החששות הללו היו ממש מעליבים אותי. הם מניחים במובלע שלחייל או קצין חילוני אין מערכת ערכים משלו, מעבר לפקודות הצבא. מבחינתם, הוא צפוי לציית לכל פקודה בכל מקרה. זה מטריד מפני שקשה לא לחשוב על ציות רובוטי לפקודות כפי שעלה במשפטי נירנברג. קצינים נאציים הצדיקו את מעשיהם בטענה שאלו היו הפקודות. להם כנראה לא היו ערכים מקבילים מעבר לחובת הציות. האם זהו המודל שהיינו רוצים בו אצלנו? האם רק לדתיים יש ערכים מעבר לפקודות ולחוק? האם כל החילונים הם זומבים ממלכתיים? ברוך השם, לא. אין לי אלא להזכיר את סירובי הפקודה שעלו בעת המאבק על הרפורמה המשפטית, או סרבנים לשירות בשטחים, פציפיסטים ועוד. סרבנויות אלה באו מכיוונים שהם בעיקר חילוניים. מעבר לזה שהעובדה שסרבנות מגיעה הרבה יותר מהצד החילוני והשמאלי מאשר מהצד הדתי־ימני, ומעבר לזה שהמניעים וההצדקה שנויים במחלוקת, אני לפחות הייתי מצפה שנסכים כי אלו תופעות מעודדות מבחינת ביטויי האוטונומיה של האזרחים והחיילים שלנו. אותי לפחות משמח לגלות שלא רק לדתיים יש ערכים שחשובים להם.

מחויבות ליותר ממערכת נורמטיבית אחת יכולה ליצור קונפליקטים, ובמקרים קיצוניים להביא לסירוב לפקודה או לאי ציות לחוק, אבל היא מעידה על כך שלא איבדנו צלם ולא הפכנו לעבדים של החוק ושל המדינה. אעיר כי דווקא בגלל זה, מבחינתי הסרבנות סביב הרפורמה מייצגת משהו מעט שונה. סרבנים לשירות בשטחים באים בשם המוסר, ואילו סרבני שירות בתקופת הרפורמה המשפטית התבססו על דאגה לדמוקרטיה. כלומר להם לא בהכרח יש ערכים מעבר לדמוקרטיה. הם לא סירבו בשם מערכת ערכים אחרת, אלא בשם הדמוקרטיה עצמה. עדיין יש כאן אוטונומיה מעודדת, אבל אני שמח יותר מהתופעה הראשונה (למרות שאני פחות מזדהה עמה), שיסודה בכפילות נורמטיבית של ממש, כלומר במחויבות לכמה מערכות נורמטיביות במקביל. סרבנים כאלה מבינים שהחוק לא בהכרח מייצג מוסר, ומאידך, גם המחויבות לחוק לא מבוססת על מוסר ולכן גם לא מותנית בהיותו מוסרי. הדמוקרטיה אינה ביטוי מזוקק למוסר ותוקפה אינו נובע מהיותה ביטוי כזה. אלה שתי מערכות שונות, ואנשים אלה חשים מחויבות לשתיהן: גם לחוק וגם למוסר. ומכאן שכאשר הסתירה מול המוסר היא קיצונית לדעתם, הם עשויים לסרב ולא לציית לחוק.

כאמור, עד עתה סרבנות נפוצה יותר מהצד החילוני והשמאלי מאשר מהצד הימני־דתי. זה מחדד עוד יותר את השאלה מדוע החשש הזה מובע בדרך כלל דווקא כלפי סרבנות מהכיוון הדתי? האם פירוש הדבר שהחשש הזה מונע מאג'נדה ולא מייצג חשש מהותי? או שמא כשהסרבנות היא על בסיס ערכים של מוסר ודמוקרטיה, זו לא באמת כפילות נורמטיבית אלא ויכוח על ערכי הדמוקרטיה עצמם. סרבנות על בסיס דתי, מבוססת על ערכים שונים לגמרי מערכי מוסר ודמוקרטיה, ולכן נתפסת כמאיימת יותר. כל עוד אנשים פועלים במסגרת הדמוקרטיה והמוסר יש לנו פחות חשש מנזק לדמוקרטיה. אבל כפי שכתבתי למעלה, בעיניי דווקא הסרבנות המהותית יש בה פן מעודד יותר. היא משקפת שאיננו עבדים עיוורים לדמוקרטיה ולמדינה, אלא יש לנו גם ערכים משלנו, והם מספיק חשובים לנו כדי להצדיק סרבנות. אבל כפילות כזאת היא באמת נדירה יותר. בדרך כלל היא תופיע אצל אנשים דתיים או כאלה שמחויבים למערכת ערכים מקבילה, שאינה קשורה בהכרח לדמוקרטיה ו/או למוסר. זו כנראה הסיבה לחשש הגדול יותר מסרבנות מהצד ההוא.