אלף כמוך

הקדמה

יעל

בגיל ארבעים, גיל עגול ומפחיד, החלטתי לכתוב את סיפור חיי. לא בדיוני, לא דורש חשיבה יצירתית מיוחדת — פשוט את מה שהיה. לא אפוס שיככב באוניברסיטאות, אבל סיפור שבו כל אחת, אולי גם אחד, יוכל למצוא פיסה מעצמו. קוראים לי יעל, ובשבוע הבא אנשום אוויר של עשור חדש. זה גורם לי להיזכר באותם סיפורים על רגעים לפני הסוף, כשהחיים רצים מול העיניים כמו בסרט — לפעמים טוב, לפעמים רע, לרוב שניהם יחד. פתאום, הבזקים של אמירות, מחוות, אפילו הדחקות, צפים ועולים. אני מתעמתת עם הסתירות הפנימיות שלי, עם הכישרון המופלא להאמין במשהו בכל ליבי, לייעץ לאחרים בלהט מה לעשות ואיך, ובסופו של דבר, להתעלם לחלוטין מעצותיי שלי.

בגיל שתים עשרה בלעתי את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, והייתי בטוחה שזהו רומן נעורים על קשיי גיל ההתבגרות. טעיתי. זה היה סיפור על אדריכל אידיאליסט, שלא סטה מילימטר מהדרך הישרה והנוקשה שבחר לעצמו, תמיד התעקש על האמת שלו, גם כשהיא הייתה קשה ומרה. באותו רגע הבנתי — אהיה אדריכלית. הרי גם ככה הוריי טענו שאני עקשנית ורואה באחרים "אנשי החיים המשומשים", אז הדרך להיות האוורד רורק לא תהיה ארוכה מדי, חשבתי. אבל אז הכתה בי המציאות — כדי להיות אדריכלית צריך ממוצע ציונים גבוה, דבר שמנע ממני להשתלב בחברת התלמידים ה"מקובלים" איתה רציתי לבלות. ויתרתי מראש על החלום. אהיה האוורד רורק חברתית, החלטתי. חיי קיבלו גוון אידיאליסטי, התחלתי לדקלם אמיתות שהיו כמובן רק שלי. סימנתי מסלול ברור של התקדמות וכבשתי כמה פסגות של הערכה ותשבחות.

לפני שקראתי את "כמעיין המתגבר" החלפתי תנועות נוער בקצב מסחרר, כמו החלפת בגדים בהתאם לעונה. הוריי, שאיבדו כל תקווה ממני, החליטו להפסיק לממן את הרפתקאותיי המתישות עד שאגלה יציבות ואחליט סוף סוף במה אני רוצה לעסוק. הבנתי שהמסע שלי חייב להגיע לסיומו, שאני חייבת לגבש עמדה במהירות, כי בחירת קריירה בלי תמיכה כלכלית מההורים היא עניין רציני.

במקרה לגמרי נתקלתי במודעה על תנועה פוליטית חדשה שארגנה כנס באותו ערב במרכז הקהילתי שלמען האמת היה ממש קרוב לבית. זה היה ברור לי — כדי להיות לוחמת חברתית אני חייבת גם אג'נדה פוליטית. זה נראה לי נכון להפגין זאת בפני כולם וגררתי את רגליי לבניין הגדול והמכוער שאליו טרחתי להגיע בעבר. ראיתי שם כמאתיים איש, עומדים בתור ארוך כדי ללחוץ את ידו של גבר נמוך, קירח קלות ובעל עור חיוור. כששאלתי את המזכירה הנרגשת מי האיש, היא אחזה בכתפיי וקולה רעד בהתרגשות: "האיש הזה עוד יהיה ראש הממשלה!" שאלתי בפליאה מה יקרה לראש הממשלה הנוכחי, והיא ליטפה את ראשי בעצב ופלטה אנחה. "הוא כבר לא מה שהיה". "האיש הזה," הוסיפה בלהט שלא יכולתי לעצור, "הוא הדבר האמיתי."

נכנסתי לאולם אחרי כולם כשאני מרגישה חשובה ובעלת משמעות. דגלי ישראל ודגלי התנועה התנופפו אל על. מפה לבנה מתוחה כיסתה את השולחן שעל הבמה ועליו הונחו קנקני מים וכוסות קלקר לבנות. ביני לבין עצמי חייכתי על ארשת פניו הנלהבת של האיש שהציג בפאר רב את "ראש הממשלה הבא", אותו אדם מופלא שרק רשימת תאריו וניסיונו הצבאי ארכה כרבע שעה. אני, לעומת זאת, בחנתי את צבע התקרה וניסיתי לאתר את הטיח המתקלף מאחורי הווילונות הדהויים שקישטו את האולם. אבל הרגע הגיע, ואל הבמה עלה האיש הקטן, ובקולו הרועם הודה לכל תושבי השכונה הנפלאים שהגיעו למרכז המופלא. מחיאות הכפיים הרעידו את האולם וסחפו גם אותי. נעמדתי בהתרגשות, גם כי לא יכולתי להכיל את ההתלהבות הכללית, וגם כדי לנסות להבחין בו מבעד לפודיום שכיסה את רוב גופו הנמוך.

ואז, ככה פתאום, האיש הזה הבחין בי — מעריצה קטנת קומה ונלהבת — וקרא לי לבמה. עד היום אני לא זוכרת איך הגעתי לשם, מרגישה את כל זוגות העיניים ננעצות בי. הדופק שלי הרקיע שחקים, הפה התייבש. רציתי פשוט להיבלע באדמה. הוא שאל לשמי. "יעל," מלמלתי. אבל ראש הממשלה הבא, איש חד כנראה ומלא ביטחון עצמי, שמע "תהל" וציין כמה מקוריים הוריי שבחרו לי שם שהיה אז נדיר למדי. כמובן שלא תיקנתי אותו. שאלותיו הבאות היו מונחות מראש ותמיד הסתיימו ב"נכון?" ומכיוון שבלאו הכי הוא לא הקשיב לי, הקפדתי על כללי הנימוס הבסיסיים והנהנתי בהסכמה מלאה. לאחר שהכריז עליי כדור הבא של המנהיגים, לא יכולתי שלא להצטרף לאג'נדה החברתית והמדינית שלו, אותה כאמור הייתי חייבת למצוא לעצמי במהירות. לא אני מצאתי אותה, היא מצאה אותי, אבל כמנהיגה עתידית החלטתי שזה מספיק טוב.

בדרך הביתה, בשעת לילה מאוחרת, צעדתי ברחובות העיר שביוביה חוברו לה יחדיו, מנסה לפענח מה גורם לאנשים לתת את אמונם בדמות שהזכירה לי את נפוליאון כשכל רצונם הוא לחיות חיים משמעותיים ובטוחים יותר. חלפתי ליד המאפייה של אדון נוימן שריח הרוגעלכים שלו משגע את חושי בכל בוקר. למרות בחילה קלה שעלתה בגרוני מרעב, חשבתי על הזקן שנובר בפחי האשפה בשכונה ועל ילדיו שמסתפקים בשאריות שלנו. הרגשתי גאה בעצמי על ההתעמקות בבעיות העולם ועל כך שלא הקדשתי אפילו לרגע מחשבה לג'ון טרבולטה, שרק ימים ספורים קודם לכן הביט בי בעיניים בהירות וקרץ לי בשחור—לבן ממסך הטלוויזיה.

למחרת, בהצהרה גאה, הודעתי להוריי ולחבריי על דרכי החדשה, על כך שמצאתי סוף סוף ייעוד, וכי כל מי שהטיל ספק ביכולתי לבנות לעצמי מודל חברתי—ערכי, יכיר עכשיו את יעל האחרת. מאותו יום ואילך, כל מה שהיה חשוב לי היה לסייע לכל מי שנראה לי שהחיים אינם מאירים לו פנים, ולהילחם בכל מי שאינו מאיר פנים לחיים. הייתי בטוחה שתוך חודשים ספורים העולם יהפוך למקום טוב יותר עבור כולם.

* * *

נולדתי ביפו, עיר עם ניחוח של ים והיסטוריה. אימי היפה זכתה להשכלה בזכות אמה, שדחפה אותה ללא הרף ללמודים ולטיפוח הרוח והשכל, וסייעה לה לפרוץ את חומות העדה. היא הקימה לבדה משרד מצליח לעיצוב פנים שאפשר לה ולבעלה, אבי, לחיות חיי נוחות ולטפח מעגלי חברה אליטיסטיים ומתנשאים שנועדו בעיקר להשכיח ממנה את ריחות השכונה בה גדלה. הם בחרו להישאר ביפו כחלק מהבוהמה המקומית. אבי, שגדל בבית מפנק עד חנק, דאג להזכיר לה זאת בכל הזדמנות ותבע לקבל את ההחלטות החשובות בחייה. הוא ציפה ממנה להיות אשת עסקים חזקה וייצוגית, ובמקביל עקרת בית למופת שתלויה על זרועו כשהוא יוצא לערבי תרבות עם חבריו מהחוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. אבל הוא לא הבין על מי הוא נפל.

האמת היא שבמשך תקופה מסוימת הייתי קשורה לאבי. שמעתי בלי סוף כמה הוא רוצה בטובתנו ואיך כל מעשיו נועדו להיטיב איתנו. אבל עם השנים התבהרה לי התמונה — אימי היא מגדל האור של חיי ואבי אינו אלא קישוט, תיק התלוי על זרועה. סטטיסט שקולו נשמע רק בחוץ כשלמעשה הוא מקנא בעוצמתה ובכריזמה שלה.

חלק ראשון: לידה

יעל

אני נשואה לגבר מקסים. לחלוטין. כביכול לחלוטין. כזה שכל אישה הייתה רוצה לעצמה. ביום הוא רואה חשבון. בערבים, כאשר אנחנו מבלים יחד הוא רואה אותי. כשאני לא רואה אותו— הוא כנראה רואה אחרות. למרות זאת, הדינמיקה הייחודית שרקמנו יצרה שגרה נוחה של שותפות ורגעים קטנים של הנאה. כל כך קטנים, עד שאני זוכרת כל אחד מהם בבירור. כן, גם את הנשים האחרות בחייו, אבל גם את רגעי השלווה והנחת שהצלחנו לגנוב.

את ערן פגשתי בעודי עומדת בתור לבנק. במתיקות שפתיים הוא ניגש ושאל אם אני זקוקה לעזרה. ביקשתי שיגבירו את המזגן כי ריחות הבוקר המעורבבים בזיעת האנשים לא עוררו בי חשק להתחיל את היום. ערן לא הבין אם אני צוחקת אבל חש באי נוחות כשקלט את המבטים העוינים שנשלחו לעברי, בוחנים את תגובתו כעובד הבנק. הוא הוביל אותי למחלקה שלו, ושם, בלי היסוס מצדי, נתתי לו גישה לחשבון הבנק שלי, ודרכו הוא גילה פרטים אינטימיים על חיי. כסטודנטית למדעי הנאת החיים שמחתי שמישהו מתעניין בפילוסופיה הסוציאלית שפיתחתי, במיוחד לאור העוולות שערן וחבריו לעולם הקפיטליסטי, החזירי, יצרו בחברה.

"מתאים לך לשתות משהו היום?" שאל ערן. "כן," עניתי, "חם היום ואני צמאה נורא."

לימים הבנתי שערן, שגדל בבית מתפקד, לא ממש הבין את דבריי וחזר על השאלה בנימה זהירה, כאילו הוא מנטר שדה מוקשים ברמת הגולן.

"התכוונתי," הוא שאל, "האם יש סיכוי קלוש שאני מעניין אותך מספיק כדי שתקדישי לי זמן לכוס יין הערב?"

לא הצלחתי להבין אם הצליל ששמעתי בראשי היה של בנקאית שהפילה כמה שקלים, או שמא האסימון סוף סוף נפל אצלי. לא הייתי מורגלת בגברים שמזמינים אותי לשתות יין, אז עניתי "בשמחה" והוספתי שיהיה נחמד אם יוכל לאסוף אותי מהבית באיחור מתוכנן של חצי שעה, כדי שאוכל להמשיך להתארגן בניחותא.

הייתי מוכנה בזמן. אפילו הספקתי לגלח רגליים ולמרוח לק כמעט בצורה מושלמת. הודעתי לשותפי לדירה שאני יוצאת. לא הצלחתי לפענח את ההימהומים שבקעו מגרונו, אבל הנחתי שזה משהו בסגנון: "באמת? את? יוצאת? עם גבר? חה. בטוחה? יופי, תיהני מזה שסוף סוף מישהו מוכן לצאת איתך." מצחיק לחשוב שהקופיף הזה יוצא כבר שנתיים עם דוגמנית של חברת בגדי ים.

ערן הגיע במכוניתו וטרח לפתוח לי את הדלת. ג'נטלמן אמיתי. כמובן, כאישה הטובעת בערכי הפמיניזם, סירבתי להיכנס לרכב והתעקשתי שיחזור למקומו ואני אסתדר לבד. אני אישה, לא נכה. אוי, לא ידעתי שיבוא יום ואשלם על האמירה הזו בריבית גבוהה.

כשני תל אביבים טיפוסיים, החלטנו להתפרע ונסענו לדרום תל אביב לברקפה שנפתח חודש קודם לכן, מקום שבסצנה המקומית נחשב לשערורייתי במיוחד. אחרי שהבנו שהגענו למקום הנכון, נכנסנו לצריף ישן וקסום עטוף באווירה רומנטית, כשברקע קולה המהפנט של נינה סימון מרעיד את האוויר. בלי לשאול הוא הזמין לי כוס יין לבן, חצי יבש. עצם הבחירה המדויקת גרמה לי לפרפרים קלים בבטן שאיזנו את כעסי הרגעי על שהעז להזמין עבורי. אבל אז הוא שאל איזה סלט בא לי. לי. סלט. טוב, הוא לא מכיר אותי ובטח הניח שאם אני לא קונפורמית, אז אני בטח צמחונית או משהו כזה. זה היה קצת מוזר שלעצמו הזמין קוקה קולה וסלט, מה שגרם לי לתהות אם הוא אלכוהוליסט לשעבר בתהליך גמילה. כדי לאזן את המבוכה, הזמנתי פסטה אלפרדו עשירה עם תוספת שמנת ופרמזן בצד. הסתבר שזה מביך נורא לשבת במקום רומנטי עם אדם שהכרתי רק כמה שעות קודם לכן, בטח כשהוא מנשנש עלים ירוקים ואני מנגבת שאריות שומן גבינה משפתיי. עלה בראשי שבאותה מידה שהוא נראה מקסים, הוא יכול היה להיות רוצח סדרתי שמבצע את זממו בלילות ומופיע בבוקר למשרדו מעונב ותמים מבט. את המבוכה שלי הרגיעה העובדה שהוא פטפטן לא קטן. באופן מוזר, ככל שלגם יותר מהקולה, הוא השתחרר כאילו מדובר בוויסקי משובח ואף שיגר חיוכים בוהקים לחלל האוויר. מישהו מהצד היה יכול בקלות לחשוב שהוא שותה את היין ואני את הקולה.

התברר שבינינו פעור פער של עשר שנים תמימות. בין סיפורי צבא לחברויות, ערן הופתע לשמוע על הרקע המשפחתי שלי ובישר לי בצחוק מתגלגל שהוא אפילו שמר עליי במגרש המשחקים כשהיה נער, בזמן שאימי ניהלה שיחה סוערת עם אימו, ושתי הנשים שכחו משום מה משלושת חסרי הישע הזקוקים להשגחה. אמו של ערן התלהבה כל כך מאימי עד שהחליטה על הסבה מקצועית ולמדה עיצוב פנים, אם כי מעולם לא עסקה בכך מלבד עיצוב ביתה שלה ודירתו של ערן, שהייתה נטולת סממני דירת רווקים כפי שאפשר היה לצפות מגבר שחי לבדו בשנות השלושים לחייו. באותם ימים הוא שמח שלא היה צריך לשחק עם הילדה הקטנה בגן השעשועים בזמן שאמו משוחחת עם האישה שפגשה זה עתה. עכשיו הוא השתעשע ברעיון ששתי ה"מפלצות" המחייכות יכולות להיות קרובות ולחלוק את אותם נכדים.

מכיוון שהוניתי בעבר וחלקתי, שלא בידיעה, את יצועי עם גבר שהתברר כי הוא נשוי באושר לאישה אחרת, החלטתי כי אני לא מסתירה מערן דבר ופותחת את כל הקלפים בכל שלב נתון. "לא יהיו להן נכדים," פלטתי בחיוך מקסים לא פחות משלו. החלטתי שאני לא מעוניינת בילדים וגם לא בחתונה הרי בלאו הכי אין כל טעם במוסד זה. כולם בוגדים, כולם מתגרשים ובסוף הרי יש מספיק ילדים יתומים שישמחו לבית חם כמו שאני אוכל לתת להם. הרחקתי לכת ואמרתי לו שהוא פשוט מעלף וישנן נשים רבות אשר תשמחנה להקים איתו בית, אך ממני לא תבוא הישועה. הסתבר לי שבנוסף לחוסר ההומור בו גדל ערן, הוא לקה במחסור בכנות ויושרה בחייו. תוסיפו על כך את העובדה שהוא מעולם לא קיבל דחייה מאישה הרי שהצבתי בפניו אתגר גדול והוא התקבל על ידיו עוד בטרם הצלחנו להבין כי כדור השלג החל להידרדר במורד.

בשלב זה הייתה אמורה להידלק בראשי נורה אדומה, שכן החלטתו של הגבר המהמם הזה שישב מולי, להניח ידו על ידי בקבלה מוחלטת של התנאי הייתה לא פחות מסנסציונית אך כנראה שאדי היין ומוסיקת הר'אז הנפלאה שמילאה את חלל המקום גרמה לי להסרת מנגנוני הביטחון והחלטתי שאני זורמת עם הבחור בעל החיוך המושלם שעיניו מביטות בי באופן שמחסיר מליבי פעימה.

מכיוון שהשעה הייתה רק אחת עשרה ועל אף כנותי הרבה לא יכולתי לספר לו כי עוד שעה אני הופכת לדלעת, החלטנו לעלות לדירתי ולהמשיך את השיחה שם. הזהרתי אותו מפני העוגיפלצת שסביר להניח מגרבץ על ספתי הלבנה לאחר שכבר ביצע את זממו בחברתו המושלמת. לימים הבנתי כי החלטתי להעביר את ערן את כל המכשולים האפשריים על מנת שיבין כי אין לנו סיכוי, אך אפילו יאנה, ארוכת הרגליים והמהממת ששכבה על שטיח הסלון כשעכוזה חשוף לעני כל לא הצליחה לערער את ערן ונראה היה כי הוא מקפיד שלא להסיר את עיניו ממני. דוז' פואה. יש משהו עמיד בבחור הזה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*