בשישי לשישי

פעולה מבצעית

באחד מימי שלישי, כשהייתי בכיתה ה', הצטרפתי לכמה מחבריי לכיתה שכבר הלכו לתנועת הנוער: "השומר הצעיר", סניף "תל אביב צפון". הוא שכן ברחוב מצדה, כעשר דקות הליכה מבית ספרנו, "א.ד. גורדון", כך שכל הרחובות מסביב היו מוכרים לכולנו. כל חבריי לכיתה, חוץ ממני ומחבר נוסף, התגוררו לא רחוק מבית הספר.

1. חלק מחברי לכיתה בבית ספר יסודי (אני - שני משמאל)

באותם ימים החשש ממחבלים שיפשטו על העיר, יבצעו פיגוע או יפוצצו אוטובוס על נוסעיו, רק הלך וגבר. בשעות אחר הצוהריים יצאנו לפעולה "חשובה", כך נאמר לנו. הוטל עלינו לאתר קבוצת מחבלים מהפיגוע שהתרחש באותו שבוע, שנמלטו וכנראה מסתתרים באזור. תחושה של גאווה ושל אחריות גדולה הציפה מייד את כולנו. לכל אחד מאיתנו, הבנים, התנפח החזה כאילו בחרו בנו לטוס בחללית לירח. למרות שהיינו קבוצת "צפלונים", שנוסעים באוטובוסים בהנחת נוער, בסך הכול ילדים בני עשר, בן רגע הרגשנו בוגרים. חשנו שסומכים עלינו שניקח חלק בהגנה על המדינה ושנתפוס את חורשי רעתנו.

הגענו לרחוב "בן יהודה". פנינו צפונה והלכנו ברחובות הצפון הישן של תל אביב, כשאנו מחפשים דמויות חשודות שמסתתרות בין הבניינים. ההליכה הייתה ארוכה, אך מהירה, ולבסוף הגענו לגדה הדרומית של נחל הירקון. הבחנו בהמשך בארובה של תחנת הכוח "רדינג" הסמוכה כשמעליה חלפו להם מטוסים חמושים בפרופלורים לקראת נחיתה ב"שדה דב" הצמוד, וההתלהבות שלי מהמשימה רק הלכה וגברה. צעדנו לאורך הנחל וחלפנו על פני אצטדיון הכדורסל המיתולוגי של קבוצת "הפועל תל אביב", הידוע בכינויו: "אולם אוסישקין" (שהוא כבר אולם כדורסל למלאכים שבשמיים).

"אולי הם ברחו לנמל תל אביב הקרוב אלינו", כך נאמר לנו; כוח הפשיטה, ממקורות "המודיעין הלאומיים"; צמד המדריכים.

2. מראות חלודים נמל תל אביב

כשהשמש עמדה לשקוע, חצינו את רחוב הירקון, סמוך לאולם הכדורסל, בדרכנו אל נמל תל אביב הישן. המראה נגלה שם לנגד עינינו ומכל עבר היה של הרס וכליה. במקום היו עשרות מבנים בני קומה אחת, רובם נטושים או הרוסים, מיעוטם מתפקדים כמחסנים או כחללי תצוגה שונים. ברזלים עקומים וחלודים היו מפוזרים בכל מקום, ושאר מראות של נמל ישן וקטן בעיר הגדולה, שאינו מתפקד יותר, ו... גלידה מפורסמת אחת: "גלידת מונטנה", הידועה לה מהקולנוע הישראלי.

כמובן, אין זה סביר שילד בן עשר יעבור ליד אימפריית גלידה שכזו במהלך פעילות מבצעית, בלי שיעצור כדי להסתער על גביע אחד, לא כל שכן פלוגה שלמה של ילדים. אלא ש"המפקד" שכח להבהיר להם שבזמן המשימה אין הפסקות גלידה. תוך שלוש שניות מוחם של כל הלוחמים היה עסוק אך ורק בשאלה מבצעית אחת; האם יהיה זה נכון לתקוף את השוקולד מהחזית השמאלית או שאולי דווקא מחזית יְמִין והיישר למעוז הווניל? (עד היום חוקרי היסטוריה מתחבטים בשאלה גורלית זו).

3. גלידה מונטנה-נמל תל אביב 1989

משם המשכנו בכיוון ארובת רדינג בהליכה זריזה (לפחות במוחו של ילד קטן), שקטה ומלאת מסתורין. הגענו אל הקצה הצפוני של הנמל, הצמוד לשפך הירקון, שם נגלה לעיניי אחד המראות החזקים והעוצמתיים שהשפיע עליי שנים רבות קדימה – מי הים הם שזורמים אל הנחל ולא להפך, כפי שמקובל ומוסכם על הנהרות ברחבי העולם. נזכרתי באמרה הידועה מסרט הקאלט "מציצים": "הפוך, גוטה, הפוך". פלא טבע זה התרחש מתחת לגשר עץ ישן ("גשר ווקופ"), שהיה ללא מעקה לכל אורכו, כשהוא מרקיב ועליו נתיב נסיעה אחד העשוי מאספלט שחור מתפורר. הוא עמד על עמודי בטון, שגם הם ראו ימים מוצלחים ויציבים יותר.

4. גשר ווקופ ההיסטורי

גם הגשר מופיע בסרט "מציצים", כששתי הדמויות הראשיות, "אלי" ו: "גוטה", גונבים את בגדיו של מתרחץ בעירום מתחת לגשר. במקום זה גם נערך אחד המשפטים הפליליים המסוקרים והמשפיעים ביותר בתולדות המשפט המאוד, מאוד ישראלי ומודרני הידוע בשמו: "משפט ה"בשישי לשישי", שבו עומד לדין חשוד בהצצה למלתחות הנשים שבחוף הים הסמוך, ששמו הוחלף, לאחר צאת הסרט, ל: "חוף מציצים". במהלך משפטו תלוי הנאשם (המציצן) על חבל המשתלשל מהגשר למים, שעליו שולט התובע המאבד מדי פעם את סבלנותו ומשחרר את החבל.

הבטנו בארובת "רדינג" הגבוהה, הפולטת עשן מעל כל המבנים הענקיים של תחנת הכוח, כשלידם ניצבים מכלי דלק עצומים. ברקע נשמע הרעש החזק של "מפלי רדינג". המים המשמשים לקירור הטורבינות של תחנת הכוח, נשפכים בשאון רב ועוצמתי דרך "סמטאות", המשמשות להם כמוצא אל הים. הסבירו לנו שמי הים שמקררים את הטורבינות, מתחממים במהלך מסעם ונשפכים חזרה אל מי הים הקרים, כשהם חמים. בשל הטמפרטורה הגבוהה יחסית מגיעים לאזור צבי ים ולפעמים אף כרישים, ועל כן צריך להיזהר לא ליפול למים. כל התהליך הכימי המרתק הזה לווה באדים רבים שנפלטים מהפתח המערבי של יציאת מי הקירור.

אל המראה המעניין והמאיים הזה השתרבב גם מגדלור קטן ונטוש (יחסית לארובת רדינג שמאחור). לפני שיצאנו לדרך, נמסר לנו שהמחבלים כנראה מסתתרים שם, ולכן עלינו לחצות את גשר העץ הישן, נטול המעקה משני צדדיו, בזהירות, לעבור בשקט ובזריזות לצד מפלי רדינג האימתניים והרעשניים, כדי לא להיחשף, להגיע אל המגדלור הנטוש ולהיכנס אליו בשקט, ואז לנסות לטפס למפלס הבולט, לתפוס את המחבלים ולהניף במרפסת המגדלור את הדגל שניתן לנו.

5. שפך מי קירור תחנת הכוח-"רדינג" לים

סמוך לגשר העץ הישן, החלוד והמלא בחורים, נגלתה בפניי תמונה יוצאת דופן, מטלטלת בעוצמתה: קווים עוצמתיים, ישרים, החותכים זה את זה בזויות חדות, בשילוב העשן שנפלט אל השמיים מארובת רדינג. שאון מי הקֵירוּר המוזרמים בעוצמה מרדינג אל הים, והנהר ש"שואב" אליו את מי הים. גם הצבים והכרישים שמחכים לנו למטה במים, ולמעלה בשמיים מטוסים מנמיכים טוס ממש מעלינו לפני הנחיתה בשדה התעופה הסמוך.

כולנו חשבנו על המשימה שהוטלה עלינו – ללכוד את המחבלים שברחו ומסתתרים במגדלור. קיבלנו נרות וגפרורים, למקרה הצורך. עברנו את כל המכשולים והגענו אל המגדלור. מצאנו חלון קטן ונכנסו דרכו פנימה, ובעזרת אור הנרות גילינו מדרגות לולייניות צרות. טיפסנו לגג המבנה, ושם, כשתחנת הכוח האימתנית נמצאת ממש מעלינו והרעש מסביבנו מחריש אוזניים, גילינו שני טיפוסים מתחבאים מאחורי איזה קיר קטן, כשראשיהם עטויי הכפייה בולטים. צעקנו בקולי קולות שמצאנו אותם, ואז שני המחבלים התרוממו ונעמדו מולנו, שלפו את ידיהם מהכיסים והרימו אותן למעלה. ניצחנו. הם נכנעו. בבת אחת הם הורידו את הכפיות מראשם. ה"מחבלים" הנוראיים הללו היו, כמובן, מחבלים בתחפושת. היו אלא שני מדריכים אחרים מהשבט.

כל הקווים, הצורות, הרעשים – הוויזואליות המרשימה והמאתגרת של שפך הירקון, בשילוב המשימה המאוד לא שגרתית עבור ילד בכיתה ה', יצרו אצלי מערבולת חושים עוצמתית. התמונה שם ששידרה עוצמה, חשש ומסתורין נחקקה לעד בזיכרוני.

6. המגדלור בשפך הירקון תל אביב.

הֶקְשֵׁר לעתיד 1 – בין תמונת שפך הירקון הישן לקולנוע

פעולת לכידת ה"מחבלים" ב"שומר הצעיר" הותירה בי חותם עמוק עד עצם היום הזה. מראה הגשר הישן והחלוד נחרת בזיכרוני כילד קטן שנחשף לאומנות בביתו. במהלך חיי ראיתי תהליכי יצירה רבים, בהם ציור, עיצוב במה ותלבושות, משחק תיאטרון, ריקוד אופרה ועוד. למרות שכילד אתה לא ממש מבין את כל אשר קולטים חושיך, חשתי שהאירוע בשפך הירקון הוא לא שגרתי. בעיניי, ילד קטן שחי לו את השגרה היום יומית, המעבר הפתאומי בין המציאות העכשווית, המוכרת והמתאימה לילדים קטנים, לעולם לא מוכר, לא רגיל, מחוספס ומאיים, אך גם מרתק ומעניין, היה עבורי חוויה מעצבת.

מאז ומתמיד חיפשתי מבנים ומקומות נטושים והבטתי בהם בסוג של הערצה ובעניין רב. כשהייתי בתיכון לקחתי שיעורי צילום, והמקום שאליו נמשכתי ושאותו צילמתי ראשון היה אותו גשר רעוע מעל שפך הירקון – מבט ארוך ומהצד לעבר הגשר. בהמשך צילמתי את כל שנמצא באזור השפך: המפלים, ארובת רדינג, המגדלור הישן והמחסנים הנטושים. ההערצה שפיתחתי בילדותי כלפי הנטוש והמסתורי, לצד שיעורי הצילום בשילוב ארכיטקטורה לא שגרתית ומקומות מסתוריים, הובילה אותי לחוויות ולגילויים בהמשך דרכי, שנראים לי כיום כה טבעיים – והם אלו "שביקשו" שאהפוך את ההרס, את העזובה והכליה לסיפור, ואחר כך, איך לא, לנרטיב עם שחקנים, שנִבַּט לו ממצלמת קולנוע.

הֶקְשֵׁר לעתיד 2 ימין ושמאל

בכל תקופת ילדותי בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון אהבתי לשחק כדורסל והצטיינתי בשיעורי ספורט, בעיקר בקפיצה לרוחק ולגובה ובריצת מאה מטר. בקפיצות ניצלתי את יתרון הגובה שלי על פני שאר התלמידים באמצעות שימוש בצד השמאלי של גופי, שאומנם אינו הדומיננטי, אך חזק מהצד הימני – זאת עד לאירוע קטנטן וזניח שיתרחש בעתיד.

המטוסים

גרנו בבית ביפו באזור הגבוה של השכונה, ולכן ניתן היה לראות ממנו דברים רבים: שכונות ויישובים אחרים; מדרום, את האוניות הממתינות להיכנס לנמל העיר "אשדוד"; ממזרח את הרי יהודה; ולמעלה בשמיים את נתיבי הטיסה של מטוסים ושל מסוקים צבאיים רבים, שטסו לרוב לצפון המדינה ולדרומה, תמיד לאורך קו החוף; וכן את מסלול הטיסה של מטוסי הנוסעים בדרכם לנמל התעופה "בן גוריון", כשהם מגיעים מהים, חולפים מעל "מגדל שלום" ומנמיכים לנחיתה, או את המטוסים שממריאים מנתב"ג וחולפים מעל הערים "חולון" ו"ראשון לציון" בדרכם לנֵכָר. הייתי מוקף ב"ציפורים" בשמים.

לאורך כל שנות ילדותי הייתי שקוע בתצפיות עליהם כשחלפו לאורך כל היום מעל ביתי. המטוסים והטייסים נראו לי כדבר מופלא וקסום, ותמיד דמיינתי את עצמי יושב בכיסא הטייס, "אוחז במושכות". בכל פעם, כשנשמע בבית רעש של מטוס מתקרב, ידעתי לזהות את סוגו. על פי עוצמת הרעש או חריגותו ידעתי אם הוא מגיע מ"עצם מעופף מעניין", כלומר אם יש טעם להטריח את עצמי ולחדול באחת מכל עיסוקיי המלומדים, לסגור את הספרים ואת המחברות, להיפרד מהם בצער רב ולרוץ החוצה אל המרפסת, כדי לתצפת אל המטוס או אל המסוק. התשובה ברורה, כמובן, לכל ילד (אולי, אם לדייק, כמעט לכל ילד; או אולי דווקא לאף ילד, חוץ ממני).

בחלוף השנים כשהתחלתי לעסוק בצילום ובתיעוד, נהגתי גם לצלם את הצינורות המעופפים שבשמיים, צבאיים או אזרחיים – כלל לא משנה, העיקר שיהיה זה מטוס או זווית צילום כזו, שעדיין לא היו חלק מהאוסף הפרטי שלי. בכל פעם שאבי היה בחו"ל כחלק מעבודה עם בית אופרה כלשהו, או בהקשר לעיצוב תפאורה ותלבושות, או לעיתים כדי לבקר בתערוכת ציורים – הוא היה חוזר עם מתנה אחת או שתיים עבורי, שהיו קשורות בדרך כלל לעולם התעופה או החלל. בנעוריי הייתי גם מנוי על "ביטאון חיל האוויר", ונהגתי לבנות מודלים של מטוסים שונים, שהופיעו בחוברות.

הֶקְשֵׁר לעתיד 3 – סרטים בילדותי והקולנוע של היום

השכונה ביפו, שבה נולדתי וגדלתי, שימשה לא פעם כתפאורה מוכנה עבור צלמים רבים. סמטאותיה נוצלו לטובת צילומי פרסומות לתוצרת התפורה בארצנו, ולשמחתי גם לבגדי נשים. רבות מכלות ישראל לבטח זוכרות כיצד צלם החתונה שלהן שִחזר עבורן את "המפץ הגדול", אותו אירוע קוסמי "קטנטן" האחראי (בסך–הכול) ליצירת היקום – כל אחת מאותן "מיועדות" התבקשה לטפס עם שמלת החתונה הלבנבנה שלה על ענף עץ, כשמול, על ענף אחר, ישב הבעל לעתיד (נקווה היום שלא "לשעבר") – וראו זה פלא; לאט־לאט השניים, כמו שני כוכבים בעלי כוחות כבידה עצומים, נמשכו זה לזה, וכבמטה קסם היה מצליח הצלם המדופלם; לשנות את סדרי "בראשית", לעצור את תנועת הכוכבים ולמקם את השמש השוקעת בדיוק בין אפיהם של בני הזוג האוהבים.

לרגע בלתי נשכח זה בבריאת העולם זכיתי להיות עד לא מעט פעמים, אלא שבניגוד לנאמר בספר "בראשית", העולם נברא אצלי בשכונה ומול שתי עיניי, שראו אז "6/6". מעשה הבריאה התרחש לא במפץ הגדול למעלה בחלל, אלא על אדמת השכונה שלי, על אותם כוכבים – כעצים הגובלים "בגן הפסגה" שליד ביתי, ולא כאירוע חד־פעמי אלא בכל שני וחמישי.

לאחר בריאת העולם, אבא לעתים הזמין את הזוג המאושר אליו לסטודיו, לפעמים גם הצלם הגיע. גם שם הם המשיכו לטפס, כשהם עדיין עם אותם בגדי החתן והכלה היפים, על כן הציור ולאחר אישור מאבא היו בוצעים את נייר הציור ונבלעים לתוכו. כשהם בפנים, אבא תמיד היה מכווינם אל אחד העצים שלו. לפעמים גם הצלם נכח איתם בציורי אבא.

מלבד הכלות, חתנים וצלמים אבא גם מאוד אוהב חיות ומכל הסוגים והמינים. הוא תמיד הקפיד לטפח ולגדל אצלו בסטודיו גן חיות שלם. אני, הייתי מכנה את הסטודיו – "הספארי של אבא", כי כל החיות, על כל הסוגים והמינים תמיד הסתובבו אצלו חופשיים – כמו שצריך להיות. אבא לפעמים גם היה משחרר את החיות אל הגן הגדול, אל השכונה, וגם אל הנמל והים. בהרבה מציוריו אבא הפליא לשלבם בסמטאות השכונה שלנו, על גגות הבתים אך גם בשמים או בים הגדול והכחול על נביאיו ורבניו. גם על סוגי העצים הרבים שכה עמל לגדלם ולטפחם בחממה אצלו בסטודיו. המוני חיות הולכות על ארבע ועל שתיים, יחד עם עשרות סוגים של בעלי כנף. רבים מסצינות החיים הללו נוספו לאחד מרבים סיפורי התנ"ך. כה רבה הייתה הבריאה אצל אבא ויסלח לי היושב במרומים ומאמיניו, אך היו בבריאות אבא מינים שלא נבראו על ידי אחרים.

*אולי משום כך למדתי לאהוב חיות ואת כולן. אך הכי חשוב מבחינתי הייתה ההחלטה שתפרוץ אצלי חזק בעתיד בזכות דמות שהייתה מאוד מיוחדת וקרובה אלי והיא לאהוב חיות, חיות.

כשבני הזוג לעתיד ירדו מהעצים, האזור נוצל גם כלוקיישנים לצילומי סרטים – למספר סרטים ישראלים וגם לסרטים זרים. די זכור לי סרט אמריקאי שהצטלם בסמטאות ובכיכר הגדולה מתחת לביתנו ביפו. כמובן טיילתי כל יום באתר הצילום, כדי להתרשם מעבודת הבימוי וההפקה ליצירת הסרט. החוויה הייתה קסומה עבורי – ילד קטן המסתובב בסט צילומים לסרט ליד הפרוז'קטורים, השחקנים על בגדיהם, וכל אנשי הצוות, הרעש שמלווה אתרי צילום כשבשנייה אחת, לאור קריאתו של עוזר הבמאי, משתרר שקט מוחלט לפני ה"אקשן" של הבמאי, והצילום והמשחק מתחילים. נפעמתי מהאופן שבו ברגע אחד העולם שאני רואה, מכיר וחי בו משתנה לנגד עיניי, ולפתע אנשים שמעולם לא ראיתי בסמטאות השכונה, הופכים לכוכבי הרחוב. כולם מסתכלים עליהם. הם היחידים שמדברים, וכל מי שסביבם שותק ולא אומר מילה; התפעלתי מעזרים שלפתע הובאו לסט ומבגדי השחקנים, שמעולם לא ראיתי כמותם ברחובות השכונה, ומהריצוף של הכיכר בשכונה וסמטאותיה, שבמסגרתו כוסו האבנים השטוחות בשכבת חול דקה; התרגשתי מכך שפתאום מכוניות אמריקאיות ישנות נוסעות להן בכיכר ומכך שכל מיני עצים שמעולם לא ראיתי, צמחו תוך שעה ובסמטאות השכונה עסקים קטנים לממכר מאכלים פרחו להם בתוך אוהלים מוזרים.

היה ברור לי שהצילומים משקפים מקום אחר, אולי אפילו מדינה אחרת או תקופת אחרת מהעבר, כי לאף אחד מהשחקנים לא היו שום פרטי לבוש או עזרים, שהיו דומים לאלו שקיימים בהווה המוכר לי. לאיש מהשחקנים לא היה שעון עם מסך דיגיטלי וכפתורים, ובמקומו הייתה לחלקם שרשרת זהב קצרה המחוברת לשמלה או לגלימה ארוכה ולבנה, ובקצה שלה שעון עגול ומוזר מאוד, כי הוא היה מכוסה. אף אחד מהשחקנים גם לא נעל נעלי ספורט אלא סנדלים משונים, שלא היו דומים בשום דבר לסנדלים שחבריי ואני היינו הולכים בהם לבית הספר. היו אלו סנדלים דקים מאוד, ולכן השחקנים היו יכולים להרגיש כל אבן קטנה על הכביש. היו להם גם שרוכים מצחיקים – עם התחלה, אך ללא סוף. את השרוכים המוזרים האלה הם קשרו, לא על כף הרגל, אלא על הקרסול ובתנועת זיג־זג מצחיקה עד לגובה הברך. עכשיו אני מבין, אמרתי לעצמי, מדוע האבנים שבהן היו הסמטאות מרוצפות, הצמיחו חול דק – היה זה כדי להקל על הליכת השחקנים בסנדליהם הדקיקות, כך שלא ירגישו כאב בכפות הרגליים. אהבתי את העובדה שנמצא פתרון מבעוד מועד למצוקה ולקריאות הכאב, שהיו יכולים להישמע על הסט מרגע הכרזת: "אקשן".

בין קריאות ה"אקשן" וה"קאט" של הבמאי, הטרידה אותי סוגיה עקרונית – רציתי מאוד לראות מה יקרה אם כאשר ישתרר השקט וכל אנשי ההפקה והצופים כמוני ינעלו את שפתותיהם ויימנעו מתזוזה. לפתע יחלוף לו בלי כל התרעה איזה בואינג 747 עם הרעש של ארבעת מנועי הסילון שלו בדרכו לנחיתה בנתב"ג; או אם מסוק או מטוס צבאיים יעברו מעל השכונה, כפי שקורה בשגרה, בדרכם צפונה או דרומה – הרי אנשי ההפקה יכולים להורות על "שקט על הסט" ומייד ישתרר שקט, אולם אין בכוחם להשפיע על חברות התעופה הגדולות, ובטח שלא על חיל האוויר.

על הסט הילכתי בתוך סוג של קסם – מקום מגוריי הועתק באחת ליבשת אחרת על ידי פיזור חול על המדרכות כדי להעניק אפקט של יישוב בצפון אפריקה ועל ידי פריסת פלקטים בערבית שכיסו את השלטים בעברית על חנויות ועל סטודיו זה או אחר.

בוקר אחד הגיעו משאיות וכלי רכב רבים, ובתוכם הרבה אנשים שמעולם לא ראיתי, ובתוך שעה הפכו את שכונת ילדותי למקום אחר, לא ידוע, שמעולם לא הייתי בו; ואילו בבוקר אחר הגיעו אותם אנשים בתוך אותן משאיות, ובתוך כשעה, כבמטה קסם, קיפלו את צפון אפריקה, העלימו את המדבר שהשתלט לנו על השכונה, הורידו את כל השלטים שתלו בסמטאות, סילקו מהרחובות את המכוניות העתיקות, ואנשים כמוני שבו להסתובב בסמטאות. כך בתוך זמן קצר החזירו את השכונה שלי עשרות שנים קדימה. הבטתי בהערצה של ילד על תהליך היצירה המורכב, המוביל בסופו של דבר להנאה שבישיבה באולם קולנוע ולצפייה במה שצולם. איזה קסם זה, חשבתי לעצמי, והרגשתי שבתוכי מפעפע משהו. ידעתי כבר אז שארצה להיות נוכח בעוד ימים יפים שכאלה. לפעולות הללו הייתה השפעה עצומה על "אפרוח קולנוע", כמוני, שרק בקע אז, והן נותנות בי את אותותיהן עד היום. אותן חוויות שחוויתי כילד באתרי צילומים לסרטי קולנוע, ושיהיו בעתיד חלק ניכר מעולמי, חזרו על עצמן כמה פעמים בהפקות שונות מתחת לביתי.