חמש פנטזיות

פנטזיה 1

Insomnia

עיר נושקת לים. שדרת עצים לאורך החוף. לרגלי העצים טיילת הומה אדם.

כמו במיאמי, אבל לא בדיוק.

מקומיים ותיירים פוסעים להנאתם לאורך הטיילת – ההליכה ברחוב היא חוויה בפני עצמה ויכולה למלא ספר שלם – ובסופה מגיעים ל־"Walking street" בפטאיה. כמעט בכל עיר בתאילנד, לפחות בערים המתוירות, יש רחוב כזה או דומה לו. בקיצור כמו שאומרים בשפה המקומית, "Same same but different".

ממשיכים לאורך הרחוב, וחולפים על פני עשרות מקומות בילוי – ברים, פאבים, גוגואים (עליהם בפרק הבא), וכמובן, בתאילנד כמו בתאילנד – אין מחסור בחנויות נוחות, "7eleven", דוכני מזון, שייקים, גלידות.

הלכתי לאיטי, כי ברחוב כזה יפה וצבעוני לא ניתן ללכת מהר, אחרת אפסיד את כל היופי הססגוני והסקסי. אני מביט כתייר לכל הכיוונים בו זמנית, ולו הייתי יכול להיוולד שוב עם עוד זוג עיניים, לבטח זה המקום שהייתי רוצה לראות ב־360 מעלות

הגעתי למקום שנקרא "I Bar" ונקרא "Insomnia". למה שני שמות? כי לבר שתי קומות – תחתונה ועליונה. בכל קומה סגנון מוזיקה שונה, אך התפריט זהה וגם האווירה – עשן (כן, מותר לעשן במועדונים), אלכוהול, תיירים, תיירוֹת, מקומיים, מקומיות והופעות מרשימות, בעיקר בסגנון הלבוש המגוון של הנשים הזוהרות והססגוניות. אצל חלקן הוא גם נועז – שמלות שקופות וביגוד תחתון סקסי; חלקן לובשות ג'ינס קצר שמדגיש את רגליהן היפות; חלקן – צנוע אבל צמוד, חלקן טרנינג וקפוצ'ון (כמו "הבת של השכן").

הכול מהכול ובכול.

הן יושבות־עומדות סביב שולחן בר גבוה. שותות, רוקדות, נהנות ומחפשות במבטן לדוג את מבטי לטובת חיוך או קריצה...

רוב הנשים במועדון עובדות ביום במגוון עבודות – מוכרות בחנות, מלצריות במסעדה, במכוני מסז', בחנות ספרים ועוד, אולם בערב הן בוחרות לנסות ולמצוא אהבה, קשר רציני או בילוי מזדמן.

כמו בכל בילוי, נזכרתי באִמרה הידועה – "אין אישה לא יפה, יש פחות מדי אלכוהול".

הזמנתי בקבוק ויסקי, והתחלתי בכוסית אחת עם שתי קוביות קרח. ברור שלא מערבבים ויסקי עם קולה או עם סודה, כי התוספת סתם הורסת את הטעם, אבל כדי לא ליפול מהר מדי ולאזן את תמהיל הנוזלים בגוף – אני שותה מדי פעם גם כוס סודה.

בריאות לפני הכול...

אני נהנה מהשתייה בכלל – ומכל כוס וכוס בפרט, כאילו היא הראשונה.

מן הסתם, ככל שאהיה שתוי יותר, כך אהיה קליל יותר, שמח יותר, משוחרר יותר, זורם יותר עם כל היופי שמסביב, עם אינספור הסגנונות של האנשים והנשים, המגוָון והמוזיקה.

בהחלט זמן איכות פשוט, מהנה ויפה.

אבל כמו שאומרים בתאית – "Cha Cha", כלומר לאט לאט. הכוונה להמשיך לשתות ולהנות אבל "הכי ברוגע", עד שבכוסית השלישית אני קם כהרגלי לשירותים, ומגלה כי גם ל־"Cha Cha" יש השפעה במסלול ובכיוון ההליכה שלי לשירותים.

השעון מורה 2:00, ואינספור המבטים הננעצים בי מורים על התחממות האווירה. והנה, מבעד לאדי הוויסקי אני מבחין בחמש נשים (לפחות), כולן יפהפיות וחטובות, בדיוק בסגנון שאני אוהב. אבל המבחר עצום ואני מבולבל לחלוטין, לכן ממשיך לשתות (ולהתבלבל עוד קצת), ומפלס הבקבוק יורד.

מביקורים קודמים – במועדון זה ודומיו, לבד או עם חברים – אני יודע שבמקרים רבים, לא אני בוחר את הבחורה אלא הבחורה בוחרת אותי. והנה – גם עכשיו הן הגורם הפעיל כאן. לא במילים, במעשים. בינתיים הן לא "בוחרות" באצבע, אבל בכל דרך אחרת כן – זורקות מבטים, קורצות, עושות תנועות חושניות תוך כדי ריקוד – מחוות שבהחלט גורמות לי גירוי חושני, כיפי ונעים.

אך הבעיות, כפי שכבר אמרתי, הן המגוון הגדול, המוזיקה ובעיקר האלכוהול, שמכוסית לכוסית נהפך למסוכן יותר, אבל גם כיפי יותר, כמעין ריחוף בתוך גן עדן.

ברור לי שמשעה לשעה אני מתחיל יותר ויותר ללכת לאיבוד...

יש לי בעיה – אני נראה חצי מקומי – גוון עורי שחום, חלק מהגוף שלי מקועקע, כמעט תמיד יש עליי שרשראות וצמידים שקניתי פה בתאילנד, ובדרך כלל אני מסתובב בגופייה, בקיצור כמו תאילנדים שרוכבים על אופנועים... אז אני נדחק לסוף "התור". יש לכך יתרונות וחסרונות – רוב הנשים לא מציקות לי בצורה מוגזמת, אך גם לא מתחילות איתי. הן אומנם בוחרות אותי, אבל בדרך עדינה ומנומסת.

אני קולט כבר יותר משעה בחורה מהממת – גבוהה, מלוכסנת...

למה כולן פה מלוכסנות? כנראה זה האלכוהול...  לבושה בשמלה שחורה צמודה שמבליטה כל איבר מגופה החטוב.

אני פוגש במבטה, מרים כוסית לכיוונה ומחייך.

היא כמובן נענית למבטי ומרימה כוסית לכיווני.

אנו משיקים באוויר את הכוסיוֹת, מחייכים וקורצים כשמבטינו נפגשים.

היא חזרה לרקוד עם חברותיה לשולחן, וקלטה תוך כדי ריקוד שאני לא מפסיק לעשות לה עיניים. בתגובה היא מפנה את ישבנה אליי, מגבירה את תנועות הריקוד בצורה חושנית וסקסית, כאילו (או באמת) מקדישה את הריקוד לי ורק לי, כמעין "רמז דק" שכדאי לי להזמין אותה לשולחן שלי, כי רק כך אוכל אולי (רק אולי) לבחון את הריקוד מקרוב.

על זה נאמר – "אם כבר הגעת לים וירדת לחוף, אז כדאי לך להיכנס למים", או בשפה של פעם – "מי שלא מעיז לא מתיז".

אני רומז לה לבוא, היא מגיעה עם הכוסית שלה. הפעם אנחנו ממש משיקים כוס לכוס.

"נעים מאוד, דיוויד", אני מציג את עצמי.

והיא אומרת, "נעים מאוד, B".

למרות המוזיקה הרועשת ואף על פי שכמו רוב התאילנדיות היא לא מדברת אנגלית שוטפת – התחלנו לשוחח.

משאלתה הראשונה הופתעתי מאוד.

"אתה פה עם חברה שלך?"

"מה? איזו חברה?!"

בתגובה היא סיפרה לי שראתה אותי לפני שנה, עם בלונדינית גבוהה ולא מקומית (בשפה שלה "פאלאנגית", כלומר תיירת).

נותרתי המום. איך היא זוכרת? אני בקושי זכרתי שבדיוק כאן, במועדון הזה, הייתי איתה, וזה היה לפני כשנה.

הסברתי שאותה אישה הייתה אכן בת הזוג האחרונה שלי, אך אל דאגה, עכשיו היא לא איתי, ובכלל נפרדנו.

כעת היא נראית מופתעת לא פחות ממני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*