מצרים ראשונה ולתמיד

ראשית דבר

במארס 1979 נכנס לתוקפו חוזה השלום בין מצרים לישראל. החוזה, שנחתם על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון על ידי נשיא מצרים מחמד אנור אלסאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין, בנוכחות נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, שם קץ למצב המלחמה בין שתי המדינות ופתח עידן חדש ביחסיהן. מתוקף ההסכם כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים, ושגריריהן הוצבו בתל אביב ובקהיר. בתקופות שבהן התפתח עימות בין ישראל לבין הפלסטינים בשטחים נקרא השגריר המצרי ממקום מושבו בתל אביב חזרה לקהיר. במשך השנים התפתחו ביחסי שתי המדינות גם נסיבות שאילצו את שגריר ישראל בקהיר לשוב לארץ. ככלל, מאז חתימת חוזה השלום התאפיינו היחסים בין מצרים לבין ישראל כ"שלום קר" בתחום המדיני־אזרחי, אך עם הזמן הם קיבלו תוכן ממשי יותר במכלול הצבאי־ביטחוני־מודיעיני.

מעבר לקשרים הדיפלומטיים הפורמליים שהתחייבו מחוזה השלום ולשיח שהתקיים מזמן לזמן ברמת ההנהגות, לא היה ליחסים בין ישראל למצרים במשך השנים תוכן ממשי. במבט רטרוספקטיבי, החתימה על חוזה השלום אמנם יצרה מצב חדש ביחסי שתי המדינות, אך לא הביאה לפתיחתם של הסכרים ולפיתוח ערוצי הידברות ושיתוף פעולה ביניהן במגוון רחב של תחומי פעולה אזרחיים. יתר על כן, על אף הדיאלוג שהתקיים מעת לעת בין אישים רמי מעלה בדרג המדיני הבכיר משני הצדדים, לא התפתחה בין ישראל למצרים מערכת יחסים בין העמים (People to People) ולא נרשמו פריצות דרך משמעותיות בשדות אחרים של שיתוף פעולה בין המדינות, בדגש על תחומי הכלכלה, המסחר, התרבות והחקלאות.

כאמור, מערכת היחסים שהתפתחה בין ישראל למצרים מאז החתימה על חוזה השלום התאפיינה ב"שלום קר", מוגבל וחלקי, ולעיתים קרובות גם צולע ומדדה. לאורך השנים הסבירו המצרים כי הימנעותם מלאפשר התפתחות של קשרי שיתוף פעולה עם ישראל במניפה רחבה של נושאים ותחומי פעולה נעשתה בכוונת מכוון. על פי ההסבר הקבוע שניתן לנו כל אימת שהנושא היה עולה על שולחן הדיונים, מצרים לא תאפשר, ולמעשה אפילו תבלום, את התפתחות היחסים כל עוד לא יסתמנו התקדמות ופריצת דרך במשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, וכל עוד הסדר מדיני ביניהם לא יהיה בגדר תרחיש ריאלי. תנאי זה הובהר על ידי ההנהגה המצרית לצד הישראלי דרך קבע לאורך השנים בצורה ברורה, ישירה ומפורשת וחד־משמעית ובאופן שלא נזקק להנמקה, להסבר או לפלפולי פרשנות.

עמדה מצרית זו באה לידי ביטוי גם בהימנעותו של נשיא מצרים חסני מבארכּ מקיום ביקורים בישראל. כמוהו נהגו גם נושאי תפקידים בכירים מרכזיים בצמרת הממסד המדיני־ביטחוני־צבאי המצרי, כמו עבד אלפתאח אלסיסי כאשר שימש ראש מנהלת המודיעין הצבאי עוד בטרם נבחר לתפקידו כנשיא, ושר ההגנה לשעבר מחמד חסין טנטאוי. כרסום מסוים בעמדה זו, לפחות ברמה המוצהרת, זיהיתי במשך השנים בפגישות שקיימתי עם אנשי הסגל הדיפלומטי בשגרירות מצרים בישראל, כאשר אלה הצביעו על ביקוריהם של צליינים מצרים בני העדה הקופטית במקומות הקדושים לנצרות בישראל כמהלך שנעשה באישור השלטונות בקהיר, וביטא, בראייתם, שינוי ותמורה, גם אם בהיקף מוגבל ומזערי, במדיניות המצרית המסורתית.

אנו במערכת הביטחון היינו כמובן חשופים לאנומליה הברורה והבעייתית מבחינתה של ישראל שאפיינה את הגישה המצרית ולא התעלמנו ממנה. למעשה, חשנו מידה רבה של תסכול וחוסר נחת, ואפילו מבוכה, מן ההעדפה המצרית המאפשרת את התפתחותם של קשרי שיתוף פעולה הולכים וגוברים איתנו ברמה הביטחונית־צבאית־אסטרטגית, תוך דחיקתם לקרן זווית, ואפילו נקיטת גישה סרבנית בעליל, לפיתוחם של קשרים דומים בערוצי הקשר המדיניים, האזרחיים והכלכליים. על רקע זה, כמעט בכל מפגש שקיימנו העלינו בפני בני שיחנו המצרים את הצורך לערוך חשיבה מחדש ומחוללת שינוי, שתתורגם בפועל למקצה שיפורים הכרחי ומתחייב במדיניות כלפי ישראל. זאת על ידי מתן "אור ירוק" מצד ההנהגה המצרית, שיכשיר את התנעתם של קשרים בילטרליים גם במכלול האזרחי, ואפילו בהיקף חלקי ומוגבל בתחילת הדרך.

חרף הסתייגות מצרים מהרחבת מסגרת היחסים הבילטרליים, לא היה מנוס מבחינתנו מהמשך פיתוחם של הקשרים במכלול הביטחוני־צבאי־אסטרטגי. ראינו ביציקת תוכן ממשי, ואפילו מוגבל בהיקפו, לשיתוף הפעולה בינינו בתחום זה אינטרס מובהק וחיוני מבחינתה של ישראל, וגם בעל חשיבות עליונה עבור שתי המדינות. לנו במערכת הביטחון לא היה ספק בכך שיש לשמר את יחסי השלום עם מצרים כמעט בכל מחיר, גם אם אינם נותנים מענה ראוי ושלם לשאיפותינו להתקדם לקראת נורמליזציה מלאה ומקיפה במכלול היחסים בין שתי המדינות.

פיתוחם של הקשרים עם מצרים לכלל דיאלוג ביטחוני־אסטרטגי, מעבר לתיאומים השוטפים המתחייבים מתוקף הנספח הצבאי של חוזה השלום, היה בגדר אינטרס ברור מבחינתה של מדינת ישראל. אני זוכר היטב את פגישת העבודה הראשונה שקיימתי עם שר הביטחון דאז יצחק מרדכי, זמן קצר לאחר שמינה אותי כיועצו לעניינים ערביים בשנת 1997 (יצוין כי גם לפני שהגעתי לשרת בלשכת השר הצטרפתי באופן קבוע לפמלייתו בפגישות שקיים עם מנהיגים ערבים מאז מונה לתפקידו המיניסטריאלי). באותה פגישה הוא פרס בפניי בהרחבה את חזונו בכל הקשור ליחסיה של ישראל עם המרחב הערבי הסובב אותה, הציג בפירוט רב את האתגרים המרכזיים העומדים בראייתו בפני מערכת הביטחון מול הזירה האזורית, והתייחס באופן ישיר וממוקד למצופה ממני בתפקידי החדש. מרדכי הצביע על קידום היחסים הביטחוניים־אסטרטגיים עם מצרים, לרבות ברמת ההנהגות משני הצדדים, כמשימה מרכזית ובעלת חשיבות עליונה מבחינתו. ואכן, ניסיתי כמיטב יכולתי לשדרג את הקשרים עם מצרים על פי הנחייתו של שר הביטחון, וכך המשכתי לעשות גם בשירותם של שרי ביטחון נוספים שכיהנו בתפקיד זה אחריו. ההצלחה שנרשמה בעניין זה במרוצת השנים הייתה, לצערי, חלקית בלבד.

פרשת המים שחוללה תמורה של ממש, סימנה נקודת מפנה ביחסי שתי המדינות ואפשרה את ההתקדמות הדרמטית בשיתוף הפעולה הביטחוני־אסטרטגי ביניהן התרחשה בפועל רק כמעט שלושה עשורים לאחר חתימת חוזה השלום. זאת בעקבות מימוש תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה של ממשלת ישראל וההסכם שנחתם בין ישראל למצרים סביב פריסת 750 שוטרים של משמר הגבול המצרי לאורך "ציר פילדלפי" - קו הגבול בן 14 הקילומטרים המפריד בין מצרים לרצועת עזה. אירועים אלה היו ללא ספק משמעותיים ביותר ובעלי חשיבות דרמטית. הם הביאו לפריצת דרך ביחסי שתי המדינות והכשירו את הקרקע להתפתחותו של דיאלוג מדיני־ביטחוני־אסטרטגי ראשוני וחסר תקדים בהיקפו ובתכניו, המשרת את האינטרסים הבסיסיים של ישראל ומצרים כאחת.

ספר זה נועד לפתוח בפני הקורא צוהר להכרה טובה יותר של ההתפתחויות והתמורות שחלו ביחסים בין ישראל למצרים בדור האחרון, ובייחוד בכל הקשור למכלול הביטחוני־מדיני־אסטרטגי. הספר מתבסס ביסודו של דבר על הניסיון האישי רב־השנים שלי, כמי שהיה מעורב באופן פעיל בקשרים ובמגעים שהתקיימו בין ישראל למצרים בערוצים השונים של הדיאלוג המדיני־ביטחוני. עשיתי זאת במסגרת תפקידים שונים שמילאתי בצה"ל ובמערכת הביטחון, ובעיקר בתפקידי כיועץ לעניינים ערביים לכמה שרי ביטחון, ובשלב מאוחר יותר של תקופת שירותי במשרד הביטחון כאחראי לריכוז ולפיתוח מכלול הקשרים עם מדינות ערב והפלסטינים.

הספר סוקר ומנתח בהרחבה את המאפיינים המרכזיים במדיניותה של מצרים כלפי ישראל ואת התמורות שחלו בה במרוצת השנים. לצד זאת הוא מציג, מזווית אישית ועל בסיס הניסיון שצברתי, מידע, תובנות והערכות על שלושת האישים האחרונים שכיהנו בתפקיד הרם כנשיאי מצרים, וכן על בעלי תפקידים בכירים בממסד המדיני־צבאי־ביטחוני המצרי, שעימם התקיימו קשרי עבודה אינטנסיביים, רצופים ושוטפים. הספר גם שופך אור על התפקיד והמעורבות המצרית בשורה של מהלכים וסוגיות בעלי חשיבות מרכזית מבחינתה של ישראל בכל הקשור למדיניותה כלפי רצועת עזה. זאת בדגש על מימוש תוכנית ההתנתקות מן האזור באוגוסט 2005; שורה של מבצעי צה"ל — "עופרת יצוקה" (27 בדצמבר 18-2008 בינואר 2009), "עמוד ענן" (21-14 בנובמבר 2012) ו"צוק איתן" (8 ביולי-26 באוגוסט 2014); העימותים בגבול ישראל־רצועת עזה בשנים 2021-2018; מבצע "חגורה שחורה" נגד ארגון הג'האד האסלאמי הפלסטיני (14-12 בנובמבר 2019); מבצע "עלות השחר" (9-5 באוגוסט 2022); מבצע "מגן וחץ" (13-9 במאי 2023); העסקה שגובשה בין ישראל לחמאס בתיווך מצרי סביב שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט; העמדות המצריות ביחס למלחמת "חרבות ברזל" של ישראל נגד חמאס; וכן תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בעניין טרנספר של פלסטינים מרצועת עזה למצרים ולירדן והשתלטות אמריקאית עליה. פרק מיוחד בספר מוקדש לניתוח ובחינה מעמיקים של מדיניות מצרים בסוגיות שעמדו מבחינתה במרכז סדר היום האזורי, בייחוד בזירה הפלסטינית, וכן הגלובלי, תוך התייחסות לתמורות ולשינויים שחלו בה בציר הזמן.

ספר זה נכתב על ידי מתוך יחס של הערכה וכבוד לרפובליקה הערבית של מצרים כמדינה מובילה במערכת הערבית, ונוכח התפקיד בעל החשיבות ההיסטורית שמילאה כחלוצה ההולכת לפני המחנה בחתימתה על הסכם השלום עם ישראל. הערכה זאת מתבססת גם על מאמציה לקדם מול ישראל לא רק אינטרסים מצריים פרטיקולריים, אלא גם כאלה הקשורים לקידום פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית. זאת במגמה לבסס ולהרחיב את הקשרים הבילטרליים עם ישראל מעבר למכלול הצבאי־ביטחוני, שהוא הדומיננטי ביחסי שתי המדינות, לתחומים נוספים של שיתוף פעולה במגוון רחב של נושאים אזרחיים, וגם להביא להרחבת מעגל השלום והנורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות ואסלאמיות נוספות.

מאז חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים במארס 1979 התפרסמו באמצעי התקשורת השונים מידע, הערכות ותובנות על אודות היחסים בין שתי המדינות, שלא תמיד שיקפו כמתחייב גם את נקודת המבט המצרית. ספר זה נועד להעמיד את הדברים באור מדויק ונכון.

הספר כולל שישה פרקים המתייחסים לנושאים הבאים:

● מדיניות מצרים כלפי ישראל בממד הזמן — התפתחויות, תמורות ותכנים
● יחסי מצרים־ישראל בהקשר הביטחוני־מדיני־אסטרטגי — תכנים, תובנות ומגמות
● סוגיות מרכזיות בשיח הביטחוני־מדיני־אסטרטגי בין ישראל למצרים
● התפקיד המצרי בסיוע למהלכים ישראליים ברצועת עזה
● כבוד הנשיא — רשמים, הערכות ותובנות על אודות נשיאי מצרים
● בכירי הממסד הצבאי־ביטחוני המצרי - נתונים, תובנות ורשמים
 

שמותיהם של אישים, מונחים ומקומות מופיעים בספר בהתאם לכללי התעתיק מערבית לעברית כפי שהם נהוגים באקדמיה.

1

מדיניות מצרים כלפי ישראל בממד הזמן — התפתחויות, תמורות ותכנים

חוזה השלום שנחתם בין ישראל למצרים במארס 1979 עמד ללא שום ספק במבחן הזמן. חרף משברים ועימותים שהתפתחו בתקופה זו ביחסיה של ישראל עם הפלסטינים, נמנעו השלטונות המצריים מנקיטת מהלכי תגובה דרסטיים ובעלי משמעות מדינית־טרמינלית מול ישראל, ומאז חתימת חוזה השלום הם הסתפקו בדרך כלל בצעדי מחאה, שאמנם היו לעיתים חריפים, אך כאלה המקובלים בחיים הדיפלומטיים, כמו החזרת השגריר מתל אביב והפסקת זמנית בקיום הקשרים המדיניים. החשוב הוא שמעולם בהיסטוריה של היחסים עימה לא עברה מצרים את "הקו האדום", לא נקטה מהלך שאין ממנו חזרה, ולא הביאה בהחלטותיה ל״שבירת כלים" ולקריסת בניין השלום בין שתי המדינות. כך היה באירועי האינתיפאדה השנייה שהחלה באוקטובר 2000, שלא הביאו לנקיטת מהלכים דרמטיים חריפים מצד מצרים נגד ישראל. התגובה המצרית במקרה זה הייתה בגבולות ובדפוסים המוכרים של המדיניות כלפי ישראל, שבאה לידי ביטוי בהחזרת השגריר המצרי הוותיק מחמד בסיוני המנוח לקהיר. גם במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 נמנעה מצרים מנקיטת צעדי מחאה דרסטיים משמעותיים נגד ישראל, והיחסים בין שתי המדינות לא נפגעו גם כשהשלטונות המצריים עמדו נוכח לחץ ציבורי חזק ותובעני לעשות זאת.

הימנעות מצרים מנקיטת מהלכים אנטי־ישראליים חריפים באה בראש ובראשונה על רקע מפגש אינטרסים ברור, שהתבסס על ראייתה של מצרים, המשותפת לישראל, את האיום שמציב עליהן המחנה הרדיקלי באזור, ובייחוד שאיפותיה ומהלכיה של איראן, קודם כול בתחום הגרעיני. מפגש אינטרסים זה הביא לא רק להימנעות מצרים ממהלכים אנטי־ישראליים דרסטיים, אלא גם לשיפור ביחסים בין שתי המדינות, שאף הלך והתרחב עם השנים, בעיקר במכלול הצבאי־ביטחוני־מודיעיני.

יחסי מצרים־ישראל בעקבות מבצע "חומת מגן"

"חומת מגן" (29 במארס-10 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף, שבא בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בערב פסח, שבו נרצחו שלושים אזרחים ישראלים. מטרתו העיקרית של המבצע הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים שהלך והתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. המבצע הביא בסופו של דבר למפנה באינתיפאדה, ולאחריו פחתו מאוד פיגועי הטרור ומספר האבדות בצד הישראלי.

בעקבות המבצע הגיעו היחסים בין ישראל למצרים לנקודת שפל. ב־3 באפריל 2002 הודיעה מצרים על עצירתם של המגעים הבין־ממשלתיים, למעט בערוצים הדיפלומטיים העשויים לשרת את הנושא הפלסטיני. ב־17 באפריל התפרסמה הודעתו של שר החקלאות המצרי יוסף ואלי, מחסידיו המובהקים של השלום עם ישראל, על עצירת קשרי החקלאות בין שתי המדינות, דבר שמנע את הגעתם לישראל של משתלמי מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בין־לאומי שהוקם כחטיבה במשרד החוץ ואחראי על שיתוף פעולה וסיוע בין־לאומיים ברחבי העולם באמצעות מתן הדרכה ייעודית בארץ ובחו"ל). כמו כן התפרסמו התבטאויות קשות של שר החוץ המצרי אחמד מאהר כלפי בכירים ישראלים, והופיעו גילויי ביקורת והתלהמות אנטי־ישראליים, לרבות באמצעי תקשורת מצריים ממסדיים ובהתבטאויות של פקידים מצרים בכירים. לצד זאת ניהלה מצרים פעילות דיפלומטית אנטי־ישראלית אגרסיבית בפורומים בין־לאומיים.

חרף גילויי הביקורת והמחאה המשיכה מצרים להדגיש את דבקותה באסטרטגיה של שלום. הנשיא מבארכ ובכירים מצרים נוספים הדגישו חד־משמעית כי הם מחויבים לפתרון סכסוכים באמצעות הדיפלומטיה, כי לא ינתקו את היחסים עם ישראל וכי לא יפעילו את הצבא המצרי נגדה. זאת מאחר שמשמעותם של צעדים כאלה תהיה שואה כלכלית עבור מצרים, פגיעה ביחסיה עם ארצות הברית והידרדרות האזור לתוהו ובוהו. ברוח זו גם לחצו המצרים על יושב ראש הרשות הפלסטינית ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת, וקראו להפסקת הפיגועים נגד ישראל ולעריכת רפורמה במבנה ובתפקוד הרשות ומנגנוני הביטחון שלה. מצרים גם נמנעה מלפגוע בקשרי הכלכלה (נפט, קבלת סחורות ישראליות) והתיירות עם ישראל (המשך טיסות אל־על ואייר סיני, מעבר תיירים ישראלים לחצי האי סיני). כמו כן נעדרה מצרים מכינוס של לשכת החרם הערבי מאחר שהדבר היה מנוגד להסכמי קמפ דייוויד, והנשיא מבארכ אף שלל שימוש בחרם הנפט. ראש ממשלת מצרים גם התבטא נגד סגירת המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, "מאחר שצריך לשמור על ערוצי תקשורת עם העם הישראלי", אף על פי שפעילות המרכז הייתה בפועל משותקת כמעט לגמרי. ומעל לכול, נמשכו כסדרם התיאום היום־יומי הטוב בין יחידות הקישור הצבאיות של מצרים וישראל והעברה סדירה של מסרים מדיניים וביטחוניים בכמה ערוצים.

על רקע זה קיים ראש מנגנון המודיעין הכללי המצרי עמר סלימאן ביקור בישראל ב־7 ביולי 2002. סלימאן פגש את ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון ונשיא המדינה. הביקור, שכלל גם את הרשות הפלסטינית, התקיים בין השאר לנוכח חשש מצרי שהפסקת הפעילות המדינית בסוגיה הפלסטינית, ההיחלשות במעמדם של הפלסטינים בזירה הבין־לאומית והתפוררות אפשרית של הרשות הפלסטינית עלולות להביא להידרדרות האזור כולו ולאנרכיה שתאיים גם על היציבות הפנימית של מצרים ועל מעמדה האזורי. במצב זה ראתה מצרים צורך להמשיך לדבוק בעמדתה שלפיה אין תחליף לערפאת, בנימוק שהחלפתו תחליש את הרשות הפלסטינית, תחזק את חמאס ואת הג'האד האסלאמי ותרתיע יורשים פוטנציאליים מהתמודדות על תפקידו. ביקורו של עמר סלימאן גם בא להבליט את מרכזיות תפקידה של מצרים באזור מול ארצות הברית ואת מעמדה המנהיגותי בזירה הערבית והבין־לאומית, וגם מול ערב הסעודית שכוחה היה בעלייה כמי שמבטיחה את האינטרסים הפלסטיניים. ואכן, ביקורו של סלימאן יכול היה להירשם כהצלחה מבחינתה של מצרים: מייד לאחר הביקור החל שר החוץ שמעון פרס להיפגש עם בכירים פלסטינים, מה שיכול היה להיחשב בעיני המצרים תוצאה ישירה של מאמצי השכנוע של עמר סלימאן.

למרות המשבר ביחסי מצרים־ישראל בעקבות מבצע "חומת מגן" החליטה מצרים לנקוט שתי "מחוות" כלפי ישראל לקראת ביקור הנשיא מבארכ בוושינגטון ב־5 באוגוסט 2002 — ביקור של היועץ המדיני של הנשיא אסאמה אלבאז בישראל, וקיום שיחת טלפון בין מבארכ עצמו ובין שר הביטחון בנימין (פואד) בן אליעזר - מחוות שאפשר לראותן, בין השאר, כניסיון של מצרים להצטייר בעיני ארצות הברית כמי שמתואמת עם ישראל. בהמשך גם גינו המצרים פעולות טרור פלסטיניות, והנשיא מבארכ אף שיגר איגרת לראש הממשלה אריאל שרון ב־5 בספטמבר 2002, שכללה גינוי לפיגוע טרור שבוצע בראשון לציון (תוך צירוף המלצה לא לפעול בתגובה ברצועת עזה).

יחסי ישראל־מצרים בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה

פרשת המים בהתפתחותם של יחסי ישראל־מצרים באה בעקבות החלטת ממשלת ישראל על תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. החלטה זו יצרה מפגש אינטרסים ברור בין שתי המדינות, שהביא לחתימת הסכם לפריסת 750 חיילי משמר הגבול המצרי לאורך 14 קילומטרים בגבול עם רצועת עזה, שנודעו במפות הקוד של צה״ל בשם "ציר פילדלפי". ההסכם יצק את הבסיס והכשיר את הקרקע בהמשך להתפתחותו של הדיאלוג הביטחוני־מדיני־אסטרטגי בין שתי המדינות. בכך קיבלו הקשרים ביניהן ממד נוסף של מהות ועומק, שנתמך גם באמצעות פגישות שקיימו מעת לעת ראשי הממשלה ושרי הביטחון של ישראל עם הנשיא חסני מבארכ ועם בכירים בממשלתו ובמערכת הביטחונית־צבאית־מודיעינית שלו בביקורים שקיימו במצרים.

במסגרת היחסים עם מצרים לאחר מימוש מהלך ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה ראוי להזכיר אפיזודה הקשורה לביקורו של שר החוץ המצרי אחמד אבו אלע'יט בישראל ב־28 בדצמבר 2006. יממה לפני הגעתו של השר המצרי לביקור, שבו נפגש עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, עם שרת החוץ ציפי לבני ועם שר הביטחון עמיר פרץ, וכשבוע לפני פגישתו המתוכננת של ראש הממשלה אהוד אולמרט בשרם אלשיח' עם נשיא מצרים חסני מבארכ, התריע חבר הכנסת יובל שטייניץ, שכיהן אז כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מפני מה שהגדיר ״מזימה מצרית לכרסם בריבונות הישראלית באילת ובדרום הנגב״. בריאיון לעיתונות הישראלית אמר שטייניץ כי "אסור לישראל לעבור על כך בשתיקה", וקרא שלא לקבל את שר החוץ המצרי בישראל עד שלא יצהיר בפומבי כי מצרים מכירה באילת כשטח בריבונות ישראלית. הוא גם הזהיר מפני התעצמותה הצבאית של מצרים.

התבטאותו של חבר הכנסת שטייניץ באה בעקבות דיווחים שהתייחסו לדיון פוליטי פנימי שהתקיים במצרים סביב מעמדה המדיני של העיר אילת. במסגרת זו התקיימה בדצמבר 2006 ישיבה מיוחדת בנושא זה בפרלמנט המצרי, ושר החוץ אבו אלע'יט אמר באותו חודש כי אילת נמצאת בשטח פלסטיני. חבר הכנסת שטייניץ ציין כי ההתבטאויות המצריות הן למעשה ערעור על הריבונות הישראלית בדרום הנגב, והוסיף כי "מי שלא יכול להכיר בריבונות הישראלית על אילת, זה בדיוק אותו דבר כמו תל אביב, חיפה או באר שבע. לא יכול להיות שאחרי 25 שנים של שלום, שר החוץ המצרי יציב סימן שאלה על אילת. מילא שהיה אומר זאת על שכם, אבל על אילת?" בדיווחים שהופיעו בעיתונות הישראלית על הדברים שיוחסו לחבר הכנסת שטייניץ נאמר עוד כי העמדה המצרית בסוגיית אילת ננקטה בפועל כבר משנת 1995. זאת לאחר שנשיא מצרים מבארכ נתן הוראות סודיות להקים צוות מומחים כדי לבדוק אם יש בסיס לטענות המצריות לריבונות על כל המשולש הטריטוריאלי הדרומי של מרחב הנגב הישראלי - מעובדה או יוטבתה עד אילת. אליבא דשטייניץ, כפי שצוטט בעיתונות, הצוות שהופקד על משימה זאת כלל פרופסורים למשפט והיסטוריה מדינית, והם בחנו את העניין והגישו לנשיא מבארכ דוח שקבע כי מצרים זכאית לתבוע חלק גדול משטח הנגב. שטייניץ הוסיף וסיפר כי ארצות הברית, שלמדה על הנושא, לחצה על מבארכ לרדת ממנו. לדבריו, לאחר שהנשיא קלינטון לחץ עליו מאוד, גנז נשיא מצרים את העניין. שטייניץ התריע מפני ההשלכות המסוכנות של המהלך המצרי וטען כי קיימות כוונות מצריות ארוכות טווח לערער על הריבונות הישראלית על הנגב. הוא הוסיף בנימת אזהרה כי עמדה מצרית זו עלולה להתפתח כעילה למלחמה או לעימות, "כדי לתבוע מישראל את כל הנגב הדרומי". על רקע זה הוא גרס כי ישראל צריכה לנקוט צעדי נגד חריפים, וכאמור תבע ״לא לקבל את שר החוץ המצרי בשטיח אדום, אלא ברמזור אדום". הוא הוסיף כי "צריך להבהיר לו שאנחנו לא מקבלים אותו כאן עד שהוא לא חוזר בו פומבית ואומר שמצרים מכירה בריבונות ישראל על אילת ומכבדת אותה. זה המינימום. לעיתים צריך ליצור משבר כדי לתקן דברים — התעלמות לא מתקנת, היא רק מדרדרת". שטייניץ קרא לראש ממשלת ישראל לשקול את ביטול ביקורו המתוכנן בקהיר וקבע בפסקנות כי "לא יכול להיות שפעם אחר פעם ראש ממשלה ישראלי ייסע למצרים בלי שמבארכ יבוא לכאן לביקור רשמי אפילו פעם אחת״.

לצד אזהרותיו בנושא אילת הצביע חבר הכנסת שטייניץ על סיוע מצרי לחמאס כמגמה ארוכת טווח. הוא טען שמצרים היא המשענת הטובה ביותר של הארגון, "אבל בצורה מתוחכמת הם נראים כאילו הם בציר המתון". בהקשר זה הוסיף שטייניץ כי ״צריך לקרוא לילד בשמו בעניין הברחות הנשק ולעמוד על שלנו. אי אפשר לשמוע משירות הביטחון הכללי שעשרים אלף רובים מוברחים מדי שנה לחמאס בעזה. זו כמות שמספיקה לארבע־חמש אוגדות של חיל רגלים כל שנה [...] אם חמש שנים המצרים נכשלים בסיכול הברחות, זה רק אומר שהמדיניות המצרית היא לחמש את העם הפלסטיני נגד ישראל״. עוד טען שטייניץ כי מצרים היא הראשונה שתוקפת את ישראל בכל פורום בין־לאומי, אף יותר מאיראן וסוריה. יתר על כן, ילדי מצרים מתחנכים על כך שהיהודים הם מקור הרוע בעולם. שטייניץ גם קבע כי צבא מצרים מתעצם בקצב מרשים מאוד, כי "הכול מכוון נגד ישראל [...] כל התרגילים בשטחם ממוקדים במלחמה עם ישראל״. לטענתו, המצרים מעבירים יחידות הגנה אווירית, מטוסים, טילים וציוד לוגיסטי ומקימים תשתיות משני צידי תעלת סואץ. "ההתעצמות הזו מתרחשת כשלמצרים אין שום איום חיצוני", אמר. בסיום הדברים הביע שטייניץ תקווה שהשלום בין ישראל למצרים יישמר, אך הזהיר כי ״אסור למדינת ישראל להתעלם ממה שקורה שם״.

התבטאות נוספת של יובל שטייניץ בהקשר המצרי באה עשר שנים לאחר מכן, כששימש שר האנרגיה. באירוע "שבתרבות" בבאר שבע ב־5 בפברואר 2016 הוא התייחס להצפתן במים של המנהרות שנחפרו לאורך 14 הקילומטרים החוצצים בין מצרים לרצועת עזה, אשר שימשו את הפלסטינים להברחות לרצועה. שטייניץ סיפר כי הפעולה המצרית באה בין היתר לבקשת ישראל ("אם [נשיא מצרים] אלסיסי עשה את זה, זה במידה מסוימת לבקשתנו"), אם כי "זה פתרון טוב לגזרה ההיא. זה לא פתרון לגזרה של שישים־שבעים ק"מ". שטייניץ גם הוסיף כי התיאום הביטחוני הישראלי־מצרי "טוב מאי פעם".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*