מוסר תחת אש

הקדמה

טבח שמחת תורה ומלחמת "חרבות ברזל" החזירו אותנו להרהורים, פחדים ושאלות דומות לאלה שהניעו את הרצל לפני למעלה ממאה שנה — תחושת איום ממשי על הקיום היהודי. כמו אז גם היום מתנהל מאבק על "שאלת היהודים" ועל הכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי.

פרשת דרייפוס הבהירה להרצל שליהודים אין מקום באירופה ושהקיום היהודי עומד בפני סכנת כליה ממשית. ובימינו, טבח שמחת תורה עורר שוב את החשש היהודי הקדמון מפני השמדה. הגינוי המגומגם של הזוועות על ידי האו"ם וההפגנות באוניברסיטאות הנאורות של המערב, יחד עם הקריאה "מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית", הוסיפו לתחושה שהמאבק על הכרה בבית לעם היהודי טרם הסתיים.

מדינת ישראל חוותה רגעי אימה קיומית בעברה. כך היה עם הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב. גם ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים עוררו בציבור חרדה ממשית מפני כיבוש ערבי. הניצחון הגדול במלחמה הוליד אופוריה לאומית, אבל כעבור שש שנים בלבד פרצה מלחמת יום הכיפורים שראשיתה במכה קשה, ומיד לאחר מכן שבנו והוכחנו שאנחנו חזקים מספיק וקיומנו כאן מוצק ובטוח.

הניצחונות במלחמות והסכמי השלום שבאו בעקבותיהן העניקו לנו תחושת יציבות קיומית. לא חשבנו שיגיע הרגע שבו נחווה שוב את אותה חרדה. האימה הנוכחית החזירה אותנו לימים שבהם האיום הקיומי הצבאי היה ממשי. אובדן הביטחון וזוועות 7 באוקטובר טלטלו אותנו עד היסוד. הביטחון הקיומי שנבנה בנו לאורך עשרות שנים התערער.

כמו בימיו של הרצל, החרדה איננה רק מקומית, אלא מוזנת ממגמות עולמיות מאיימות. אנחנו צופים בחשרת העננים המכסה את העולם ובסדר העולמי ההולך ומתרסק. אמריקה, ארץ החירות, רוצה להתכנס ולהתבדל, ולצידה אירופה שוקעת, מבולבלת ונחשפת ביומרתה האוניברסלית המגומגמת. התוקפנות הרוסית באוקראינה זוכה להישגים, סין עולה כמעצמה דיקטטורית וארגוני טרור מרימים ראש, לעיתים בחסות מדינות. ערכים משותפים נדחקים ואדם לאדם זאב.

כמו אז גם היום, הטלטלה אינה רק צבאית או רגשית, אלא גם, ואולי לפני הכול, רעיונית וערכית. הערכים הבסיסיים שעליהם מושתתים מערכות היחסים הגלובליות והמנגנונים הבינלאומיים מתערערים. יחד איתם נפגע גם הביטחון העצמי של המדינות הדמוקרטיות, ומשברי אמון מביאים לשלטון מנהיגים פופוליסטיים־סמכותניים.

היהודים, כמו תמיד, מצויים בעין הסערה, וערעור הערכים הגלובלי נבחן במיוחד ביחס אלינו. היחס למדינת ישראל הופך למעין נייר לקמוס של עמדות מוסריות. ממילא גם עמידתה של ישראל מול העולם היא עמדה ערכית, המתמודדת עם דרישות מוסריות ותובעת חזרה תמיכה מוסרית. במקביל, ישראל חווה משבר חברתי־פנימי שלא חוותה מימיה, וכל זאת בזמן שנפער משבר ערכי בין יהודים בישראל ליהודים בתפוצות. אף שאיננו רואים כרגע כיצד יתפתח תרחיש האימים, הרי שבתוהו ובוהו שנדמה שהעולם הולך אליו, חוזר הפחד הוותיק שהיהודים יהיו הראשונים שייפגעו.

כך, בתקופה שבה הקשב מופנה בעיקר לשאלות חברתיות והתמודדות צבאית ומדינית, ספר זה מבקש להפנות זרקור דווקא לשאלות יסוד ערכיות. הערכים הם המניעים אותנו לפעולה, הם מעצבים את הטוב שאליו אנחנו שואפים, על בסיסם אנחנו מנתחים את המציאות, מנסים להבין לאן אנחנו הולכים ומה יש בידינו לעשות. הערכים הם הסנטימנט הבסיסי שבתוכו אנחנו חיים ושמגדיר עבורנו את מי שאנחנו. ערכים מעצבים רעיונות, חברה ואסטרטגיה, ומקבלים בהכרח גם ביטוי פוליטי.

נכון להיום נדמה שלסנטימנט הימני יש הרבה מה למכור. הימין בישראל מציע למגוון רחב של אנשים וקבוצות "אוהל גדול"¹ להצטופף בתוכו, גם אם יש ביניהם פערים ערכיים גדולים. כך חוסים תחתיו בני הציונות הדתית והחרדים (על אף מחלוקות חריפות ביניהם) וגם חילונים גמורים ומסורתיים, אשכנזים ומזרחיים, פריפריה ומרכז. הרגש הימני מצליח לפנות לקבוצות שונות ולגרום להן להרגיש בנוח עם הגדרה עצמית ימנית. לעומת זאת נדמה שהשמאל הופך להומוגני ואפילו משעמם. כי אין לו תשתית רגשית חזקה שאליה הוא מחבר, שרוצים להרגיש אותה ולחוות דרכה את העולם.

עם זאת, הימין מציע ערכים שמטרתם בעיקר שימור עצמי. הוא מציע נקודת מבט מתכנסת, הפונה כלפי פנים ומתגוננת. אין בו העוז להאיר כלפי חוץ או יומרה להיות מגדלור לאחרים, אור לגויים. הוא מציע יהדות פרטיקולרית המוותרת על השפעה אוניברסלית־מוסרית שאפיינה את העם היהודי מראשיתו.

אומנם לאורך ההיסטוריה העם היהודי התמקד בשימור עצמי, והיהדות אינה דת המבקשת לגייס מאמינים. אבל העם היהודי התיימר כמעט תמיד לומר משהו גם לאחרים. נדמה שדווקא כיום, אחרי שהעם היהודי זכה להקים מדינה שהגיעה לעשור השמיני לקיומה, ואף שיש לנו כוח שמעולם לא היה לנו, אנו פונים בעיקר כלפי פנים, מבלי לשאת דגל של טענות מוסריות וערכיות לעולם שמסביב. אובדן המסר הזה עלול להיות סכנה קיומית לעם היהודי, כי היכולת של היהודים להציע רעיונות מוסריים כלליים, שבמסגרתם גם ליהודים יהיה מקום בעולם, סייעה לעם היהודי לשרוד.

התנועה הנפשית־רוחנית הזו של ישראל משתלבת כמובן ברוח התקופה בעולם כולו, שהיא תגובת נגד לעידן הגלובליזציה. אחרי נפילת ברית המועצות בשנות התשעים של המאה הקודמת חווה העולם שנים של פריחה דמוקרטית שהתאפיינה במוסר ליברלי ואוניברסלי — מוסר של חירות, רב־תרבותיות ושיח של זכויות אדם. זהו מוסר שפונה כלפי חוץ ומתמקד בזכויות של האחרים, החלשים והשונים, שנמצאים מחוץ למרכז.

מוסר זה עורר תרעומת חברתית רבה. על אף ההבטחות לשיפור ברמת החיים בעקבות הגלובליזציה, פערים הלכו והתרחבו, בעלי ההון התעשרו והאדם מן השורה לא הרגיש שהצמיחה הכללית מניבה לו פירות ורווחה. אבל בעיקר נראה שהמוסר הגלובלי בא על חשבון הזהות הלאומית של הרוב. אנשים רבים הרגישו שהם צריכים לבטל את מה שחשוב להם כדי לתת מקום לאחר, אם הוא חלש או זר. יש הרבה צדק בביקורת על המוסר הזה, אבל בכל זאת אלה ערכים הנובעים מבקשת המשותף לאדם, מאמונה בטוב הלב, ומרצון לעזור, לתת ולהכליל, לאפשר ולשתף. הם ערכים חיוביים, גם אם האמונה בהם הרחיקה לכת.

כיום הערכים הליברליים הפונים כלפי חוץ נמצאים בנסיגה, ואת מקומם מחליפים ערכים הפונים פנימה. נראה אפילו שמחוסר ברירה גם נושאי הדגל של הערכים הליברליים מתגדרים בעצמם במחנה משלהם. אבל המענה לנסיגת הערכים הגלובליים לא יכול להיות תמונת מראה. זה לא מה שימשוך למחנה הליברלי כוחות חדשים.

יתרה מזאת, ליברלים הדואגים רק למחנה שלהם ולערכים שלהם עשויים להיתפס כצבועים. אופיים של הליברלים לא מאפשר להם להסתפק במאמץ להפוך לסקטור שדואג רק לעצמו. רק עמידה על ערכים ליברליים שיעניקו גם תחושת זהות, מחויבות ועוצמה יכולה לייצר כוח משיכה. ועבורנו, החיים בביתו של העם היהודי, הצורך בערכים ליברליים שיהיו אור לגויים אבל יתבססו גם על זהות עצמית חזקה, על מחויבות ועל עוצמה, גדול אף יותר.

לפיכך, ספר זה ינסה להציע פתרון ערכי המתאים גם למתח בין גלובליזציה ללאומיות וגם למתחים שחווה ישראל במזרח התיכון. ההצעה מבוססת על הערך של הכרה הדדית, שמגלם את השילוב בין ערכי הדאגה ל"קבוצה" (העם היהודי, במקרה שלנו) לבין המסר לעולם כולו, לאנושות. הערך של הכרה הדדית עשוי להיראות מובן מאליו, והלוואי שהוא אכן היה כזה. סוד כוחו הוא בכך שהוא מבוסס על שכל ישר.

הרעיון הוא פשוט — בליבה של כל מערכת יחסים או הקשר חברתי ישנה ציפייה להכרה. כל מי ששותף למערכת יחסים מבקש קודם כול לקבל הכרה באופן שבו הוא מבין ומגדיר את עצמו בתוך מערכת היחסים. הצורך בהכרה מופיע בכל מערכת יחסים — אישית, חברתית, פוליטית ומדינית.

יחד עם זאת, כל מי שמבקש הכרה נדרש להכיר באחר באופן הדדי. יש קשר פנימי והכרחי בין הזכות לקבל הכרה לבין המחויבות להעניק הכרה. אי אפשר לטעון טיעון מוסרי בשם הזכות לקבל הכרה ובו בזמן להתנער מן החובה להעניק הכרה. במצב כזה, הדרישה המוסרית להכרה הופכת למגוחכת במקרה הטוב ולמרושעת במקרה הרע. קבלת הכרה היא זכות של כל אדם, ובו בזמן הענקת הכרה היא דרישה הכרחית שכל אדם מחויב לעמוד בה.

הכרה הדדית היא השלמה בין תנועות נפשיות שונות, בין עמידה על שלי לבין מה שחשוב עבור האחר, בין מקומי לאוניברסלי, בין יהודי לכלל־אנושי. אין פירושה פשרת אמצע, מתינות או יישוב דעת, וגם לא רציונליות והתבוננות מהצד או היסחפות רגשית והיטמעות בקבוצה. ובכל זאת זה רעיון שאפשר להזדהות איתו, להתחבר אליו, להתכנס סביבו, להיאבק בשמו ולשאת אותו כדגל.

אופייה ההדדי של ההכרה מעניק מקום לסנטימנט הימני של שאיפה לשימור עצמי והכרח מוסרי לעמוד על שלנו, ובו בזמן הוא מאפשר לנו לשאוף לחרוג מן ההתכנסות ולהציע מחויבות לאחר. את הרעיון אבקש להמחיש במציאות הקשה של העם היהודי בעת הזו בתוך עולם גלובלי סוער, ולהראות כיצד הוא מציע לנו — "עם הסגולה" — חזון מעשי מוסרי בימים טרופים אלה.

הביטוי "עם סגולה" העסיק אותי עוד כנער בתנועת בני עקיבא. חיפשנו דרכים ליישב את הייחודיות היהודית של העם הנבחר עם הערכים האוניברסליים שנובעים מהאמונה באל אחד שברא בצלמו את כל בני האדם. הרעיון של הכרה הדדית מחבר בין שני אלה. הכרה היא תמיד ייחודית, ולכן היא מאפשרת לנו לשמור את האמונה בייחוד שלנו. בו בזמן היא מציבה דרישה להדדיות שהיא אוניברסלית, כלומר היא מייצרת סטנדרט מוסרי אוניברסלי של דרישה להכרה כאשר הביטוי המעשי שלו הוא תמיד ייחודי וספציפי.

לדיון בהכרה יש היסטוריה ארוכה בפילוסופיה המערבית. את הניצנים שלו אפשר לראות בראשית העת החדשה (במאה השש־עשרה) ובניסיון להבין כיצד ההכרה שלנו עובדת, כיצד אנחנו מבינים את העולם. בתחילת המאה התשע־עשרה הרחיב גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל את הדיון על ההכרה; מהתמקדות באופן שבו אנחנו מבינים את העולם, אל בחינת ההכרה בין בני אדם כמאפיין מרכזי בחשיבה ובקיום שלנו.

הגותו של הגל השפיעה על המחשבה של העולם המערבי בתחומים רבים. בשנות התשעים של המאה העשרים, הצורך בהכרה התפתח כערך מרכזי בפוליטיקה ובחברה. אקסל הוֹנֶת בגרמניה וצ'ארלס טיילור באמריקה פיתחו את הזכות להכרה במסגרת שיח זכויות האדם והדיונים על רב־תרבותיות.² הצורך בהכרה נתפס כמרכיב יסודי באופן שבו אנו מבינים את טבע האדם. ממילא לכל אדם זכות שיכירו בו כפי שהוא, כלומר כל אדם רשאי להגדיר את עצמו ואת זהותו כפי שהוא מבין ועל החברה לכבד את בחירתו ולקבל אותה. בכך הפכה הזכות להכרה בזהות של כל אדם לזכות פוליטית.

הדרישה להכרה בזהות של כל אחד, שהתבססה על מוסר אוניברסלי, היא דרישה ליברלית הפונה כלפי חוץ ומתמקדת, כאמור, בזכויות של החלש והאחר. בעשורים האחרונים התפיסה המוסרית הזו עוררה תגובת נגד, שעל פיה הערך של ההכרה בזהות הפך את כיוונו, מפנייה כלפי חוץ לכזה הפונה פנימה. במקום ערך ליברלי הנובע ממוסר אוניברסלי, הוא הפך להיות ערך פרקטיקולרי ומתכנס.

כך הפכה הזהות מזכות פוליטית־ליברלית לכוח שמגדיר את הפוליטיקה. הצורך בזהות הפך לבסיס של מה שמכונה "פוליטיקה של זהויות". כל אחד נאבק לשמור על הזהות שלו, וכל מחלוקת הופכת למאבק כוח בין מחנות זהוּת שונים. האמונה בקיומו של טוב כללי ובערכים משותפים נדרסה תחת חשדנות מחנאית של אינטרסים, וכל טיעון נתפס כפוזיציה של זהות.

אנחנו נמצאים בימים שבהם נראה ש"פוליטיקת הזהויות" השתלטה על הכול. הכוח החזק ביותר שמניע את הפוליטיקה כיום הוא ההשתייכות המחנאית — הזהות. שמאל וימין הפסיקו לייצג עמדות אידאולוגיות, ערכים שמאמינים בהם, והפכו להגדרה עצמית ולשייכות קבוצתית. בישראל התפרצה הפוליטיקה הזו בשנים האחרונות שבהן הפך הקיטוב החברתי בין ימין לשמאל טעוּן, מכוער ואף מסוכן. הסכנות של "פוליטיקת הזהויות" הן גלובליות ואינן ייחודיות לישראל. הן מובילות למשבר אמון בשיטה הדמוקרטית שבא לידי ביטוי כמעט בכל מדינה דמוקרטית.

אבל בספר הזה אין בכוונתי להעמיק בפוליטיקה של זהויות ולא בסוציולוגיה של הפוליטיקה בישראל או בקיטוב החברתי בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. במקום זה אני רוצה לבחון את יחסי שמאל וימין ואת הפוליטיקה בישראל ביחס לערך ההכרה ההדדית כפי שהוא בא לידי ביטוי במחלוקת היסודית של החברה הישראלית — הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

משבר הדמוקרטיות חושף בעיה יסודית בערכים הליברליים שיש להם השפעה ישירה על המורכבות ועל הבלבול ביחס לסכסוך עם הפלסטינים. הערכים הליברליים הדגישו הדגשת־יתר את הצורך בהכרה בתור זכות של כל אדם והזניחו את מהותה ההדדית. כך הדמוקרטיות עמדו על הכרה בזכויות של האחר מבלי לדרוש שהאחר יכיר בהן. זוהי שגיאה מוסרית ומעשית. ההכרה כרוכה בהדדיות ואינה קיימת בלעדיה. לכן הזכות להכרה הולכת יד ביד עם החובה להעניק הכרה בחזרה ומותנית בה. דרישה להכרה שאין בה מחויבות ונכונות אמיתית להעניק הכרה, חותרת תחת עצמה.

לכשל הזה יש השפעות ישירות על תפיסת הסכסוך עם הפלסטינים, בעולם ובישראל. כאמור, החרדה היסודית בסכסוך עם הפלסטינים, זו שמציפה אותנו ביתר שאת מאז טבח שמחת תורה, היא חרדה קיומית מפני השאיפה לחיסול ישראל כפי שבאה לידי ביטוי בטבח ובמלחמה האזורית שהתפתחה בעקבותיו. לפיכך יש לראות במלחמת "חרבות ברזל" לא רק מלחמת התגוננות, אלא גם דרישה מוסרית להכרה בישראל. ממנה נובעת שלילת ההכרה מחמאס שאינו מכיר בעצם זכותה של ישראל להתקיים.

אולם אופייה ההדדי של ההכרה מציב בפני ישראל אתגר. היכולת של ישראל לעמוד באופן שלם מאחורי דרישתה המוסרית להכיר בה, מחייבת אותה להכיר בפלסטינים באופן הדדי. כאן מתחיל הוויכוח בין ימין ושמאל, על הנכונות להכיר בזכותם של הפלסטינים במרחב במקביל לזכות שלנו.

אבל זוהי רק תחילתה של המורכבות. אף שישנם בחברה הישראלית כוחות רעיוניים ופוליטיים שלא מוכנים להכיר בשום תנאי ובשום מקרה בזכותם של הפלסטינים, דומני שעד לטבח 7 באוקטובר ניתן היה להניח שרוב הישראלים היו מוכנים להכיר בזכותם של הפלסטינים, אבל הנכונות הזו התנגשה עם החשדנות הישראלית כלפי הנכונות הפלסטינית להכיר בזכותנו.

במילים אחרות, כדי שנוכל לממש את חובתנו המוסרית להכיר בפלסטינים (כתוצאה מן הדרישה שלנו מהם להכיר בנו), אנחנו צריכים להאמין שהם מוכנים להכיר בנו. והאמון הישראלי בפלסטינים, שהיה מועט עוד קודם ל־7 באוקטובר, נרמס ונשחק עד דק מאז.

לכן, אף שערך ההכרה ההדדית נדמה אינטואיטיבי ומובן מאליו, היישום שלו במציאות הישראלית של הסכסוך עם הפלסטינים מסובך ונראה בלתי ניתן להתרה. את המחלוקת בין ימין לשמאל בישראל ניתן לשרטט על המתח שבין הדרישה שלנו מן הפלסטינים להכיר בנו לבין החובה שלנו להכיר בהם והאמונה, או אי־האמונה, באפשרות של הכרה הדדית. עוצמת הטראומה ואובדן האמונה באפשרות שהם יכירו בנו מסבירים גם את כוח המשיכה של הימין ואת הדומיננטיות שלו בסנטימנט הישראלי.

על רקע מצב עניינים זה, מטרת הספר היא לחדד את הערך של ההכרה ההדדית בתוך המציאות הישראלית הקשה, כפתרון מושכל. אבקש להציע שעמידה על ערך ההכרה, ובמיוחד על ההדדיות שבו, היא עוגן לחברה הישראלית ומסר גלובלי לעולם כולו. ליבת הטיעון היא שערך ההכרה אינו רק חובה מוסרית אלא גם אסטרטגיה גיאו־פוליטית, שתעניק לחברה בישראל הבנה של מצבה, הצדקה למלחמה ותכלית מעשית שניתן לחתור אליה. ערך של הכרה הדדית יכול להביא לנו בהירות מוסרית וגם ניצחון וביטחון בעת ובעונה אחת, ובין שני אלה יש קשר הדוק. אין סתירה בין מוסר לביטחון; בין תכלית מוסרית לניצחון. ההפך הוא הנכון.

הספר מדבר על ערכים ומתוכם מספר את הסיפור כולו, אתי־פילוסופי, יהודי, ציוני וגלובלי, היסטורי וגיאו־פוליטי. את אלה הוא מעבד אל תוך הטראומה שבה אנחנו נמצאים ושמתוכה אין לנו ברירה אלא לצמוח. הוא מספר את הסיפור קודם כול מנקודת המבט בהווה שלנו, במלחמה שלנו, אבל גם מנקודת מבט כללית, פילוסופית והיסטורית.

החלק הראשון הוא רקע המתאר את עידן הסטטוס־קוו שקדם למלחמה. בעידן זה נראָה שהגענו אל מרכז ישראלי משותף, שהתאפשר בזכות העובדה שזנחנו את העיסוק בשאלה הגדולה המפלחת את הציבור בישראל — הסכסוך עם הפלסטינים. בכל זאת אנסה להראות שהשאלה תמיד רחשה שם ושהיא הייתה ועודנה המקור למבנה החברתי־פוליטי בישראל.

החלק השני מנסה לגעת בעצב החשוף של טבח שמחת תורה; לנסח את הטראומה, את הכאב הנוראי שאיתו התהלכנו במשך חודשים ושעדיין בוער בעצמותינו. הכאב הזה איננו רק על האובדן והמוות שעלו בחלון של כולנו, אלא על תפיסת עולם שלמה שהתנפצה.

מסע השיקום מתחיל בחלק השלישי. טראומה קשה מובילה אותנו לחזור אל יסודות הזהות שלנו, לְמה שחשוב ולמקורות היניקה הרוחניים שלנו. לכן בפרק אחזור אל היסודות של הערכים היהודיים, אל המונותיאיזם התנכי והדגל המוסרי שנשאו היהודים לעולם. זהו דיון פילוסופי־תיאולוגי, אבל אנסה להראות שזהו בעצם גם תיאור היסטורי. בפרט, זהו הבסיס לרעיון הציוני — השאיפה להכרה בזכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל על פי משפט העמים.

לאחר שנבסס את ערך ההכרה בסיפור ההיסטורי של תקומת העם היהודי, החלק הרביעי יהיה עצירה תאורטית חשובה. ננסה להעמיק ברעיון המוסרי של ערך ההכרה ההדדית ולחדד את הפער הרעיוני שבינו לבין הערך הליברלי הבסיסי של "האדם במרכז" ושיח הזכויות הנגזר ממנו. חשיפת הפער תאפשר לנסח את חולשותיו של שיח הזכויות ולהעמיד כחלופה את הרעיון של הכרה הדדית כמצב אנושי שמתאים יותר למאוויי הזמן הזה ולמשבריו.

בחלק החמישי נחזור אל הסיפור הישראלי דרך העיניים של מושגי ההכרה ההדדית שפיתחנו. באמצעותם נבחן את הוויכוח ארוך השנים בין ימין לשמאל, את היחס לסכסוך עם הפלסטינים ואת הבחירות שעשתה החברה הישראלית אל מול פתרונות שונים או דחייתם. השאלה שתעמוד במרכז אינה הצלחתם או כישלונם של הפתרונות, אלא תודעת ההכרה ההדדית הגלומה בהם.

כל זה יביא אותנו אל החלק השישי והאחרון שצופה פני עתיד. ננסה להציע אסטרטגיה למדינת ישראל שבסופה נוכל לצאת מן המלחמה טובים, מנצחים ובטוחים. הערך של ההכרה ההדדית יכול להעניק לנו בהירות לגבי דרישותינו במלחמה, כלפי עצמנו וכלפי אחרים. הכרה הדדית תאפשר לנו לחדד את מוסר המלחמה שלנו, לחזק את הרוח, להחזיר את צדקת הדרך ולנסח חזון מוסרי לקיום היהודי בארץ ישראל שיכול גם להיות אור לגויים.

כפי שניתן לראות, זהו ספר שאינו נרתע מיומרה. אין לנו ברירה, אנחנו נדרשים למבט רחב ומקיף על מה שקורה לנו ולשם כך אנחנו צריכים סיפור שכורך את הכול; היגיון פילוסופי־תאורטי של מוסר מלחמה, ניתוח פוליטי־חברתי פנים־ישראלי, הבנה של מגמות כלל־עולמיות והצעות גיאו־אסטרטגיות לעתיד ישראל והעם היהודי. אני משוכנע שבתוך הכאב והטלטלה של השנתיים האחרונות, הסנטימנט הערכי של כל אחד מאיתנו עבר בכל אחת מן התחנות הללו. זו אולי יומרה, אבל היא מבקשת לענות על מצוקה שכל ישראלי מצא את עצמו מתמודד איתה באיזושהי דרך.

לכן אני מניח שקוראים חכמים ממני ובוודאי אלה שבקיאים ממני ידעו לזהות בו חוסרים ואי־דיוקים או חזרה על דברים שנאמרו טוב יותר במקומות אחרים. אבל את הסיפור הישראלי כפי שהוא מסופר כאן לא מצאתי במקומות אחרים. הוא נכתב במהלך המלחמה, והשתלשלות האירועים רק חיזקה בליבי את האמונה בערכו. הריני לקוות שעמלי זה לא היה לשווא.

הערות

1 המונח "אוהל גדול" משמעו היכולת של מפלגה פוליטית לאחד תחתיה מגוון רחב של אמונות, להבדיל ממפלגה פוליטית שניתן להזדהות איתה על בסיס רעיון מרכזי אחד. המייצג המובהק של "האוהל הגדול" הוא הנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שבשנת 1933, בתקופת השפל הגדול, הצליח לאחד תחתיו מגוון רחב של קהלים כדי לזכות בניצחון מוחץ בבחירות.

2 למשל, אקסל הונת בספריו The Critique of Power: Reflective Stages in a Critical Social Theory (ביקורת הכוח: שלבים רפלקטיביים בתאוריה חברתית ביקורתית (ו־The Struggle for Recognition: The Moral Grammar of Social Conflicts (המאבק להכרה: הדקדוק המוסרי של מאבקים חברתיים), וצ'רלס טיילור בספרו Sources of the Self (מקורות העצמי). את הטיעון פיתח פרנסיס פוקויאמה בשנת 2018 בספרו Identity: The Demand for Dignity and the Politics of Resentment (זהות: הדרישה לכבוד והפוליטיקה של הטינה).

1.
עידן הסטטוס־קוו

השקט הממכר של הסטטוס־קוו

כבר אין ימין ושמאל

לפני כמה שנים אמר לי קולגה, איש ימין, "שמת לב שאף אחד כבר לא מדבר על הסוגיה הפלסטינית?" ובכן ברור, זו הייתה המטרה. מבחינתו זה נאמר כהישג. אני חשבתי שזה לא בר־קיימא, מתישהו זה יתפוצץ לנו בפנים. אני לא בא לטעון בדיעבד שצדקתי. להפך, הקולגה שלי צדק באבחנתו. לא הקדשתי לנושא יותר מרגע קטן של מחשבה. מעבר לרגע הזה לא טרחתי לגבש עמדה של ממש. חשבתי מחשבה ועברתי הלאה.

נדמה לי שמה שקרה לי, ולרבים מאיתנו בעשור האחרון, הוא שבאמת לא דיברנו על הסוגיה הפלסטינית. נשארנו רק עם סנטימנט כללי שלא טרחנו להעמיק בו. לא עצרנו לחדד עמדות ורעיונות בהקשר של הבעיה המשמעותיות ביותר שלנו — הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

במבט לאחור אני בוודאי מתחרט על כך, בשם עצמי ובשם החברה הישראלית כולה. היינו חייבים להתווכח על הסכסוך ולחשוב על פתרונות או על מעשים שצריך לעשות ושזה יהיה במרכז סדר היום. אבל לא על זה דיברנו. דיברנו על דברים אחרים והמציאות התפוצצה עלינו.

עד לטבח שמחת תורה, נדמה היה שהמציאות לא מספקת לנו הרבה חומר למחשבה. לא מפני שלא קרו דברים — היו לא מעט מבצעים צבאיים בשנים האחרונות — אבל התקבעה התחושה שאין טעם לנסות להגיע להסכם עם הפלסטינים. זה בלתי אפשרי ואפילו מסוכן.

חשבנו שאין לנו אפשרויות, וכשאין אפשרויות אין טעם להשקיע בגיבוש עמדה. לא נדרשנו לקבל החלטה לכאן או לכאן. לרוב הציבור הפסיק להיות חשוב לנסות ולפתור את הסכסוך. המאמץ של השמאל להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים התנפץ בגלי הטרור ואיבד את כוח המשיכה הציבורי שלו, ונדמה היה שהציבור זז ימינה.

הנושא הפלסטיני, שעד לפני עשור וחצי היה הקו האידאולוגי המובהק שחוצה בין ימין לשמאל, הלך והתפוגג. התרגלנו למצב כמות שהוא, תהליך שלום לא נראה באופק, הלחץ המדיני לא היה דוחק, הטרור היה נסבל והסתפקנו בסבבים מול חמאס. ובינתיים הכלכלה התחזקה וההיי־טק פרח. המצב שקדם לטבח שמחת תורה נראה לנו מספיק טוב. נכנסנו לסטטוס־קוו שחשבנו שאפשר לחיות איתו.

מציאות הסטטוס־קוו יצרה מעין מוסכמה שכבר "אין ימין ושמאל" ושבכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים ישנה הסכמה בציבור הישראלי. מאז ההחלטה על הגשת כתבי האישום נגד נתניהו בשנת 2019 פסק כמעט לחלוטין הוויכוח האידאולוגי ביחס לפלסטינים, וההתנגשות הפוליטית נסובה סביב דמותו של נתניהו. בתוך זמן קצר התפתחה ההתנגשות הזו לקרב זהותי־מחנאי על מערכת המשפט, על התקשורת ועל מהותם של ערכים דמוקרטיים.

אבל כשאומרים שכבר אין ימין ושמאל, הכוונה היא בעצם שרוב הישראלים מסכימים. וממילא עולה השאלה — מסכימים על מה? נראה לי שרוב הציבור הישראלי מסכים על כך שאנחנו לא רוצים לשלוט על הפלסטינים ומעדיפים להיפרד מהם, ושהסיבה המרכזית שבגללה אנחנו לא נפרדים היא ביטחונית — חשש מטרור. בסוף־בסוף, גם אם הדרך ארוכה ולא ברורה, האינטרס של מדינת ישראל, בהינתן שמירה על הביטחון, הוא למצוא את הדרך להיפרד מן הפלסטינים.

אבל במקביל, נכון לאותה העת ובאופק הנראה לעין, בוודאי על רקע התבססות חמאס ברצועת עזה, רוב הישראלים הסכימו על כך שאין לזה סיכוי. לא נראתה אפילו דרך להתחיל ללכת בה. לכן לא היה טעם להתווכח על חזון ארוך טווח, על משא ומתן או על כל דבר אחר.

ההסכמה הזו יצרה אשליה, משום שהיחס לפלסטינים נושא בתוכו את הסנטימנט והמטען הרגשי העמוקים ביותר של הזהות הפוליטית בישראל. על הסנטימנט הזה יושבת החלוקה הבסיסית ביותר בין ימין לשמאל. המצב שבו למחלוקת הזו אין ביטוי מעשי בהכרעה הפוליטית לא שינה את מרכזיותה בדינמיקה החברתית. החברה הישראלית אומנם עברה תהליך של טשטוש פנימי, דווקא במחלוקת הקשה ביותר שלה, אבל המחלוקת מעולם לא זנחה את החברה הישראלית.³

חמאס כמייצג הסטטוס־קוו

היחס של שני הצדדים הפוליטיים בישראל לשלטון חמאס בעזה היה תמונת המראה של הסטטוס־קוו. האידאולוגיה הפוליטית של השמאל היא אמונה בפתרון מדיני והסכם עם הפלסטינים, אבל חמאס פטר את השמאל מהתמודדות עם גיבוש מדיניות אמיתית בנוגע להתקדמות מדינית. כל עוד השלטון הפלסטיני נחלק בין שני ארגונים שלא מסוגלים לשתף פעולה ביניהם — הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וחמאס ברצועת עזה — אין לנו נתיב מדיני ללכת בו. חמאס הוא ארגון טרור ג'יהאדיסטי שאיתו ברור שאין על מה לדבר, אז מה בכלל יש לעשות?

במקביל, חמאס העניק לימין את ההוכחה האידאולוגית לכך שהפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל. בעיני הימין, עמדותיו הג'יהאדיסטיות הקיצוניות של חמאס מוכיחות שהשמאל טועה ושאי אפשר להגיע לפתרון עם הפלסטינים. שלילת הלגיטימיות של משא ומתן עם הפלסטינים הספיקה לימין, שלא נדרש להציב חלופה.

במצב שבו שום צד במפה הפוליטית לא יכול היה להציע עמדה מדינית ברורה, הרי שדווקא חמאס נתן לנו סוג של יציבות פנימית — ודאות של סטטוס־קוו. איום תמידי ברקטות בד בבד עם תחושה של ביטחון בכך שמדובר בסבבים תקופתיים שאפשר להכיל אותם. מבחינה מדינית מדובר היה בסטטוס־קוו של כלום.

במבט לאחור, הסטטוס־קוו נראה בלתי מתקבל על הדעת. המשך שלטונו של חמאס לא עלה בקנה אחד עם הרעיונות של אף צד של המפה הפוליטית. מצד שמאל, התפיסה שמאמינה בשלום הייתה צריכה לדרוש את סילוקו של חמאס ולפעול באופן אקטיבי ויזום להפיל אותו. ברור שעם חמאס אי אפשר להגיע לשלום; הוא ארגון טרור מסוכן ושליטתו בעזה היא אכזרית ומנוגדת לכל ערך דמוקרטי.

גם מצד ימין היה זה לכאורה הכרחי להתנגד להמשך קיומו של חמאס. שלטון חמאס הוא איום ביטחוני קבוע שהלך והתעצם לאורך הזמן. פעם אחר פעם ראשי הימין הכריזו שהם יפילו את שלטון חמאס, ובכל זאת, אף שהימין היה בשלטון, לא נעשה דבר כדי להפיל אותו. להפך, חמאס היה נוח לימין. אפילו בצלאל סמוטריץ', בימין הקיצוני, הצהיר שבזירה המדינית "חמאס הוא נכס" בגלל סרבנותו וקיצוניותו הגלויה, לעומת הרשות הפלסטינית שלתפיסתו היא גורם טרור מוסווה בחליפה מערבית.⁴

שני הצדדים הפוליטיים "נהנו" מנוכחות חמאס; הוא אפשר את המשכו של סטטוס־קוו שהיה נוח לכל הצדדים.⁵

נתניהו כמנהיג הסטטוס־קוו

מסוף שנות השמונים של המאה הקודמת ועד לסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית עברה ישראל שורה של טלטלות מרחיקות לכת. אף שלא חוותה מלחמה שהציבה בפניה איום קיומי, הנושא הפלסטיני טלטל את הספינה הישראלית ללא הרף. אינתיפאדה ראשונה, ועידת מדריד והסכמי אוסלו, רצח רבין, תקופת האימה של פיגועי האוטובוסים, קריסת תהליך השלום, פרוץ האינתיפאדה השנייה, היציאה מלבנון, ההתנתקות, השתלטות חמאס בעזה ומלחמת לבנון השנייה — אלה הם רק אירועי השיא, וביניהם נע השלטון במטוטלת של ימין ושמאל, ופצעים חברתיים הותירו צלקות חברתיות שהלכו והעמיקו.

לאחר תקופת הטלטלות הללו, ישראל הייתה זקוקה לתקופה של שקט ויציבות. סטטוס־קוו התאים לנו היטב, ונתניהו היה המנהיג המושלם לכך. נתניהו מאמין שהוא מנהיג שרואה למרחוק, שמבין את התמונה הגדולה, ובתמונה הגדולה המציאות משתנה לאט. להבנתו, שנאת הערבים ליהודים וחוסר הסכמתם לעצם קיומה של מדינת ישראל יחלפו מן העולם רק בעוד שנים רבות; בעוד דורות, אם בכלל.⁶ לכן המטרה הייתה לחזק ולבצר את כוחה של ישראל בהווה ולא להתקדם להסכם עם הפלסטינים — כלומר סטטוס־קוו כמדיניות.

וכאמור, צריך לומר בכנות שנתניהו התאים היטב גם לשמאל. אם נניח בצד את השחיתות, הנהנתנות ובאופן כללי את דמותו ואישיותו של נתניהו, יש להודות שסטטוס־קוו מדיני־ביטחוני היה נוח גם למפלגות השמאל, כי השמאל לא ידע לענות לעצמו — ולהגיד לציבור — מה הוא מציע ביחס לסכסוך עם הפלסטינים במקרה שבו יתפוס את השלטון. אם השמאל מודה שאין אפשרות למשא ומתן כרגע, גם הוא מעדיף סטטוס־קוו, אבל כדי לא לומר זאת במפורש, נתניהו שימש כסות נהדרת. הוא עשה את זה טוב יותר. כאשר שלי יחימוביץ' עמדה בראשות מפלגת העבודה היא הבינה את זה מצוין, ולכן הסירה את הנושא הפלסטיני ממצע הבחירות שלה, התמקדה בשמאל כלכלי ובכך תרמה לריסוק השמאל הישראלי.

שני הצדדים הפוליטיים יכלו לסמוך על נתניהו שלא יעשה שטויות. השמאל היה יכול להיות בטוח שנתניהו לא יצית מלחמות וגם לא יפריח את ההתנחלויות. נתניהו העדיף מבצעים קצרים עם סיכון מועט על פני מלחמות שעלולות להתגלגל למצבים שקשה לחזות אותם מראש. בו בזמן, הרחבת ההתנחלויות הייתה מוגבלת ברובה לצורכי ריבוי טבעי, לצד העלמת עין מהקמת מאחזים שלא יצרו שינוי אסטרטגי.

גם הצד הימני של המפה הפוליטית יכול היה לסמוך על נתניהו שלא יכניס אותנו להרפתקה מדינית. אף שבראשית כהונתו בשנת 2009 נשא נתניהו נאום באוניברסיטת בר־אילן שבו הציג חזון של שתי מדינות, בפועל הוא הדף את הניסיונות של ארצות הברית ואירופה לדחוף את ישראל למשא ומתן ולא עשה צעדים חד־צדדיים או מחוות גדולות מדי כלפי הפלסטינים. מכיוון שנתניהו הוא איש ימין ומנהיג המפלגה הגדולה בימין, לימין האידאולוגי אומנם היו ציפיות גדולות יותר ממנו, אבל גם אם לא מימש אותן, לכל הפחות הוא לא עשה ויתורים ונסיגות טריטוריאליות ולא העניק הישגים מדיניים לצד השני.

הצלחת הסטטוס־קוו

צריך לומר בפשטות: בעשור וחצי האחרונים, עד לטבח שמחת תורה, ניתן היה לומר שהאסטרטגיה (או הטקטיקה, כי קשה לקרוא לסטטוס־קוו אסטרטגיה) של נתניהו הצליחה. התרגלנו לחיים תחת סבבים תקופתיים ואפילו לתקופות התגברות של הטרור. אומנם תושבי הדרום חיו בקביעות תחת איום של טילים, אבל הפיגועים הגדולים והפיצוצים מטילי האימה באוטובוסים ובבתי קפה חלפו. הייתה אינתיפאדת סכינים ופיגועים (בעיקר מעבר לקו הירוק), אבל תחושת הביטחון חזרה.

ההווה היה נסבל וניתן היה להתרגל אליו, להשלים איתו ולהמשיך קדימה בחיים נורמליים. בתקופה זו השכונה המסוכנת של המזרח התיכון חוותה טלטלה מרחיקת לכת במאורעות "האביב הערבי", ובמקביל איראן התקדמה בעקביות לקראת פצצת גרעין, אבל למול הזירה הפלסטינית שמרנו על יציבות. חיינו עם סטטוס־קוו והתרגלנו אליו בתור הרע במיעוטו; כזה שאפשר לצמוח ולשגשג מבחינה כלכלית במקביל אליו.

מדיניות הסטטוס־קוו נתפסה כמוצלחת. בתוך ים סוער במרחב המזרח תיכוני, ישראל התקדמה מכל הבחינות; כלכלית, צבאית ואפילו מדינית עם "הסכמי אברהם". את ההצלחה הזו ניסח מיכה גודמן כתפיסה אידאולוגית של ממש — ניהול הסכסוך.⁷ החברה הישראלית התרגלה אליו והתאהבה בנוחות שהוא הציע, מימין ומשמאל.

למעשה, נדמה שאחרי ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה ישראל חוותה את התקופה הטובה ביותר שלה מבחינה ביטחונית וכלכלית. אומנם שני האירועים הללו נתפסו על ידי רבים בחברה הישראלית ככישלונות גדולים, אבל עובדה היא שלאחריהן חוותה ישראל את תקופת השגשוג המשמעותית בתולדותיה. כמובן, אפשר לטעון ששגשוג זה התרחש למרות האירועים הללו ושהצלחתה של ישראל נבעה מהנהגתו ומבחירותיו של נתניהו. כך או אחרת, נדמה היה שהסטטוס־קוו מצליח.

הערות

3 בשנת 2022, בשיאו של עידן הסטטוס־קוו (לאחר הסכמי אברהם), 62 אחוזים מהציבור אמרו כי "עמדות המפלגות בסוגיה הפלסטינית מאוד תשפיע או די תשפיע על הצבעתם בבחירות". ראו "מדד מדיניות־החוץ הישראלית" של מכון מִתווים לשנת 2022.

4 בריאיון שנתן לערוץ הכנסת ב־7 באוקטובר 2015.

5 צריך גם לציין שחמאס היה נוח מסיבה נוספת — הוא היה מעבר לגבול. קו הגבול מייצר נוחות רעיונית, מכיוון שהטרור שלו נעשה מבחוץ. זאת לאחר שנים של טרור ברחובות ישראל. זה היה טרור מטיל אימה שערער את הביטחון האישי. שרטוט גבולות, בין כאן לשם, מייצר השפעה, לטוב ולרע.

6 זו התמונה שהוא מצייר בספרו משנת 1995, מקום תחת השמש. על אף זאת, בשנת 2009, בנאום בר־אילן המפורסם, פנה נתניהו למנהיגי ערב ובפרט למנהיגות הפלסטינית והתחייב שכאשר יגידו הפלסטינים בקול ברור שהם מכירים בזכות העם היהודי למדינה משלו בארץ הזאת, ויביעו נכונות לחיות לצידה בשלום, גם ישראל תתמוך בשלום. בהמשך אמר: "אני מייחל לרגע הזה, כי כאשר המנהיגים הפלסטינים יגידו את הדברים הפשוטים האלה, יגידו את זה לעמנו ויגידו את זה לעמם, אז תיפתח הדרך לפתרון כל הבעיות, קשות ככל שיהיו". בספר זה אני מציע לחזור לאמת הפשוטה הזו. בשנת 2017 נשא נתניהו את נאום העוצמות שלו: הוא ציין עוצמה ביטחונית, כלכלית, מדינית ורוחנית. העוצמה הביטחונית היא הבסיס כי בלעדיה לא נתקיים כאן; העוצמה הכלכלית מאפשרת את ההשקעה הכספית בביטחון ויחד הן מעניקות לנו עוצמה מדינית. את שלוש העוצמות הללו עוטפת עוצמה רוחנית (לאומיות ומדע). מבין ארבע העוצמות השתיים האחרונות הן המעניינות — מדינית ורוחנית. נתניהו מבנה מערכת יחסים בין הכוח המדיני לבין העוצמה הפנימית הרוחנית (שהיא, הוא אומר, יהודית ודמוקרטית).

7 מיכה גודמן, מלכוד 67. גודמן הוא אחד ההוגים הבולטים שמקדמים את רעיון המרכז הפוליטי.