סוף החיים

פרק 1

הם לא יגיעו אליי. לא כשאני כאן. אני מקווה שלא ראו שיצאתי מהמלון. יש לי כמה אירו ביד, אסתדר. הגונב מגנב פטור, אני יכולה להסתדר עם המזומן שלקחתי, בדיוק כמו שהוא חשב להסתדר.

עד עכשיו הייתי שקופה. החיים פסחו עליי בשקיפות מלאה. הוא ניצל את זה שהייתי שקופה והסתיר ממני הכול. בכל עת ידע מה מעשיי או מהי צורת המחשבה שלי. אבל עכשיו התפקחתי, התחלתי לראות את עצמי. לא נורא, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אני נאטמת לאט, אבל בטוח, לצרכים שלו. הבנתי איך משחקים את המשחק הזה. רציתי בטוב, ביקשתי שיתוף, ביקשתי שקיפות, ביקשתי זוגיות כנה. כנראה הייתי תמימה מדי, טובה מדי. אבל החיים הטובים עוד לפניי, עתיד מפנק ואוהב, לעצמי. עבדתי בשביל הכסף הזה. אף אחד לא יגנוב אותי שוב.

לפתע ראיתי המולה מולי. מה קורה שם? הם צועקים, אבל חוץ מכמה מילים אני לא ממש מבינה יוונית. ניסיתי ללמוד את השפה הקשה הזאת באוניברסיטה הפתוחה, איתו, בשבילו. אבל בסופו של דבר נכנעתי לגוגל טרנסלייט. הם בקושי מבינים אנגלית. לפעמים נדמה שהאוזניים שלהם אטומות לשפה הזאת. בכל פעם שפונים אליהם באנגלית, הם מהנהנים בחביבות, משתדלים להיות אדיבים, אבל אני בטוחה שהם לא מבינים כלום.

נדחפתי לתור על קצה הרציף, מסלול חניה שנראה לי כמסלול להעמסת מכוניות למעבורת. קצת חוצפה ישראלית, אבל אין לי ברירה, ידעתי שאני חייבת לברוח מפה תוך דקות. זה הסיכוי היחיד שלי לשרוד. קפצתי מהרכב למרות קריאות מחאה יווניות של הנהגים אחריי. רצתי לאשנב הקטן לרכישת הכרטיסים והתחלתי לסמן לו בפנטומימה. הצבעתי על עצמי ועל הרכב, ושאלתי ביוונית הדלה שבפי: "פוסו? (כמה?)"

הברנש הזקן שהציץ מבעד האשנב הקטן שנפער בתוך הצריף הישן המשמש כמשרד הכרטיסים למעבורת, פקח את עיניו בבהלה. הפתעתי אותו, כולם כבר היו מוכנים עם הכרטיסים ביד. הוא חשב שסיים לעבוד לשעתיים הקרובות. הרי הוא כבר עבד יותר מחצי שעה, לכבוד הוא לי שהוא עדיין שם.

"קָלִימֵרָה (שלום)", השיב האיש הנחמד בטון יווני מזמר. הוא היה חנוט במעיל חורפי כחול ועבה, פניו חרוכות משנים של חשיפה לשמש.

ניסיתי לשדר לו שאני מעט לחוצה, שייתן לי קצת מידע לגבי מסלול המעבורת ומה היעד הקרוב ביותר, ובכל זאת, שימהר! השלווה שלו הלחיצה אותי. הוא התחיל להסביר תוך שהוא משלב תיאורים מלאי פנטומימה ברוגע הטיפוסי לאנשי האיים. קטעתי את ההסבר שלו מייד כשהבנתי שהוא רואה לנגד עיניו הזדמנות לשנן את האנגלית שלו. אבל אני רציתי להיות בטוחה שלא אפספס את המעבורת. זה לא הזמן להסביר פניך לתייר. הייתי חייבת לעוף משם, ויפה שעה אחת קודם.

השגתי את הכרטיס ובדרכי בחזרה לרכב הבנתי מתנועות הידיים של אנשי משטרת החוף את הסיבה לצעקות ולהמולה — הם פשוט נתנו הסבר קולני לנהגים. כל אחד שמגיע תורו להעלות את רכבו לבטן המעבורת צריך להסתובב ולנהוג אחורנית לחניה הצפופה שבתוך המעבורת. אין לי ברירה, אדגים את כישורי ההילוך האחורי שלי.

אימא שלי תמיד אמרה שאני נוהגת כמו אבא שלי. הוא הסתדר בכל מקום.

איש במדים שחורים ואפוד צהוב כיוון אותי עד לעצירה מוחלטת. הוא האיץ בי לצאת מהרכב במהרה. שנייה לאחר העצירה שלפתי את התיק והמעיל מהמכונית ויצאתי. מכוניות אחרות כבר חנו לצידי, במזל הצלחתי להיחלץ משם. ממש קופסת סרדינים, מכוניות דבוקות זו לזו.

עליתי בגרם מדרגות הברזל לסיפון העליון, משקיפה על המכוניות המסודרות מטה במגרש החניה הצף. ליבי הלם בחוזקה, מתי כבר נצא מכאן? כל שנייה נמשכת כנצח. שלפתי סיגריה, אולי אתמתן קצת. משב הרוח העז לא אפשר לי להדליק את הסגרייה בעזרת המצת הקטן. אחרי אין־ספור ניסיונות, בעודי מרוכזת כל כולי בלהבה הסרבנית יד גברית ושזופה הושטה לכיווני חופנת להבה איתנה. נשמתי לרווחה נגאלתי מייסורי ההצתה.

הרמתי את עיניי לבעל כף היד המרשימה ופגשתי זוג עיניים כחולות. נלכדתי במבט הטוב של הגבר היפה, הודיתי לו מקרב לב בעודי יונקת את עשן הסיגריה לריאותיי ומחייכת ברוגע.

המעבורת הפליגה. אני חופשייה, לרגע יכולה לנשום לרווחה. ובעודי על הסיפון החיצוני כשהיפיוף הזה מעשן לצידי, לפתע גופי נעשה מודע לרוח. נזכרתי במעיל הקשור למותניי, הנחתי לרגע את התיק על הרצפה ולבשתי אותו, נזכרתי בסיכת השיער שהצמדתי לידית התיק המעוצב שלי ליתר ביטחון. אספתי את השיער המלא שלי ברשלנות, דווקא כשאני לא משקיעה זה נראה הכי סקסי. לפני שיצאתי לבשתי את מכנסי הג'ינס הצמודים של ארמני, בד אלסטי ונוח חובק את גופי התמיר ומדגיש את חמוקיי הנאים. בדרך כלל אני לובשת שכבות, הרי חם לי וקר לי — זה משתנה בן רגע. בחרתי טישירט שחורה שתתאים למבצע, מיקי מאוס של לואי ויטון רוקד צמוד לחזי המכובד. אני תמיד משועשעת כשאני לבושה בחולצה השחורה הזו. מעליה לבשתי סווטשירט שחור צמוד, ולקחתי איתי את מעיל החורף האגדי של מונקלייר. מעיל שמתאים את עצמו, כמוני.

לא התייחסתי למזג האוויר. רק רציתי להיות מוכנה לכל מצב. ברחתי עם הגשם לפני הזריחה. השמיים התבהרו בדקות הארוכות של תחילת המסע. טסתי בכבישים הצרים מהספא באודיאניסוס לנמל הקטן.

סוף החורף היווני. השמש בלב השמיים מחממת אותי מעט, אבל הרוח העזה ננעצת בגופי. המחשבות מתרוצצות במוחי כמו סערה בלב ים. אני חייבת להחליט מה יהיה הצעד הבא. אני חייבת להיעלם מפה לפני שיעלימו אותי.

לפני שהוא התעורר, פתחתי בשקט את הכספת ולקחתי את מפתחות הרכב, ארזתי מזוודה בחשאי לפני שנכנסתי למיטה. בקושי ישנתי — איך אפשר לישון כך? איך אני יכולה להיות שלווה כשלצידי האיש שמכר אותי שוב? ברחתי לפני שהתעורר, הוא ממילא לוקה בשמיעה סלקטיבית, ולא שמע כשיצאתי בזמן שנחר בקולי קולות. אם היה רוצה בטובתי, היה מקשיב להתראות שלי. המצפון שלי נקי. נתתי לו הזדמנויות מכאן ועד הירח.

יצאתי בדממה של שחר. מסדרונות המלון היו נטושים, ירדתי במעלית למסדרון תת־קרקעי שהוביל אותי לחניון חשוך. העמסתי את המזוודה הקלילה לתא המטען. החצוף שחנה לידנו נצמד עד כדי כך שאפילו עם גופי הנערי לא הצלחתי להיכנס למושב הנהג. עקפתי את הרכב ונכנסתי מהצד השני כמו אקרובטית מקצועית בפעולה. למרות העיכוב הייתי מרוצה. הרגשתי שדבר לא יעצור אותי עכשיו. איש לא ראה ולא הרגיש שיצאתי.

תוך כדי נהיגה המצפון הישר שלי העלה בי מחשבות. אני לא יכולה לוותר על עצמי עוד. אני עושה את הדבר הנכון. לאף אחד מהמשפחה שלי לא אכפת ממני, וגם לי לא צריך להיות אכפת מהם. גם לא אכפת לי מה הם יחשבו עליי.

זהו, אני כבר לא מטומטמת. הם בונים הכול בעזרתי. אני מובילה אותם להצלחות, עובדת קשה בכל ״חופשה״ שהוא תופר לי. חשבון הבנק שלו מתפוצץ כי הוא גונב את החלק שלי. על מזומן אין מה לדבר. תמיד הוא המסכן, אבל הוא לא מסכן כשצריך לרפד את הפועלים שלו. במסווה של העסק שלנו, בשבילנו, ואחרי מרתון מתיש, הוא תמיד משאיר אותי עירומה. גם כשהתחייב לספק ביטחון לי ולבנות, היה נוטש אותי חסרת כל.

את הבנות הוא מגבה עכשיו. כמו העובדים שתוגמלו בעבור החטאים שלו, לדעתו ההצלחה שלו היא בזכותם. להם הוא משלם, לי לא מגיע מבחינתו, אני הפועלת שלו, העבד. הוא הגיע לכאן עם תיק מלא מזומנים שהוא בטוח שהם שייכים לו ולגחמות שלו בלבד. אני אראה לו פעם אחת ולתמיד. הוא נוהג להבטיח לפושעים האלה כסף ולהיעלם בלי לשלם. שירגיש מה זה פחד מוות אמיתי. אחרי שיהרגו אותו יש סיכוי שהם יחפשו אותי. ואם לא יהרגו אותו, הוא ישלח כיתת יורים אחריי. הרי כל מה שהוא רוצה שאעשה לו זה כסף ושלעולם לא אחלוק איתו דבר שהוא לא נהנה ממנו.

ברגע שהוא ימצא את עצמו לבד, בלי הכסף, בלי העבד, בלי הזונה ובלי הרכב — הוא ישתגע. אני בטוחה. אני חייבת למצוא דרך להגיע למצב שהוא מחוץ לתמונה ושכולם מרוצים. שיעזבו אותי לנפשי. מעולם לא עשיתי דבר כזה. מעולם לא ברחתי, לא גנבתי ולא הסרתי מעצמי אחריות עליו. אין לי מה להפסיד! לקח לי זמן להטמיע את זה בראשי, בנפשי ובליבי. בין כה וכה הוא ימכור אותי בהזדמנות הראשונה. הרי בוגד יישאר בוגד כל חייו. הכסף הוא המטרה ואותי תמיד הוא מקריב.

נכנסתי לקבינה של המעבורת, קבינה קטנה ורועשת. כמה קבוצות של ילדים בגיל הטיפש־עשרה ניסו להגביה את קולם מעל כולם בצחוק מתגלגל. כמה ילדים קטנים החליטו לסייר ולשיר שירי ילדים יווניים. אין מצב שאוכל לסדר את המחשבות שלי ברעש הזה. בעודי תרה אחר מקום ישיבה, מבטי הצטלב במבטו של כחול העיניים.

הוא הנהן ושלח אליי קריצה שובבה בעינו הימנית. ליבי החסיר פעימה. לרגע הראש שלי התרוקן ממחשבות, ואני נעמדתי באמצע מתמקדת במבטו. כל ההמולה סביבי כמו לא הייתה. לא יכולתי לנתק את עיניי ממנו, והוא כמוני, מסמן לי לצאת לסיפון המקורה. נעניתי בחיוב.

הוא עלה למעבורת לבד? כמוני? אני חייבת לשאול. אולי אוכל ללמוד ממנו משהו כיווני מקורי, אולי מקומי. לא יזיק לי לקבל עזרה מזר הפעם. כל חיי הפחידו אותי שעליי להיזהר שמא זרים יחטפו, יאנסו, יפגעו בי. בסוף מי שהזיק לי יותר מכול, חטף, אנס ופגע בי בכל פן אפשרי היה האיש הקרוב אליי ביותר, בעלי. והגרוע מכול הוא שבנותיי עזרו לו ולמשפחתו לבגוד בי ולגנוב אותי. האיש שנתתי בו את אמוני, כל ביטחוני, המשפחה שלי.

אולי אשחרר את הפחד. אולי האיש הזר והמושך הזה ינסה לפגוע בי, אבל אולי איהנה על הדרך, קצת תשומת לב, גם אם לא אמיתית. אין לי אמונה באיש, אבל הדרך יכולה להיות מרגשת. אין לי ממש ברירה והוא נראה לי אלטרנטיבה נעימה להתחיל את המסע.

"הָאוּ אָר יוּ?" שאל באנגלית עם מבטא יווני כבד.

״בסדר״, השבתי באנגלית משהבנתי שיש מעט אנגלית שגורה בפיו. אנסה את מזלי. "לאן אתה נוסע?"

"לאתונה, ואת?"

"גם אני, נראה לי שלא תהיה לי בעיה להתמצא בכביש. יש שלטים באנגלית?"

"אהה, בטח, לא תהיה לך שום בעיה".

"אתה גר באתונה?"

"כן, יותר קרוב לפיראוס. את מכירה?"

"כן, הייתה לנו סירה במרינה זיאה".

הוא מגחך, "אני גר במרינה, בסירה שלי".

"אתה ימאי?"

"לא, לא ממש. ביוון לכל אחד יש סירה בגודל כזה או אחר".

"אז מה אתה עושה למחיה?" כל כך ישראלי מצידי.

הוא רכן אליי והצמיד את שפתיו לאוזניי כדי שאשמע. הרוח גורמת לנו לצעוק. ״זה סוד״, אמר בעליצות.

גיחכתי לעצמי. עוד אחד עם סודות. אני לא בטוחה שאני רוצה להתקדם, חשבתי לעצמי.

״מה זה כבר יכול להיות!? אתה סוכן סמוי?״

הוא פער את עיניו והישיר אליי מבט. תהיתי אם הוא רציני.

״מסוכן לסוכן סמוי להיות נגיש כמו במרינה זיאה. המרינה לא ממש בטוחה״, החזרתי לו את הכדור.

"אני לא דואג, גם את לא צריכה לדאוג".

"למה שאני אדאג. כבר אין לי כלום שם. כבר שלוש שנים שאין סירה. אין נישואין, אין דאגות…" אני מגחכת.

"אז מה? תבואי לבלות איתי את סוף השבוע? או שיש לך תוכניות אחרות?"

"אני לא מכירה אותך, למה אתה כל כך בטוח בעצמך?"

הוא חייך בפה מלא שיניים צחורות. שתי גומות בצידי הפה התעצמו והחיוך שלו היה ממיס. קמטים זעירים בצידי עיניו נחרטו ככל שחיוכו העמיק ועיניו הכחולות עליזות כנער מתלהב. עור פניו השזוף הבריק בשמש החורפית, ושערו המאפיר מעט הסתלסל בשובבות עם הרוח. לו היה פחות לבוש הייתי מצלמת אותו, פשוט אל יווני.

העפתי מבט בידיו כשהוא מדליק עוד סיגריה. ידיים גבריות וחזקות. הייתי רוצה להרגיש ביטחון עטופה בידיים כאלה.

"את רוצה לעשן לפני שנגיע? כדאי שתעשני עכשיו, מגיעים בעוד כמה דקות".

הנהנתי לחיוב ושלפתי את קופסת הסיגריות שלי מהתיק, מחכה שידליק לי במיומנותו המקצועית. הוא ביצע את המשימה בגאון, שוב.

הרוח צרבה את שפתיי, ואני תרה אחר השפתון המלחך. הכי פשוט עושה עבודה מעולה על שפתיי הבשרניות. תודה לאל שאין לי צורך בהזרקות כדי לתת להן נוכחות. על כך עליי להודות לאימי, השפתיים הן מהדי־אן־אי שלה. אישה יפה, כמוני.

הבחנתי במבטו העוקב אחרי תנועתיי בעודי מורחת באיטיות את השפתון, לא מפספסת מילימטר חשוף לרוח. אני לא יודעת מה עבר בראשו, אבל אני מוכנה לכל דבר.

"את אישה יפה, את יודעת?"

"אולי", השבתי, "לא שמעתי את המילים האלה מגבר יובלות".

רק ראיתי מבטים מרוצים, אבל המעריצים שלי פחדו לגשת אליי, לדבר איתי ביחידות, כאילו הייתי רכוש של בעלי. הוא באמת התנהג אליי כאילו הייתי רכוש. יפה או לא — זה לא עניין אותו, רק כשזה שימש אותו כמלכודת מעל אחרים.

"אז כדאי שתשמעי את זה יותר. את אישה נדירה ביופייך. אני כבר לא ילד וראיתי כמה נשים בחיי".

דבריו העלו סומק בלחיי, "וואו, תודה, סְטְרֶיְינְגֵ'ר".

"סטריינג'ר זה טוב?" שאל.

"זה מסקרן", עניתי, "אתה מכיר את המילה?"

"לא, אני צריך קצת שיעורים באנגלית, תסכימי להיות המורה שלי?"

וואו, הוא לא מבזבז זמן, חשבתי לעצמי. האם החלה מלכודת התיירת האנגלייה הטיפוסית? זו שעושים לה טובה אם ישכיבו אותה? אני כבר לא שם. ומעכשיו כבר לא עושים לי טובה.

"אז מה את אומרת? בא לך לבקר אותי במרינה? יהיה לך נחמד. כדאי לך להכיר אותי לפני שאת ממשיכה בטיול שלך", הוא המשיך בשלו.

"אתה לא מכיר אותי, איך אתה קובע שכדאי לך להתראות איתי? נראה…"

"אני כאן עם האופנוע שלי. אם תרצי את הכתובת, את מוזמנת".

"אוקיי, יש לי כמה סידורים לפני שאגיע לעיר. אשמור את הפרטים שלך, אולי אפילו אפתיע אותך", אמרתי בחיוך שובבי. למרות הסירוב האוטומטי שלי אני משתעשעת במחשבה.

"תני לי את הטלפון שלך, ארשום לך את הפרטים שלי, לא תצטערי".

הגשתי לו את הטלפון הנייד שלי. הוא הקליד את הפרטים שלו, ראיתי את השם קוסטס וצחקתי לעצמי.

"למה את צוחקת?" שאל.

"אני רואה שנתנו לך שם יווני מקורי. אני מכירה אולי עשרים קוסטסים, עשרים יניסים, עשרים יורגוסים ועשרים מיכליסים. אז כדאי שתציין את שם המעבורת ליד השם שלך, כדי שאזכור".

"מה את אומרת? את מכירה כל כך הרבה גברים יוונים? חשבתי שאת תיירת", ואכזבה ניכרה בקולו.

"אני גם תיירת וגם מקומית חלק מהשנה. אבל לא פה. כאן אני תיירת".

"אפילו לא אמרת לי את שמך. בעוד רגע ניפרד ואני לא יודע עלייך כלום".

"כמו שצריך, אני הרפתקה אחת גדולה. מעניין למה אתה מתעניין..." צחקתי קלות, "שמי זואי (שמש ביוונית)".

לקחתי ממנו את הטלפון בעדינות והתקדמתי למדרגות הברזל עם זרם האנשים לכיוון המכוניות בעודי מנופפת לו לשלום כשהוא שרוי בהלם. הוא הרים את ידו לשלום וקירב שתי אצבעות ארוכות לפיו ושלח אליי נשיקה.

ליבי התרחב, אין דבר יותר רומנטי מפרידה כזו. מעניין מי אתה, קוסטס. מה אתה בשבילי? אולי עוד הרפתקה שאני מתכוונת לנסות?