איך להיות סקוטית: שיעורים בשייכות

פתח דבר: רגע לפני סוף הריטריט

בשבת 18 בינואר 2025, בסביבות ארבע וחצי אחר הצהריים, ישבתי עם קבוצה של שבע סופרות וסופר אחד ב״אכסניה לכתיבה״, חדר בקומת הגלריה של חנות הספרים העצמאית ״המגדלור״ בתל אביב. הכותבות והכותב עבדו בשקט על המחשבים הניידים שלהם בפינות שונות של ה״אכסניה״ ובשולחנות פנויים ברחבי החנות, שהיתה סגורה ללקוחות בשל השבת. אלה היו השעות האחרונות של סדנת סוף שבוע של התמסרות לכתיבה, שאני מנחה לעתים במקום.

בבוקרו של אותו יום נודע כי למחרת ישתחררו שלוש חטופות ישראליות משבי חמאס: אמילי תהילה דמארי ודורון שטיינברכר, שנחטפו ב־7 באוקטובר 2023 מכפר עזה, ורומי גונן שנחטפה באותו יום בעת שברחה מהטבח בפסטיבל נובה. לא ידענו עדיין אם אמנם ייצאו לחופשי, ולא ידענו באיזה מצב גופני ונפשי הן יחזרו למשפחותיהן. המתח והציפייה היו בכול. שמחנו לשקוע בכתיבה שאינה עוסקת ישירות באקטואליה.

ה״אכסניה לכתיבה״ היא חדר נאה ומרווח — יש בו כונניות מלאות בספרים, יש בו שולחנות וכיסאות, ויש גם מטבחון קטן בשביל הקפה והתה והעוגיות הדרושים ליומיים של כתיבה. מהקיר מתבוננת על הכול וירג׳יניה וולף בתצלום איקוני ממוסגר. החדר נמצא בירכתי החנות, ליד אזור ספרי האמנות. בזמן שהם כתבו, עלעלתי לי בנחת בספר "The Story of Art [Without Men]" מאת קטי הֶסֶל ועצרתי להתבונן בעמוד שעוסק בתצלום ״האם המהגרת״ של דורותיאה לאנג מ־1933, עם המבט השלוח מעבר למצלמה, כולו דאגה, אל עבר העתיד הלא נודע. ״המצלמה היא מכשיר שמלמד אנשים לראות בלי מצלמה״, קראתי שם ציטוט של לאנג. מפעם לפעם התבוננתי במשתתפים, שהיו עטופים כל אחד ואחת בריכוז השקט של עבודת הכתיבה.

שניים־שלושה פיצוצים רמים הקפיצו אותנו באחת מתוך הדממה. ירדתי מהר לקדמת החנות — החזית היא כולה קיר זכוכית עצום ממדים — וראיתי ברחוב מולי, מטרים אחדים ממני, עוברי אורח רצים ותופסים מחסה בחדרי מדרגות, פניהם מכווצות בדאגה. נבוכה מחשש לביטחונם של משתתפי הסדנה שלי, עליתי לקומת הגלריה כדי לומר להם — ברוגע ככל שהצלחתי — שמשהו לא נעים קורה בחוץ. אחת המשתתפות התקשרה למשטרה ונאמר לה מיד שמוטב שנישאר בתוך החנות, שלא נתקרב לפתח, כי מתחולל ברחוב מה שנראה כמו ״אירוע ביטחוני״. יללות של סירנות הלכו והתגברו. משתתף אחד נצמד לקיר והתכופף קמעה. משתתפות אחרות הוציאו טלפונים ניידים מהתיקים והתקשרו למשפחותיהן כדי להגיד שהכול בסדר. שאם ישמעו על פיגוע ליד החנות, שיידעו שאנחנו בטוחים.

כעבור שתי דקות הופיעו הידיעות על האירוע במבזקים באתר החדשות ynet. כעבור שלוש דקות נוספות כבר עדכנו שאזרח בעל אקדח ירה למוות בטרוריסט שדקר צעיר בן 28 במסעדה סמוכה, ושהאירוע נגמר. כעבור דקה נוספת כבר התיישבנו במעגל לסבב הקריאה והשיחה האחרון של סדנת סוף השבוע. למחרת קראתי שהדוקר שנהרג בידי עובר אורח היה צעיר בן 19 מטול כרם.

עובדה אחת מאותו יום נחרתה בזיכרוני: רגעים ספורים אחרי שאדם ניסה להרוג ונהרג בעצמו במרחק מטרים אחדים מאיתנו, חזרנו לענייננו ולא הוספנו לדבר על שאירע. כביכול הפיגוע — כמו הטילים שמשוגרים אל תל אביב ומפעילים את האזעקות, או רעש מטוסי הקרב שעוברים מעל העיר בדרך להטיל פצצות על אזרחים בעזה, או בביירות, או בטהרן — הוא אסון טבע, מבול או סערה, שאין אלא לתפוס מחסה עד שיעברו. Nothing to dwell on.

ועוד אני זוכרת איך בשובי הביתה באותו ערב תקפה אותי מיגרנה, ובמשך יממה שלמה לא מצאתי מנוח לראשי. לשווא חיפשתי עלטה ושקט, לשווא ביקשתי להניח אותו כדי שיירגע קצת. ואחר כך, אני זוכרת, הבנתי שהמיגרנה החליפה בעצם את הצער והזעזוע והזעם שהוצנעו והושתקו באותו יום.

וכתמיד במקרים האלה הרהרתי לעצמי שהאשמה היא אולי של הטרוריסט, אבל האחריות היא שלנו. הפחד ממעשה הטרור והזעזוע ממעשה הדקירה התערבבו מיד בידיעה שישראל הורגת רבבות ומשמידה ערים שלמות בעזה, ונמהלו בתחושה שמעשה ייאוש של אדם יחיד מטול כרם נובע מעוולה לאומית כלפיו וכלפי המשפחה שלו וכלפי בני העם שלו ובנותיו — עוולה שנמשכת עשרות שנים — מאז שנת לידתי, 1967, אם לא מאז 1948. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לחיות בתוך הסבך הזה. אני לא רוצה להשתייך עוד לסיפור הזה.

1. איך לעבור הסבה תרבותית?

זו נקודת המוצא של הטקסט הזה: תחושה של חוסר שייכות, שהיא גם תחושה של חוסר מוצא.

אני מנוכרת אל הישראליוּת, אל מה שהיא היתה ואל מה שנהייתה. אני לא מרגישה חלק ממנה. אבל בה בעת הישראליוּת יקרה לי באופנים שקשה לי להבין ולתאר. אני חייבת להתרחק מהסיפור הלאומי הישראלי, אבל בה בעת אני לא מצליחה לזוז ממנו.

תחושת המבוי הסתום הזאת היא שהולידה את השאלה המצויה בלב הספר: האם אפשר להחליף השתייכות לסיפור לאומי אחד בהשתייכות לסיפור לאומי אחר? השאלה הזאת אינה תיאורטית בלבד: אני מתכוונת לברר את הדברים בפועל, ולחוות אותם הלכה למעשה; מה שיהיה כאן לפניכם הוא תיעוד שקוף ואמיתי של ניסיון לעבור הסבה תרבותית — כמו הסבה מקצועית, אבל בתרבות ובלאומיות.

ומכל הלאומים שפרושים לפנַי בעולם, מכל סיפוריהם, אני מבקשת לאמץ את הסיפור של סקוטלנד, אומה שנוצרה בסביבות שנת 900 לספירה בשליש הצפוני של האי הקרוי בריטניה הגדולה.

אבל למה דווקא הסיפור הסקוטי ולא, נניח, הקנדי או ההונגרי או המצרי? ההסבר המיידי הוא ביוגרפי. יש לי שורשים בסקוטלנד. את ההסבר המעמיק יותר עלי עוד לחפש.

ובכן, לקראת גיל 60 אני משנסת מותניים ומישירה מבט, ואומרת בקול רם ובנחישות: אני רוצה להיות סקוטית. כשאני אומרת ״להיות סקוטית״ אני לא מתכוונת להיבט האזרחי. העניין הזה כבר מוסדר: נולדתי בגלזגו שבסקוטלנד באוקטובר 1967; אבי, בריאן, נולד בגלזגו ב־1938. בסקוטלנד באו לעולם גם סבתי ריינה (ב־1911) וסבי ג׳רי (ב־1909), הוריו של אבי. נכון, מיום שהורי עזבו את גלזגו ועברו לגור ברמת גן — הייתי אז בת שנה — לא שהיתי במולדת הצפונית יותר מאשר שלושה שבועות במצטבר, אבל מבחינה פרוצדורלית זה לא משנה הרבה: אני נחשבת לסקוטית הן מכוח הלידה והן מכוח התורשה. באתר של ממשלת סקוטלנד, בעמוד שמתייחס לאפשרות שסקוטלנד תפרוש ביום מן הימים מהאיחוד הבריטי, נכתב בפירוש שכל מי שנולדו בסקוטלנד, או שאחד מהוריהם נולד בה, יקבלו אזרחות סקוטית מיד עם קבלת העצמאות. זכות השיבה.

אם כן, זאת אינה שאלה טכנית. לא אם אוכל לעבור לסקוטלנד, או להיות רשומה כאזרחית סקוטית — אלא אם אצליח להרגיש שייכת.

אבל איך מרגישים שייכות ללאום? האם נולדים עם תחושת שייכות לאומית? האם נשארים איתה לנצח? האם חותמים עליה יחד עם הדרכון? או שמא זוהי תחושה נרכשת? ואולי, כמו בכל מערכת יחסים, דרושה כאן הדדיות?

האם אפשר למאוס בלאומיות ולפנות לה עורף כשהיא שוברת את לבך? האם אפשר להיפרד ממנה כשהיא מתקלקלת, כשהיא שוקעת מוסרית ומשנה את פניה — או שמא מדויק יותר לומר: כשהיא חושפת את פניה האמיתיים?

ואם לעבור מהשאלות הכלליות אל הניסוי המסוים שאני עורכת כאן: האם אצליח להיות סקוטית במובן המלא, המהותי, של המילה? האם אני יכולה ממש לאמץ את הרוח הסקוטית ולומר יום אחד, בכוונה שלמה, משהו כמו: ״אנחנו הסקוטים, we're a hardy bunch״, כמו שאומרת הקומיקאית סוזן קאלמן בפרסומת משועשעת של בנק אוף סקוטלנד, בעודה טובלת רגל במימיו הקפואים של איזה אגם — לוך זה או אחר — ומעווה את פניה מרוב שקפוא? האם ארגיש שאני אומרת משהו נכון, דבר שאני יכולה לעמוד מאחוריו?

הניסוי המסוים שלי — הניסיון להתרחק מהלאום ומהתרבות הישראליים ולאמץ את הלאום והתרבות הסקוטיים — ישמש, אני מקווה, כל קוראת וקורא המבקשים להתרחק מהלאום שלהם ולהתחבר ללאום אחר, או אפילו רק לשפוך אור חדש על מערכת היחסים שלהם עם המדינה, עם הדגל, עם ההיסטוריה, עם הסיפור הקולקטיבי של לאומם ותרבותם — מערכת יחסים שתפסו אולי, עד עתה, כברורה מאליה.

השאלה הראשונה, הדוחקת, היא זו: האם אדם חייב להגר מארצו בפועל כדי לעבור הסבה תרבותית? ואם לדבר על עצמי: האם אני מוכרחה לעבור לגור בסקוטלנד אם אני מבקשת לאמץ את תרבותה? לא בהכרח, מן הסתם — ולו משום שהגירה בפועל ממילא אינה מבטיחה הסבה תרבותית. אחי הצעיר, לדוגמה, חי בארצות הברית כבר יותר מרבע מאה והוא אזרח אמריקאי כבר שנים רבות — ואף על פי כן, במובן העמוק של המילה הוא לא לגמרי אמריקאי. הוא תמיד יהיה פטריוטי פחות מהאמריקאי הממוצע, פחות מנומס עד לזרא; ישיר ומצחיק הרבה יותר — אחי הוא האדם היחיד בעולם שכמעט בכל פעם שאנחנו מדברים גורם לי להתפקע מצחוק עד כדי התכווצות של כאב בצד הבטן.

או למשל אבא שלי, בריאן, שעבר בגיל 24 מגלזגו (שמשמעות שמה בגאלית היא משהו כמו ״עמק ירוק״) לרמת גן (עיר הגנים ״הירוקה״ שליד תל אביב): כל שנותיו בישראל הוא הקפיד על בדיחות קרש, לא קורעות מצחוק אבל די חמודות; סקוטיות כאלה. הוא לא היה ממש ישראלי כל חייו — עד מותו בגיל 80. כן, זה ברור: לא די לחיות בפועל בתוך התרבות שאת מאמצת כדי להרגיש בה בת־בית. ואולי הצד השני של המטבע הוא הנכון? אולי כבר מאוחר מדי בשבילי לעשות הסבה תרבותית כי המהות שספגתי בגן ובבית הספר — הישראליוּת שלי — תזרום בעורקי עד יום מותי?

ברמת גן פגש אבי את אמי, ילידת לונדון ממוצא ברלינאי (סיפור ארוך שעוד אגיע גם אליו), והשניים התחתנו. אחרי שנולד אחי הבכור, חזר אבי לגלזגו עם אשתו ובנו הקטן, וכעבור שנתיים, בעת שהשלים שם דוקטורט בהנדסת מזון, כשמלאו לו 29 ולאמי 28, נולדתי אני בבית היולדות שבפּייזלי, עיר תעשייתית סמוכה לגלזגו. לישראל הוא היגר רשמית בגיל 30, עם אשתו ושני ילדיו. במשך כל עשרות שנות חייו בישראל — כמעט חצי־מאה — נבעו רוב האסוציאציות והרפרנסים שלו מפרק חייו הראשון: משנות בית הספר היסודי והתיכון, מימיו כשוער כדורגל ב״גלזגו מכבי״ ולרגע אפילו בגלזגו סלטיק המהוללת, משנות הלימודים באוניברסיטת סטראת׳קלייד, ומהנחל הקטן שזרם במורד החצר של בית הוריו בפרוור של העיר והתמזג עם הנהר קלייד.

אבא שלי היה, בקיצור, סקוטי במדינת ישראל. אני חושבת לבדוק את האפשרות הזאת: להיות בעצמי סקוטית בישראל — או בכל מקום אחר, לצורך העניין. זה אפשרי, לא? הרי גרטרוד שטיין היתה אמריקאית בפריז, ולדימיר נבוקוב היה רוסי בארצות הברית ואמריקאי בשווייץ, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה נשארה ניגרית בארצות הברית — לא כך?

אני לא יודעת. לא רק מפני שכל אחד מהיוצרים הגדולים שהזכרתי הוא מקרה בפני עצמו, אלא גם משום שבשבילי, המעבר מהישראליות לסקוטיות אינו עניין של מה בכך. אמנם, מאז עמדתי על דעתי בשנות השבעים לא הצלחתי אף פעם להגיד ״אנחנו הישראלים״ ולהרגיש שאני אומרת דבר בעל תוקף — אבל עד לאחרונה גם לא חשבתי לפנות עורף לישראליות ה״אוטומטית״ שלי. אף פעם — גם לפני שישראל החלה לטבוח ברבבות פלסטינים בעזה, להרעיב ולהחריב, גם לפני השקיעה המוסרית המחרידה של החברה הישראלית המתרחשת לנגד עיני — אף פעם לא הרגשתי מחוברת לגמרי לישראליות שלי. אך בה בעת לא היה לי סיפור אחר לעזוב אליו, לנאוף איתו, לפנטז עליו.

האם אני אמורה להיות מונוגמית ביחס לשייכות הלאומית שלי? ולמה לא לעזוב, להתגרש, פשוט כך? אני באמת לא יודעת. מה שקרה לי כל השנים עם הישראליות, אני חושבת, דומה למה שעשוי לקרות עם בת זוג: תמיד קל יותר לומר מה מפריע לי, והרבה פחות קל להגיד מה אני אוהבת, מה משאיר אותי כאן, למה כל חיי אני לא שוקלת בכלל לצאת, להתרחק.

כך היה עד לעת האחרונה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*