לכולנו יש סודות

חלק 1

אמילי

1

גרבונים שחורים שקופים במידה מדיום. זה מה שאני צריכה לקנות בדרך הביתה. הם יתאימו בצורה מושלמת לשמלה הצמודה באורך הברך שקניתי בשבוע שעבר. או שאולי בעצם היא סקסית מדי לדייט ראשון.

אז מה? אלוהים אדירים, אני כמעט בת שלושים וחמש! למה אני עדיין חסרת ביטחון?

מצד שני, אני לא רוצה לטעות. הייתי בעשור האחרון ביותר מדי חתונות שנגמרו בגירושים ובשני אנשים שבורי לב.

עדיף שאחכה עד שאמצא את האדם הנכון, והפעם יש לי הרגשה טובה. הוא פנוי, חכם ומעניין, והוא מבין את הלחץ שאני מתמודדת איתו בעבודה. היום, למשל, לא הייתי אמורה לעבוד. הייתי יכולה להתכונן בנחת לדייט שלי, אבל היה לנו מחסור בעובדים, אז התנדבתי להגיע.

"אחות! אמרתי להם שאני לא רוצה שום סוג של התערבות רפואית. בשום פנים ואופן, את מבינה אותי? זה לא חלק מתוכנית הלידה שלי."

קולה של גברת סמית מנער אותי ממחשבותי ומחזיר אותי לחדר הלידה. בטח דיברתי איתה הרבה זמן ומחשבותי נדדו. איך יכולתי לעשות את זה? בדרך כלל אני מרוכזת לחלוטין בעבודה שלי. אין דבר חשוב יותר מליילד אישה בבטחה. חוץ מלהציל חיים, כמובן. לפעמים שני הדברים האלה זהים. יש לי ניסיון גם בזה, אבל זה לא הזמן המתאים להיכנס לפרטים.

"אני מבינה," אני אומרת ברוגע ובוררת את מילותי בקפידה, "אבל יכול להיות שנצטרך לעזור לתינוק להסתובב."

"להסתובב?" נוחר האבא בבוז. הוא נראה לי כמו גבר שרגיל לתת פקודות, לא לקבל הדרכה. "את מדברת על התינוק שלנו כמו על איזו מכונית מחורבנת."

"להסתובב זה מסוכן, אחות?" שואלת גברת סמית בבהלה, ואני מרחמת עליה.

"התינוק בדרך כלל עושה זה בעצמו," אני עונה שוב בזהירות ומחזיקה את הראש של התינוק בשעה שאנחנו ממתינים לציר הבא.

אני בקושי מספיקה לסיים את המשפט, כשהמוניטור מתחיל לצפצף בקול כדי להתריע על עלייה בקצב פעימות הלב של התינוק (בדרך כלל אני שואלת את האמהות אם אפשר לקרוא להן בשמן הפרטי, אבל בעלה של גברת סמית ענה בשלילה בשמה).

"מה זה הרעש הזה?" שניהם שואלים ביחד.

"אל תדאגו," אני מרגיעה אותם.

זה לא טוב. הרופא המומחה כבר אמור להיות כאן, אבל יש עוד הרבה מטופלות שמחכות לו. אני חייבת לפעול במהירות.

"אני רוצה שתנשמי נשימה עמוקה," אני אומרת באטיות.

"איך בדיוק זה יעזור?!" היא צורחת.

כשהתחלתי את הכשרתי כמיילדת, נבהלתי ממספר הנשים שנראו רגועות וההתנהגות שלהן השתנתה לחלוטין במהלך הלידה.

"אולי תעזרי לאשתי?" מרעים מר סמית בקולו.

נורמלי לכעוס כשאתה מפחד. מי כמוני יודעת.

"תנשמי פנימה והחוצה," אני אומרת ברוגע, אף על פי שהלב שלי הולם בפראות. יופי, הנה בא ציר. היא זועקת בכאב. אני מנסה להסיח את דעתה בשיטה האהובה עלי.

"יש לך חדר ילדים בבית?"

הם נראים כמו זוג שהכין חדר מראש. אני מדמיינת אותו: בפינה תעמוד עריסה קטנה מקושטת בעיטורי תחרה. תהיה שם שידה עמוסה בכל הדברים שתינוק חדש צריך. רפידות הנקה מוכנות וצעצועים. מלא צעצועים! קוביות עץ בסגנון כפרי, דובון פרווה עם כפות קטיפה, טלפון נייד שמנגן שירי ערש במשיכת חוט. בעל שנכנס וכורך את זרועו סביב מותני —

די כבר! אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע שוב בחלומות בהקיץ.

מה עובר עלי?

"כן," עונה גברת סמית.

הכאב שלה נעלם לרגע. אני רואה את זה בעיניה. המבטים שלנו מצטלבים. היא צריכה לסמוך עלי. ואז הגוף שלה יירגע.

התינוק כמעט בחוץ.

"למה את מדברת על חדר ילדים?" שואל הבעל בכעס. הוא עונד טבעת כסף רחבה על האצבע בידו השמאלית. אני תוהה כמה זמן הם נשואים ואם ניסו להביא ילד לעולם במשך הרבה זמן. משום מה יש לי הרגשה שהם אחד הזוגות המושלמים האלה שזכו למצוא אהבה בניסיון הראשון.

חשבתי שבגיל הזה כבר אהיה אמא, אבל אף פעם לא ידעתי לבחור גברים. אני בטוחה שהערב יהיה שונה. כשג'ורג' ואני הכרנו בשבוע שעבר בזמן ניתוח קיסרי, הסתכלנו זה על זה מעל מיטת הניתוחים וזאת היתה תשוקה ממבט ראשון. אני מוכרחה להוסיף שעד מהרה היא נהפכה לכבוד הדדי בשעה שעשינו את עבודתנו בלידה מסובכת למדי.

"כל הכבוד," אמר לי ג'ורג' לאחר מכן.

"גם לך," הסמקתי.

"יש לך זמן לכוס קפה בקפטריה?" הוא שאל.

דיברנו בלי הפסקה. "ראיתי סרט מעולה לפני כמה ימים," הוא אמר וסיפר לי עליו בשעה ששתינו קפה בחלב. מדי פעם הוא העביר את ידיו בשערו, כאילו הוא לחוץ. זה נראה לי חמוד!

הפגם היחיד שמצאתי בג'ורג', בינתיים, הוא ההרגל המעצבן שלו לדרג כל דבר בסולם של אחת עד עשר. "אני נותן לקפה הזה חמש," הוא אמר. "מה את חושבת?"

"קשה לי להיות כזאת מדויקת," עניתי בכנות.

"באמת?" הוא נשמע די מופתע. אוי לא! אמרתי את הדבר הלא נכון? למרות זאת הוא הזמין אותי לצאת איתו, למרבה ההקלה. אני יכולה להסתדר עם הציונים, הרי גם לי יש מנהגים מעצבנים, כמו לכולם, לא?

יש! ציר נוסף מגיע, והתינוק מסתובב בעצמו ומגיח החוצה. התרגשות עצומה מציפה אותי ואני מתקשה להסתיר את תחושת ההקלה. אף פעם לא איבדתי תינוק. אני לא בטוחה שהייתי יכולה להמשיך לעבוד במקרה כזה, גם אם זאת לא היתה אשמתי. גם אם לא הייתי יכולה למנוע את זה, לא הייתי יכולה לשאת את רגשות האשם.

"הנה התינוק היפהפה שלכם," אני אומרת, סורקת אותו במבט מהיר, מנגבת אותו, חובשת כובע על ראשו הקטן ומניחה אותו בגרון חנוק מדמעות על החזה של אמו. אני חוזרת בלבי על המשפט הקבוע שלי כשתינוק נולד: שאלוהים יברך את הילד הזה.

אני לא דתייה, אבל לידה היא אירוע מדהים, ומכיוון שהוא שגרתי כל כך, אנשים לא ממש קולטים שמדובר בנס.

אין כמו לראות את הפגישה הראשונה, את המבטים של האם ושל ילדהּ מצטלבים, את הפנים של האם שאומרות, "אתה שלי, בשר מבשרי. הילד שלי שיחיה שנים רבות אחרַי. סמוך עלי. אני אהרוג את כל מי שיפגע בך".

אבל אני, המיילדת, זוכה להיות הראשונה שנוגעת בנס הזה. הידיים שלי הן הראשונות שנוגעות בבן האדם החדש שמגיח לאוויר העולם. לידות לעולם לא יפסיקו להדהים אותי. אני מרגישה בכל לידה מחדש שזאת זכות להיות שם ולבצע את תפקידי.

כעת גברת סמית היא לא האישה שהיתה לפני שתי דקות. היא אמא שדמעות של אושר זולגות על פניה העייפות. "הבן שלי!"

היא מצמידה אותו אליה בתנועה מגוננת, לחייה הרטובה צמודה ללחיו. הלב שלי נצבט מקנאה. אני רוצה להיות בנעליים שלה. הייתי אמורה להיות בנעליים שלה. ואולי זה גם היה קורה, אלמלא —

"תודה, אחות," אומר הבעל.

כמו תמיד, אני לא אומרת לו שאני מיילדת, לא אחות.

הכעס והספקות שלו נעלמו. אני מבינה אותו. לידה מפחידה אנשים שאף פעם לא ראו אותה מקרוב. התמיכה של המיילדת יכולה לשנות את התמונה.

"אני רק צריכה לשקול אותו," אני אומרת בעדינות, "ולעשות לו כמה בדיקות."

הוא נבהל. "אבל הכול בסדר."

המשפט נשמע כמו הצהרה, אבל נראה לי שזאת אמורה להיות שאלה.

אני מניחה את התינוק על המשקל ובודקת אותו מכף רגל ועד ראש. "מצוין," אני אומרת ומחזירה לו את התינוק.

גם השליה יוצאת. יופי. אני לוקחת אותה לחדר איסוף הפסולת הרפואית. בדרך כלל יש שתי אחיות במשמרת, אבל היום יש לנו מחסור בעובדים, אז אני עובדת לבד. אני נאלצת להשאיר את ההורים לבד כדי לעשות את זה. זה לא לוקח הרבה זמן.

ואז אני שומעת קול עמוק ועשיר מהחדר הסמוך.

"מה שלומך?"

זה ג'ורג'. או אם לקרוא לו בשמו המלא, ג'ורג' צ'סטר, הרופא המיילד החדש.

"הכול בסדר," אני ממהרת לחזור לחדר ולבי פועם במהירות. "לגברת סמית יש בן בריא."

"מצוין!" פניו קורנות. "אחזור בקרוב כדי לבדוק את שניכם, אבל אל תדאגו, אתם נמצאים בידיים טובות עם המיילדת שלכם. בסולם של אפס עד עשר, אמילי שלנו היא עשר!" הוא מרים את לוח הכתיבה שבו כתובות ההערות שלי, "בדיוק כמו הציון של התינוק שלכם במבחן אַפּגָר. אני רואה שהיא כבר כתבה אותו."

סומק פורח בלחיי. הציון במבחן אפגר משמש להערכת מצב בריאותו של התינוק.

ג'ורג' מעיף אלי מבט מהיר לפני שהוא עוזב. אוי לא, אני סמוקה ומיוזעת ומקווה שזה לא ירתיע אותו. אצטרך להיראות במיטבי הערב כדי לפצות על זה.

"המשמרת שלי נגמרה," אני אומרת להורים המאושרים. "פלורה, מיילדת אחרת, תחליף אותי עכשיו. היה לי נעים מאוד להכיר אתכם."

"תודה רבה," הם עונים פה אחד.

קודם הם היו מפוחדים. לכן הם כעסו, במיוחד האבא. אבל עכשיו הם מחזיקים את התינוק הקטן שלהם בזרועותיהם והכול בסדר.

"נדמה לי שקיללתי אותך כשהכול קרה," אומרת גברת סמית. "אני ממש מצטערת."

אני טופחת על זרועה. "כבר שמעתי דברים גרועים הרבה יותר. לידה היא אחת החוויות הכי טראומתיות שאישה יכולה לעבור."

זה משהו שלמדנו במהלך ההכשרה שלנו. אני יודעת שמדברי משתמע שאני עצמי עברתי את החוויה, ואני מרגישה כמו מתחזה. לפעמים כשאני מיילדת תינוק, אני מעמידה פנים שהוא שלי. נכון, זה מטורף, אבל אני לא שולטת בזה.

זמן קצר לאחר מכן אני רוכבת על האופניים הביתה ומזמזמת מנגינה עליזה. איזה יום נפלא! עזרתי להביא אדם חדש לעולם, וגבר פנוי, מושך ומעניין לוקח אותי לארוחת ערב. ולפני זה אתפנק במקלחת חמה וארוכה (אין אמבטיה בדירה השכורה הקטנה שלי), ואולי אפילו אנסה לעצב את התלתלים הערמוניים שלי בתסרוקת יפה.

התלתלים האלה הם הדבר הכי יפה אצלי. למען האמת, הם הדבר היחיד שיפה אצלי. מכל שאר הבחינות אני נראית חסרת ייחוד: גובה ממוצע, אף סביר, עצמות לחיים גבוהות שירשתי מאמא שלי ובזכותן אני נראית שמחה גם כשאני לא מרגישה ככה. כתפיים שפופות מעט, כי אני רוכנת מעל מטופלות, אף על פי שאני מנסה להזדקף בכל פעם שאני רואה את עצמי במראה. לעומת זאת, אנשים מחמיאים לי די הרבה על השיער שלי.

"איזה צבע יפה," נהגה אמא לומר בשעה שסירקה אותו כשהייתי ילדה, "כמו שקיעה זהובה. אל תקצרי אותו אף פעם, אמילי, שיער ארוך הולם אותך."

אני מפלסת את דרכי בין המכוניות, מצלצלת בפעמון כשמישהו חותך אותי ורואה מוכר ערמונים בפינת רחוב. זה היום האחרון של ספטמבר. אני אוהבת כל כך את התקופה הזאת בשנה! בחוץ עדיין יש אור כשאני יוצאת מהעבודה (אם סיימתי משמרת בוקר), והעלים על העצים מזדהרים כמו נרות שמרצדים בגוונים יפהפיים של כתום וצהוב.

ואז אני נזכרת. שכחתי להתקשר לאבא.

אני משתדלת להתקשר אליו כל יום, אבל היום היה יום מטורף. אפילו לא היה לי זמן לאכול ארוחת צהריים. הספקתי לדחוף לפה רק חטיף דגנים מצופה בשוקולד בשעה שרצתי ממחלקה למחלקה. אם לא אתקשר אליו עכשיו, הוא יפתח בקבוק ג'ין נוסף וישקע באחד הסרטים הישנים שלו. לאבא שלי יש אוסף גדול של סרטי די־וי־די ממוספרים בקפידה, והוא הכי אוהב סרטים כמו "האדם השקט" עם ג'ון ויין.

גם אמא שלי אהבה אותם. הערבים שבילו יחד היו הזמן היחיד ביום שבו היא הרשתה לעצמה לשבת. אבל היא אף פעם לא התלוננה. אמא שלי היתה במיטבה כשהיא התרוצצה: שיחקה טניס, הכינה ריבה משזיפי דמסון שקטפה במטע, נתנה שיעורי עזר בקריאה בבית הספר בכפר, שרה במקהלה, ניהלה מועדון קריאה, יצאה לטיולים קצרים עם אבא כשהוא פרש לגמלאות. אבל פתאום היא התעייפה, התעייפה מאוד. זה אחד התסמינים הראשונים של לוקמיה, מתברר. היא היתה צעירה בהרבה מאבא, אפילו לא בת שישים. הרופאים היו חייבים לעשות משהו.

אפילו עכשיו אני לא מאמינה שהיא לא פה יותר. איך ייתכן שכבר עברו ארבע שנים?

אבא בודד. אני יודעת את זה. הצעתי לו שוב ושוב לעבור ללונדון כדי שאוכל להשגיח עליו, אבל הוא תמיד דוחה את ההצעה. "למה שאני ארצה לעזוב את כל זה בשביל לגור בקופסת נעליים?" הוא שואל בכעס ומחווה בידו לעבר ספת העור והארון הפינתי מעץ אלון. הארון עמוס בכלי חרסינה תכולים־לבנים שאמא הקפידה לנגב מהם את האבק מדי יום חמישי. היא "טיפלה" בחדר אחר בכל יום בשבוע. הרשימה עדיין צמודה לדלת המזווה בכתב ידה הברור, וזה מנחם אותי.

אני מבינה ללבו. וילוֹמִיד, הכפר האנגלי המנומנם שגדלתי בו, שוכן על החוף בקורנוול ונראה כמו ציור יפהפה על גלויה: כנסייה בצבע דבש, בתים ורדרדים, תכולים וצהבהבים בעלי גגות קש. ועל כל אלה חולש בית וילומיד, עם הוויסטריה הסגולה שמשתלשלת מהמרזבים ומכסה את הלבנים הג'ורג'יאניות האדומות.

כשהייתי ילדה אהבתי מאוד את הכפר. שחינו בים, רכבנו אל החוף אחרי הלימודים, התאספנו ספונטנית וארגנו ברביקיו. אבל אז גדלנו כולנו ופנינו לכיוונים שונים. כשאני חוזרת לכפר, אני משתוקקת מהר מאוד לחזור להמולה של התיאטראות ושל החנויות בלונדון, ולבית החולים שיש בו תמיד מישהו לדבר איתו.

מישהו שמכיר את אמילי החדשה, לא הישנה.

בשנה האחרונה שמתי לב שאבא נחלש. הוא בן תשעים וארבע, אם כי הוא נראה צעיר יותר.

אבא שלי הוא גבר נאה. אמא תמיד צחקה עליו. "עוד יחשבו שאתה נער השעשועים שלי!"

"עם הפרש גילים של שלושים שנה?" הוא גיחך.

אבל הוא נהנה מהמחמאה.

אנשים אומרים לפעמים שהוא מזכיר להם קצת את השחקן דונלד סאת'רלנד. אולי זה בגלל האף בעל הנוכחות, הקול העמוק, הגבות המקושתות והמבט שמתחלף מאוהב לנוקב בהתאם למצב רוחו. בשנים האחרונות הוא גידל זקן כסוף שמשווה לפניו מראה מכובד. כשאנחנו הולכים יחד ברחוב, אני רואה נשים מבוגרות מסתכלות עליו בהתפעלות.

אבל האמת היא שהוא ממש צריך עזרה. הוא לא יסכים בשום פנים שמטפלת תעבור לגור איתו. אני יודעת שאם אציע את האפשרות הזאת, הוא ירתח מכעס. אבא קנאי מאוד לפרטיותו. אם הוא היה מסכים לענוד לחצן מצוקה הייתי נרגעת קצת, אבל הוא מסרב בתוקף. "זה יגרום לי להרגיש זקן," הוא אומר. אני נושכת את הלשון כדי לא להגיד לו, "אבל אתה באמת זקן, אבא!" בעבר היתה לו מנקה, אבל היא עזבה בשנה שעברה.

"היא אמרה שהייתי 'קשה מדי'," הוא הכריז כששאלתי אותו על זה. "היא נעלבה כשנזפתי בה אחרי שהיא הזיזה את בקבוק הוויסקי. אנשים היום כאלה רגישים!"

"זה לא תמיד בגלל מה שאתה אומר, אבא," הזכרתי לו, "זה בגלל האופן שבו אתה אומר את הדברים. לא האשמת אותה שהיא החביאה אותו, נכון?"

"היא באמת החביאה אותו! גם אם היא הכחישה את זה."

נו באמת! "אתה לא בבית משפט עכשיו," אמרתי בעדינות.

בתגובה הוא כחכח בגרונו במורת רוח, אבל ראיתי שהוא נעלב. "אבא שלך חייב תמיד להיות צודק," היתה אמא אומרת בסלחנות, אבל לא תמיד היה אפשר לסלוח על זה.

למען האמת, בגלל זה הביקורים שלי בווילומיד אינם תכופים במיוחד, למורת רוחו של אבא, אף על פי שאני מתקשרת אליו כל יום. איך ייתכן ששכחתי מזה?

אני עוצרת ברחוב הארוֹ, משעינה את האופניים על קיר ומנסה להתקשר אליו. אין תשובה.

אני מנסה שוב. ואז שוב.

"הלו?" נובח קול עמוק בקוצר רוח.

"אתה שם," אני אומרת, והקלה עצומה מציפה אותי.

"ברור שאני פה. איפה אני כבר יכול להיות?"

"פשוט דאגתי, זה הכול."

"למה?"

כי הוא עלול למעוד על המדרגה כשהוא פותח את החלונות הצרפתיים ויוצא לגינה, או להחליק על המרצפות בחדר השמש, או לשכוח שצריך להוריד את הקומקום מהכיריים. יש המון סיבות לדאגה, וכל אחת מהן תרתיח אותו.

"סתם," אני אומרת.

"יופי. אז אני אחזור לתוכנית הטבע שלי, טוב?"

בנות אחרות אולי היו נעלבות מהתשובה הזאת, אבל אני מכירה את אבא שלי. בגיל חמש־עשרה הוא נמנה עם החיילים הצעירים ביותר שלחמו במלחמת העולם השנייה. הוא שיקר לגבי גילו כי רצה להילחם "למען המלך והמולדת".

פעמים רבות לחצתי עליו לספר לי את זיכרונותיו, אבל הוא מסרב לדבר עליהם. למרות זאת אני מרגישה שבגללם הוא נעשה קשוח יותר.

אבא הוא טיפוס שלא רואה צורך לקחת משכך כאבים כשכואב לו הראש. "צריך פשוט להתמודד עם זה," הוא אומר.

למרות זאת, הוא מסוגל בהחלט להפגנות פתאומיות של רגש ואהבה. כשניק, האהבה הראשונה שלי, נפרד ממני, זמן קצר אחרי יום הולדתי השמונה־עשר, הוא אפילו חיבק אותי ואמר לי בעדינות שיש עוד הרבה דגים בים. וכשהתעקשתי שאני רוצה להיות מיילדת במקום ללמוד משפטים, כמוהו, הוא תמך בי, להפתעתי. "תעשי מה שאת רוצה, ילדה שלי, אבל אני חייב להגיד שעם ראש כמו שלך, את יכולה להרוויח הרבה יותר במשרד עורכי דין."

אבל לא רציתי כסף, אלא קסם. מאז שהייתי ילדה קטנה, תינוקות עניינו אותי מאוד. "למה אין לי אח או אחות?" הייתי שואלת את אמא ללא הרף.

"כי לפעמים זה פשוט לא קורה," היא היתה עונה. "חוץ מזה, אבא שלך ואני קצת מבוגרים עכשיו."

ידעתי שאבא שלי מבוגר מהאבות של החברות שלי, אבל הוא היה צעיר ברוחו, אז זה לא הפריע לי. אבא היה בכושר מעולה. הוא תמיד שחה בים ושם גם לימד אותי לשחות בסגנון חתירה.

"את כזאת ילדה של אבא," היתה אמא צוחקת כשחזרנו הביתה נוטפים מים ומלאי אדרנלין מהשחייה במים הקרים. "אין סיכוי שתתפסו אותי בים בנובמבר!"

אני מסלקת את הזיכרונות האלה ממחשבתי, אומרת לאבא שאתקשר אליו מחר ועולה שוב על האופניים. מצב הרוח שלי עדיין מרומם אחרי העבודה. אין הרבה דברים שמציפים אותי בהתרגשות כזאת בימים אלה, אבל בכל פעם שאני עוזרת להביא חיים חדשים לעולם, זה עדיין נראה לי קסום.

הטלפון הנייד שלי מתחיל לרטוט בפראות בסל האופניים. הלוואי שזה לא ג'ורג' שרוצה להודיע שהוא מתעכב, או לבטל את הדייט שלנו. אני שוב עוצרת ברחוב צדדי.

"אמילי?"

זאת האחות המיילדת הבכירה. הקול שלה נשמע מתוח, מצמרר. "את טיפלת בגברת סמית, נכון?"

"כן."

"נראה לי שכדאי שתחזרי."

היא אומרת את זה בנימה מאיימת.

"מה קרה?"

"פשוט תחזרי, אמילי."

"תספרי לי. בבקשה."

אני מקשיבה לה בתדהמה הולכת וגוברת. זה לא יכול להיות. לא. לא!

"אני בדרך," אני מייבבת.

אני מתחילה לדווש במהירות לכיוון בית החולים. החושך מתחיל לרדת. אני מבינה באיחור שהייתי צריכה להדליק את הפנס באופניים. אני צריכה לעצור שוב.

ואז זה קורה, כל כך מהר שאני לא רואה את הצורה עד שהיא נמצאת ממש מולי. אני שומעת צרחה — שלי — ומתנודדת.

כשהראש שלי פוגע במדרכה, אני חושבת לרגע — זה לא באמת קורה.

ואז כל המחשבות נעלמות.