קרוב -  סיפורו של מפעיל כטב"מ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרוב -  סיפורו של מפעיל כטב"מ

קרוב - סיפורו של מפעיל כטב"מ

4.7 כוכבים (6 דירוגים)

תקציר

"כאן רועי ממטוס הזיק. אני מזהה אופנוע עם שני אנשים עליו, אחד מהם מחזיק משהו שנראה כמו צינור ארוך, כנראה אמצעי לחימה. מדובר במחבלים ואין לנו הרבה זמן. תנו לי רשאי לביצוע".

"רועי מנציג האוגדה, אתה רשאי לבצע".

אני לוקח נשימה עמוקה, אני מוכן.

"2, 3 ש-גר".

בשבת בבוקר, השבעה לאוקטובר, נקראתי ליחידה. אני מפעיל כטב"מ, כלי טיס בלתי מאויש, במגוון משימות וגזרות. במשך חודשי לחימה ארוכים בחמאס ובחיזבאללה אני חווה אירועים מורכבים שכוללים אחריות ישירה על חיי אדם ועמידה בתנאי לחץ מורכבים מאין כמותם.

שירותי הצבאי לא החל בשבעה לאוקטובר, אלא כמעט חמש עשרה שנה מוקדם יותר, כשהתחלתי מסלול ארוך כחייל וכקצין ביחידת הכטב"מ של חיל התותחנים שבו הפכתי מילד חיפאי בן שמונה עשרה למפעיל כלי טיס בלתי מאויש ומפקד משימה.

זהו סיפור על התבגרות של נער ילדותי שהפך לגבר ילדותי מעט פחות, ועל האדם שאותו נער הפך להיות שנים לאחר מכן. זהו סיפור על חייו של מפעיל, ועל המלחמה האיומה שהחלה בשבעה באוקטובר דרך התמונה של הכטב"מ. רחוק מהקרב במובן הפיזי, אבל הכי קרוב שאפשר בכל מובן אחר.

רועי דור, אשר שמו האמיתי נאסר לפרסום בשל מגבלות הצנזורה, הוא אבא לשתי בנות מדהימות ונשוי לאימא הטובה בעולם שהיא גם רופאת ילדים. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

פרולוג

"2, 3 ש־גר!"

נמאס לי כבר לשמוע את הביטוי המאוס הזה. אני שוכב על הספה בבית הוריי ולצידי אבא שלי, שקוע בסרטון וידאו על מסך הסמארטפון.

"רועי, שאלו אותי בעבודה, איך קוראים למה שאתה מטיס? מזל"ט?"

אני נאנח, עובר מתנוחת רביצה לישיבה. ניהלנו את השיחה הזו לפחות עשרים פעם מאז הגעתי ליחידה. אני מחייך ומתכונן להסביר לאבא מושגים בסיסיים בנוגע למה שאני עושה בצבא.

"לא אבא, מזל"ט זה מטוס זעיר ללא טייס. אני מטיס כטב”ם – כלי טיס בלתי מאויש. זה כמו מזל"ט רק גדול יותר, ויש עליו פצצות".

הפצצות זו תוספת חדשה יחסית, שאפשר לשתף בה מאז הגדיר צה"ל לפני כמה שנים שלא רק מקורות זרים יכולים לאשר שכטב”ם הוא זה שתקף ולא "כלי טיס של חיל האוויר".

"אוקיי, הבנתי, בסדר. ומאיפה אתה מטיס את הכטב”ם? לא קוראים לזה זיק בכלל?"

אבא מדקלם שוב שאלות שכבר שאל אותי, רוצה להיות בטוח שיסביר לחבריו בסניף חיפה של "אגד" בצורה מדויקת עד כמה הוא גאה בבן שלו.

"זיק הוא סוג המטוס שאני מטיס. אני מטיס אותו מקרון. לא כמו של רכבת, אבל כן נראה כמו מלבן באורך כמה מטרים. בתוך הקרון יש מלא מכשירים – אספקת חשמל, תקשורת, עזרים משימתיים כמו מפות ומחשבים שדרכם אני מטיס את המטוס".

"רועיקי, אבל לא אמרת לנו פעם שיש לך צוות איתך? אתה לא מטיס לבד, נכון?"

אימא מתערבת בשיחה, עושה דרכה מהגינה, שם היא מאכילה עם בנותיי צב סורר שהתנחל בדשא של הוריי, ביום שישי נדיר שבו לראשונה זה שלושה חודשים מאז פרצה המלחמה אני לא נדרש להיות ביחידה.

"לא, אני לא מטיס לבד. יש איתי עוד שני אנשי צוות. לכל מי שמטיס כטב”ם בצה"ל קוראים מפעיל. אני מפעיל, אבל גם הוסמכתי להיות מפקד משימה. זה אומר שאני יושב בכיסא השמאלי בקרון, ואחראי על ניהול המשימה ועל שיח עם הצרכן ושאר גורמי המעטפת".

"צרכן?"

אבא קוטע אותי לעצירה בעוד מונח ששמע לפחות חמש פעמים בחייו.

"כן, במילים פשוטות, צרכן זה כל מי שצריך את הכטב”ם. זה יכול להיות סיוע לכוחות, איסוף מודיעין עם גורמים שונים, עבודה עם חיל האוויר. אנחנו עובדים עם כולם – כולבויניקים".

"אוקיי", אבא עוצר לרגע וממלמל לעצמו, לוודא שהבין. החבר'ה ב"אגד" דקדקנים במידע שהם דורשים, "עכשיו תמשיך עם הסיפור על הצוות".

אני לוקח נשימה, מחייך אל אבא בעוד אימא יוצאת חזרה לגינה עם חסה בידה וממשיך בנאום.

"אז אני, כמפקד משימה, אחראי על ניהול הצוות ועל שיח עם גורמי מעטפת, צרכנים, ועל קבלת החלטות בקרון. איתי יש מפעיל נוסף שהוא לא מפקד משימה. הוא יושב בכיסא מימין והתפקיד שלו הוא להטיס את המטוס, לנהג את הסטיק של המצלמה ולירות את החימוש".

אני מעריך שהשיחה עומדת להסתיים, ושולח את ידי לשלט הטלוויזיה לשוטט בנטפליקס בחיפוש אחר משהו לראות. ואז אני מבין שפספסתי מונח שאבא כנראה לא מכיר, וחוזר מעט אחורה.

"המשמעות של 'לנהג את הסטיק' היא שבניגוד למטוסים מאוישים, הסטיק אצלנו אחראי על המצלמה ולא על המטוס. כשמזיזים אותו לכיוונים השונים המסך שמראה את התמונה זז. אפשר גם לשלוט דרכו בזום, ועוד כל מיני פונקציות".

"אז עם מה אתה מטיס את המטוס?" אבא גמע כל פרט בשקיקה.

"יש לי עכבר ומקלדת, ומולי מסך של מחשב. אני קובע בו את כל הנתונים שאני צריך להטסת המטוס".

"מדע בדיוני, תאמין לי", אבא מגחך לעצמו ועיניו החומות מצטמצמות. הוא מנסה להיזכר בשאלות נוספות וכמובן מצליח, "אמרת שיש אצלכם שלושה אנשי צוות, לא?"

"כן, לשלישי קוראים ממ"ז, מפעיל מערכות זיק. מפקד המשימה והמפעיל הם קצינים, והממ"ז הוא חייל. הוא אחראי על כל המערכות שלא קשורות למטוס – מכשירי קשר, ועידות טלפוניות, מפות, מיקומים של כוחותינו ועוד כלי טיס בגזרה".

"בסדר, אז הבנתי את הקטע עם המטוס ועם הצוות. אבל איך זה עובד? איך נראית המשימה?"

מתחילת המלחמה, ובעיקר מאז "2, 3 ש־גר" נהיה להיט ברשתות החברתיות, כולם רוצים לדעת הכול לעומק.

"אנחנו מקבלים הנחיות מהצרכן לגבי מה הוא רוצה שנעשה. למשל, כשעובדים עם כוחותינו אני מדבר עם נציג החטיבה, בדרך כלל סורק ומחפש מטרות קרוב לכוחות. אם אני מוצא מטרה אני צריך להזדהות על המיקום המדויק שלה".

"להזדהות?" אבא עוצר אותי שוב.

"המשמעות של הזדהות אצלנו היא להבין איפה מה שאני רואה במפה נמצא בתמונה, ולהפך. ואז, אם לדעתי זו מטרה שצריך לחסל, יעני מחבל, אני מבקש לקבל רשאי מהצרכן. רק לאחר קבלת רשאי אני יכול לצאת לביצוע. בסוף אני לא יורה על דעת עצמי".

"לביצוע?" שוב אבא מבהיר לי שהשתמשתי במונח לא מוכר.

"ביצוע משמעו ביצוע ירי של פצצה על המטרה. זה מה שקורה אחרי שאני אומר למפעיל שלי 2, 3 ש־גר".

"כן, רציתי לשאול אותך על זה. מה הקטע עם המלל הזה? למה ככה אתם אומרים?"

"בגדול, זה נועד לכך שיהיה מלל ברור ומסנוכרן לרמת השנייה, לגבי מועד יציאת החימוש. וכן, גם רצינו שזה יהיה קליט ויתפוס חזק בטיקטוק".

בזווית העין אני קולט את מאיה, אחותי, מגחכת מהבדיחה הבינונית. היא יושבת בגבה אליי ליד שולחן המטבח מול מחשב, וקוראת סיכום של אחד הקורסים שלה לתואר בפסיכולוגיה.

"ויש עליכם מגבלות כלשהן? משהו מקשה עליך להטיס את המטוס?"

"אני לא יכול לפרט הכול, אבל נגיד... אם מזג האוויר ממש מחורבן זה מקשה, המטוס יכול לחתחת למשל".

"לחתחת?"

"כמו שבטיסות לחו"ל יושבים עם האוכל המעפן של הטיסה ופתאום המטוס קופץ וזה עף לך לפנים, ואז הקברניט מודיע שיש חתחותים בשל מזג אוויר בעייתי? זה יכול לקרות גם לזיק".

הפעם גם אבא צוחק.

"יפה, אני חושב שהבנתי. וכמה זמן רצוף אתה יכול להיות בקרון?"

"אני בדרך כלל נכנס לכמה שעות. כשאני מסיים, המשימה עדיין נמשכת. נכנס צוות אחר במקומי לקרון, ואנחנו עושים העברת מקל. כמו ששליחים בריצה מעבירים ביניהם מקל, ככה אני מעביר לצוות הבא את כל הפרטים על מעטפת הטיסה והמשימה, והם ממשיכים במקומי".

"בסדר גמור, הבנתי עכשיו", אבא עונה בסיפוק, ואז נזכר בשאלה נוספת, "אבל למה אתה לובש סרבל?"

אני צוחק ומשיב:

"צה"ל, לך תבין. לא רק שאנחנו לובשים סרבל, גם לזמן בקרון אנחנו קוראים טיסה, ולמשל אם אני מקבל עונש שאסור לי לטוס, כי עשיתי טעות מטופשת, קוראים לזה קרקוע, יעני שאני לא יכול להיות באוויר", אבא ואני צוחקים ואני מוסיף, "כן, אני יודע, זה כמו לשחק פיפ"א עם נעלי פקקים או לשחק גיטר הירו עם מפרט".

מיצינו את הנושא, ואני מקווה שההסברים שלי יעמדו ברף של הקולגות של אבא ב"אגד".

"רועיקי, בוא לגינה, עלמה ודפני רוצות להראות לך איך הן מאכילות צב. ותביא את הטלפון איתך, הן ביקשו להראות גם לאימא, אם יהיה לה רגע בהפסקה מהתורנות בבית החולים".

"עוד שאלות אבא?", אני שואל בחיוך, מנסה להתחמק מהמטלה.

"לא, עד הפעם הבאה", אבא קורץ ואני יוצא לגינה.

חלק ראשון

קורסיסט

1

מתחם הביקורים בבסיס חצרים בחורף 2009 היה מקום קודר. בשבתות התמלא המקום במשפחות של צוערים בקורס טיס. זו הייתה תמונה קצת מוזרה – ילדים בני שמונה עשרה במדים בצבע בז' שלא מתאימים לגילם יושבים על ספסלי פיקניק דהויים המונחים על קרקע אפורה מאבן ומעפר, על רקע עצים אחרי שלכת.

אימא, אבא וסבא הגיעו לבקר אותי. אימא הביאה לי שניצלים מהבית שאותם אני אוהב לאכול קרים. משהו בלאכול את השניצל קר הזכיר לי את עצמי כילד שגונב שניצל מהמקרר ואוכל אותו על מפית. חודשיים לתוך קורס טיס, אחרי עשר גיחות מבחן במטוס מיושן, היה לי ברור שהחיבור בין הידיים והראש שלי ובין המטוס לא יהפוך אותי לטייס.

"שמע סבא, זה לא זה. כיף שבאתם, אבל יכולנו במקום פשוט לקבוע למחר לשבת בחיפה אצלך במרפסת".

"אם לא אז לא. תאמין לי, עדיף. מה אתה צריך עכשיו להעביר עשר שנים בצבא? אתה עצוב?"

החריצים הקטנים ממילא שהיו העיניים הכחולות של סבא שלי התכווצו עוד יותר בחיוך נדיר, כזה ששמר בעיקר לנכדיו.

"האמת, לא כל כך. זה לא שחלמתי להיות טייס. היה מוזר וקשה, והיו אחלה חבר'ה. אבל חוץ מתחושת הכישלון, לא אהיה עצוב כשאודח".

"נו, אז בסדר, רועיקי".

למוחרת הקריאה מ"כית קשוחה את שמות המודחים. היא דיברה בטון דרמטי, ויכולתי לדמיין את המילים "ואלו שמותיהם..." כאילו דובר ברשימת נופלים אמיתית. התמונה נהייתה סוריאליסטית עוד יותר, כשחלק מהחניכים שהודחו השמיעו קולות שנשמעו כבכי או כנעירה של חמור.

"רועי דור", הקריאה המ"כית את שמי, השלישי מתוך כעשרה שמות.

לזכות המדריכים שבחנו אותי בטיסות, מדובר באחת ההדחות המוצדקות ביותר בקורס טיס אי פעם. אין מה לומר, להדיח הם יודעים.

"אנה, אני בא הביתה", התקשרתי לאנה ראשונה, באגו פגוע אך בתחושת הקלה ניכרת.

זה לא התחבר, המטוס ואני. לפחות לא כשאני בתוכו.

יומיים לאחר ההדחה נכנסתי דרך דלת פלסטיק בעלת ידית חלודה למשרד של קצין המיון בבקו"ם, כדי לשמוע ממנו מה האפשרויות שלי להמשך השירות הצבאי. במשרד חיכה לי סגן צעיר עם זקן מרושל שהזכיר לי קצת תיש, וכרס בירה שנראה שטופחה בקפידה זה עשור, אף שכנראה היה בן עשרים ושתיים לכל היותר. נראה שמדי הב' שלו לא כובסו בזמן האחרון. הוא הרכיב משקפי שמש, הרי משהו צריך להגן עליו מהאורות האימתניים של מנורות הניאון בחדרו.

"איך קוראים לך?" עלעל התיש בדפי הנתונים שלי, והמשיך בלי לחכות לתשובה, "רועי דור. הגעת אליי בתזמון לא כל כך טוב. אני רוצה לשלוח אותך להיות פקח העמסה. הקורס מתחיל בשבוע הבא".

"פקח מה? מה זה אומר?"

אני מודה שלא עשיתי תחקיר מקיף על כל התפקידים בצה"ל, לפני הגיוס ואחרי שהתקבלתי לקורס טיס. מהשם נשמע לי שמדובר בפקיד עירייה, ופחות כמו תפקיד נחשק בחיל האוויר הישראלי המפואר.

"תראה, בעיקרון אתה זכאי לשבוע ראיונות לסיירות מובחרות, אבל הוא הסתיים בשבוע שעבר. אם תרצה אתה יכול לחכות, אבל שבוע הראיונות הבא יקרה ככל הנראה רק באוגוסט".

"אני לא רוצה לחכות עד אוגוסט. מה זה פקח העמסה?"

"מי שמפקח על העמסה של מטוסים".

"למה צריך מפקח על ההעמסה? מי שמעמיס לא יכול גם לפקח על כל העסק?"

"זה מאוד מורכב, יש המון רשימות של מה שמעמיסים על המטוסים".

"אני לא כל כך טוב עם רשימות ארוכות. יש עוד אפשרויות?" חתרתי לסיום ההצעה.

"יש עוד איזה תפקיד ביחידה מאוד מבצעית של חיל התותחנים. אני לא בטוח שיש להם מקום, אבל אם תרצה אני יכול לבדוק לך את זה".

"מה עושים שם?"

"מטיסים מטוסים ללא טייס. מדובר ביחידה מאוד מבצעית, אבל אסור לי להגיד עליה הרבה".

זו הייתה דרך יפה לומר שאין לו מושג במה מדובר.

די נו, הוא עבד עליי? ממפקח העמסות הוא העביר אותי ליחידה שמטיסה מטוסים, אבל בחיל התותחנים. נשמע אחלה סתלבט על טוראי בן יומו.

"אני מעוניין", עניתי, תוך התעלמות מוחלטת מחוסר הכישרון הבולט שהפגנתי בקורס טיס.

אולי בחיל התותחנים ילך לי טוב יותר עם מטוסים.

לתיש לקח רק שבוע לחזור אליי. העברתי את הימים בהיכרות קרובה וממושכת עם ספסלי הבקו"ם כחלק מהפל"מ – פלוגת ממתינים. אני נשבע שיש דבר כזה, צה"ל אפילו נתן לו ראשי תיבות.

"בדקתי לך את הנושא", אמר הקצין, "המיון הקרוב ליחידה המיוחדת של חיל התותחנים קורה בשבוע הקרוב. יהיו לך שני ראיונות, ואם תעבור אותם תוכל להתחיל קורס, אחרי דחיית שירות של כמה חודשים. הקורס הבא מתחיל בספטמבר".

לא טוב ספטמבר, חצי שנה בבית זה יותר מדי. בגיל שמונה עשרה לא הייתי בחור של טיול להודו. בעצם, בשום גיל לא הייתי בחור של טיול להודו.

"אה כן, ויש שם תנאי שירות טובים. הבסיס במרכז הארץ. ויוצאים שם חמשו"שים".

מילת הקסם נאמרה. אחרי חודשיים בקורס טיס שבהם הייתי בבית רק פעמיים ולמשך עשרים וארבע שעות בלבד, ואף שאנה חברתי אהבה אותי, לא הייתי בטוח שנעמוד במבחן של נתק ארוך כזה. המילה "חמשו"שים" הייתה היחידה שנטמעה בי מכל מה שקצין המיון אמר.

"אשמח להתראיין", עניתי בביטחון בלתי מבוסס.

הריאיון הראשון היה עם מפקד ההכשרות ביחידה, והשני – עם מפקד היחידה.

"למה אתה רוצה להגיע ליחידה?"

"האמת, לא סיפרו לי כלום. נראה לי מעניין ומבצעי ואני מחפש אתגר".

"מהן לדעתך החוזקות והחולשות שלך?"

"אני משקיע, לפעמים יותר מדי".

"איפה נמצאת רפיח? מה דעתך על המצב הנוכחי בציר פילדלפי?"

בהתחשב בעובדה שלא ידעתי איפה רפיח, ובטח לא הייתה לי דעה על המצב בציר פילדלפי, שהתברר שנמצא ברפיח, הייתי די פסימי בנוגע לסיכויים שלי לעבור את הראיונות. הגעתי לפגישה נוספת ואחרונה עם קצין המיון בציפייה לשמוע מהו מסלול השירות של פקח העמסה בחיל האוויר.

"שלום רועי, בוא שב".

הצדעתי והתיישבתי. באמת קצת מסנוורים הניאונים האלה.

"היחידה החזירה תשובה, התקבלת. אני צריך שתחתום לי על טופס שיבוץ ועל טופס הסכמה לדחיית שירות עד תחילת הקורס, בספטמבר. אני רק מוודא שוב שאתה אכן מעוניין".

אחרי שעיכלתי את הבשורה המשמחת שאוכל להמשיך בשירות שלי בנושאים שאינם מילוי רשימות תכולה במטוסים, שקלתי את הנושא בפעם האחרונה. לא רציתי דחיית שירות, העדפתי יחידה עם אופי קרבי יותר כי קרבי זה חשוב ומגניב, ולא היה לי מושג מה היחידה עושה חוץ מהעובדה שהיא עוסקת בתחום שבו כשלתי זמן קצרצר קודם לכן. אה, וגם חמשו"שים.

"אני מעוניין". שלחתי יד לטפסים וחיפשתי איפה לחתום.

כך, מכל הסיבות הלא נכונות, קיבלתי את אחת ההחלטות החשובות ביותר בחיי.

מהר מאוד אני מבין

7 באוקטובר 2023 בבוקר – יום הולדתה הראשון של בתי השנייה. יום לפני כן חגגנו לה יום הולדת עם כל המשפחה אצל ההורים של אשתי בחיפה. במקום להמשיך בחגיגות יום ההולדת השכימה אותי אשתי בשעה רבע לשבע.

"יש מלחמה".

"מה? את מבולבלת?"

אני פותח טלוויזיה כדי לצפות בחדשות. טנדר עם מחבלים נמצא באמצע שדרות. אני עוצם עיניים וחושב על סדר הפעולות שעליי לבצע מעכשיו ועד שאגיע לבסיס: לצחצח שיניים, להתלבש ולשתות קפה, אספרסו קצר כי אני ממהר; לנשק את אשתי ואת הבנות; לנסוע לתל אביב מחיפה כדי לאסוף את המדים מהבית, לנסוע לבסיס.

בבסיס אני עולה על סרבל ונכנס לתדריך מפעילים של מפקד היחידה. מהר מאוד אני מבין.

אייל, עמרי ואני מתיישבים לתדריך. אנו משובצים לטיסה בשש בערב ביום הראשון למלחמה. כל מטוס שיכול להיות באוויר כבר עלה לשמיים. הלוואי שהיינו מצליחים להעלות את כל המטוסים בשש בבוקר ולא בשש בערב.

"אני יודע שהמצב נראה לא ברור עכשיו. גם שתים עשרה שעות אחרי פתיחת הלחימה יש יישובים ומוצבים שעדיין לא ברור אם הצלחנו לכבוש בחזרה. אנחנו עומדים להיתקל בשדה קרב לא ברור. אני חייב להודות שאני לא יודע לומר לכם בוודאות במה ניתקל, איך נזהה את כוחותינו ומיהם אנשי הקשר שלנו לגיחה. אני כן יודע להגיד לכם שדווקא כשהכול נראה לא ברור אנחנו חייבים לחזור ליסודות שלנו. אם קיבלנו נ"צ לצפות אליו, חשוב לאמת שלוש פעמים שאנחנו על המיקום הנכון. אם זיהינו אנשים בתמונה, חובה להתעקש לוודא בכל דרך שלא מדובר בכוחותינו אלא במחבלים – פענוח תמונה מיטבי, לנסות לעלות מול הכוח בקשר אם יש אפשרות כזו, ואפילו בוואטסאפ אם נותנים לנו מספר של אחד הקצינים בכוח. למרות כל מה שאמרתי עכשיו, יכולים להיות מצבים שאנחנו לא מוכנים אליהם. חשוב שיהיה שיח בקרון, שנדבר על הדברים. לא כל הרעיונות הטובים נמצאים אצלי, וחשוב לי לשמוע את דעתכם. אני מזכיר שהמשימה שלנו היא להגן על כוחותינו בצורה הטובה ביותר. מן הסתם, הדרך לעשות זאת יכולה להיות הרג של כמה שיותר מחבלים. אבל התיעדוף של צה"ל, וגם שלי, הוא להגן על כוחותינו ועל אזרחים לפני הכול".

אנו בתחילת המלחמה, ואינני יודע להסביר מדוע אני רגוע ובטוח בעצמי. בחוץ מהומה רבה, אבל התחושה שלי בפנים היא שאני בסדר. מי שאינו מכיר את הפעילות שלנו עלול לחשוב שקל לנו להתנתק רגשית. לא, זה לא קל. במיוחד כאשר שמועות על ממדי אסון הטבח מתחילות לזרום בכל אמצעי תקשורת אפשרי.

לאחר התדריך אנו צועדים בדרך הקצרה לקרון.

מפנים אותנו לשדה סמוך לאחד היישובים בעוטף עזה. גדוד שריון שלם מכתר את השדה שבו מתחבאים ארבעה מחבלים. אנו סורקים את השטח, מחפשים ולא מוצאים. בו־זמנית שני כטב”מים נוספים סורקים את השדה, ללא תוצאות.

"זיק מקודקוד, אני רוצה לבצע ירי על אזור השדה", המג"ד עולה בקשר.

אני מאפשר למפקדי המשימה שהגיעו לפניי להוביל. מדובר במפקדים ותיקים ממני שמטיסים מטוסים מקרונות אחרים. אולי לא קיבלתי על עצמי את ההובלה גם קצת בגלל פחד האחריות.

מפקדי המשימה מנהלים שיח עם המג"ד:

"לדעתי לא נכון להטיל חימוש בלי שנראה מחבלים בוודאות".

"אין שום כוחות שלי בתוך השדה", מתעקש המג"ד.

אני מסכים איתו ומגבש החלטה, ולמרות זאת מתעכב – לא נהוג שמטוס שמגיע אחרון לאירוע מתערב בהחלטה של צוותים קודמים.

"אחי, למרות שהגענו אחרונים אנחנו מבינים טוב מה קורה", אומר לי אייל, "המג"ד פה צודק. גם אם אנחנו לא רואים את המחבלים, נכון להטיל חימוש כדי לנסות לפחות לגרום להם לברוח ולהיכנס לכוונות של הטנקים".

זו בדיוק הדחיפה הקטנה שנחוצה לי.

"קודקוד, כאן רועי מזיק", אני פונה למג"ד, "מפקד הצוות של המטוס השלישי שהגיע. אני מבין את המשימה ומוכן לביצוע. תגיד לי איפה בשדה אתה רוצה את החימוש".

שני מפקדי המשימה של המטוסים האחרים אינם מתערבים. אולי גם להם קשה לקבל אחריות.

המג"ד מוסר לי את המיקומים בשדה שבהם הוא רוצה שנצא לביצוע.

"אייל, אנחנו על השדה כבר שעה, אז ברור לי שאתה מכיר טוב את האזור, הבנת את המיקומים שהוא העביר?"

"הבנתי, אני מוכן".

אייל מפוקס ומשרה עליי ביטחון.

"עמרי, תדקור לי בבקשה על המפה את הנקודות המדויקות בשדה. אני רוצה להבין איפה אנחנו מבצעים, לוודא שנהיה מספיק רחוקים מכוחותינו".

"קודקוד מזיק, אני מוכן לביצוע לפי הנקודות שביקשת. מבקש לוודא שוב שאין כוחות שלנו בשדה".

"אין כוחות. קדימה, לצאת לביצוע. אתה רשאי", המג"ד מאיץ בי בחוסר סבלנות מוצדק לחלוטין.

"אייל, אנחנו נבצע קודם ליד העץ שבחלק הדרומי, ונעבור ישר לחלק הצפוני לביצוע נוסף".

"קיבלתי, אין בעיה. מוכן ליד העץ".

הדופק עולה, אני ממוקד לחלוטין.

"2, 3 ש־גר".

"יפה מאוד", אני משבח את אייל על הפגיעה המדויקת, "תעבור לעץ הצפוני".

"מוכן".

"2, 3 ש־גר".

פגיעה מדויקת נוספת ובעקבותיה שלושתנו נושפים אנחת רווחה.

"קודקוד מזיק, שתי פגיעות מדויקות שלנו בשדה".

"רועי מקודקוד, קיבלתי. אני מכניס את הטנקים".

אני לא יודע מה קרה למחבלים בשדה. לא נשארנו לוודא.

"זיק, כאן אוגדה. אתה מופנה מיידית למוצב כיסופים. יש לנו דיווחים על כמאה מחבלים שפלשו למוצב".

בפעם הראשונה בחיי אני מבין לעומק את הביטוי "הלב יורד לתחתונים". חלפו יותר משתים עשרה שעות של לחימה, וחשבתי שכוחותינו שולטים ברוב מוקדי הקרב. מפחיד לקלוט שבמוצב ישראלי, בתוך שטח ישראל, נמצאים מאה מחבלים.

אני עוצם עיניים לרגע, נושם, מזכיר לעצמי שאני מסוגל.

"אייל, קח לשם את המטוס ותתחיל לסרוק את המוצב. חפש אנשים. עמרי, תדקור לי את המוצב על המפה, תראה לי את צירי הכניסה הכי סבירים מרצועת עזה אליו. נתחיל מסריקה של המוצב עצמו. אם לא נמצא כלום, נעבור לצירי הכניסה לפי ניתוח שלנו".

עם ההגעה למוצב אנו מזהים מייד עשרות אנשים.

"זיק מאוגדה, מבחינתי אם אתה מזהה אנשים במוצב אתה רשאי לצאת לביצוע, לא אמורים להיות שם כוחות שלנו".

דבריו אינם מרגיעים אותי.

"הכול מבולגן, אי־אפשר לסמוך במאה אחוזים על כל מה שאומרים לנו", אני אומר לחברי הצוות שלי, "אני מזכיר לכם שהמשימה המרכזית שלנו היא להגן על כוחותינו. אני רוצה שנעצור, נפענח את התמונה לעומק ונשלול שמדובר בכוחותינו. בנחת, בשקט, בואו נחשוב ונבין מה אנחנו רואים".

אנו מזהים דמויות עם אפודים וקסדות, שמתהלכות במוצב בנינוחות. לא הייתי מצפה שכך יתהלכו מחבלים בזמן חדירה.

"זיק מאוגדה, אני רואה בתמונה שלך אנשים. אם מבחינתך אלו מחבלים, אתה רשאי".

"אוגדה מזיק, אנחנו מזהים על האנשים ציוד שנראה צה"לי. ההתנהלות לא נראית כמו מחבלים בהתקפה. ממליץ לבדוק שוב אם כוחותינו נמצאים באזור".

"אין בעיה, אני בודק".

אנו ממתינים דקה ארוכה.

"צודק, במוצב יש כוח שלא ידענו שהוא שם. מדובר בכוחותינו. חדל. מייד ניתן לך משימות להמשך".

הלב שלי חוזר מהתחתונים לבית החזה. אני מסיר לרגע את האוזניות, עוצם עיניים ושואף לתוכי נשימה עמוקה.

לאחר החזרת האוזניות אני משיב:

"מרועי, קיבלתי. מוכן למשימות נוספות".

קרוב - סיפורו של מפעיל כטב"מ רועי דור

פרולוג

"2, 3 ש־גר!"

נמאס לי כבר לשמוע את הביטוי המאוס הזה. אני שוכב על הספה בבית הוריי ולצידי אבא שלי, שקוע בסרטון וידאו על מסך הסמארטפון.

"רועי, שאלו אותי בעבודה, איך קוראים למה שאתה מטיס? מזל"ט?"

אני נאנח, עובר מתנוחת רביצה לישיבה. ניהלנו את השיחה הזו לפחות עשרים פעם מאז הגעתי ליחידה. אני מחייך ומתכונן להסביר לאבא מושגים בסיסיים בנוגע למה שאני עושה בצבא.

"לא אבא, מזל"ט זה מטוס זעיר ללא טייס. אני מטיס כטב”ם – כלי טיס בלתי מאויש. זה כמו מזל"ט רק גדול יותר, ויש עליו פצצות".

הפצצות זו תוספת חדשה יחסית, שאפשר לשתף בה מאז הגדיר צה"ל לפני כמה שנים שלא רק מקורות זרים יכולים לאשר שכטב”ם הוא זה שתקף ולא "כלי טיס של חיל האוויר".

"אוקיי, הבנתי, בסדר. ומאיפה אתה מטיס את הכטב”ם? לא קוראים לזה זיק בכלל?"

אבא מדקלם שוב שאלות שכבר שאל אותי, רוצה להיות בטוח שיסביר לחבריו בסניף חיפה של "אגד" בצורה מדויקת עד כמה הוא גאה בבן שלו.

"זיק הוא סוג המטוס שאני מטיס. אני מטיס אותו מקרון. לא כמו של רכבת, אבל כן נראה כמו מלבן באורך כמה מטרים. בתוך הקרון יש מלא מכשירים – אספקת חשמל, תקשורת, עזרים משימתיים כמו מפות ומחשבים שדרכם אני מטיס את המטוס".

"רועיקי, אבל לא אמרת לנו פעם שיש לך צוות איתך? אתה לא מטיס לבד, נכון?"

אימא מתערבת בשיחה, עושה דרכה מהגינה, שם היא מאכילה עם בנותיי צב סורר שהתנחל בדשא של הוריי, ביום שישי נדיר שבו לראשונה זה שלושה חודשים מאז פרצה המלחמה אני לא נדרש להיות ביחידה.

"לא, אני לא מטיס לבד. יש איתי עוד שני אנשי צוות. לכל מי שמטיס כטב”ם בצה"ל קוראים מפעיל. אני מפעיל, אבל גם הוסמכתי להיות מפקד משימה. זה אומר שאני יושב בכיסא השמאלי בקרון, ואחראי על ניהול המשימה ועל שיח עם הצרכן ושאר גורמי המעטפת".

"צרכן?"

אבא קוטע אותי לעצירה בעוד מונח ששמע לפחות חמש פעמים בחייו.

"כן, במילים פשוטות, צרכן זה כל מי שצריך את הכטב”ם. זה יכול להיות סיוע לכוחות, איסוף מודיעין עם גורמים שונים, עבודה עם חיל האוויר. אנחנו עובדים עם כולם – כולבויניקים".

"אוקיי", אבא עוצר לרגע וממלמל לעצמו, לוודא שהבין. החבר'ה ב"אגד" דקדקנים במידע שהם דורשים, "עכשיו תמשיך עם הסיפור על הצוות".

אני לוקח נשימה, מחייך אל אבא בעוד אימא יוצאת חזרה לגינה עם חסה בידה וממשיך בנאום.

"אז אני, כמפקד משימה, אחראי על ניהול הצוות ועל שיח עם גורמי מעטפת, צרכנים, ועל קבלת החלטות בקרון. איתי יש מפעיל נוסף שהוא לא מפקד משימה. הוא יושב בכיסא מימין והתפקיד שלו הוא להטיס את המטוס, לנהג את הסטיק של המצלמה ולירות את החימוש".

אני מעריך שהשיחה עומדת להסתיים, ושולח את ידי לשלט הטלוויזיה לשוטט בנטפליקס בחיפוש אחר משהו לראות. ואז אני מבין שפספסתי מונח שאבא כנראה לא מכיר, וחוזר מעט אחורה.

"המשמעות של 'לנהג את הסטיק' היא שבניגוד למטוסים מאוישים, הסטיק אצלנו אחראי על המצלמה ולא על המטוס. כשמזיזים אותו לכיוונים השונים המסך שמראה את התמונה זז. אפשר גם לשלוט דרכו בזום, ועוד כל מיני פונקציות".

"אז עם מה אתה מטיס את המטוס?" אבא גמע כל פרט בשקיקה.

"יש לי עכבר ומקלדת, ומולי מסך של מחשב. אני קובע בו את כל הנתונים שאני צריך להטסת המטוס".

"מדע בדיוני, תאמין לי", אבא מגחך לעצמו ועיניו החומות מצטמצמות. הוא מנסה להיזכר בשאלות נוספות וכמובן מצליח, "אמרת שיש אצלכם שלושה אנשי צוות, לא?"

"כן, לשלישי קוראים ממ"ז, מפעיל מערכות זיק. מפקד המשימה והמפעיל הם קצינים, והממ"ז הוא חייל. הוא אחראי על כל המערכות שלא קשורות למטוס – מכשירי קשר, ועידות טלפוניות, מפות, מיקומים של כוחותינו ועוד כלי טיס בגזרה".

"בסדר, אז הבנתי את הקטע עם המטוס ועם הצוות. אבל איך זה עובד? איך נראית המשימה?"

מתחילת המלחמה, ובעיקר מאז "2, 3 ש־גר" נהיה להיט ברשתות החברתיות, כולם רוצים לדעת הכול לעומק.

"אנחנו מקבלים הנחיות מהצרכן לגבי מה הוא רוצה שנעשה. למשל, כשעובדים עם כוחותינו אני מדבר עם נציג החטיבה, בדרך כלל סורק ומחפש מטרות קרוב לכוחות. אם אני מוצא מטרה אני צריך להזדהות על המיקום המדויק שלה".

"להזדהות?" אבא עוצר אותי שוב.

"המשמעות של הזדהות אצלנו היא להבין איפה מה שאני רואה במפה נמצא בתמונה, ולהפך. ואז, אם לדעתי זו מטרה שצריך לחסל, יעני מחבל, אני מבקש לקבל רשאי מהצרכן. רק לאחר קבלת רשאי אני יכול לצאת לביצוע. בסוף אני לא יורה על דעת עצמי".

"לביצוע?" שוב אבא מבהיר לי שהשתמשתי במונח לא מוכר.

"ביצוע משמעו ביצוע ירי של פצצה על המטרה. זה מה שקורה אחרי שאני אומר למפעיל שלי 2, 3 ש־גר".

"כן, רציתי לשאול אותך על זה. מה הקטע עם המלל הזה? למה ככה אתם אומרים?"

"בגדול, זה נועד לכך שיהיה מלל ברור ומסנוכרן לרמת השנייה, לגבי מועד יציאת החימוש. וכן, גם רצינו שזה יהיה קליט ויתפוס חזק בטיקטוק".

בזווית העין אני קולט את מאיה, אחותי, מגחכת מהבדיחה הבינונית. היא יושבת בגבה אליי ליד שולחן המטבח מול מחשב, וקוראת סיכום של אחד הקורסים שלה לתואר בפסיכולוגיה.

"ויש עליכם מגבלות כלשהן? משהו מקשה עליך להטיס את המטוס?"

"אני לא יכול לפרט הכול, אבל נגיד... אם מזג האוויר ממש מחורבן זה מקשה, המטוס יכול לחתחת למשל".

"לחתחת?"

"כמו שבטיסות לחו"ל יושבים עם האוכל המעפן של הטיסה ופתאום המטוס קופץ וזה עף לך לפנים, ואז הקברניט מודיע שיש חתחותים בשל מזג אוויר בעייתי? זה יכול לקרות גם לזיק".

הפעם גם אבא צוחק.

"יפה, אני חושב שהבנתי. וכמה זמן רצוף אתה יכול להיות בקרון?"

"אני בדרך כלל נכנס לכמה שעות. כשאני מסיים, המשימה עדיין נמשכת. נכנס צוות אחר במקומי לקרון, ואנחנו עושים העברת מקל. כמו ששליחים בריצה מעבירים ביניהם מקל, ככה אני מעביר לצוות הבא את כל הפרטים על מעטפת הטיסה והמשימה, והם ממשיכים במקומי".

"בסדר גמור, הבנתי עכשיו", אבא עונה בסיפוק, ואז נזכר בשאלה נוספת, "אבל למה אתה לובש סרבל?"

אני צוחק ומשיב:

"צה"ל, לך תבין. לא רק שאנחנו לובשים סרבל, גם לזמן בקרון אנחנו קוראים טיסה, ולמשל אם אני מקבל עונש שאסור לי לטוס, כי עשיתי טעות מטופשת, קוראים לזה קרקוע, יעני שאני לא יכול להיות באוויר", אבא ואני צוחקים ואני מוסיף, "כן, אני יודע, זה כמו לשחק פיפ"א עם נעלי פקקים או לשחק גיטר הירו עם מפרט".

מיצינו את הנושא, ואני מקווה שההסברים שלי יעמדו ברף של הקולגות של אבא ב"אגד".

"רועיקי, בוא לגינה, עלמה ודפני רוצות להראות לך איך הן מאכילות צב. ותביא את הטלפון איתך, הן ביקשו להראות גם לאימא, אם יהיה לה רגע בהפסקה מהתורנות בבית החולים".

"עוד שאלות אבא?", אני שואל בחיוך, מנסה להתחמק מהמטלה.

"לא, עד הפעם הבאה", אבא קורץ ואני יוצא לגינה.

חלק ראשון

קורסיסט

1

מתחם הביקורים בבסיס חצרים בחורף 2009 היה מקום קודר. בשבתות התמלא המקום במשפחות של צוערים בקורס טיס. זו הייתה תמונה קצת מוזרה – ילדים בני שמונה עשרה במדים בצבע בז' שלא מתאימים לגילם יושבים על ספסלי פיקניק דהויים המונחים על קרקע אפורה מאבן ומעפר, על רקע עצים אחרי שלכת.

אימא, אבא וסבא הגיעו לבקר אותי. אימא הביאה לי שניצלים מהבית שאותם אני אוהב לאכול קרים. משהו בלאכול את השניצל קר הזכיר לי את עצמי כילד שגונב שניצל מהמקרר ואוכל אותו על מפית. חודשיים לתוך קורס טיס, אחרי עשר גיחות מבחן במטוס מיושן, היה לי ברור שהחיבור בין הידיים והראש שלי ובין המטוס לא יהפוך אותי לטייס.

"שמע סבא, זה לא זה. כיף שבאתם, אבל יכולנו במקום פשוט לקבוע למחר לשבת בחיפה אצלך במרפסת".

"אם לא אז לא. תאמין לי, עדיף. מה אתה צריך עכשיו להעביר עשר שנים בצבא? אתה עצוב?"

החריצים הקטנים ממילא שהיו העיניים הכחולות של סבא שלי התכווצו עוד יותר בחיוך נדיר, כזה ששמר בעיקר לנכדיו.

"האמת, לא כל כך. זה לא שחלמתי להיות טייס. היה מוזר וקשה, והיו אחלה חבר'ה. אבל חוץ מתחושת הכישלון, לא אהיה עצוב כשאודח".

"נו, אז בסדר, רועיקי".

למוחרת הקריאה מ"כית קשוחה את שמות המודחים. היא דיברה בטון דרמטי, ויכולתי לדמיין את המילים "ואלו שמותיהם..." כאילו דובר ברשימת נופלים אמיתית. התמונה נהייתה סוריאליסטית עוד יותר, כשחלק מהחניכים שהודחו השמיעו קולות שנשמעו כבכי או כנעירה של חמור.

"רועי דור", הקריאה המ"כית את שמי, השלישי מתוך כעשרה שמות.

לזכות המדריכים שבחנו אותי בטיסות, מדובר באחת ההדחות המוצדקות ביותר בקורס טיס אי פעם. אין מה לומר, להדיח הם יודעים.

"אנה, אני בא הביתה", התקשרתי לאנה ראשונה, באגו פגוע אך בתחושת הקלה ניכרת.

זה לא התחבר, המטוס ואני. לפחות לא כשאני בתוכו.

יומיים לאחר ההדחה נכנסתי דרך דלת פלסטיק בעלת ידית חלודה למשרד של קצין המיון בבקו"ם, כדי לשמוע ממנו מה האפשרויות שלי להמשך השירות הצבאי. במשרד חיכה לי סגן צעיר עם זקן מרושל שהזכיר לי קצת תיש, וכרס בירה שנראה שטופחה בקפידה זה עשור, אף שכנראה היה בן עשרים ושתיים לכל היותר. נראה שמדי הב' שלו לא כובסו בזמן האחרון. הוא הרכיב משקפי שמש, הרי משהו צריך להגן עליו מהאורות האימתניים של מנורות הניאון בחדרו.

"איך קוראים לך?" עלעל התיש בדפי הנתונים שלי, והמשיך בלי לחכות לתשובה, "רועי דור. הגעת אליי בתזמון לא כל כך טוב. אני רוצה לשלוח אותך להיות פקח העמסה. הקורס מתחיל בשבוע הבא".

"פקח מה? מה זה אומר?"

אני מודה שלא עשיתי תחקיר מקיף על כל התפקידים בצה"ל, לפני הגיוס ואחרי שהתקבלתי לקורס טיס. מהשם נשמע לי שמדובר בפקיד עירייה, ופחות כמו תפקיד נחשק בחיל האוויר הישראלי המפואר.

"תראה, בעיקרון אתה זכאי לשבוע ראיונות לסיירות מובחרות, אבל הוא הסתיים בשבוע שעבר. אם תרצה אתה יכול לחכות, אבל שבוע הראיונות הבא יקרה ככל הנראה רק באוגוסט".

"אני לא רוצה לחכות עד אוגוסט. מה זה פקח העמסה?"

"מי שמפקח על העמסה של מטוסים".

"למה צריך מפקח על ההעמסה? מי שמעמיס לא יכול גם לפקח על כל העסק?"

"זה מאוד מורכב, יש המון רשימות של מה שמעמיסים על המטוסים".

"אני לא כל כך טוב עם רשימות ארוכות. יש עוד אפשרויות?" חתרתי לסיום ההצעה.

"יש עוד איזה תפקיד ביחידה מאוד מבצעית של חיל התותחנים. אני לא בטוח שיש להם מקום, אבל אם תרצה אני יכול לבדוק לך את זה".

"מה עושים שם?"

"מטיסים מטוסים ללא טייס. מדובר ביחידה מאוד מבצעית, אבל אסור לי להגיד עליה הרבה".

זו הייתה דרך יפה לומר שאין לו מושג במה מדובר.

די נו, הוא עבד עליי? ממפקח העמסות הוא העביר אותי ליחידה שמטיסה מטוסים, אבל בחיל התותחנים. נשמע אחלה סתלבט על טוראי בן יומו.

"אני מעוניין", עניתי, תוך התעלמות מוחלטת מחוסר הכישרון הבולט שהפגנתי בקורס טיס.

אולי בחיל התותחנים ילך לי טוב יותר עם מטוסים.

לתיש לקח רק שבוע לחזור אליי. העברתי את הימים בהיכרות קרובה וממושכת עם ספסלי הבקו"ם כחלק מהפל"מ – פלוגת ממתינים. אני נשבע שיש דבר כזה, צה"ל אפילו נתן לו ראשי תיבות.

"בדקתי לך את הנושא", אמר הקצין, "המיון הקרוב ליחידה המיוחדת של חיל התותחנים קורה בשבוע הקרוב. יהיו לך שני ראיונות, ואם תעבור אותם תוכל להתחיל קורס, אחרי דחיית שירות של כמה חודשים. הקורס הבא מתחיל בספטמבר".

לא טוב ספטמבר, חצי שנה בבית זה יותר מדי. בגיל שמונה עשרה לא הייתי בחור של טיול להודו. בעצם, בשום גיל לא הייתי בחור של טיול להודו.

"אה כן, ויש שם תנאי שירות טובים. הבסיס במרכז הארץ. ויוצאים שם חמשו"שים".

מילת הקסם נאמרה. אחרי חודשיים בקורס טיס שבהם הייתי בבית רק פעמיים ולמשך עשרים וארבע שעות בלבד, ואף שאנה חברתי אהבה אותי, לא הייתי בטוח שנעמוד במבחן של נתק ארוך כזה. המילה "חמשו"שים" הייתה היחידה שנטמעה בי מכל מה שקצין המיון אמר.

"אשמח להתראיין", עניתי בביטחון בלתי מבוסס.

הריאיון הראשון היה עם מפקד ההכשרות ביחידה, והשני – עם מפקד היחידה.

"למה אתה רוצה להגיע ליחידה?"

"האמת, לא סיפרו לי כלום. נראה לי מעניין ומבצעי ואני מחפש אתגר".

"מהן לדעתך החוזקות והחולשות שלך?"

"אני משקיע, לפעמים יותר מדי".

"איפה נמצאת רפיח? מה דעתך על המצב הנוכחי בציר פילדלפי?"

בהתחשב בעובדה שלא ידעתי איפה רפיח, ובטח לא הייתה לי דעה על המצב בציר פילדלפי, שהתברר שנמצא ברפיח, הייתי די פסימי בנוגע לסיכויים שלי לעבור את הראיונות. הגעתי לפגישה נוספת ואחרונה עם קצין המיון בציפייה לשמוע מהו מסלול השירות של פקח העמסה בחיל האוויר.

"שלום רועי, בוא שב".

הצדעתי והתיישבתי. באמת קצת מסנוורים הניאונים האלה.

"היחידה החזירה תשובה, התקבלת. אני צריך שתחתום לי על טופס שיבוץ ועל טופס הסכמה לדחיית שירות עד תחילת הקורס, בספטמבר. אני רק מוודא שוב שאתה אכן מעוניין".

אחרי שעיכלתי את הבשורה המשמחת שאוכל להמשיך בשירות שלי בנושאים שאינם מילוי רשימות תכולה במטוסים, שקלתי את הנושא בפעם האחרונה. לא רציתי דחיית שירות, העדפתי יחידה עם אופי קרבי יותר כי קרבי זה חשוב ומגניב, ולא היה לי מושג מה היחידה עושה חוץ מהעובדה שהיא עוסקת בתחום שבו כשלתי זמן קצרצר קודם לכן. אה, וגם חמשו"שים.

"אני מעוניין". שלחתי יד לטפסים וחיפשתי איפה לחתום.

כך, מכל הסיבות הלא נכונות, קיבלתי את אחת ההחלטות החשובות ביותר בחיי.

מהר מאוד אני מבין

7 באוקטובר 2023 בבוקר – יום הולדתה הראשון של בתי השנייה. יום לפני כן חגגנו לה יום הולדת עם כל המשפחה אצל ההורים של אשתי בחיפה. במקום להמשיך בחגיגות יום ההולדת השכימה אותי אשתי בשעה רבע לשבע.

"יש מלחמה".

"מה? את מבולבלת?"

אני פותח טלוויזיה כדי לצפות בחדשות. טנדר עם מחבלים נמצא באמצע שדרות. אני עוצם עיניים וחושב על סדר הפעולות שעליי לבצע מעכשיו ועד שאגיע לבסיס: לצחצח שיניים, להתלבש ולשתות קפה, אספרסו קצר כי אני ממהר; לנשק את אשתי ואת הבנות; לנסוע לתל אביב מחיפה כדי לאסוף את המדים מהבית, לנסוע לבסיס.

בבסיס אני עולה על סרבל ונכנס לתדריך מפעילים של מפקד היחידה. מהר מאוד אני מבין.

אייל, עמרי ואני מתיישבים לתדריך. אנו משובצים לטיסה בשש בערב ביום הראשון למלחמה. כל מטוס שיכול להיות באוויר כבר עלה לשמיים. הלוואי שהיינו מצליחים להעלות את כל המטוסים בשש בבוקר ולא בשש בערב.

"אני יודע שהמצב נראה לא ברור עכשיו. גם שתים עשרה שעות אחרי פתיחת הלחימה יש יישובים ומוצבים שעדיין לא ברור אם הצלחנו לכבוש בחזרה. אנחנו עומדים להיתקל בשדה קרב לא ברור. אני חייב להודות שאני לא יודע לומר לכם בוודאות במה ניתקל, איך נזהה את כוחותינו ומיהם אנשי הקשר שלנו לגיחה. אני כן יודע להגיד לכם שדווקא כשהכול נראה לא ברור אנחנו חייבים לחזור ליסודות שלנו. אם קיבלנו נ"צ לצפות אליו, חשוב לאמת שלוש פעמים שאנחנו על המיקום הנכון. אם זיהינו אנשים בתמונה, חובה להתעקש לוודא בכל דרך שלא מדובר בכוחותינו אלא במחבלים – פענוח תמונה מיטבי, לנסות לעלות מול הכוח בקשר אם יש אפשרות כזו, ואפילו בוואטסאפ אם נותנים לנו מספר של אחד הקצינים בכוח. למרות כל מה שאמרתי עכשיו, יכולים להיות מצבים שאנחנו לא מוכנים אליהם. חשוב שיהיה שיח בקרון, שנדבר על הדברים. לא כל הרעיונות הטובים נמצאים אצלי, וחשוב לי לשמוע את דעתכם. אני מזכיר שהמשימה שלנו היא להגן על כוחותינו בצורה הטובה ביותר. מן הסתם, הדרך לעשות זאת יכולה להיות הרג של כמה שיותר מחבלים. אבל התיעדוף של צה"ל, וגם שלי, הוא להגן על כוחותינו ועל אזרחים לפני הכול".

אנו בתחילת המלחמה, ואינני יודע להסביר מדוע אני רגוע ובטוח בעצמי. בחוץ מהומה רבה, אבל התחושה שלי בפנים היא שאני בסדר. מי שאינו מכיר את הפעילות שלנו עלול לחשוב שקל לנו להתנתק רגשית. לא, זה לא קל. במיוחד כאשר שמועות על ממדי אסון הטבח מתחילות לזרום בכל אמצעי תקשורת אפשרי.

לאחר התדריך אנו צועדים בדרך הקצרה לקרון.

מפנים אותנו לשדה סמוך לאחד היישובים בעוטף עזה. גדוד שריון שלם מכתר את השדה שבו מתחבאים ארבעה מחבלים. אנו סורקים את השטח, מחפשים ולא מוצאים. בו־זמנית שני כטב”מים נוספים סורקים את השדה, ללא תוצאות.

"זיק מקודקוד, אני רוצה לבצע ירי על אזור השדה", המג"ד עולה בקשר.

אני מאפשר למפקדי המשימה שהגיעו לפניי להוביל. מדובר במפקדים ותיקים ממני שמטיסים מטוסים מקרונות אחרים. אולי לא קיבלתי על עצמי את ההובלה גם קצת בגלל פחד האחריות.

מפקדי המשימה מנהלים שיח עם המג"ד:

"לדעתי לא נכון להטיל חימוש בלי שנראה מחבלים בוודאות".

"אין שום כוחות שלי בתוך השדה", מתעקש המג"ד.

אני מסכים איתו ומגבש החלטה, ולמרות זאת מתעכב – לא נהוג שמטוס שמגיע אחרון לאירוע מתערב בהחלטה של צוותים קודמים.

"אחי, למרות שהגענו אחרונים אנחנו מבינים טוב מה קורה", אומר לי אייל, "המג"ד פה צודק. גם אם אנחנו לא רואים את המחבלים, נכון להטיל חימוש כדי לנסות לפחות לגרום להם לברוח ולהיכנס לכוונות של הטנקים".

זו בדיוק הדחיפה הקטנה שנחוצה לי.

"קודקוד, כאן רועי מזיק", אני פונה למג"ד, "מפקד הצוות של המטוס השלישי שהגיע. אני מבין את המשימה ומוכן לביצוע. תגיד לי איפה בשדה אתה רוצה את החימוש".

שני מפקדי המשימה של המטוסים האחרים אינם מתערבים. אולי גם להם קשה לקבל אחריות.

המג"ד מוסר לי את המיקומים בשדה שבהם הוא רוצה שנצא לביצוע.

"אייל, אנחנו על השדה כבר שעה, אז ברור לי שאתה מכיר טוב את האזור, הבנת את המיקומים שהוא העביר?"

"הבנתי, אני מוכן".

אייל מפוקס ומשרה עליי ביטחון.

"עמרי, תדקור לי בבקשה על המפה את הנקודות המדויקות בשדה. אני רוצה להבין איפה אנחנו מבצעים, לוודא שנהיה מספיק רחוקים מכוחותינו".

"קודקוד מזיק, אני מוכן לביצוע לפי הנקודות שביקשת. מבקש לוודא שוב שאין כוחות שלנו בשדה".

"אין כוחות. קדימה, לצאת לביצוע. אתה רשאי", המג"ד מאיץ בי בחוסר סבלנות מוצדק לחלוטין.

"אייל, אנחנו נבצע קודם ליד העץ שבחלק הדרומי, ונעבור ישר לחלק הצפוני לביצוע נוסף".

"קיבלתי, אין בעיה. מוכן ליד העץ".

הדופק עולה, אני ממוקד לחלוטין.

"2, 3 ש־גר".

"יפה מאוד", אני משבח את אייל על הפגיעה המדויקת, "תעבור לעץ הצפוני".

"מוכן".

"2, 3 ש־גר".

פגיעה מדויקת נוספת ובעקבותיה שלושתנו נושפים אנחת רווחה.

"קודקוד מזיק, שתי פגיעות מדויקות שלנו בשדה".

"רועי מקודקוד, קיבלתי. אני מכניס את הטנקים".

אני לא יודע מה קרה למחבלים בשדה. לא נשארנו לוודא.

"זיק, כאן אוגדה. אתה מופנה מיידית למוצב כיסופים. יש לנו דיווחים על כמאה מחבלים שפלשו למוצב".

בפעם הראשונה בחיי אני מבין לעומק את הביטוי "הלב יורד לתחתונים". חלפו יותר משתים עשרה שעות של לחימה, וחשבתי שכוחותינו שולטים ברוב מוקדי הקרב. מפחיד לקלוט שבמוצב ישראלי, בתוך שטח ישראל, נמצאים מאה מחבלים.

אני עוצם עיניים לרגע, נושם, מזכיר לעצמי שאני מסוגל.

"אייל, קח לשם את המטוס ותתחיל לסרוק את המוצב. חפש אנשים. עמרי, תדקור לי את המוצב על המפה, תראה לי את צירי הכניסה הכי סבירים מרצועת עזה אליו. נתחיל מסריקה של המוצב עצמו. אם לא נמצא כלום, נעבור לצירי הכניסה לפי ניתוח שלנו".

עם ההגעה למוצב אנו מזהים מייד עשרות אנשים.

"זיק מאוגדה, מבחינתי אם אתה מזהה אנשים במוצב אתה רשאי לצאת לביצוע, לא אמורים להיות שם כוחות שלנו".

דבריו אינם מרגיעים אותי.

"הכול מבולגן, אי־אפשר לסמוך במאה אחוזים על כל מה שאומרים לנו", אני אומר לחברי הצוות שלי, "אני מזכיר לכם שהמשימה המרכזית שלנו היא להגן על כוחותינו. אני רוצה שנעצור, נפענח את התמונה לעומק ונשלול שמדובר בכוחותינו. בנחת, בשקט, בואו נחשוב ונבין מה אנחנו רואים".

אנו מזהים דמויות עם אפודים וקסדות, שמתהלכות במוצב בנינוחות. לא הייתי מצפה שכך יתהלכו מחבלים בזמן חדירה.

"זיק מאוגדה, אני רואה בתמונה שלך אנשים. אם מבחינתך אלו מחבלים, אתה רשאי".

"אוגדה מזיק, אנחנו מזהים על האנשים ציוד שנראה צה"לי. ההתנהלות לא נראית כמו מחבלים בהתקפה. ממליץ לבדוק שוב אם כוחותינו נמצאים באזור".

"אין בעיה, אני בודק".

אנו ממתינים דקה ארוכה.

"צודק, במוצב יש כוח שלא ידענו שהוא שם. מדובר בכוחותינו. חדל. מייד ניתן לך משימות להמשך".

הלב שלי חוזר מהתחתונים לבית החזה. אני מסיר לרגע את האוזניות, עוצם עיניים ושואף לתוכי נשימה עמוקה.

לאחר החזרת האוזניות אני משיב:

"מרועי, קיבלתי. מוכן למשימות נוספות".