אחרי כל המדבר הזה

הקדמה

לאן נוליך את הכאב הזה

מאת פרופ' יובל נריה

מהו טבעו של כאב, כשאובדן וטראומה נפגשים פנים אל פנים בצומת הטרגי של שבעה באוקטובר? מהו טבעו — כשאבל ופוסט טראומה מזינים האחד את השני, ועלולים לכלות את משאבי הנפש? איך בכלל נראית נפש המדממת את עצמה לדעת? וכמה שנים יחלפו עד שנוכל לתפוס שכאלף ומאתיים ישראלים נרצחו ביום אחד, שמאות אנשים נחטפו חיים ומתים, שעשרות אלפי אנשים נפצעו, ושמאות אלפי אנשים הושלכו מביתם שהיה פעם מבצרם ולא עוד. אליהם נוספו מאות חיילים צעירים ואנשי מילואים אמיצי לב שנהרגו במלחמה מאז ראשיתה בהגנה על הבית ובהמשך, למרבה הצער, במסע נקמה והרס חסר גבולות, שסופו עדיין לא ידוע, נכון לרגע כתיבת שורות אלה. כמה שנים עוד יחלפו?

שורה ארוכה של מחקרים בנושא בריאות הנפש, שהתפרסמו מאז טבח שבעה באוקטובר ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצביעים על שיעורים מבהילים של תופעות חרדה, דיכאון ופוסט־טראומה בקרב ישראלים. מדובר בהיקפים ששום מדינה — ומדינת ישראל בפרט — לא ערוכה לטפל בהם. בנוסף, היעדר מספק של קלינאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים בשירות הציבורי, לצד מחסור בהכשרה מספקת בשיטות טיפוליות מתקדמות (במיוחד קצרות טווח וממוקדות), תרמו במשך שנים להיווצרותן של רשימות המתנה בלתי אפשריות של מטופלים, ובעיקר — לקשיים באבחון ובמתן טיפולים ממוקדי מטרה. אך משבר שבעה באוקטובר סיפק לרבים גם הזדמנות: הזדמנות לשנות, לעשות דברים אחרת, ולהיות יצירתיים, מכילים ומחויבים; והזדמנות ללמוד איך לאבחן פוסט־טראומה וכיצד לטפל בה.

"אחרי כל המדבר הזה", ספרם של פרופ' יוסי לוי בלז וד״ר יעל שובל צוקרמן, מספר בדרך מיוחדת במינה את סיפור קורותיה של הפוסט־טראומה בישראל שלאחר שבעה באוקטובר. זהו סיפור של שבר גדול, אישי ולאומי. יחד מציירים השניים ביד עדינה את סיפור הנפש הישראלית ואת שביל הכאב והתקומה. זהו שביל שעובר דרך טראומה ושכול, דרך עצב, ויתור והיעדר תקווה — ומשם ממריא כעוף החול לעבר התקווה, המנהיגות והיכולת לרפא את הנפש הדואבת ולהיטיב איתה. יוסי ויעל ידעו להיות שם בזמן אמת: הם ידעו להקשיב, לשאול ולהתעניין כיצד בדיוק מייצרים תקווה. והמסע שאליו הם יצאו בספר זה מוכיח ששניהם, יוסי ויעל, שייכים לזן נדיר של קלינאים־חוקרים היודעים להתבונן על הכאב האנושי בדרך נבונה, מחזקת ומאחה, והמציעים גם דרך מוצא ממנו.

בעזרת מרואייני הספר הזה — קבוצה מגוונת של מומחים, חוקרים, אמנים ומטפלים — מובילים יוסי ויעל את הקוראים והקוראות דרך מסלולי הריפוי והשיקום. הם מבינים היטב שקבוצת היחידים הזאת, שמייצגת את הקולקטיב המקומי הזה שנקרא ישראל, על כל גווניו הדתיים, האתניים, התרבותיים והפוליטיים, אינו יכול להרשות לעצמו לוותר, להרים ידיים, לעצור. ולפיכך, השאלה המרכזית של הספר המרתק הזה היא לא האם ממשיכים הלאה, אלא איך ממשיכים הלאה, ולאן. וזה בדיוק המסע המוצע כאן ביד נדיבה. זהו מסע שאנחנו חייבים לצאת אליו.

החברה הישראלית של אוקטובר 2025 מצויה עדיין במשבר גדול. גם היום היא נושאת באחריות למשבר והיא בעלת יכולות להיחלץ מהמשבר. החזרת החטופים החללים, עד האחרון שבהם; טיפול פיזי ונפשי בפצועי הגוף והנפש, אזרחים וחיילים; והתגבשות ערכית מיטיבה — כל אלה הם הכרח מיידי שבעקבותיו אפשר יהיה להמשיך הלאה במסע הארוך לשיקום. הספר שלפנינו מתאר את הנתיבים שבהם ניתן להצטרף למסע הזה, באופן יצירתי ורב־תחומי. כי המסע הזה אפשרי, והוא מחכה שאנחנו נשלים אותו.

פרופ' יובל נריה,

ראש תוכנית המחקר והטיפול בפוסט־טראומה,

המחלקה לפסיכיאטריה, אוניברסיטת קולומביה

אוקטובר, 2025

פתח דבר

יוצאים למסע

מרץ 2024, יום שמשי ראשון אחרי ימים ארוכים של גשם — גשם חיצוני ופנימי שטיפותיו כבדות ועמוסות, וכל אחת מהן נוקשת בקול על חדרי הלב, על מהותנו כחברה בישראל.

אלה היו ימים לא פשוטים. ימים בהם הלב כבד, הכאב גדול, והאותיות נכתבות באיטיות רבה מדי כתוצאה מהטראומה הקשה שחווינו כולנו בשבעה באוקטובר — כאנשים פרטיים, כחברי קהילות וכאזרחי מדינת ישראל. לא היתה טראומה חריפה מזו ליהודים מאז השואה, ובטח שלא בחיינו כישראלים. הטראומה והכאב מיאנו באותם ימים להיעלם, המציאות המשיכה להכות בנו, לפרום את נימי נפשנו בדאגה לשלום החטופים, לשלום החיילים, לשלום המפונים, לשלום המדינה שלנו האהובה, ולשלום כל החפים מפשע סביבנו.

ובכל זאת, דווקא אז, במרץ 2024, בתום שירות מילואים רציף (של יוסי) בן כחצי שנה מאז שבעה באוקטובר, ותוך כדי שירות מילואים פעיל עדיין (של יעל), החלטנו שנינו לצאת לדרך. לצאת לְמסע.

בשבעה באוקטובר העולם של כולנו עצר — גם אם לא היינו בעוטף עזה, גם אם אין לנו חבר או בן משפחה חטוף, גם אם כל יקירינו נותרו בריאים ושלמים. מספיק היה לשבת מול המסך בדאגה ולצפות בחרדה בטנדר הטיוטה הלבן של מחבלי החמאס, הנוסע ברחבי שדרות, כדי להבין — גם אם באופן לא מודע — שהעולם שהכרנו נעצר, וכעת הוא משתנה לנו מול העיניים.

גם המילים התקשו לשרת אותנו באותם ימים. המילים, שבאמצעותן אנחנו מבטאים את עצמנו, הפכו מצרך לא יעיל להתמודדות בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר הטבח. מה נגיד? מה נאמר? איך נתאר רגשות שבעצם לא תמיד ברורים לנו? היה בהם, ברגשות האלה שלנו באותה העת, תמהיל קשה ומורכב של כאב וכעס, של אובדן וחרדה, של חוסר אונים וחוסר אמון, ושל חשש גדול מהעתיד לבוא: מהמלחמה וקורבנותיה, ומהערעור הבסיסי של הנחות העולם שלנו. אלה הנחות בסיסיות שכולנו מחזיקים בהן, גם אם איננו מודעים לכך כלל, לפיהן העולם הוא מקום בטוח, הטובים מנצחים, ושאם נהיה בצרה — מישהו יבוא לחלץ אותנו. ההנחות האלה התנפצו בקול מחריד והותירו אותנו בתחושת היעדר אחיזה בחיים, לא מבינים. ממש ללא מילים. והיעדר המילים? הוא לא פעם יוצר גם תחושות של היעדר משמעות, של חוסר ודאות וחוסר אונים. מה קורה? מה יהיה? לאן כל זה הולך? מה יוליד יום?

"כולם יהיו פה עם פוסט־טראומה", "כולם יצטרכו טיפול, אין אף אחד שיֵצא מזה נקי", "אתם, המטפלים — יהיה לכם אינסוף עבודה אחרי הטבח הנורא הזה" — אלה רק קומץ מהמשפטים הנפוצים ששמענו באותם חודשים שאחרי שבעה באוקטובר. הכאב וההלם היו עצומים, ונותרו עצומים גם חודשים ארוכים לאחר מכן.

לצד ניסיוננו לייצר בסיס מספק לתחילת תהליך השיקום החברתי והאישי, ובשל רצוננו למצוא בעצמנו מילים ומשמעות לכל מה שהיה, נענינו באותה תקופה לקריאה פנימית לצאת למסע, להיפגש ולשוחח עם אנשים חכמי לב ברחבי הארץ. לצאת למסע אנושי, חברתי ולאומי, שיאפשר להעניק מילים, משמעות ואולי גם תקווה. בחרנו לא לוותר לעצמנו ולעולם — אולי כתגובה אינסטינקטיבית על הקיפאון הרגשי ותחושות הייאוש — ולנסות להזכיר כי לצד הכאב יכולים לצמוח עוד דברים, יכולים להתגבש ערכים חדשים ועולמות לא מוכּרים, יכול להתפתח שינוי. 

*** 

"אָמַרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל

וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת

מִזְּמַן לֹא כָּאַב לִי כָּכָה

אוּלַי

אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת."¹

(אפרת שמעוני טוטיאן)

השירה היא כלי עמוק ונפלא להבנת מה שעובר עלינו, היכן היינו ואיפה אנחנו נמצאים. לא במקרה אמר זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כי בכל מקום שאליו הגיע עם רעיונותיו — גילה שמשורר היה שם קודם. והנה, מילותיה הנפלאות של אפרת שמעוני טוטיאן מספרות לנו שוב כמה חשוב שנזכור כי כאב אינו ההפך של החיים, שטראומה וחרדה ודאגה אינן סותרות כוחות והתמודדות, ושאבל ואובדן אינם שוללים צמיחה והתפתחות.

אז הספר הזה, שאתם מחזיקים עכשיו בידיכם, הוא ספר מסע. מסע שמטרתו לתת מילים להבחנות האלה — ולצלול אל תוך מערכת היחסים המורכבת (ולעתים הנפלאה) בין כאב, משבר, טראומה ואובדן, לבין כוחות נפשיים, חוסן, צמיחה והתפתחות. מסע כזה עשוי לאפשר הבנה ואולי גם שינוי אצל כל אחד ואחד מאיתנו — בכם הקוראים ובנו הכותבים. זהו מסע שכולל גם שאלות וגם תשובות, גם כתיבה ממוקדת ידע ותיאוריה וגם שיחות שמאפשרות הפלגה אל מעבר לגבולות הידע, אל מרחבים של משמעות שנולדו מתוך חוויה, מחקר, ליווי וטלטלה.

בחרנו לשלב בין תובנות מדעיות לבין קולות של מומחים בתחום ושל אנשים שחוו טראומה — ושראו, במידה כזו או אחרת, גם את אפשרות הצמיחה שלאחריה. המסלול נבנה כולו סביב שאלה מרכזית אחת: איך מייצרים תנועה בין הכאב והטראומה לבין התפתחות וצמיחה פוסט־טראומטית? אנו מאמינים כי הספר הזה יוכל להעניק לא רק ידע, אלא גם הבנה וכלים פרקטיים שיאפשרו תנועה. שהרי טראומה וכאב נוטים לא פעם לקבע את הזמן, לעצור את התודעה, להקפיא את האפשרות לשינוי. ואם נוכל להניע תנועה כזאת, ולוּ גם קטנטונת — אולי גם נוכל לסייע לפתיחתם של עוד מסעות של קוראות וקוראים, של קהילות.

לאן נגיע במסע הזה? מה יהיה תאריך הסיום שלו? כל אלה היו שאלות פתוחות כשיצאנו לדרך. אבל דבר אחד היה ברור לנו: יוצאים לדרך. 

*** 

הרבה מאוד נכתב ונאמר על טראומה, אובדן וכאב; הרבה פחות — על האפשרות להתפתחות, לתנועה, ללמידה, ואפילו לשינוי פסיכולוגי חיובי, דווקא מתוך התמודדות עם קשיים אלה. צמיחה פוסט־טראומטית מוגדרת כשינויים חיוביים ומשמעותיים המתרחשים באדם בעקבות התמודדות עם נסיבות חיים מטלטלות: טראומה, אובדן, משבר. שינויים אלה כוללים לרוב שינוי בפרספקטיבה, חיזוק של קשרים בין־אישיים, חידוד מטרות וערכים, ולעתים אף השגת תחושה של משמעות מחודשת לחיים. הצמיחה הפוסט־טראומטית אינה שוללת את הכאב — אלא מתקיימת לצדו. היא דורשת שיקום ובנייה מחדש של הנחות יסוד ואמונות ליבה שהתרסקו בעקבות האירועים. לפי הספרות המדעית, מדובר בתהליך שיכול להתרחש באופן טבעי — אך ידע, הבנה וליווי רגשי ומקצועי נכון יכולים להעצים מאוד את הסיכוי להתרחשותו.

המסע שלנו בספר הזה יתחיל בהיכרות עם טראומה ואובדן. משם ננוע אל עולמות החוסן — מושג מפתח בימינו — ולבסוף נעמיק בשפה, בתהליכים ובמנגנונים של צמיחה פוסט־טראומטית. נציג תובנות ממחקרים וניסיון קליניים, לצד קולות אישיים של אנשים שהתמודדו עם שבר — ובחרו לצמוח מתוכו. יש בספר פרקים המוקדשים להבהרה של תופעות מרכזיות — כמו משבר, טראומה, חוסן וצמיחה — ולצדם פרקי שיחה עם אנשים חכמים, רחבי־לב ונפש, שחוו על בשרם משבר עמוק או ליוו מקרוב אחרים במסע כזה. אנו מאמינים כי השילוב בין ידע תיאורטי לבין קולות אישיים, בין הסבר מדעי לבין חוויות חיים, הוא שמאפשר הבנה מלאה יותר — לא רק קוגניטיבית, אלא גם רגשית וחווייתית — של המושגים הגדולים האלה, כפי שהם נחווים בפועל, בחיים האמיתיים. 

*** 

"אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה," כתב ערן צור בשירו הנפלא "לילות של ירח מלא".² אחרי כל המדבר הזה — ארבע מילים שמכילות בתוכן את כל המדברים שעברנו, את כל תקופות היובש הקשות, המייאשות. את הרגעים של צמא למים חיים, צמא שאינו מקבל מענה. והנה, גם עכשיו, אנחנו עומדים בלבו של מדבר כזה. ולא במקרה בחרנו במילים אלה ככותרת לספר. השאלה שמרחפת מעל כולנו — בלב, בתודעה, בשיח החברתי והלאומי — היא: איך מגיעים מהמדבר אל הנחמה? איך מתרגמים כאב ויגון למשמעות, ואובדן — לתנועה קדימה?

נכון, לעתים צמיחה מתרחשת באופן טבעי, אך אנחנו מאמינים שלכל אחד ואחד מאיתנו יש תפקיד במסע הזה. תפקיד בלראות במדבר לא רק מקום צחיח, נטול מים וצל, אלא גם מרחב שבו עשויה לבקוע צמיחה, דווקא מתוך צמצום. זהו מרחב שבו אפשר לשאול שאלות קשות, ללמוד על עצמנו, לזהות את מי שאנחנו, ובעיקר: לברר מחדש מהם החזון והערכים שעל בסיסם אנו רוצים להמשיך לצעוד, להמשיך להתפתח, להמשיך לגדול.

אנו כותבים את השורות האחרונות של פתח הדבר הזה בצניעות, אך גם בהתרגשות עמוקה.

אנחנו מאמינים שיש אפשרות למצוא נחמה אחרי המדבר. עבורנו כבני אדם, כחברי קהילה, כאזרחיות ואזרחים בישראל. ב"ספר הטאו" של לאו צה נמצא השיר המופתי ״עצות ליוצאים לדרך״³. אחת העצות הפשוטות והעמוקות שבו היא: ״לב / חשוב לשמור פתוח״. מי ייתן ולמרות כל מה שעברנו, נוכל לשמור על לב פתוח ולהאמין שלמרות הכול יש עדיין סיכוי: לעתיד שיש בו תקווה, שיש בו חמלה, שיש בו שלום. מי ייתן ונוכל להביט לאחור על תקופות המשבר שעברנו — כולל זו שבתוכה אנו חיים כיום — ולומר: זה היה בלתי נסבל, זה היה קשה, זה כאב מאוד — אבל למדנו והתפתחנו וגדלנו.

והנה אנחנו עדיין כאן. יחד.

יצאנו לדרך.

יוסי לוי בלז ויעל שובל צוקרמן

אוקטובר, 2025

שער ראשון

טראומה, חוסן, תנועה וצמיחה: מבט תיאורטי ומעשי

משבר וטראומה: מה זה, ומהן ההשלכות?

אין צורך ללמד אף אחד מאיתנו מהו משבר — החיים כבר עושים זאת עבורנו. כל אדם חווה רגעים של משבר במרוצת חייו: בגלל אובדן של אדם קרוב, בגלל אירוע מסכן חיים, בגלל גירושים, פיטורים, קריסת חלום ועוד. אך לא כל משבר הוא טראומטי. הדבר תלוי בעוצמת האירוע, באופן שבו הוא נתפס, ובהשלכות הרגשיות והקוגניטיביות על הנפש. משבר עשוי לערער, להכאיב ולהציב אתגרים, אך לא לפרק בהכרח את תפיסת העולם שלנו. לעומת זאת, טראומה מטלטלת את יסודות הקיום שלנו ומותירה בנו תחושת איום מתמשך. אז מה בעצם מגדיר משבר, מה מגדיר טראומה, איך הם משפיעים על המוח, ומה ההשלכות שלהם?

״אני עובר ימים נוראים. זה המשבר הכי גדול שהיה לי אי־פעם.״

כך פתח יואב (שם בדוי) את שיחת הטלפון איתי (יוסי), בקול כבד, כמעט נשבר. כל מילה שנאמרה הדהדה כמו משקולת כבדה, לא רק באוזנַי אלא גם עמוק בתוך תוכי. לאחר שקבענו מועד לפגישה אצלי בקליניקה וניתקנו את השיחה, נותרתי למשך רגעים ספורים עם המשפט הזה, המהדהד.

משבר הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא פוקד את כולנו בשלב כזה או אחר. המשבר של יואב, שנבע מאובדן עמוק, היה חריף ומשתק — עד כדי כך שיואב כמעט חדל לתפקד. היה במילותיו דבר־מה עמוק ואינטימי יותר: חוויה של שבר מוחלט, תחושה שהחיים, כפי שהוא הכיר אותם עד כה, פשוט נעצרו. כלומר, לא היה פה רק כאב או עצב, אלא שאלה קיומית: האם ואיך ניתן להמשיך מכאן בחיים? למשבר נפשי יש תכונות מיוחדות — בהן היכולת להשהות את הזמן ולהקריס את תחושת הוודאות — וכשניצבים מולו, קשה לראות את הדרך קדימה. איך מתמודדים עם תחושה כזאת? איך אפשר להמשיך ללכת כשנדמה שהכול נשבר ושהכול תקוע?

משבר — בין שבר ללידה

המילה משבר מקורה במילה היוונית krisis אשר משמעותה היא נקודת מפנה במחלה — רגע קריטי שבו מצבו של הגוף עשוי להשתפר או להתדרדר. באופן דומה, משבר בחיים האישיים מייצג רגע של שינוי בלתי נמנע שמחייב הכרעה. כאשר אדם אומר "אני במשבר", בין אם בעקבות גירושים, אובדן או טלטלה אחרת, הוא למעשה מבטא את התחושה שהוא עומד בצומת מכריע, ברגע של חוסר יציבות ואי־ודאות. צומת כזה עלול להיות מסוכן, מערער ומשתק, אך באותה המידה הוא יכול לשמש אותנו כנקודת פתיחה למסע חדש — לדרך שתעצב את המשך חיינו ותגדיר מחדש את זהותנו, ערכינו ומטרותינו.

בעברית, המילה משבר נגזרת מהשורש ש.ב.ר — שבא לתאר, על נגזרותיו השונות, שבירה, התפרקות, קרע בין מה שהיה בעבר לבין מה שקורה עכשיו לבין מה שעלול לקרות בעתיד. מטבעה, זוהי מילה שנושאת משמעות של חורבן, של פרידה מהמציאות המוכּרת, והיא לא מתארת אתגר אישי בלבד: המשבר עלול לזעזע משפחות, ארגונים ולעתים מדינות שלמות. פעמים רבות, הוא נחווה כאירוע שמסכן את היציבות הקיומית; מצב שבו — הקרקע כמו נשמטת מתחת לרגליים, והעתיד, שהיה ברור עד כה, הופך לבלתי צפוי ומאיים.

באופן פרדוקסלי, המילה משבר מופיעה בתנ"ך דווקא בהקשר של לידה — הרגע שבו מתחילה תקווה חדשה. אולי יש בכך רמז לכך שגם מתוך שבר עמוק, יכולה להיוולד התחלה אחרת. במשך שנים נותרה המילה האנגלית למשבר, Crisis, לא מתורגמת, משום שלא נמצא לה תרגום הולם. היה זה משה לייב ליליינבלום, מראשי חובבי ציון ברוסיה, שנתן בספרו האוטוביוגרפי "חטאת הנעורים" מסוף המאה השמונה־עשרה את השם "ימי המשבר והייאוש" לאחת התקופות הכואבות בחייו. ומהיכן שאב ליליינבלום את המילה משבר כדי לתאר את מצבו? אז אכן, מקורה של המילה דווקא בחדר הלידה: היא מופיעה בדברי המלך חזקיהו בספר מלכים ב' (י"ט, ג') ובספר ישעיהו (ל"ז, ג'): "כִּי בָּאוּ בָּנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה." כלומר, המשמעות המקורית של המילה משבר היא "פֶּתַח הרחם" — המקום ש"נשבר" בלידה ושממנו מגיחים חיים חדשים. פרשנים שונים, בהם חז"ל ורש"י, פירשו את המילה כמציינת את נקודת המעבר הקשה והכואבת שבין חיים פוטנציאליים לחיים ממשיים. אם כך, גם אם בשפתנו היום מסמלת המילה משבר קריסה וחורבן, הרי שבשורשיה הקדומים היא העידה על פוטנציאל להיווצרות חדשה. כי אולי, כמו בלידה, — בתוך הכאב והקושי מסתתרת תמיד אפשרות לצמיחה ולהיוולדות מחודשת. ייתכן אפוא שבאפשרותנו לזהות את רגע המשבר גם כרגע של שינוי — של הזדמנות הטומנת בחובה התחלה חדשה.

אז מהו משבר בעצם? בדרך כלל משבר מתואר כמצב של שינוי פתאומי ובלתי צפוי לרעה. אם מדובר על משבר אישי, אזי זהו מצב הנתפס כפגיעה ממשית באחד מערכי היסוד של האדם, או כאיום קיומי על ערכיו. משברים מופיעים בצורות שונות, חלקם חריפים יותר וחלקם פחות, אך בכולם מתקיים הרגע שבו המציאות הקודמת נסדקת, משהו מובן מאליו מתערער, והאדם מוצא את עצמו ללא תשובות ברורות.

המשברים האישיים המטלטלים ביותר הם אלה הקשורים לאובדן — אובדן של אדם קרוב שהלך לעולמו, אובדן של יחסים משמעותיים (כתוצאה מגירושים, למשל), אובדן של חופש (כתוצאה ממאסר או מחלה, למשל), ואובדן של ערך כזה או אחר (כמו אובדן מעמד חברתי והתרסקות תפיסת העצמי, למשל). לא פעם דווקא האובדן מהסוג האחרון — אובדן תחושת הערך העצמי — הוא זה שמכיל בתוכו פגיעות משמעותיות אשר מובילות למשבר עמוק לא פחות ממשבר בעקבות אובדן פיזי. בתקופתנו, בעידן הרשתות החברתיות, אובדן הערך העצמי הוא בעל משמעות רבה במיוחד. "טוב שם משמן טוב," אמרו חז"ל, ואם השם נפגע — הערך העצמי נפגע, והמשבר נמצא על סִפּה של הדלת.

משבר מאלץ אותנו לגייס את מלוא המשאבים הפנימיים שלנו ולהפעיל לא פעם את כל אסטרטגיות ההתמודדות שברשותנו. לעתים משבר גם מחייב פנייה לסיוע מקצועי. מדובר במצב מטלטל, בעל השלכות מרחיקות לכת, המתבטא בו־זמנית בכמה מישורים (רגשי, התנהגותי ופיזיולוגי) והמשפיע על חיינו באופנים עמוקים ולעתים לא צפויים. במישור הרגשי, לדוגמה, חוויית המשבר עלולה להיות מלוּוה במתח מתמשך, בתחושות דיכאון, בחרדה משתלטת, באובדן הנאה ושמחת חיים, ולעתים אף בתחושות ייאוש עמוק. ייאוש כזה מתבטא במחשבות כמו: "אני אף פעם לא אצא מזה", ועלול לעורר האשמה עצמית ולפגוע בערך העצמי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשפטים כמו: "אני הורסת את הזוגיות שלי", או: "אני טיפש ולכן הגעתי למצב הזה".

אך השפעת המשבר אינה נעצרת במישור הרגשי בלבד. ברוב המקרים, משבר מביא עמו שינויים משמעותיים גם בהתנהגות ובתפקוד היומיומי — בתוך המשפחה, בזוגיות, במרחב החברתי ובקריירה. אדם החווה משבר עלול למצוא את עצמו מצמצם בהדרגה את מעורבותו ההורית למינימום ההכרחי, מתקשה לקום בבוקר ולתפקד בעבודה, או מוותר על פעילויות פנאי ומפגשים חברתיים שבעבר היו מקור להנאה ורוגע עבורו. לעתים, כל אלה מתרחשים ללא כל בחירה מודעת, אלא כחלק מההשפעה הסוחפת של המשבר על שגרת החיים. חשוב להדגיש כי גם אדם שמצליח לתפקד כלפי חוץ — שהולך לעבודה, שמקיים מפגשים חברתיים ושמתנהל לכאורה כרגיל — עשוי להימצא בעומקם של מצוקה ומשבר פנימי. העובדה שהתנהגותו נותרת יציבה אינה מעידה בהכרח על שלמותו הרגשית.

לצד ההשפעות הרגשיות וההתנהגותיות, גם הגוף עצמו מגיב בעוצמה לְמשבר. לעתים קרובות, המתח הנפשי מתורגם לכאבים פסיכוסומטיים בלתי מוסברים, להפרעות בשינה, לשינויים בתיאבון ולתחושת עייפות כרונית. כאשר המשבר מתמשך לאורך זמן, הגוף עלול להישחק ולפתח רגישות גבוהה יותר למחלות ולבעיות בריאותיות שונות.

משבר, אם כן, אינו אירוע חולף ותו לא. הוא אינו "תקופה קשה" שצריך רק לשרוד עד שהיא תעבור. במקרים רבים מדובר בטלטלה עמוקה, באירוע שעלול לשנות את תפיסת העולם של האדם, את תחושת הביטחון שלו, את אמונות היסוד שלו, ולפעמים אף את מהלך חייו כולו. אך האם מדובר בשינוי לרעה בהכרח? האם ייתכן שבתוך מערבולת הכאב, החרדה והאובדן, טמון גם פוטנציאל לתובנות חדשות, להתפתחות, לצמיחה?

טראומה: לא רק פצע בגוף אלא גם סדק בנפש

במהלך חיינו, רובנו ניחשף לאירוע אשר עלול להיות טראומטי עבורנו, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף, דרך אדם יקר או בעקבות מידע שקיבלנו או נחשפנו אליו. אכן, לא פעם כאשר אנו מבינים כי חווינו אירוע מורכב ולא פשוט לעיכול, אנו עשויים לתהות בינינו לבין עצמנו — האם למעשה חווינו טראומה?

טראומה מגיעה ממילה יוונית שמשמעותה היא פצע. ואכן, במילון המונחים הרפואי, טראומה מתוארת כשייכת לתחום הפציעות הגופניות וריפוי הפצעים. לא סתם יחידות הטראומה בבתי חולים הן יחידות לטיפול בפצועים רב־מערכתיים שחייהם בסכנה. רק במאה העשרים החלו להתייחס למונח זה כמייצג גם פגיעוֹת נפשיות. ועדיין, השימוש במילה טראומה הוא מבלבל, כי לעתים הוא משמש לתיאור האירוע הקשה, ולעתים לתיאור תוצאותיו או לתיאור זיכרון הטראומה.

ומהי טראומה נפשית? זו כבר שאלה של תפיסה. כלומר, לא רק האירוע עצמו מגדיר את הטראומה, אלא גם האופן שבו האירוע נתפס על ידי האדם הוא חלק חשוב בהגדרתה. במילים אחרות, טראומה נפשית מתחילה לאחר אירוע שנתפס כמאיים, פיזית או נפשית, על אדם כלשהו או על קבוצה של אנשים המקורבים לו, והיא מלוּוה בתחושה של חוסר אונים. כאשר אנחנו מדברים על טראומה נפשית, ההתייחסות היא אפוא למצב הנפשי לאחר אירוע של תקיפה ואלימות פיזיים — כמו במקרה של אירוע טרור ביטחוני או תקיפה מינית שבהם הזעזוע הנפשי הוא חלק מהפגיעה. אלא שטראומה נפשית יכולה להיווצר גם אם לא התרחש אירוע שכלל פגיעה פיזית בגוף.

בסִפרות המקצועית מצוינים מספר מאפיינים אשר יכולים להשפיע על התהוותה של טראומה נפשית, בהם היותו של האירוע מפתיע, מעורר אימה, או הימצאותו של האדם בעמדה פסיבית המובילה לתחושה של חוסר אונים. לעתים קרובות טראומה נפשית מתרחשת כאשר החוויה קשה מדי, בלתי ניתנת לעיכול, ויוצרת הלם חריף. 

התסמונת הפוסט־טראומטית

מכיוון שחשיפה לאירוע טראומטי היא אירוע מאיים מבחינה נפשית, הנפש נוטה לייצר שורה של תחושות קשות: פחד, חוסר אונים, חשיבה חודרנית, בלבול, אמונות שליליות של האדם על עצמו ועל העולם, ורגשות עזים רבים כמו רגשות אשם ובושה.

הביטוי פוסט־טראומה ("אחרי הטראומה") מתייחס אפוא לתסמינים נפשיים וגופניים מגוּונים המופיעים אצל אדם בעקבות אירוע טראומטי או שרשרת של אירועים טראומטיים. מדובר בתסמינים שיופיעו לא רק ברגעים שאחרי האירוע אלא גם בהמשך החיים ואף לאורך זמן. מחקרים שנעשו בתחום מצביעים על פגיעה נרחבת בתפקוד החברתי, הבין־אישי, ההורי, הזוגי, התעסוקתי והלימודי.

כאשר אדם נחשף לאירוע טראומטי, התסמינים הנפשיים השונים מתחילים לתת את אותותיהם גם לאחר שהסכנה עצמה חלפה. למעשה, הגוף והנפש ממשיכים להגיב באופן חריף לטראומה ונותרים במצב של דריכות רבה — כאילו האירוע עדיין לא חלף. כתוצאה מכך, אנשים שעברו חוויה טראומטית נותרים לא פעם בתחושה שהם חייבים להיות "על המשמר".

אבל — וזה אבל גדול — החרדה והמצוקה הניכרות הִנן תגובות נורמטיביות לחוויית חיים קיצונית, והן לא מעידות בהכרח על התפתחות של הפרעה נפשית כלשהי. רק כאשר התסמינים אינם חולפים, אלא ממשיכים ללוות את האדם, לחלחל לכל היבטי חייו ולשבש את תפקודו — אפשר לדבר על הפרעה פוסט־טראומטית, ולא על תגובה רגעית. בהפרעה פוסט־טראומטית ובמאפייניה נעסוק בהמשך הפרק. 

האם טראומה היא חוויה שכיחה?

מחקר רחב־היקף של ארגון הבריאות העולמי, אשר בחן את שכיחותם של אירועים טראומטיים בקרב כשבעים אלף אנשים מעשרים וארבע מדינות, גילה נתון מפתיע: כשבעים אחוז מהמשיבים דיווחו כי חוו טראומה לפחות פעם אחת במהלך חייהם. הנתונים מלמדים אפוא כי התנסות בטראומה אינה תופעה יוצאת דופן, אלא חלק מחוויית החיים של רוב האנשים. בין האירועים הטראומטיים השכיחים ביותר נמצאו תאונות דרכים ופציעות (34%), אובדן פתאומי של אדם קרוב (31%), היחשפות ישירה לפציעה חמורה או למוות (24%), חשיפה לאלימות פיזית (23%), חשיפה לאלימות מינית או זוגית (14%) והתמודדות עם מצב מלחמתי ועימותים אלימים (13%).

חשוב עם זאת לזכור, כי בעוד שהנתונים מעידים שטראומה היא תופעה רווחת, ההשלכות שלה אינן אחידות. אנשים שונים חווים ומעבדים חוויות טראומטיות בדרכים שונות, בהתאם לגורמים כמו רמת החוסן האישי שלהם, רשת התמיכה החברתית המוענקת להם, והמשמעות שהם מעניקים לאירוע. עבור חלק, הטראומה עלולה להוביל למשבר ממושך, בעוד שאחרים יצליחו לעבד את החוויה ואף למצוא בה מנוף לצמיחה ולהתפתחות אישית.

הכול התחיל במלחמת העולם הראשונה

השפעתם של אירועים טראומטיים על בני אדם החלה להיחקר בזמן מלחמת העולם הראשונה. בתחילה שימש המונח הלם פגזים (Shell Shock) על מנת לתאר את השפעות הקרב הקשות על חיילים שחוו הפגזות בלתי פוסקות והציגו תסמינים כמו קהות רגשית, רעד בלתי נשלט, קשיי דיבור ותגובות בהלה קיצוניות. במהלך מלחמת העולם השנייה עודכן המונח להלם קרב (Combat Stress Reaction — CSR) והוא התייחס לטווח רחב יותר של תסמינים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שנצפו בקרב חיילים אשר נחשפו ללחימה אינטנסיבית וממושכת. אף על פי שהתופעה היתה מוכּרת לרפואה, היא עדיין נתפסה לרוב ככשל מוסרי או כחולשה אישית, ורבים מהלוחמים שחוו אותה זכו ליחס מזלזל מצד הממסד הצבאי.

המודעוּת הציבורית להשפעות ארוכות הטווח של הטראומה הצבאית זכתה בדחיפה משמעותית לאחר מלחמת וייטנאם, כאשר חיילים אמריקאים שבו הביתה עם תסמינים ממושכים של דיכאון, חרדה, פלאשבקים והתפרצויות זעם. המחקר שנעשה עליהם הוביל להגדרה הרשמית של הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) שהופיעה לראשונה בשנת 1980, במהדורה השלישית של מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM-III). גם עלייתה של תנועת הנשים האמריקאית בעשורים אלה הובילה להעלאת המודעות כלפי נושאים הקשורים לתקיפה מינית ולאלימות כלפי נשים — נושאים שלא דוברו עד לאותה תקופה — ותרמה רבות להכרה בתופעת הפוסט־טראומה והשלכותיה.

גם בישראל החלו להתמודד באופן משמעותי עם טראומה צבאית בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). המלחמה, שפרצה במפתיע ולוותה באבדות כבדות ובתחושה של חוסר מוכנות צבאית ולאומית, הובילה להתפרצות חסרת תקדים של מקרי פוסט־טראומה בקרב חיילים משוחררים. אולם, בדומה למגמות העולמיות באותה העת, גם בישראל נטו אז להמעיט בערכן של הפגיעות הנפשיות האלה, ורבים מהלוחמים נותרו ללא הכרה וללא טיפול הולם במשך שנים.

מלחמת לבנון הראשונה (1982) היתה נקודת מפנה בהתמודדות עם טראומה בישראל. בעקבותיה הוקמו יחידות טיפול ייעודיות כמו היחידה לתגובות קרב בצה"ל, וגברה המודעות לחשיבות הטיפול בתסמינים פוסט־טראומטיים. בשנות השמונים והתשעים החלה המדינה להעניק הכרה וסיוע לנפגעי פוסט־טראומה, ועם הזמן התרחבה ההתייחסות לטראומה וכללה גם אוכלוסייה אזרחית, במיוחד על רקע פיגועי הטרור והאיומים הביטחוניים המתמשכים. כך התפתחה בישראל הבנה רחבה יותר של ההשלכות הנפשיות של טראומה, והוקמו מסגרות טיפול ותמיכה שממשיכות לפעול עד היום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*