אנני
מרכז השחייה בֵּייאוֹאוֹלוּ חלק את מגרש החניה עם מוסך, ולכן לא היה מוזר לראות בני נוער ששערם מטפטף חולפים על פני מכונאים שכפות ידיהם מכוסות בגריז. ככה זה באיסטנבול, עיר שמשתרעת על פני שתי יבשות ומשמשת כביתם של יותר מחמישה־עשר מיליון איש. החיים כאן התאפיינו במפגשים בלתי צפויים.
אף על פי כן, אנני הרגישה שהאיש לא שייך לשם. היא קלטה אותו מיד כשיצאה מהאימון. הוא היה שרירי ומוצק, בנוי כמו מתאגרף, לא כמו שחיין, והחולצה הצמודה והמכנסיים המגוהצים שלבש בטח לא התאימו למוסכניק. היא צפתה בו כשהשליך סיגריה לרצפה ומעך אותה בקצה המגף השחור והגס שנעל. לפי כמות בדלי הסיגריות שהיו מפוזרים שם, הוא כבר חיכה שם זמן לא מבוטל.
אנני פנתה לחברתה גוקצ'ה ושאלה, "מי זה המנופח?"
גוקצ'ה הסתכלה עליה במבט מבולבל. "מה זה 'מנופח'?"
האנגלית של גוקצ'ה היתה כל כך טובה, עד שאנני שכחה לפעמים שהיא עדיין לומדת את השפה. "זה פשוט אומר בחור עם המון שרירים." היא הרימה את זרועותיה, כופפה את המרפקים ועשתה שריר. "כמו אלה שעושים פיתוח גוף."
"אהה, מנופח, עכשיו הבנתי..." גוקצ'ה חייכה, שמחה להרחיב את אוצר הסלנג שלה. "אני לא מכירה אותו. הוא בטח עובד במוסך."
"לבוש ככה? לא נראה לי. ותסתכלי על הידיים שלו. הן מטופחות. אין עליהן אפילו טיפה של גריז..."
"אוקיי, אז אולי הוא הורה שבא לאסוף מישהו מהקבוצה שלנו."
אנני גילגלה עיניים. "אנחנו באמצע העונה, וזאת הפעם הראשונה שאנחנו רואות אותו. איך את מסבירה את זה?"
גוקצ'ה צחקה. "אני לא מסבירה כלום. כי בניגוד אלייך, אני לא בן אדם סופר־עצבני..."
"אני לא סופר־עצבנית," התגוננה אנני. "אני פשוט סקרנית כי... רגע... התכוונת ל'פרנואידית'?"
"זאת המילה. עצבנית, פרנואידית. בשבילי הן נשמעות אותו דבר. את בת החמש־עשרה הכי פרנואידית בעולם..."
עכשיו היה תורה של אנני לצחוק, כי היה בזה יותר מקמצוץ של אמת. "אוקיי, צודקת. אבל תאמיני לי, אם היית מגיעה מהמשפחה שלי, גם את היית פרנואידית."
ההורים של אנני היו שניהם מרגלים. במקור, הם עבדו עבור שירות המודיעין החשאי הבריטי, האם־איי־6, אבל לפני שש שנים משימה בפריז השתבשה קשות. היא עדיין לא היתה מצויה בכל הפרטים לגבי מה שקרה, אבל מאז היא חיה במנוסה. טורקיה היתה המדינה התשיעית שלה, וכמו בשמונה המדינות הקודמות, היא קיבלה זהות חדשה לגמרי וסיפור כיסוי. מבחינתם של גוקצ'ה ושאר התלמידים והמורים בבית הספר, אנני היתה פאם ראיין מבייקרספילד, קליפורניה, שעברה למזרח התיכון כי אביה עובד בתעשיית הנפט.
"בואי איתי לרכבת התחתית ותעזרי לי לתרגל את האנגלית שלי," אמרה גוקצ'ה.
"בסדר, אבל גם את חייבת לעזור לי לתרגל. את לא היחידה שלומדת שפה חדשה. איך אומרים 'פרנואיד' בטורקית?"
"זה קל," ענתה גוקצ'ה. "פשוט אומרים... 'פאם ראיין'."
לקח לאנני רגע להבין את הבדיחה, וכשהבינה, היא צחקה בעל כורחה. "חצי מצחיק."
עברו שנים מאז שהיתה לה חברה כל כך קרובה. מישהי שאיתה היא כמעט יכלה להיות עצמה. זה היה מכוון, כי היא ידעה שבסופו של דבר היא תיאלץ לעזוב בלי התראה ובלי הזדמנות להיפרד. אבל עם גוקצ'ה פשוט היה לה קליק מההתחלה. הן היו חברות לכיתה בגָלאטאסָראיי, אחד מהתיכונים הכי יוקרתיים במדינה, ושיחקו יחד בקבוצת כדור־מים נחשבת מאוד. החלום של גוקצ'ה היה שבסופו של דבר הן ישחקו יחד באותה מכללה בארצות הברית.
"כשנגיע לאוניברסיטה, האנגלית שלי חייבת להיות מושלמת," היא אמרה בזמן שצעדו. "זה יעזור לי בלימודים וכמובן יועיל כשאפגוש את כל המפורסמים."
התוכנית שלה היתה שהן ילמדו באוניברסיטת דרום קליפורניה, שחוץ מזה שיש לה קבוצת כדור־מים נשים מובחרת, עם שחקניות אולימפיות מכל העולם, היא ממוקמת בלוס אנג'לס, קילומטרים ספורים מהוליווד.
"ראית הרבה כוכבי קולנוע כשגדלת בקליפורניה?" המשיכה גוקצ'ה.
"גרתי בבייקרספילד," השיבה אנני ונצמדה לסיפור הכיסוי שלה. "כל מה שיש שם זה מדבר, חקלאות ובארות נפט. אין שם כוכבי קולנוע וגם לא מפורסמים אחרים."
"חבל. נתקן את זה כשנהיה באוניברסיטה. נלך לשיעורים. נתאמן בבריכה. ואז נבלה במסיבות עם כל כוכבי הקולנוע." היא טילטלה קלות את הכתפיים.
אנני אהבה את השילוב בין ביטחון ואופטימיות אצל גוקצ'ה. זה היה כל כך כן, שלפעמים זה גרם לה להרגיש שהכול אמיתי. למרות חייה הבלתי צפויים במחתרת, היא כמעט האמינה שהן באמת ילכו לאוניברסיטה יחד ויישארו חברות לנצח. אבל אז היא ראתה השתקפות בחלון ראווה של חנות, והמציאות שבה והכתה בה בבת אחת.
זה היה המנופח ההוא. הוא עקב אחריהן ממרכז השחייה ועכשיו צפה בהן מעבר לרחוב. היא צדקה. הוא אכן חיכה. והוא חיכה לה.
הכיסוי שלה נחשף, ומשמעות הדבר היתה שהיה עליה להוציא אל הפועל תוכנית בריחה. היא היתה חייבת להתרחק ממנו. אחר כך היא תצטרך להסתלק מאיסטנבול. אבל קודם כול היא חייבת להתרחק מגוקצ'ה. זה היה מסוכן מדי, והיא לא רצתה שחברתה תסתבך בעניין.
"מה קרה?" שאלה גוקצ'ה. "את נראית מודאגת פתאום."
"לא." אנני זייפה חיוך. "אני פשוט עייפה מהאימון."
"כן." גוקצ'ה הינהנה. "האימון היום היה מאוד מברך."
אפילו במצב הזה אנני לא יכלה שלא לצחקק מהטעות במילה. "'מפרך'," היא תיקנה. "'מברך' היה אומר שמישהו מברך אותנו. 'מפרך' אומר מתיש."
"לפעמים אני חושבת שהמאמן באמת "מברך" אותנו. אבל כן, 'מפרך' זה מה שהתכוונתי." גוקצ'ה חייכה חיוך רחב, ואנני חקקה את הרגע בראשה למזכרת. היא ידעה שלעולם לא תראה שוב את חברתה.
כשהתקרבו לתחנה, אנני דאגה לשים לב איפה האיש נמצא בלי להסגיר את העובדה שהיא הבחינה בו. היה סביר להניח שהוא לא יפעל לפני שהיא תהיה לבד. זאת אומרת שיש לה שני רחובות לתכנן מה לעשות ולגבש אסטרטגיה.
"את צריכה לבוא אלי הביתה לסוף־השבוע," הציעה גוקצ'ה. "נוכל לעבוד יחד על פרויקט הרנסנס שלנו. והאוכל הרבה יותר טוב מאשר במעונות."
שתיהן היו תלמידות פנימייה בגלאטאסראיי, אבל מכיוון שהיה יום שישי, גוקצ'ה היתה בדרכה הביתה לסוף־השבוע. משפחתה גרה בפרוורי העיר. לפעמים אנני הצטרפה אליה, אבל עכשיו היא לא יכלה לנחש איך האיש שעקב אחריה יגיב, והיא לא רצתה לסכן את חברתה.
"הלוואי שיכולתי," ענתה אנני. "אבל הבטחתי לסֵדָה שאעזור לה בלימודים."
"חבל. אמא שלי מכינה בקלאווה לקינוח."
"די, אל תעשי לי את זה."
כשהגיעו לתחנת הרכבת התחתית שִׁישְׁהָאנֶה, אנני העיפה מבט מהיר מעבר לכתפה וראתה שהאיש כבר קרוב יותר. הוא היה מוכן לפעול במקרה שהיא תנסה להיכנס לרכבת התחתית.
"תלמדי אותי מילה חדשה באנגלית לפני שאני הולכת," ביקשה גוקצ'ה. "משהו שווה."
אנני התעלמה לרגע מהאיום והתרכזה בחברתה. "בסדר, הנה מילה טובה," היא אמרה. "בֶּסטי."
"מה זה 'בסטי'?" שאלה גוקצ'ה.
אנני הצביעה על חברתה. "את. את הבסטי שלי."
גוקצ'ה חייכה אליה בחום. "זה אומר שגם את הבסטי שלי. נתראה ביום שני." היא עלתה על המדרגות הנעות והחלה לרדת לתוך התחנה. לפני שנעלמה מהעין, היא הסתובבה לעבר אנני והרימה שתי אצבעות בצורת וי. "עד לניצחון!"
אלה היו הסמל והסיסמה של הקבוצות באוניברסיטת דרום קליפורניה. השתיים אימצו אותם והשתמשו בהם לכל דבר, החל מברכת שלום, דרך ברכת פרידה ועד לקריאת עידוד בזמן משחקי כדור־מים. אבל כעת אנני קיבלה את זה כתזכורת למה שעליה לעשות. כקריאה לפעולה.
"עד לניצחון!" היא אמרה וסימנה גם היא תנועת וי באצבע ואמה. ולעצמה הוסיפה, "כי זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות."
גלאטה
אנני הרגישה את הדופק שלה מאיץ.
עכשיו, כשהיתה לבד, המנופח היה עלול לתקוף בכל רגע. היא לא ידעה אם הוא מתנקש או חוטף, ולא היתה לה שום כוונה לגלות. מה שהיא כן היתה בטוחה לגביו זה שהעניין קשור איכשהו לאמא שלה. זה היה ההסבר ההגיוני היחיד. ממשלה עוינת כלשהי, ארגון פשע או סוכנות ריגול חשאית בטח מנסים להשתמש בה כדי להגיע לאמה.
את מי הצלחת לעצבן, קלמנטיין? תהתה הנערה.
כשזה נגע לענייני ריגול, לא פעם התייחסה אנני לאמה בשמה הפרטי. זה עזר לה להפריד בין הסוכנת החשאית הקטלנית לבין האישה שנהגה להקריא לה את "לילה טוב ירח" לפני השינה. לא שאי־פעם היה להן קשר טיפוסי של אם ובת.
כשאמה רצתה ללמד אותה איך להיות מועילה במטבח, היא הראתה לה איך להשתמש במיקסר ובמכשיר להכנת ופל בלגי כדי "להכין ולאפות" חומרי נפץ. וכשהן הלכו לעשות מניקור, זה לא היה בסלון יופי, אלא בדירת מסתור, שם סוכן מוסד לשעבר בשם יוסי טבל את כפות ידיהן בתמיסה כימית כדי לשנות את טביעות האצבעות שלהן.
עכשיו, כשהמנופח הלך והתקרב, אנני ניסתה להיזכר בפרטים מ"טיול הבנות" שלהן לניו יורק. היא חשבה שהן נוסעות לשם כדי לראות אתרי תיירות ולצפות במחזמר, אבל התברר שזה היה לצורך אימון בטקטיקות התחמקות. הדבר הכי קרוב להצגה בברודוויי שהיא הגיעה אליו היה כשהן ערכו סימולציות חטיפה בין ההמונים בטיימס סקוור.
במקום לשיר שירים ממחזות־זמר, היא מצאה את עצמה חוזרת שוב ושוב על המשפט "המפתח להישרדות הוא מודעות לסביבה". זה לא היה ממש קליט, אבל המשפט התברר כעצה מצוינת. מודעות לסביבה היא היכולת להישאר קשובה מאוד לסביבה שלך כדי להגיב ביעילות לכל סכנה או איום.
האיום הנוכחי על אנני היה עוקב עבה־צוואר עם שרירים על גבי שרירים. הסביבה שלה היתה שדרות איסתיקלאל, מדרחוב עמוס חנויות ומסעדות שהיה אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר באיסטנבול. היא עשתה רשימה מהירה בראשה של גורמים שעשויים לעזור לה להתחמק ממנו.
משטרה. תיירים. חשמלית.
היו כמה ביתנים משטרתיים כסופים לאורך הרחוב. המנופח לא ירצה שום קשר איתם, אבל למען האמת, גם היא לא. לספר לשוטר שרודף אחרייך רוצח שכיר כי את במנוסה על מנת להגן על אמך הסוכנת הכפולה יוביל לשאלות שהיא ממש לא היתה מעוניינת לענות עליהן. פנייה למשטרה היתה המוצא האחרון.
התיירים, לעומת זאת, היו מבטיחים יותר. האימון בטיימס סקוור לימד אותה שהבלגן שמספק המון של תיירים מציע שפע של הזדמנויות להיעלם בקהל.
האפשרות הטובה ביותר היתה החשמלית. כלי הרכב היחידים שהורשו לנסוע באיסתיקלאל היו זוג קרוניות חשמלית אדומות־לבנות מיושנות, שנעו על פסי מסילה במרכז הרחוב. אם אנני תצליח לחמוק מהמנופח בקהל ולעלות על אחת מהן, היא תוכל לנסוע בה בחזרה לבית הספר, כקילומטר במעלה הרחוב. מתחם בית הספר היה מוקף גדר גבוהה ומוגן על ידי שומרים. הוא לא יוכל לעקוב אחריה לשם. ברגע שתהיה בפנים, היא תוכל לשלוח הודעת חירום לאמה, שתדע בדיוק מה לעשות.
לרוע המזל, החשמלית היתה צפויה להגיע רק בעוד כמה דקות, ולכן היה עליה למשוך קצת זמן. וכדי לעשות זאת, היא קנתה משהו לאכול.
"בִּיר טָאנֶה לוּטְפֶן," היא אמרה למוכר בדוכן המזון בטורקית. אחד, בבקשה.
היא עצרה להזמין אִיצְ'לִי קוֹפְטֶה, קציצה מטוגנת מוארכת עם בשר טחון, בצל, אגוזי מלך, פלפלים ותבלינים, שנקראת גם קובה. אם כבר היה עליה למשוך זמן, היא רצתה לעשות את זה תוך כדי שיחה עם אנשים. זה יקשה על כל אחד לתפוס אותה. היא גם לא ידעה מתי תהיה לה הזדמנות לאכול, והיא היתה רעבה אחרי שעתיים של אימון מפרך.
היא נגסה בקציצה והתענגה עליה. "טָאדֶה לֵזִיס," היא אמרה למוכר בחיוך. טעים.
היא הסתובבה לקחת מפית, מה שאיפשר לה להביט לאחור בלי שזה ייראה חשוד. המנופח היה עכשיו במרחק של פחות מחמישה מטרים ממנה. היא הזכירה לעצמה להישאר רגועה.
היא שמעה את החשמלית לפני שראתה אותה, את הפעמון שצילצל כדי לזרז הולכי רגל לפנות לה את הדרך. היא עצרה ליד דוכן המזון ואנשים ירדו ממנה.
במקום לעלות מיד על הקרונית, אנני נשארה במקומה וסיימה את הקוֹפְטֶה שלה. היא חיכתה עד שהחשמלית החלה לזוז שוב ואז זינקה לעברה. החלק הזה בתוכנית שלה התבסס על שלוש הנחות. ראשית, שהמנופח יופתע מהפעולה הפתאומית שלה, מה שעשוי להעניק לה יתרון התחלתי. השנייה והשלישית היו המגפיים והסיגריות שהבחינה בהם במרכז השחייה. לא היה לה ספק שהיא יכולה לרוץ מהר יותר ממעשן כבד במגפיים.
אחרי עשרה צעדים ארוכים היא קפצה על החלק האחורי של החשמלית, שכלל מדרגה קטנה וידית אחיזה. נסיעה בצורה כזאת היתה בניגוד מוחלט לחוק, אבל ילדים עשו את זה כל הזמן. היא נצמדה לחלק החיצוני של הקרונית כדי שהנהג לא יוכל לראות אותה במראת הצד.
החשמלית לא היתה מהירה במיוחד, אבל זה היה עדיף מלפלס דרך בקהל, שזה מה שהמנופח עשה כשהיא הסתובבה להביט לאחור. התחנה הבאה היתה מול בית הספר שלה. כל מה שהיה עליה לעשות זה להחזיק מעמד עד שתגיע לשם. אז היא תוכל להראות את תג הזיהוי שלה בחטף לשומר, והיא תגיע למקום מבטחים. היא תשלח הודעה לאמה, ובזמן שתחכה לתשובה, היא תכתוב מכתב פרידה ראוי לגוקצ'ה.
הלב שלה עדיין דפק במהירות, אבל פרץ האדרנלין נרגע מעט, והיא פלטה אנחת רווחה. האמת שזה היה קל יותר מהסימולציות בטיימס סקוור.
אימון לא רע, אמא, אמרה לעצמה.
אולם תחושת ההקלה שלה היתה רגעית בלבד, עד שהבחינה שהמנופח מדבר עכשיו בטלפון. אם יש לו שותף, זה אמר שאולי היא לא יצאה מכלל סכנה.
ממש לפני גלאטאסראיי היה עיקול בכביש. כשהחשמלית פנתה ואנני ראתה את בית הספר שלה, הבטן שלה התהפכה. מול השער עמד גבר גבוה ומשופם באימונית בצבע בורדו ודיבר בטלפון תוך כדי שהוא סוקר את הנוסעים. כשהבחין באנני, הוא חייך ברשעות.
בית הספר כבר לא היה אופציה. מוחה של אנני עבד שעות נוספות בניסיון למצוא תוכנית חלופית. קרונית חשמלית אחרת נסעה במורד הגבעה, וכששתי הקרוניות חלפו זו על פני זו, היא קפצה לקרונית השנייה. שוב נחה רגלה על המדרגה האחורית בעודה נאחזת חזק במעקה.
"המפתח להישרדות הוא מודעות לסביבה," היא אמרה, כאילו האמירה של המשפט בקול רם עשויה לחלץ ממנה רעיון כלשהו.
מחשבותיה שבו לרכבת התחתית. אם תצליח להגיע בחזרה לתחנת שישהאנה, היא תוכל לעלות על רכבת ולנסוע לבית של גוקצ'ה. זה היה מפתה אבל מסוכן מדי. עכשיו היו בעקבותיה רודפים — ברבים — והבעיה עם רכבות תחתיות היתה התזמון. ייתכן שהיא תצטרך לחכות על הרציף חמש או עשר דקות עד שהרכבת הבאה תגיע. אם הם יגיעו אליה לפני כן, הם עלולים לתפוס אותה או לעקוב אחריה לבית של גוקצ'ה.
המשטרה עדיין היתה המוצא האחרון, אבל האפשרויות האחרות שלה הלכו ואזלו. היא הביטה קדימה לעבר אחד הביתנים הכסופים אבל לא ראתה שם שוטר. מאחוריה, האיש באימונית צימצם את המרחק במהירות. הוא כנראה לא עישן. הוא רץ במהירות במורד הגבעה. בקרוב מאוד הוא יגיע אליה, כך שהיא תהיה חייבת לקפוץ מהחשמלית ולברוח. היא היתה כל כך מרוכזת בתוכנית הבריחה ולא שמה לב שבעצם היא חוזרת ישר לכיוון המנופח.
הוא טיפס על החלק האחורי של החשמלית והצטופף יחד איתה על המדרגה.
"שלום, אנני," הוא אמר במבטא שנשמע יווני, או שאולי אלבני.
כששמעה אותו אומר את שמה האמיתי, השם שלא השתמשה בו כבר שנים, חשה צמרמורת מטפסת במעלה גבה. איך הוא יודע מי היא?
"קלמנטיין שלחה אותי," הוא המשיך. "אני חבר שלה."
"אין מצב," אמרה אנני וניסתה להישמע אמיצה. "אמא שלי לא מסתובבת עם אנשי מערות."
האיש רכן אליה, פניו במרחק סנטימטרים ספורים משלה. "טוב, אנחנו לא בדיוק חברים, יותר עמיתים למקצוע. היא התנהגה לא יפה לאחרונה. ולכן אני צריך שאת תבואי איתי."
הוא הסריח מסיגריות, והריח עורר בה בחילה והיא נרתעה לאחור.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
