מודה ועוזבת, ירוחם

פרולוג:

אני יושבת בתוך החדר שלנו, על אחת ממיטות הנוער שצמודות לקירות המוכרים. החדר חשוך, רק מנורת לילה קטנה עם אור צהבהב חלש מאירה פינה אחת, נבלעת בצללים. אנחנו מדברות בשקט, כמעט בלחישות, כמו מפחדות שמשהו שביר יתנפץ אם נדבר חזק מדי.

נעה יושבת מולי, מכווצת בפינת המיטה שלה, מחבקת את הכרית חזק. יש לה מבט סקרן, כזה שמכיר אותי מספיק טוב, כדי לדעת שיש משהו מעבר לצחוק הקל שאני מנסה להדביק על עצמי. היא שואלת אותי, ״למה את תמיד שמחה?״

אני צוחקת לעצמי, צחוק קטן ומריר, ומחזיקה במבט שלה לרגע. ״אני לא שמחה בכלל,״ אני אומרת לה בשקט, ועוצרת רגע. מנסה לאסוף את המחשבות שלי, כשהקול של אבא שוב בוקע מהסלון. הוא צורח, הקול שלו מלא כעס, מטלטל את הדירה כמו גלים הפוגעים בסלעים. בכל פעם זה אותו הדבר, הכיסאות נגררים ברעש, הדלתות נטרקות, אבל אני ממשיכה. ״אני רוצה שהעולם יהיה ורוד... אבל כשאבא משתולל ככה… אני לא יכולה לחשוב על זה.״

אני מסתכלת עליה, מחכה שהיא תגיד משהו, אבל היא שותקת. אולי כי היא מבינה. אולי כי היא

חושבת שאני משוגעת, כמו שכולם בבית הספר חושבים.

אני לוקחת נשימה עמוקה, ממשיכה לדבר. אולי מנסה לשכנע את עצמי, ולא אותה. ״אז אני פשוט צוחקת על הדברים המצחיקים שקרו בבית ספר, מספרת על השטויות שדנה עשתה, או איך המורה נתקעה במגירה. כי אם אצחק על זה, אם אמציא לעצמי עולם אחר, לא אצטרך לחשוב על מה שקורה פה.״

אני מתרוממת קצת על המיטה שלי, מסתכלת על הצללים הארוכים על הקירות, ואז אומרת לה: ״את יודעת, אם אדמיין מספיק זמן שאני נסיכה... אולי אני אתעורר בבוקר ואהיה נסיכה.״ אני מחייכת ומנסה לשבור את המתח עם בדיחה טיפשית.

נעה צוחקת בלחש, מחניקה את הצחוק שלה, כדי שאבא לא ישמע מהסלון. הוא עדיין שם, ממלמל לעצמו משהו בכעס. שתינו יודעות מצוין שאסור לנו למשוך אלינו עכשיו תשומת לב.

נעה, אחותי הקטנה, תמיד נראית לי כזו עם השכל הישר. למרות שהיא צעירה ממני, אני מרגישה כאילו אני הקטנה והטיפשה מבין שתינו.

היא מחייכת אליי, אבל אז אומרת ברצינות, ״זה לא עובד ככה, שירה. אין טירות ונסיכות בירוחם.״

שירה:

אני יושבת על המיטה הצרה, מביטה החוצה דרך החלון בשמש שהחלה לשקוע באיטיות, צובעת את השמיים בגוונים של כתום, ורוד וסגול. גלים נשברים על החוף הרחוק. אור השקיעה חודר פנימה, מטשטש את קווי המתאר של החדר הקטן והמתקלף, והווילון הדק מתנופף קלות ברוח הערב.

אני מדליקה סיגריה, והעשן מסתחרר באוויר, מתמזג עם הזוהר הכתמתם שממלא את החדר. הוא נאנח. אני מסתובבת אליו, מושכת את הסדין שכיסה את ברכיי, ועוטפת את גופי העירום. הוא יושב בפינה, על הכיסא הישן ליד השידה, מביט בי במבט קר ומלא בוז.

"ביקשתי מישהי שלא מעשנת," הוא אומר בקול יבש. "תכבי את הסיגריה. זה מקום סגור, אני לא יכול לנשום את זה."

"אל תנשום." זה מה שאני רוצה לומר, אך עוצרת בעצמי. במקום זה אני שולחת בו מבט נוקשה, ומכבה את הסיגריה לתוך המאפרה שעל השידה באגרוף קפוץ. הכיבוי נשמע חד ודומם בתוך החדר הקטן.

אני מסתובבת אליו שוב, הפעם עם חיוך מזויף מתוח על שפתיי, ושואלת בקור: "נהנית?", "לא," הוא עונה, מתחיל להתלבש, אוסף את בגדיו המפוזרים על רצפת החדר, באור השקיעה ההולך ודועך. אני חוזרת על השם שלו בתוך הראש. אסף, אסף, אסף, פאקינג אפס.

הוא מטיח כמה שטרות על השולחן ויוצא בלי לומר מילה.

אני מציתה עוד סיגריה ועוקבת אחר השקיעה מהחלון. עולה בי תחושה של כובד.

"די, אין לי כוחות כבר," אני נאנחת לעצמי. "אני חייבת למצוא דרך אחרת להתפרנס."

העשן מסתחרר סביבי, ואני מנסה להיאחז בו כמו בשאריות של חלום, אבל הוא מתפוגג ונעלם, בדיוק כמו התקוות שלי.

העשן הזה, כל מה שנשאר מהסיגריה ומהערב הזה, הוא התזכורת החדה ביותר למה שהפכתי להיות. בכל פעם שאני מדליקה סיגריה, בכל פעם שאני מכסה את הגוף שלי בסדין הזה, אני מאבדת עוד חלק ממני. אני מרגישה את זה. הדמויות על השטרות על השולחן מביטות בי כמו כתב אשמה. כל שטר מסמל עוד רגע, שבו מכרתי חלק קטן מנשמתי, למישהו שלא באמת רואה אותי, או אכפת לו ממי שאני.

אני רוצה לצעוק. לצעוק על העולם, לצעוק על הגברים האלה שבאים והולכים, על עצמי שהסכמתי להיסחף למעגל הזה. איך הגעתי לפה? מתי הפסקתי להאמין שיש לי אפשרות אחרת? שמגיעה לי בכלל אפשרות כזאת?

אני חושבת על אסף הזה, על הבוז שהיה בעיניים שלו. הוא ראה בי רק חפץ, משהו שהוא שילם עליו, ולא יותר מזה. אבל האמת היא, שאולי הוא רק השתקפות של איך שאני רואה את עצמי עכשיו. חסרת ערך, שקופה, בלתי נראית. לא שייכת לעצמי. למי אני שייכת בכלל?

תמיד אמרו לי שיש בי כוח, שיש לי פוטנציאל. שדווקא לי יש, יותר מאחרות, ככה אמרו.

איפה כל זה עכשיו? אולי איבדתי אותו איפשהו בין כל הימים והלילות האלה, כשהתמודדתי עם המלחמות הקטנות של היום־יום.

אני צריכה לצאת מזה, אני יודעת. לא יכולה להמשיך ככה, כי בכל יום נוסף שלי כאן, אובדת עוד פיסה מהנשמה שלי.

"אני צריכה לצאת מפה דחוף," אני שומעת את עצמי אומרת בקול.

אבל מה האלטרנטיבה? איפה אמצא את הכיוון לדרך אחרת? אין לי תשובות. עוד סיגריה ביד, והחושך שכבר עלה בחלון מזכירים לי שגם היום הזה נגמר, כמו כל השאר.

אני מתקשרת ללירז, החברה הכי טובה שלי בעולם כולו, ומקווה שגם היא סיימה כבר עם הלקוח שלה. היא עונה לי רק אחרי כמה צלצולים, ואני שומעת דרך הקו שהיא בוכה.

״לירז?" אני נבהלת. "את בסדר? הוא פגע בך? את בחדר? אני באה אליך!"

אני קמה בזריזות, לובשת משהו בחטף ולא יורדת מהקו. היא ממשיכה לבכות בכי חרישי ושובר לב, ואני מאיצה את צעדיי לכיוון החדר שלה, במלון הדירות שבו אנו שוכרות יחד חדרים. במסדרונות אין קליטה טובה, אז אני מנתקת את השיחה ומתחילה לרוץ.

הלב שלי דופק בקצב. אני שומעת אותו. לחץ מתפשט לי בחזה. לירז אף פעם לא בוכה ככה. היא תמיד הייתה החזקה מבין שתינו, זו שמוצאת את הדרך להרים אותי כשאני נופלת. למרות שכשרק הכרנו אני הייתי זו שנתנה לה יד והרימה אותה. כביכול. הרי הבאתי אותה לכאן, קצת כדי להציל את עצמי בכלל.

לא רק ליבי הולם, אולי זו גם תחושת אשמה. ועכשיו, לשמוע אותה שבורה ככה... זה לא נשמע טוב.

המסדרון במלון הדירות נראה ארוך מתמיד, כל צעד מרגיש כאילו אני רצה במקום. מחשבות רצות לי בראש, מה הוא עשה לה? איך לא הייתי שם כדי להגן עליה? אני לא יכולה לאבד אותה. לא אותה.

אני מגיעה לדלת החדר שלה ונוקשת בבהלה. "לירז? זאת אני! תפתחי, בבקשה!" הלב שלי דופק כל כך חזק, עד שאני בקושי שומעת את הצלילים מסביב. אחרי רגע שנראה כמו נצח, אני נזכרת שיש לי את המפתח של חדרה בתוך המגן של הטלפון, ואני פותחת את הדלת בזהירות.

כשאני נכנסת, היא מכונסת על המיטה. פניה אדומות מבכי, השיער שלה פרוע, וידיה הקפוצות ממוללות את קצה הכרית. אני ניגשת אליה מיד, מתיישבת לידה, ועוטפת אותה בזרועותיי. "אני כאן, לירז. אני כאן. מה קרה? תספרי לי."

היא לא אומרת כלום, רק מחבקת אותי בחוזקה וממשיכה לבכות, והלב שלי נשבר.

זו שעת ערב מאוחרת, והחום של אוגוסט עוטף אותנו כמו שמיכה כבדה מדי. אני מנסה שוב לשאול, להבין מה קרה, אבל לירז שותקת. המבט שלה עדיין שבור, העיניים שלה אדומות ודומעות, ואני יודעת שאפילו זה - יותר ממה שהיא מוכנה לשתף כרגע. אני לא לוחצת עליה יותר.

"את רעבה?" אני שואלת ברוך, מנסה להכניס לתוך החדר תחושת נורמליות. היא מהנהנת בשקט. אני עוזרת לה לשטוף פנים, מקווה שמים הקרים ירגיעו את מה שעובר עליה, ולו רק לרגע. היא נראית קצת יותר טוב, אבל זה רחוק מלהיות מספיק.

כשאנחנו יוצאות מהחדר אל הטיילת, העולם ממשיך להסתובב סביבנו. אנשים זורמים מכל כיוון, צוחקים, מדברים. אני מרגישה שהם חיים בעולם אחר לגמרי. לא רואים אותנו, את השקט שלנו, את הכאב שבין המילים שלא נאמרות. אנחנו הולכות בין ההמון, כל אחת עם המחשבות שלה, אבל לפחות אנחנו יחד.

בעודנו הולכות בטיילת, מנסות להיטמע בין האנשים ולשכוח לרגע את מה שהיה, אני קולטת דמות מוכרת מתקרבת לעברנו. דניאל.

הלב שלי צונח. אני מרגישה איך הגוף של לירז מתקשח לצידי. הוא לא היה אמור להיות כאן. מה הוא עושה פה בכלל?

"לירז," הוא אומר, הקול שלו רועד. "חיפשתי אותך בכל מקום."

אני רואה את הכאב בעיניים שלו, את התסכול. הוא לא מבין למה היא לא עונה לו, למה היא דוחפת אותו החוצה. אבל אני יודעת בדיוק למה... לירז לא יודעת איך לעזוב את המקום שבו היא תקועה. גם היא מפחדת לעזוב את העולם שהיא מכירה. אבל הוא לא רואה את זה. זה הרי לא העולם שלו, אין לו שום דרך להבין.

"תני לי רק הזדמנות להסביר," קולו כמעט מתנצל. "אני לא יכול לראות אותך ככה. כבר ביקשתי ממך. אני מתחנן. תעזבי את זה. תבואי לגור איתי. אני רוצה לעזור לך." העיניים של לירז מלאות דמעות שוב, אבל הפעם זה לא אותו בכי חרישי שבור ופגוע. זה בכי אחר, והפעם הוא רק בינה לבין עצמה.

אני רואה איך היא נקרעת מבפנים. הלוואי שהייתה יכולה סתם כך להסכים, והמחשבה הזאת כואבת מדי. היא רוצה לצעוק עליו שיפסיק, שהיא לא יכולה פשוט לעזוב, שזה לא עובד ככה. אבל היא לא מוציאה מילה.

אני עומדת לצידה ושותקת. רק מסתכלת עליהם, על לירז ועל דניאל, ויודעת שזה רגע שלהם ושלהם בלבד. היא צריכה להחליט, והוא צריך לשמוע את התשובה.

אני לא יכולה לעמוד כאן ולהפריע להם, למרות שהלב שלי מתכווץ רק מהמחשבה להישאר לבד. שוב לבד.

אני פונה ללכת, מסמנת שאני הולכת לחפש אוכל, רק כדי לתת להם קצת מרחב. מנסה להיות יעילה, אבל משהו בי נשבר. אני רוצה שללירז יהיה טוב, באמת רוצה.

מגיע לה מישהו כמו דניאל, מישהו שמנסה להציל אותה מהמקום שבו היא תקועה.

אבל אני? מה איתי?

אני לא יכולה להישאר לבד בזה, שוב להיות זו שנשארת מאחור. אני לבד מאז שאני זוכרת את עצמי. גם כשהיו סביבי אנשים הייתי לבד. בכל פעם שהעזתי להאמין שאולי סוף סוף זה ישתנה, גיליתי את אותו מעגל אכזרי ששואב אותי פנימה.

הצעד שלי כבד יותר עם כל מחשבה, והמרחק בינינו הולך וגדל.

אבל בפנים אני לא יכולה להשתחרר מהתקווה הזו, שמה שקורה עם לירז ודניאל יקרה גם לי. אולי גם לי מגיע סוף שמח? ומישהו שיאהב אותי עד כאב, עד שאולי אני לא אמשיך להיות לבד?

אני מתיישבת ליד שולחן בבית קפה פינתי, מזמינה משהו קטן, מנסה להתרכז באוכל ולשכוח מכל מה שקרה הרגע. אבל אז, בדיוק כשאני חושבת שהצלחתי לקחת נשימה, הטלפון מצלצל. מבט חטוף למסך, והלב שלי קופץ.

נדב - שנה שלא שמעתי ממנו, וזה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו.

נעה התדרדרה לאט, היה קשה להבחין בזה. בהתחלה, היא הייתה בטוחה שנדב הוא כל מה שהיא חיפשה, הגבר החזק שיציל אותה מכל הספקות והכאבים שהיו לה. כשהם היו יחד, היא פרחה. נראה היה שסוף סוף מצאה מישהו שיגרום לה להרגיש שלמה. הם היו אמורים להתחתן ולחיות באושר כמו באגדות.

אבל האגדה התפרקה כל כך מהר, והמציאות הייתה רחוקה ממה שהיא דמיינה.

לאט לאט, ראיתי את האור נכבה בעיניים שלה. היא הפסיקה לחייך. הפסיקה לצחוק. כשהיא דיברה על נדב, הקול שלה השתנה, כאילו היא נלחמת בתוכה להאמין שהוא עדיין אותו אדם שהיא התאהבה בו. היא ניסתה להסתיר את הכאב, לשכנע את עצמה ואת כולנו שהכול בסדר. אבל לא הייתי צריכה לשמוע את המילים. ראיתי את זה בעיניים שלה, את התסכול, את חוסר האונים.

היא הייתה זקוקה לו כל כך, שיראה אותה, שיהיה סבלני לפחדים שלה. ציפתה ממנו שיהיה שם בשבילה, כמו שדמיינה איך זוגיות יכולה להיראות. כזו שלא ראינו בבית שלנו אף פעם, אבל האמנו שקיימת. אבל הוא היה נעלם. בורח מהקושי, מתכנס לתוך עצמו, או יוצא מהבית לשעות, דווקא כשהייתה זקוקה למשענת. לחבל הצלה.

היא חשבה שהצליחה לנצח את ההיסטוריה החבולה שלנו, אבל נוכחה שבצורה מאוד אחרת מאמא שלנו, גם היא מוצאת את עצמה "ביחד," אבל לגמרי לבד. כשהוא היה בורח ממנה ברגעי השבר שלה, מכונס וזעוף, הוא גרם לה להרגיש שהיא לא מספיק טובה. כאילו היא תמיד טועה וחלשה - "למה היא לא מצליחה להתגבר על עצמה ופשוט להיות בסדר? כמו כולן?" זה מה שהשתמע בתגובותיו הקרות, חסרות המילים.

והיא? היא התחילה להאמין לזה. היא התחילה להאמין שהיא הבעיה, שכל הטעויות היו שלה. עד שלבסוף, היא נשברה. כל התקוות והחלומות שלה נמחקו אט־אט, עד שלא נשאר ממנה כלום. רק צל של מה שהיא הייתה פעם.

הסגרים של הקורונה דרדרו את המצב - בזמן שכולם הסתגרו בבתים, היא רק חיפשה לברוח.

אני זוכרת בחדות רבה את היום שבו היא ויתרה על החיים, כאילו זה היה אתמול. היא לא השאירה מכתב שיסביר למה, אבל אני יודעת.

נעה לא יכלה יותר. היא הייתה כל כך אומללה, כל כך שבורה, עד שהיא לא ראתה דרך החוצה.

מאז שהיינו קטנות, הבנתי שמשהו לא בסדר אצלנו בבית. אבא שלנו היה אדם קשה, עם יד כבדה ולב מלא בזעם. הוא תמיד ידע להעמיד פנים כלפי חוץ שהוא אבא ובעל למופת, אבל בבית, מאחורי הדלתות הסגורות לא היה דרוש הרבה כדי להצית אותו, כל מילה לא במקום, כל תנועה קטנה, והוא היה מתפוצץ. מכות היו חלק מהשגרה שלנו, חיינו בפחד תמידי.

ואמא? אמא הייתה שותקת. תמיד שתקה. היא לא עזבה אותו, למרות שהיא יכלה. אני יודעת שהיו לה אפשרויות. אבל היא הייתה אישה חלשה, שבורה, בדיוק כמו נעה בסוף ימיה.

היא פחדה.

תמיד אמרה שיהיה יותר גרוע אם נלך, שנחיה ברחוב, ולא יהיה לנו כלום. כל השנים האלה היא נשארה, עד הלילה שבו הוא באמת איבד את זה. זה היה הלילה שבו הכול השתנה.

נעה ואני ישבנו בחדר, משחקות בשקט, מנסות לא לעורר תשומת לב. הצעקות הגיעו מהסלון, כמו תמיד, אבל הפעם היה בהן משהו שונה. משהו אפל יותר. נורא יותר.

אמא לא הייתה אותה אמא שקטה ומרוסקת שהתרגלנו אליה. הפעם היא ניסתה להתנגד. אני זוכרת איך הפסקנו לשחק, מחזיקות את הנשימה, מסתכלות אחת לשנייה בעיניים מבוהלות ומנסות להבין מה קורה מעבר לדלת הסגורה.

פתאום הקול התמלא בזעם אחר. הייתה בו אכזריות קרה. כזו שידענו שהוא מסוגל לה, אבל אף פעם לא דמיינו שנשמע. "אני אאנוס אותך מול הבנות שלך אם לא תשתקי," הוא אמר בטון קר ואפל.

המילים האלו ננעצו לי בראש כמו סכין.

זה לא היה סתם איום. זה היה משהו רע הרבה יותר ממה שהכרנו עד אז. אני זוכרת איך נעה התכווצה מולי, עיניה פעורות באימה. אף אחת מאיתנו לא ידעה מה לעשות. רציתי לרוץ לאמא, להסתיר אותה, להגן עליה. אבל הייתי ילדה בעצמי. וכמו תמיד, היינו לכודות. לא היה לנו לאן לברוח. לא היה אף אחד שיבוא להציל אותנו.

אמא ניסתה להיאבק, להגן על עצמה ועלינו, אבל היא הייתה שבורה מדי. תשושה משנים של התעללות. הרגע הזה נחרט לי בזיכרון לנצח.

המבט הזה של נעה. היא כבר הבינה שהעולם שלנו נשבר לחלוטין ואני הבנתי שאם הוא יכול לאיים ככה, הוא יכול גם לעשות את זה. זה היה הרגע שבו אמא סוף סוף עזבה אותו. אבל אנחנו כבר הפנמנו היטב את מודל הזוגיות הנורא הזה.

הנזק כבר נעשה.

נעה גדלה עם ההבנה הזאת, עם הידיעה שאהבה תמיד באה עם כאב. ושתמיד יש בסביבה גבר חזק שמחכה לרמוס אותך, אם רק תיתני לו את ההזדמנות.

כשהיא פגשה את נדב, היא חשבה שמצאה משהו אחר. מישהו שיציל אותה מהעבר.

אבל בסוף, היא נפלה לאותו מקום של כאב ובדידות, בדיוק כמו אמא.

כשאני חושבת על זה, אני מתחילה להבין שהמעגל הזה של שתלטנות ואשמה לא התחיל בנו, ואולי הוא גם לא ייגמר בנו. הוא עובר מדור לדור, כמו כישוף אפל שאף אחד לא יצליח לשבור. אבא שלנו היה גבר מכה, אלים, שתלטן. כל השנים ראיתי את אמא שלנו סובלת בשקט, בלי לדעת איך להילחם בחזרה. היא הייתה חלשה ומפוחדת מדי.

ונעה... נעה חיה באותו מעגל. בו הגבר תמיד צודק, והיא תמיד אשמה. נדב היה אמור להיות ההפך, אבל בסופו של דבר, היה בדיוק אותו הדבר.

ויש אותי, שירה.

כשאני מסתכלת על עצמי עכשיו, אני רואה איך אני שילוב של כל זה. מצד אחד, אני בדיוק כמו אמא, אישה חלשה שמוכרת את הגוף שלה, ואת הנפש שלה לכל מי שמוכן לשלם. כל יום אני עושה את זה מחדש, כאילו סגרתי עסקה נוראית עם השטן. כאילו זה כל מה שאני שווה.

אבל מצד שני, יש בי כעס. כזה שלא עוזב אותי לרגע. אני לא אמא שלי. אני לא יודעת להישאר בשקט. אני כועסת על כל העולם, על כל מי שפגע בי, על כל מה שהביא אותי לכאן. אני מסתובבת עם הכעס הזה כמו משקולת כבדה שאני סוחבת על הגב, ועם כל יום שעובר אני מרגישה את הכובד הזה הולך ומתגבר.

אני רותחת מבפנים.

אני יודעת שזה לא בריא, שבעצם גם אני בתוך אותו מעגל. אני גם הקורבן וגם התוקפת, חלשה מול מי שמשתמש בי, אבל כל כך חזקה מול כל השאר. כל הזמן כועסת. כל הזמן מחפשת להחזיר לעולם על מה שהוא עשה לי.

אולי בגלל זה אני לא יכולה לסלוח. לא לאמא שלי, לא לאבא שלי, לא לנעה, ובטח שלא לעצמי. אולי אני הנקודה שבה כל זה מגיע לשיא, הפחד, הכאב והזעם שנצברו בכל הדורות הקודמים, מתנקזים כולם בי.

אבל איפה זה משאיר אותי?

כמו אמא? שאיבדה את עצמה במלחמה שנגמרה מזמן, אבל השאירה יותר מדי חתיכות מעצמה מאחור? או כמו נעה? שלקחה איתה את כל הכאב הזה עד שלא יכלה לשאת אותו יותר?

זמזום הטלפון הבלתי פוסק מעיר אותי מהמחשבות הכבדות, ומושך אותי בכוח חזרה אל המציאות הארורה שבה אני חיה.

הכאב החד בנרתיק מזכיר לי את הצהריים עם עוד לקוח, גורם לי לנוע מעט בכיסא. אני אפילו לא טורחת לזכור את שמותיהם, אבל הכאב הפיזי נשאר, תזכורת קטנה לכך שהגוף שלי, הוא לא באמת שלי יותר.

אני מביטה בצג הטלפון. זה שוב נדב.

הוא לא מוותר, הבן אלף הזה. כאילו לא די בכך שהוא הרס לי את החיים פעם אחת, הוא חייב להמשיך להופיע ברגעים שבהם אני הכי שברירית.

הוא יכול היה להציל אותה, והוא לא. הוא יכול היה לשמור עליה מעצמה, אבל כנראה שהיא לא מספיק הייתה חשובה לו. המפגש עם עוד לקוח רנדומלי אולי נגמר, אבל נדב, כמו רוח רפאים, ממשיך להופיע שוב ושוב בחיי. מזכיר לי כל פעם מחדש את אחותי שאיבדתי, ואותו, שלא הגן עליה מהעבר.

אני מרגישה את הכעס בתוכי עולה, כמו גלים שמאיימים להטביע אותי. האצבע שלי שוב מרחפת מעל המסך. למה הוא לא עוזב אותי? למה אני לא מצליחה לברוח ממנו? אני נושמת עמוק, אוספת את כל הכוחות שלי, ועונה לשיחה.

רגע של שקט עובר בצד השני, ואז אני שומעת את הקול הזה שאני כל כך שונאת.

הוא נשמע כמעט רגוע, כאילו כל מה שקרה בינו לבין נעה לא באמת קרה. כאילו הוא לא השאיר חותם של כאב בנשמה שלי. "יש לי חבילה של דברים של נעה," הוא אומר, קולו קר וענייני, כאילו זה בסדר שהוא מתקשר, כאילו זה לגיטימי שהוא עדיין חלק מחיי. "חשבתי שתרצי לקבל אותם."

השם שלה חודר כמו סכין, ופוצע אותי מחדש.

נעה.

אחותי הקטנה, שנפלה קורבן לאהבה ולחיים, ולבסוף נגמרה בטרגדיה. הדברים שלה? מה כבר נשאר ממנה? למה הוא חושב שאני ארצה ממנו משהו שקשור לנעה? אני מרגישה את הגוש הזה בגרון, את הדמעות שמנסות לפרוץ החוצה, אבל אני בולעת אותן חזרה.

אני שותקת לרגע.

המוח שלי מתרוצץ בין כעס מעוור לכאב חד. למה עכשיו? למה דווקא הוא צריך להיות זה שמזכיר לי אותה? כאילו הוא לא אשם מספיק במה שקרה לה... "אני לא צריכה ממך כלום," אני אומרת בקול יבש, משתדלת להחזיק את הזעם שלא יתפרץ. "אבל תשאיר לי את הדברים בקבלה של מלון הדירות שבו אני שוהה. אתה יודע את הכתובת," אני אומרת לו במהירות, כמעט בלי לחשוב.

אני לא רוצה לשמוע ממנו עוד מילה אז לפני שהוא מספיק לענות, אני מנתקת. הלב שלי דופק במהירות, וכל הגוף שלי רועד. אני לא יכולה לתת לו להיכנס שוב לחיים שלי. לא יכולה להתמודד עם הזיכרונות האלה עכשיו. אבל אני גם לא יכולה להתעלם מהדברים של נעה. אני לא יודעת מה הוא ישאיר שם, אבל הידיעה שמשהו ממנה עדיין קיים, מחכה לי, היא הבטחה חדשה. אני מסתכלת על הטלפון נרעשת, כאילו הוא יכול לשרוף לי חור ביד. אבל לפחות השיחה נגמרה.