מסרים ומדריך לחיים מתוך עיני מגילת אסתר

מבוא

דברי התורה מחברים את העולמות העליונים והתחתונים יחד: עם ישראל למטה והמלאכים למעלה. בנוגע למלאכים נאמר (תהילים קד) ״עושה מלאכיו רוחות״. בעולמות העליונים הם רוחניים, וכאשר הם יורדים לעולם התחתון הם מתלבשים בלבושי העולם הזה. לולא היו מתלבשים כך לא היו יכולים להתקיים, כי העולם לא היה יכול לשאת אותם מרוב קדושתם. ואם כך הוא לגבי מלאכים, על אחת כמה וכמה לגבי התורה, שממנה נבראו העולם והמלאכים.

לבושי התורה הם הסיפורים, והם יותר מאשר התורה עצמה, כפי שכתב רבי שם טוב בפירושו על מורה נבוכים: ״דע אתה המעיין, כי כל מה שייראה במראה הנבואה הוא משל לדבר אחר. ואין לחשוב שהוא משל בלבד, ואין לחשוב שאינו משל כלל, אלא יש להבין שהוא שניהם יחד".

הוא מקשר זאת לדברי דוד המלך בתהילים קיט: "גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך".

גם בסיפור של מגילת אסתר, שחכמים אמרו עליה שנכתבה ברוח הקודש כמו שאר ספרי התנ״ך, ישנם לקחים ומשמעויות עמוקים, שיש להם גם צד גלוי וגם צד נסתר. כתוב במגילת אסתר ״קיימו וקיבלו היהודים״ – הם קיימו את מה שכבר קיבלו. כאשר משה קיבל את התורה בהר סיני, הוא קיבל אותה במלואה, עבור עם ישראל כולו, בכל דור ודור. לכן, בימי אסתר, יכלו היהודים לקיים ולקבל מה שכבר התקבל על ידי משה רבנו.

לא ייתכן שכל האירועים המוזכרים מתחילת הספר, כמו משתה אחשוורוש, זכר מלכותו, זכר המן, זרש ובניהם, קרו במקרה. הם נועדו לתאר את האירוע ולהגדיל את הנס. ודאי שסיפורים אלו הם לבושים, כמו שאר סיפורי התורה.

רבי משה איסרליש, הרמ״א, נודע בעיקר בזכות פירושו לשולחן ערוך, חיבורו ההלכתי של רבי יוסף קארו. הרמ״א כתב הגהות לשולחן ערוך (הידועות בכינוי ״המפה״), ששילבו את מנהגי ופסקי האשכנזים בתוך הטקסט הספרדי של רבי יוסף קארו. עבודה זו הפכה את השולחן ערוך לחיבור הלכתי המקובל על יהודי כל התפוצות. אביו של הרמ״א, רבי ישראל איסרליש, היה מנהיג הקהילה היהודית בקרקוב. הרמ״א עצמו מונה לרבה של קרקוב ולראש הישיבה בגיל צעיר. הוא הוגלה מהעיר בשנת שט״ז (1556) בגלל מגפת הדבר השחור. הוא ומשפחתו נמלטו לעיירה שידלוב, שסבלה ממחסור במזון, במים ובעצי הסקה. בימי שבתם שם, לא היו יכולים לחגוג את פורים בשמחה ובמשתה כפי שהורגלו.

הרמ״א החליט להתרכז בלימודו ולתת לחוכמתו להנחות אותו, כפי שנאמר (תהילים יט): ״פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב״. הוא שקע בלימוד מגילת אסתר, חקר את האלגוריות שבה ופירש כל מילה. הוא בדק אותה ככל שיכול, מצא עונג בסיפור והכיר בחוכמה הנסתרת שבו. הוא גילה דרך של אור במילות מגילת אסתר, המשקפות את חיי האדם, אהבה ויחסים מלידה ועד מוות, וכתב את תובנותיו בחיבור שזכה לכינוי ״מחיר יין״, שאותו שלח לאביו כמשלוח מנות באותה שנה. הספר מבוסס על דברי חז"ל, על היגיון ועל יסודות חוכמת התורה האמיתית.

למדתי את הספר וניסיתי לזקק את המסרים הנפלאים שבו. סידרתי אותו בשני חלקים: הראשון הוא אוסף המסרים כשלעצמם, כך שהקורא יוכל לקבל סקירה כללית על הנמשל במגילת אסתר. בחלק השני מופיעים פסוקי המגילה בזה אחר זה, מלווים במסר הנלמד מהם לפי ראיית הרמ״א זצ״ל. חלק זה יכול לשמש גם בפורים, לחדד את תודעת השומע בעת קריאת המגילה בבית הכנסת.

פרק א

ויהי בימי אחשוורוש

סיפורו של אחשוורוש, שהוא משל למסע האדם מלידתו ועד שובו לעפר, מתחיל במילים ״ויהי בימי״. חז״ל מלמדים שכל מקום שנאמר בו ״ויהי בימי״ – משמעו ימי צער. הדבר משקף את המאבק הפנימי והאתגרים של קיום אנושי, ומסמל את התובנה ש״טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא״, היה עדיף לאדם שלא להיוולד מאשר להתמודד עם ניסיונות החיים. על כן, החיים הם ימי צער. עם זאת, כמובן, כל דבר בעולם נעשה לתכלית מסוימת. מטרת הולדת האדם היא לקיים את רצון ה׳, מה שמאפשר לנשמתו להגיע גבוה יותר לאחר שהיא חוזרת לעולמה הרוחני.

אדם הוא שילוב של ״חומר״ ו״צורה״. בשפת החכמים זה מכונה לעיתים ״זכר״ ו״נקבה״, מה שמתאים לדברי שלמה המלך בספר משלי, המשווה את ״האישה הזרה״ ל״אישה החכמה״. גם אפלטון כינה את הצורה ״זכר״ ואת החומר ״נקבה״. באופן דומה, ציינו חכמינו שכל מה שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא, כולל הלווייתן, נברא זכר ונקבה, מה שמסמל את האיחוד בין חומר לצורה.

בסיפור זה, המלך אחשוורוש מייצג את הצורה, והמלכה ושתי מייצגת את החומר, האישה הזרה. המלך אחשוורוש נקרא על שם צורתו, שמסמלת שלמות ושליטה: הוא מכונה ״אחשוורוש״ כי הוא גם ״אח״, שמציין קרבה, וגם ״ראש״, שמציין מנהיגות. מונח זה מרמז שהצורה אמורה להתאחד עם החומר, כפי שאחים נוטים להתחבר באופן טבעי.

שלטון אחשוורוש

חז״ל הסבירו שאחשוורוש מלך ״מעצמו״, כלומר הוא לא נולד למלוכה, מה שמסמל את היכולת של האדם להשיג גדוּלה דרך רצון חופשי ובחירה אישית. יכולת זו מאפשרת לאדם לבחור: להתעלות ולהיות מלאכי או להישאר אדם בשר ודם. זהו הפוטנציאל הכפול שטמון בכל אדם.

מלכותו של אחשוורוש מהודו ועד כוש מסמלת גם את כלל מסע החיים של האדם, מההתחלה התמימה של החיים, המלאה בתקווה ובהבטחה (הודו), ועד הסוף הבלתי נמנע – המוות והחושך (כוש). המסע כולל את המאבקים והבחירות שמגדירים את דרכו של האדם.

ימי שגשוג ופיתוי

בימי שלטון אחשוורוש, הוא ערך משתה גדול לכל שריו ועבדיו – סמל לפיתוי התענוגות הארציים. משתה זה מייצג את ההסתפקות בתאוות גופניות לצד הזנחה של הצמיחה הרוחנית. האישים השונים במשתה מסמלים חלקים שונים בגוף האדם, שלכל אחד מהם יש רצונות וצרכים משלו, וממחישים את המאבק הפנימי בין החומר לרוח.

הפגנת העושר והפאר מצד אחשוורוש היא גם משל לגאווה האנושית ולאשליית העצמאות. המגילה מספרת על 180 ימים של משתה, המסמלים תקופה של התענגות יתר, ואחריהם שבעה ימים נוספים של חגיגה. תקופה זו של שבעה ימים מייצגת את השלמת מחזור החיים המלא, שבו על האדם לבחון את מעשיו ולשאוף לשוב לדרך הישר.

נפילתה של ושתי

ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין, הוא ציווה על ושתי להופיע בפניו ולהציג את יופייה בפני הקהל. סירובה של ושתי לבקשת המלך מסמל את ההתנגדות של החומר להיכנע לצורה, למהות הרוחנית של האדם. סירוב זה הוביל לנפילתה של ושתי, המסמלת את חוסר התוחלת שבהיצמדות לתאוות חומריות.

זעמו של המלך וציוויו להגלות את ושתי ממחישים את ההשלכות של שליטת התאוות החומריות על חייו של אדם. גדולה והגשמה אמיתיות באות משאיפה אל העצמי הגבוה, המסומלת על ידי חיפושו של המלך אחרי מלכה חדשה שמגלמת חוכמה ומעלה.

תובנות רוחניות מפרק א

הסיפור של אחשוורוש וושתי מציע תובנות רוחניות עמוקות. הוא מדגיש את החשיבות של התגברות על פיתויים חומריים והתמקדות בצמיחה רוחנית, ומעודד אנשים להרהר בבחירות חייהם, להבין את טבעם החולף של תענוגות חומריים ולשאוף למטרה גבוהה יותר.

בכל שלב של החיים, מהנעורים (הודו) ועד הזקנה (כוש), האדם מתמודד עם אתגרים רוחניים. המפתח להתגברות על אתגרים אלה טמון בהכרה בעליונות של הצורה על פני החומר, של הרוחני על פני הפיזי. על ידי כך יכול האדם להגיע לתכלית האמיתית ולהשאיר מורשת נצחית של חוכמה ומעלה.