ברית הוורדים

פעם

1471
מלחמת השושנים

פניו של המלך אֶדוּאַרְד היו מרובבים בבוץ ובדם כשהאישה הופיעה בקו העצים. חרבו הייתה תלויה ברפיון לצידו, לרגע בודד בזמן, ואז הוא נפל על ברכיו.

היו שמועות על מעורבות של האחרים במלחמה עוד מהרגע הראשון שבו חרב נתקעה בבטנו של אביר דגל בן מרכז אנגליה, אבל קל להיתפס להכחשה. הרי היו ודאי הסברים מתקבלים על הדעת לשינויים הפתאומיים במזג האוויר או לעדרי הכבשים שנמצאו כרותי ראשים ופשוטי עורות. אבל מי שסבתותיהם לימדו אותם שאסור להיכנס ליער בלי ענף צינית בכיס, הם ידעו. הם ידעו זה חודשים, זה עשורים, זה דורות.

כפי שהאלים התערבו בענייניהם של בני האדם במלחמת טרויה, כך האחרים שיחקו בסכסוכים בין בני התמותה להנאתם.

כך קראו להם אז. האחרים.

בני לַנְקַסְטֶר מכאן ובני יוֹרְק מכאן האמינו כי הם היורשים הלגיטימיים של שושלת פְּלַנְטֶגֶ'נֶט. אבל בארץ אחת לא יכולים לשלוט שני מלכים, וכיוון שאף אחד משני הצדדים לא מוכן היה להכיר בזכותו העדיפה של האחר על הכס, הונפו דגלים והושחזו להבים.

המלחמה הייתה אכזרית, כמו המלחמות כולן, חסרת תוחלת ועקובה מדם. בשנה הראשונה הדם הציף את אדמת אנגליה. אבל המלחמה לא הסתיימה. כמו הלמות התופים שהובילה איכרים לטבח, היא המשיכה לצעוד.

רק בקרב בַּרְנֶט הייתה תפנית של ממש. כל ילד באי מכיר את הסיפור. הוא חקוק בשיש מחוץ לארמון בַּקִינְגְהֵאם, ניצב בגאון למקרא עיני כול. סיפורו של היום שבו הצילה המלכה מוֹרְיֶין את אנגליה כולה.

מעשה שהיה כך היה.

שדה הקרב בער, ואדוארד היה נואש.

האם ריח הייאוש או הדם הוא שהזעיק אותה? הדעות חלוקות, אבל העיקר שהגיעה.

אומרים ששדה הקרב כולו דמם כשהיא יצאה אל המולת המלחמה. שמלה לבנה כעצם ודקה כקורים ריחפה אחריה, תפסה את העלים ומשכה אותם כשובל אחריה. היו לה שיער בצבע שוהם ועיניים שחורות עוד יותר ממנו. עורה היה חיוור כשל רוח רפאים, ויופיים של תווי פניה החדים כאילו סטר לצופים בה. היו בחיילים כאלה שהתקפלו והקיאו, כיוון שלא היו מסוגלים לעמוד במראה.

היא הלכה בשדה הקרב בנעליים קלות, לאט, כאילו ידעה שכולם יחכו לה.

אדוארד צנח על ברכיו לפניה.

״עמוד,״ היא ציוותה, והוא ציית. ״באתי להושיט עזרה.״

דמעות ציירו פסים בלכלוך על פניו כשהנהן בהכרת תודה אילמת ועמוקה.

היא רכנה לעברו, צדודיתה המושלמת הצטיירה בצללית על רקע העשן האפור של שדה הקרב, ולחשה באוזנו.

השיחה לא הייתה ארוכה; היא הציעה את שהציעה, והוא נענה ברצון. ואז שלפה פגיון מחגורתה ויצרה חתך בכף ידו. העִסקה נכרתה.

מעברה האחר של קרחת היער צנח הֶנְרִי השישי ומת.

לבריטניה היה מלך חדש, בלא ספק. אדוארד הרביעי.

בני לנקסטר חזרו אל ביתם, ובמחנה יורק בערו הלפידים כל הלילה בחגיגות הניצחון הסוערות.

אבל האישה המשונה לא צפתה בכך. היא כבר הייתה בדרך, בכרכרה שנמשכה בידי סוסים לבנים כשלג. צריך היה לתכנן הכתרה, ולא היה זמן מיותר.

עשרים וארבע שעות ודקה אחת אחר כך, גם אדוארד הרביעי מת. הוא עצם את עיניו וצנח לקרקע, כאילו נחתך חוט.

היא הבטיחה לאדוארד שיהיה מלך, אבל לא ציינה לכמה זמן.

וכך תפסה המלכה מוריין מן האחרים את הכס בארמון אֶלְתָ'ם, על פניה חיוך שלֵו ועל ראשה כתר.

כל מי שהרים יד או חרב נגדה מצא עצמו פתאום משותק, כאילו המעשה עצמו אסור.

המלחמה הסתיימה, ולבריטניה הייתה מלכה חדשה. בת אלמוות. שאין להמרות את פיה. ואין לעמוד בפניה.

 

עכשיו

פרק ראשון
לונדון, פברואר 1848

לִידיָה נעדרת זה שמונה ימים ואני מתחילה לחשוש שהורינו יתעוררו בבוקר ויגלו שגם מיטתי ריקה.

רעש בסמטה אפלה לשמאלי מקפיץ אותי, אבל זה רק עכברוש שמכרסם בערֵמת זבל.

שוטטתי קילומטרים בעיר כשאני רועדת, מתעלמת מקריאות מטרידות ועוברת מעל קבצנים מתים למחצה. בדרך כלל הוריי אומרים לא לשים לב אליהם, שהייתה להם הזדמנות שווה לכרות עסקה עם המלכה כמו לנו ולכל השאר, אבל הלילה קשה יותר להתעלם מהם.

חירותי בדרך כלל מוגבלת לטיולים בפארק, שלובת זרוע עם מָאמָא, או חוסה בביטחון בין כותלי הקטיפה של הכרכרה המשפחתית. את מה שחסר לי בניסיון אני משלימה בביטחון עצמי. הביטחון העצמי הזה קלוש בהרבה עכשיו, כשאני אבודה וקפואה עד לשד עצמותיי.

חשבתי שיהיה בטוח יותר להישאר בדרכים הראשיות במקום להסתכן לבדי בהַייד פארק השחור כדיו, אבל כעבור פנייה שגויה אחת ברחוב צדדי מתעקל, איבדתי את דרכי לחלוטין. אפילו הבהוב מנורות הגז קלוש. אוויר פברואר הקפוא סמיך מאבק פחם, החוסם את מעט האור שהלהבות מפיצות. אני מסיטה לאחור את ברדס הגלימה שלי ומטה ראש לשמיים בניסיון להבין היכן אני נמצאת. קַסְיופֵּיאה צריכה להיות בצפון, אבל נצנוץ הכוכבים קלוש מכדי שאוכל להיות בטוחה. דמעה סוררת זולגת מזווית עיני לחלל האוזן.

אני מחפשת בחדרה של לידיה כבר ימים, מתפללת לשווא לרמז שיאיר את היעלמותה הפתאומית. נדמה שהיא התפוגגה כאד, אבל אני מסרבת לקבל את העובדה.

הלילה, אחרי שמאמא, פּאפּא ועובדינו המעטים פרשו למיטותיהם, התעטפתי בגלימה, כרכתי סביבי את הצעיף העבה ביותר של פאפא ויצאתי אל הלילה.

אולי הייתי אמיצה, כמו האבירים בסיפורים שלידיה ואני קראנו בילדותנו, אצילית ומוּנעת בכוח האהבה, או שאולי רק רציתי להרגיש משהו אחר מעבר לאימה מטריפת הדעת שהרגשתי מאז שאחותי נעלמה.

המשטרה אומרת שהיא ברחה להינשא או מתה, אבל אני לא מאמינה להם. היא הייתה מספרת לי אילו הייתה מתכננת לברוח, והייתי מסוגלת להרגיש אם הייתה מתה. אין יקום אפשרי שבו ליבה של אחותי יפסיק לפעום ואני אמשיך לחיות מבלי להשתנות.

נשימתי נפלטת בתימורות הבל כשאני חוצה סמטה נוספת. אני נאנחת בהקלה כשאני מזהה סוף־סוף איפה אני.

שערי ארמון קֶנְזִינגטוֹן נישאים, פעורים, לא רחוק ממני, צללים כהים של משמר המלכה לצידם.

אני מעבירה אצבע על פניה הקרירים של השרשרת השקועה עמוק בכיס הגלימה שלי כמו קמע. אהיה חייבת להיות חכמה, להקיף שוב את הייד פארק ואולי להתגנב מהכניסה האחורית. אני לא צריכה להתקרב לארמון יותר מדי, רק ליער העצים המקיפים אותו. כפות רגליי משותקות בתוך המגפיים, אבל אני חייבת להמשיך ללכת, כדי שלא איראה חשודה בעיני השומרים הגלויים עכשיו.

כאשר לידיה ואני היינו קטנות ומשפחתנו החזיקה עדיין בבית הכפר באוֹקְהָאם, בילינו בימי הקיץ ביער, תפסנו צפרדעים או בנינו בתים קטנים מעלים בשביל הברווזונים. רגלינו היו שרוטות כהוגן, זרדים הסתבכו בשערנו הפרוע, והיינו נכנסות לבית רק כאשר הירח היה זורח והעטלפים היו יוצאים. היינו נכנסות מהמטבח כדי להתחמק מגערותיה של מאמא, ושם הייתה מטפלת בנו טבחית זקנה ומפנקת במיוחד בשם גברת אוֹסְבּוֹרן. גברת אוסבורן הייתה האדם המבוגר ביותר שהכרנו מימינו, וכאשר חבשה את רגלינו והגניבה לנו קרחוני לימון, היא הייתה מספרת לנו סיפורים. אהבנו יותר מכול את הסיפורים על האחרים.

היא הקריאה לנו מספר ישן שהיה עטוף בבד מתפורר בצבע ירוק־מרווה ופינותיו מעוכות. נשביתי במיוחד בקסמה של דלת הפֵיות. לפי הסיפורים, אפשר לשכנע את האחרים לפתוח את הדלת בין העולמות שלנו, החבויה בדרך כלל בעצים עתיקים ומסוקסים, עבור בני אנוש חכמים המשאירים על הסף עצמים שחשיבותם רבה.

התחננתי בפני לידיה שתנסה לעשות את זה איתי. מצאנו עץ גוץ וקשה, ובשקע בין שורשיו השארנו את השרשראות התואמות שהיו לנו בינקותנו, האחת עם תליון פנינים קטן בצורת האות ל' והאחרת עם א' תואמת. הן כבר היו קצרות, ולא התאימו לצווארנו בתור ילדות גדולות, אבל הן עדיין היו תלויות על עמודי המיטות שלנו. הייתי מסוחררת מרוב ציפייה בהמשך היום ההוא, הצצתי מבעד לחלונות, רציתי נואשות לראות להרף עין אחד מהאחרים.

למחרת בבוקר לידיה ואני רצנו במדשאה הלחה מטל ותחבנו ידיים קטנות ושמנמנות בעפר למרגלות העץ. השרשראות נעלמו. קפצתי וצווחתי מרוב אושר, בקול רם שהביא את אימא שלי בצעדים כבדים לגינה, כדי לשאול בתוקף מדוע אני עושה לה כאב ראש. סיפרתי לה הכול. היא לא אמרה עוד מילה, אבל הוליכה אותנו למטבחים והכריחה את גברת אוסבורן לשרוף את ספר הפיות שלה. הייתי אז בת שש בלבד, ולא הבנתי שאסור על פי חוק להחזיק חפץ כזה. בכיתי במשך ימים.

שנה לאחר מכן מצאתי את השרשרת של לידיה מוסתרת בעומק ארון הבגדים שלה. היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים. היא הניחה את ידיה על מותניה ואמרה לי שאני חייבת להשאיר מאחור שטויות תינוקיות כמו קסם. זאת הייתה הראשונה בשלוש הבגידות הגדולות שלה.

היא יצאה מהחדר בצעד קל לפני שהספקתי לשאול אותה למה לא מצאנו כלל את השרשרת התואמת השנייה - או אם גם היא ראתה את צלליתו של האיש ליד העצים בלילה ההוא.

רוח קפואה מצליפה ברחוב לאורכו, מפזרת מערבולת של עלים מתים. תלתליי הזהובים מצליפים בפניי, ואני מהדקת את הגלימה סביב צווארי.

הסיפורים מספריה של גברת אוסבורן היו על אנגליה שבה האחרים מתנהגים כרצונם ללא רסן. המלכה מוֹר רוצה שנאמין שהיא ובנה הם היחידים מבני מינם שחיים כאן עכשיו, אבל הם הגיעו ממקום כלשהו, ואפילו דלתות נעולות יכולות להיפתח מחדש. אני לא יכולה להגיע צפונה לביתנו משכבר באוקהאם, גם לא לשדה הקרב המנציח את קרב ברנט, אבל אם דלת קיימת בלונדון, האם היא לא תהיה בין העצים המקיפים את מעונה של המלכה? אני לא יכולה שלא לנסות.

אני חוזרת לעבר הכניסה הפומבית לפארק, שם מתמתח התור לעסקאות בימי ראשון. העצים עומדים כרוחות רפאים בחושך, ולא ניתן להבחין בין האחד לאחר. אין שום ייחוד לאף אחד מהם, אני אבחר באקראי. אני לופתת את השרשרת בכיסי.

צל נע בחושך. ״מי שם?״ צועק אחד משומרי המלכה.

אני מקללת בלחש, זורקת את השרשרת של אחותי למרגלות העץ הסמוך אליי, ובורחת.

אני רצה בשביל וחוצה את המדשאות רחבות הידיים, ואז פונה בחטף שמאלה, בחזרה לרחוב היוצא משטחי הארמון.

מתוך השקט עולה קרקוש פתאומי של גלגלים הנוטים על אבני ריצוף.

אני קופצת לאחור, מקווה להסתתר בין הצללים, אבל אני לא רואה את האבן הרופפת עד לרגע מאוחר מדי.

המגף שלי נתקל בקצה האבן, ואני כושלת ונופלת, רקתי נחבטת בשולי המדרכה. גופי נשמט כבובת סמרטוטים בעפר.

בהתחלה יש דקירה מסמאת וחדה של כאב, ואחר כך רק עלטה.

 

אני מתעוררת במצמוץ, לא בטוחה כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה, ומגלה דמות כהה יושבת לצידי בכרכרה.

״יש לי סכין,״ אני לוחשת בבעתה. אני לא מציינת שזה סכין מטבח החבוי במגף שלי, שלא יוכל לחתוך הרבה, וממילא קשה מדי להגיע אליו.

״תדקרי אותי?״

״תלוי.״

״תלוי במה?״

ראייתי מיטשטשת כשמשהו חמים זולג על עיני השמאלית. אני מרימה יד לנגב את העין, והיא נתקלת בדביקות של דם.

הוא מקלל ומסיר את מעילו במשיכת כתף. ״קחי את זה. תוכלי לדקור אותי אחר כך.״

הוא מצמיד את המעיל שלו לרקתי. הוא עדיין חמים מחום גופו, ואני מתאפקת לא להיאנח בהקלה על הישועה הזעירה הזאת מהקור.

״את בסדר?״ הוא שואל.

״הכרכרה שלך פגעה בי,״ אני עונה חלושות.

״לא פגעתי בך, את נפלת.״

״נפלתי כי ניסיתי להתחמק מה -״ אני משתתקת לרגע ומביטה סביב. הכרכרה ענקית, בעלת שישה מושבים לפחות, מרופדת קטיפה עבה עם עיטורי פליז ממורקים. ״מפלצת שלך,״ אני מסיימת.

״לא אני התגנבתי בחושך.״

״לא התגנבתי. הלכתי לאיבוד.״

״לאן היו מועדות פנייך? אולי אוכל לעזור לך?״ הזר נוקש על החלון אל מושב הרכּב והחלון נפתח בהחלקה.

״לאן, העלמה?״ שואל הרכּב בקול נמוך ומחוספס.

אפילו אני יכולה להודות בזה כשמשימה נכשלת. ״כיכר בֶּלְגְרֵייב,״ אני מוסרת את כתובת ביתי.

הסוסים צוהלים, ואנחנו יוצאים לדרך בתנופה. בפנייה רחבה ימינה לרחוב ראשי חודרת קרן צהובה של אור עששית מבעד לחלון הכרכרה.

הבחור מסיט את שערו הפרוע ממצחו, והזיהוי מכה בי כמו סטירה. אני מסוחררת מהמכה בראש, אבל לא משום כך אני מרגישה שהעולם נוטה פתאום על צירו.

מולי יושב בארשת דאגה על תווי פניו הנאים פרצוף שראיתי בדיוקנאות ובאולמות קונצרטים כל חיי. הוא נראה הלילה צעיר יותר מכפי שראיתי אותו במועד כלשהו בעבר. בדרך כלל הוא עונב עניבות קְראבאט נוקשות ושערו מסורק למשעי. הלילה הקווצות נופלות בגלים כהים על מצחו, מסתירות חלקית את עיניו החומות־ירוקות, אבל עצמות הלחיים הגבוהות, קו הלסת החד והפה העגמומי זהים. הנסיך אֶמֶט.

״זה אתה.״ אני ממצמצת.

חיוך עגום חוצה את פניו. ״מי?״

״אתה הנסיך אמט.״

״כנראה קיבלת מכה חזקה במיוחד בראש,״ הוא עונה. שולי קולו נסדקים בשבריריות.

״אני יודעת מי אתה. אין טעם להסתיר.״

הוא מכווץ עיניים מולי. ״כבר נפגשנו.״ זאת לא שאלה.

לא נפגשנו ממש, אבל ראיתי אותו ממרחק במספיק אירועים כדי להיות בטוחה - והיה גם העניין עם לידיה.

״ליידי בֶּנְטוֹן.״ אני מהנהנת בהשתחוות קלה, אבל הוא מרגיש את העוקצנות במחווה ופיו מתעקל בחצי חיוך. ״בתו השנייה של המרקיז טַאוּנְשֶנְד.״

״לא אמרו שאת נעדרת?״ שואל אמט. ״הגיעו אליי השמועות.״

אני נדה בראשי. ״לא. אני האחרת. חיפשתי את אחותי, בגלל זה הייתי בחוץ.״ אני מרגישה בדקירה החדה של הכישלון כשהכרכרה מרחיקה אותנו עוד ועוד מארמון קנזינגטון. זרקתי את השרשרת של לידיה לעפר לשווא.

״אההה, כן, האחות הצעירה.״ הוא מחווה במעורפל לעבר פניי. ״הדמיון מדהים. יש לכן אותן עיניים.״

״אני מופתעת שאתה זוכר אותה,״ אני עונה במתח.

״את חושבת שהיא במקום כלשהו שם?״ הוא שואל, נמנע במופגן מהתייחסות להערה שלי.

״כן. אני לא יכולה להסביר, אבל הייתי מסוגלת להרגיש אילו לא הייתה.״

אמט מביט בי בדממה מורטת עצבים. ״להרגיש?״

אנחנו מיטלטלים כשהכרכרה פונה שוב.

״אתה לא תבין.״

״יש לי אח,״ הוא אומר. ״אולי אבין טוב יותר מכפי שאת חושבת.״

אני מופתעת לשמוע שהוא מתייחס לנסיך בְּרַאם כאחיו.

מעמדו של אמט כנסיך עדיין ממקד בו רכילות, כמעט שני עשורים אחרי לידתו. הוא בנו האנושי של בעלה של המלכה מוריין, הנסיך בן הזוג אֶדְגָר, ואשתו הראשונה, האנושית, שמתה בלידה. המלכה הכירה רשמית באמט כנסיך ביום הולדתו השמיני, אולם איש אינו יודע אם עשתה זאת כטובה לאביו, מתוך אהבה או מסיבה אחרת לחלוטין.

שמו נלחש בחדרי הסבה ברחבי לונדון כולה. נסיך הולל שכזה, מדוע הוא לא יכול להיות מתוק כמו בראם? תמיד יש שמועות חדשות על מי שהוא נראה איתה באירועים החברתיים שהוא מואיל בטובו להשתתף בהם. הייתה שערורייה עם משרתת המזווה בגן הוורדים של הלורד טְרֶמֵיין בעונה הקודמת. חודש בלבד אחר כך הוא נתפס כּרוּך בווילונות חדר העבודה של דוכס קַמְבֶּר עם הבת האמצעית במשפחה. רק בשבוע שעבר שמעתי את אימא שלי ממלמלת משהו על בלרינה. ופניי עדיין בוערים בכעס כשאני חושבת איך נהג עם לידיה בעונה שבה יצאה לחֶברה. אני לא הייתי שם, אבל היא סיפרה לי הכול כשחזרה הביתה בדמעות.

כשהוא לא משחיר את המוניטין של מישהי אחרת, הוא מעורר שערורייה בשל סירובו להתחיל את לימודיו באוקספורד - או בשל מסעות הציד שלו עם חברים, לורדים אחרים ובנים שנִיים, שנשמעים יותר כמו מסעות הוללות.

אמט פונה אליי, מלוא כוחו של מבטו פוגע בי בפעם הראשונה. מעולם לא ראיתי אותו בעיר בלי ארשת פנים זעופה. אבל הוא לא נראה כך כלל עכשיו. עיניו בגוון ייחודי בין חום לירוק, מוקפות ריסים כהים ונוצצות באש. מקרוב כל כך אני רואה את תפזורת הנמשים הרכים על אפו. אף פעם לא התעמקתי בפנים האציליות והנאות מאחורי הזעפת הסֵּבר. אבל הוא נאה בהחלט. הוא נאה כל כך עד שנשימתי כמעט נעתקת.

הכרכרה מקרקשת בלילה לאורך הרחובות השקטים של לונדון הישֵׁנה. אני משעינה ראש על גב המושב ותוהה איך אנקה את הדם מהשמלה בלי שמאמא או המשרתות יגלו זאת.

״על מה את חושבת?״ שואל אמט.

״איך לדקור אותך,״ אני עונה בעיניים עצומות.

״זה לא מנומס במיוחד.״

״לא היה מנומס במיוחד לדרוס אותי.״

״אני חוזר, את מעדת.״

יש פרץ פתאומי של חום ואני פוקחת עיניים ומגלה שאמט נדחק למרחב שלי ומביט בי בריכוז. אני עדיין מצמידה את המעיל שלו לראשי המדמם, והוא מרים את אצבעותיו בזהירות ומקלף מעליי את שולי בד הצמר. הבד דביק, מיובש למחצה, ומושך את שערי כשהוא מרחיק אותו.

״איה.״ אני מתאפקת שלא לתקוע בו מרפק.

״תפסיקי להתפתל. הדימום האט,״ הוא מכריז. ״אבל את צריכה להמשיך ללחוץ עליו.״

אני מצדיעה ביד שלא מחזיקה את המעיל.

הוא מטה את ראשו קלות וממשיך להביט בי. ״את יודעת, את דווקא די יפה.״

סומק מרגיז עולה בחזי. ״אתה מנסה לפתות אותי כרגע? אני מכירה את המוניטין שלך, אבל לא ציפיתי לחוצפה.״

״המוניטין שלי?״

״אם יראו אותי איתך, שמי הטוב ייהרס.״

עיניו מתכווצות. ״את לא נראית לי בחורה כזאת שאכפת לה מדברים כאלה.״

גברים אף פעם לא מבינים. המוות האיטי בנידוי מהחברה הוא גורל שמעטים חזקים דיים לשאת. ״אתה לא יודע שום דבר עליי.״

״אני יודע שחמקת מהבית באמצע הלילה כדי לחפש את אחותך.״

הכרכרה מאיטה. אני מסיטה את הווילון ורואה את בית העיר של משפחתי, האבנים הלבנות והעמודים הנישאים מוארים במנורות גז.

אני נוקשת על החלון ומבקש מהרכּב להוריד אותי מאחור. יש סיכון קטן יותר שאיתפס אם אשתמש בכניסת המשרתים במרתף.

״תודה על עזרתך,״ אני אומרת כשאני אוחזת בידו של הרכּב וקופצת מהכרכרה.

אמט רוכן החוצה מהדלת, כרטיס ביקור לפוּת בין מפרקי אצבעותיו. הוא מושיט אותו אליי. ״בבקשה. אוכל לראות אותך שוב?״

״בשום פנים ואופן לא,״ אני עונה.

״אני מתחנן בפנייך, חשבי על זה.״

אני לוקחת את הכרטיס מתוך הרגל ומתרחקת כמה צעדים, כמעט עד למדרגות למרתף, ואז קורא קולו של אמט מתוך החושך.

״את יכולה להשאיר אצלך את המעיל.״

אני פונה בחזרה לעברו. הוא אפוף בצללים, אבל חיוכו הלגלגני נראה אפילו מכאן. ״לא, תודה, יש לי מספיק משלי.״ אני זורקת את המעיל בחזרה לעברו, והוא נתקע היישר בחזה שלו. תמיד הייתי גאה למדי ביכולת הזריקה שלי.

הוא מחכה עד שאני בפנים לפני שהוא מתרחק.

האח קרה, לא דומה כלל למטבח של גברת אוסבורן, שבו הלבנים ליד האח תמיד היו חמימות. אני כבר לא בת שש. אף אחת לא מחכה לטפל בפצעיי, אין מיטה של אחות גדולה שאני יכולה להתכרבל בה.

אני עולה במדרגות האחוריות המקורצפות לחדר השינה שלי בקומה השנייה, כאילו אני רוח רפאים הרודפת את הבית הזה.

אני פושטת מעליי את השמלה המוכתמת בדם ומעבירה זרועות לתוך חלוק הפלנל החמים שלי, ואז אני שומעת המולה במבואה.

מישהו הולם בדלת. לרגע אני קופאת באימה, מבועתת למחשבה שאולי הנסיך אמט חזר לחפש אותי.

ואז אני שומעת צעדים. וצווחה.

אני ממהרת למישורת המדרגות ומספיקה לראות את לידיה כושלת למבואת השיש ומשאירה שובל עקבות בוץ.