מייקי לומד לאהוב

פרולוג

עד לפני ארבעה חודשים, לירן היה כל עולמי.

חלקנו את אותו חדר, התעוררנו, אכלנו ארוחת בוקר והתאמנו יחד בחדר הכושר החטיבתי. בסופי שבוע היינו מבלים במסיבות, ולפעמים לירן היה מצטרף מוקדם יותר לארוחת ערב משפחתית. אחרי שאבא פתח כפתור, אמא קיטרה על כמות הפחמימות שהיא אוכלת ומיקה, אחותי המהוללת, הבת הנכונה, צִחקקה מהצד, עברנו לסלון וצפינו בקומדיה לכל המשפחה. אבא נרדם ראשון, כשעמית, אחי הקטן, מניח ראש על ברכיו. כמה רגעים אחר כך, עלו כולם לישון, ולירן ואני בחרנו סרט אימה ישן. כמה דקות לתחילת הסרט, לירן התקרב ונישק אותי. דבר לא היה חשוב. רק הוא, והשפתיים הבשׂרניות שלו. כשהתנתק כדי לקחת אוויר, השתוקקתי למגע אפילו יותר. העיניים האדומות שלו הביטו בי בתאווה, וחוֹם עז התפשט לי בכל הגוף. הייתי זקוק לו, כמו לסם ממכֵּר, ואני הנרקומן חסר השליטה. הזמן אִתו עבר כל כך מהר. לפעמים הצצתי בשעון וגיליתי שעברו שעות מהרגע שנפגשנו. זה הרגיש כמו חלום מהאגדות, כאילו אני נסיכת דיסני והוא הנסיך שחיפשתי כל חיי. לא רציתי לגלות מציאוּת אחרת, אז שיקרתי לעצמי, הסתרתי את כל הרע והמפחיד, את כל הרגעים שהחזירו אותי לארון, זה שברחתי ממנו כל חיי.

נפרדנו בסוף החורף. אומרים שכולם מחפשים מישהו לשים עליו את הראש כשהקור דופק על החלון. האמת שזאת השטות הכי גדולה שאי־פעם שמעתי, כי באותה התקופה, הדבר היחיד שרציתי היה להיכנס למיטה, להצטנף מתחת לשמיכת הפוך ולשתות שוקו חם לבד.

הייתה לנו זוגיות טובה. אהבנו. נראה לי. כן, אני חושב שאהבתי אותו. אולי אני טועה. אולי המוח שלי תִעתע בי, אולי ככה כולם מרגישים לגבי האהבה הראשונה שלהם. מה זאת בכלל אהבה? אני לא בטוח. אני יודע שהבטן כאבה כשחשבתי עליו. רציתי לגעת בו כל הזמן, לשמוע מה הוא חושב, להסתכל עליו ככה סתם באמצע היום. כששלח הודעה או התקשר, הלב שלי צנח לתחתונים. התרגשתי מהמילים שאמר ומהתנועות שביטא. הפרפרים שכולם מדברים עליהם - הם היו שם, התעופפו בתוך הגוף שלי, קראו לו בית. זה היה אינטנסיבי, אבל ככל שהזמן עבר, השִׁגרה דפקה בדלת, והפרפרים התעופפו גם אל גופם של אחרים. כשנעלמו, חשבתי שזהו, ככה מרגיש הסוף. לא ציפיתי שמיד אחר כך תגיע תחושה עוצמתית יותר. פתאום דאגתי לו ורציתי שיהיה לו טוב. שישמח, שיחייך, שיגשים את עצמו. לירן עוד היה בארון. אני עמדתי מחוצה לו והבטתי מעֵבר לחריץ הצר שבין הדלתות. התחננתי שיצטרף אליי, אבל הוא העדיף להישאר בִּפנים.

ידעתם שהמילה זוג מקורה ביוונית? זוג הוא העול המשותף אותו נושאים שני שוורים החורשים יחד בשדה. זוג הוא גם צמד, שני אנשים הכורתים ברית ומחליטים לבנות חיים משותפים יחד. עם הזמן הבנתי שלירן ואני לא נוכל להיות זוג. איך נצליח כשהוא במקום אחד ואני במקום אחר? האופציה היחידה הייתה להיכנס לארון יחד אִתו ולהסתיר את מי שאני. עברתי את השלב הזה. סיימתי עם תקופת הארון. רציתי להתגאות במי שאני. החלטנו יחד שזה לא עובד, שאי אפשר להמשיך ככה.

שלא תִטעו, המחשבות על פרֵדה העסיקו אותי עוד קודם. תמיד תהיתי: אם הייתי נסיכת דיסני אמיתית, זו עם השיער החלק והגזרה הדקיקה, זו עם קול הזמיר והאופי הלבבי, אם באמת הייתי היא, הכול היה פשוט יותר. כולם היו מקבלים אותנו ולא היינו נפרדים. אבל אני לא נסיכת דיסני, אני רק אני. ככה החיים עובדים, בדרך משונה שאני לא מצליח להבין. אני כל הזמן תוהה: מי אשם בפרֵדה? אני? לירן? אולי המשפחה או החברים? במערכות יחסים אחרות, התשובות נותנות מנוח, אבל אצלי הן רק הופכות הכול למסובך יותר, פשוט כי כולם אשמים בפרֵדה שלנו. אפילו אתם. כן, אתם, שקוראים את זה עכשיו. אתם חלק מהחברה שמסרבת להכיר בנו, שדוחקת הצִדה את הדבר המופלא הזה שנקרא אהבה. תדעו שבגלל אנשים כמוכם, לירן ואני נפרדנו. כי אהבנו, והרגשנו שאסור.

חלק ראשון

אחרי שנגמר

מייקי

קרני שמש עקשניות חודרות מבעד לתריסי החלון. אני פוקח חצי עין ומסתובב לצד השני, מנסה לשחזר את התנוחה המושלמת ולזכות בעוד כמה רגעים של שקט. כשזה לא עובד, אני נעמד בקפיצה, מגיף את התריסים לגמרי ושוכב חזרה במיטה. החדר חשוך והעיניים נפקחות שוב לאִטן. הנורה הקטנה בטלוויזיה מפזרת מין אור אדום ועמום. לעזאזל, ברחה לי השינה, אני חושב לעצמי ואז קם מהמיטה ופותח תריסים. אני רוצה לעצום עיניים, אבל האור הפתאומי עוזר להתעורר. אני נכנס למקלחת ומים קרים מלטפים את הפנים שלי. הגוף צריך זריקת עירנות וזה עושה את העבודה. כשאני יוצא, אמא זורקת מבט מהקומה התחתונה.

"בוקר טוב, מייקי," היא קוראת במרץ, "בדיוק הכנתי חביתה. רוצה?"

אני מתעלם ממנה וחוזר לחדר. ערֵמה של חולצות מתגבשת אט־אט על המיטה. אחרי כמה דקות, אני פושט את הפיג'מה הדהויה ולובש טי שירט שחורה וג'ינס קצר עם קרעים. אני שומע את אמא מטפסת במדרגות ואחר כך רעש של דלת נסגרת. אני מנצל את ההזדמנות, יורד למטה, מדרגה־מדרגה, שולף את הצרור של אמא ממתלה עשוי עץ ויוצא מהבית.

אני נוהג מעל המהירות המותרת, עוקף מכוניות מימין ומשמאל. נהגים צופרים ומקללים אותי. אני לא מתרגש. הם בטח משחררים קיטור על הבוס בעבודה או על חיי האהבה שלהם. באי־תנועה הראשון, זה שבין המשכו של הכביש המהיר להסתעפות עם גבעתיים, אני מפעיל פנסי איתות ועוצר. היד מושטת לטלפון, לוחצת בדיוק מושלם על השֵּׁדון הסגול המחייך. האפליקציה סמאש נטענת. על המסך קופצים עשרות פרופילים. בחלקם תמונות חשופות חזה ובחלקם אין תמונות בכלל. אני גולל למטה. גדול ושווה, ללא תמונות, גורם לי לתהות אם התכוון למבנה הגוף או לאיבר ספציפי. חייב לפרוק מבהיר מה הוא מחפש עם תמונת גוף שלא משאירה מקום לדמיון. נורמלי מחייך חיוך גדול מלא שיניים. בפרופיל שלו, מתחת לתמונה, כתוב:

מחפש אנשים נורמלים, מה שיהיה יהיה.
כל ההזויים - בבקשה אל תשלחו הודעה,
אני פשוט לא אענה. 

אני מנסה את מזלי ושולח הודעה. הוא לא הסגנון הרגיל שלי, אבל למה לא לנסות. אחר כך אני חוזר אחורה ומקליק על התמונה הקטנה בחלקו העליון של המסך. האפליקציה עולה. הפרופיל מופיע. תמונות מרגעים שונים בחיים שלי מתחלפות במהירות. מעניין כמה פתטי הכינוי מיכאל אנג'לו נשמע לאחרים. בתמונה הראשית בפרופיל, אני שוכב על מגבת כחולה בחוף בתל אביב, לבוש בחולצה שחורה ובבגד ים מפוספּס בשחור ולבן. זה היה ביום שבת שטוף שמש. לירן הוציא את הטלפון מהכיס, כיוון לעברי והתעקש לצלם. השמש סִנוורה אותי והפכה את האישונים שלי לקטנים מהרגיל. אני זוכר את הרגע הזה, איך השמש נחתה על הגוף של לירן בצורה כל כך מושלמת. כל שריר בולט במקום הנכון, בלי טיפת מאמץ. כאילו הוא נולד כדי להיות שם, על החוף, מול השמש. כאילו הוא חלק מהנוף. חזה שרירי, כתפיים רחבות, בטן משׂורטטת. אני מביט בחיוך שעל הפנים שלי. צחקנו, לירן ואני, כמו שני אסירים שלא ראו עדיין את העולם ושוחררו לחופשה. אני מחליק שמאלה. התמונה השנייה צולמה חודש לפני שהשתחררתי מהצבא. אני על מדים, בחנות חיות, חובק חמוס קטן ופרוותי. זה מוזר, לחשוב פתאום על הקשר שלנו. אם לא הייתי נפצע, לא היו משבצים אותי בתפקיד החדש בקריה. מה, ואז לא הייתי מכיר את עדי? אני נזכר ביום הראשון בבסיס החדש, כשיצאנו יחד, עדי ואני, לקנות קפה. היא הכירה כל פינה בקריה והסיור שלה נמשך כמעט שעתיים. אבל זה לא היה סתם סיור. היא הובילה אותי כאילו אני ניצב על סט בסדרת נוער. היא נשבעה שהבחור מהשק"ם, אזרח עובד צה"ל, הוא בכלל גיבור־על בפנסיה, פשוט כי היא אף פעם לא ראתה אותו יוצא משם. היא גם סיפרה על האנימה שהיא אוהבת, ואמרה שהחדר־אוכל פה מזכיר לה אותה בטירוף - כאילו עוד רגע תיכנס לשם דמות עם חרב ותתחיל לצעוק עלינו ביפנית. היה לעדי גם סיפור על איזה עץ בכניסה, שמישהו עמד לידו עם גיטרה ושר לאקסית שלו אחרי שהיא זרקה אותו. כל דבר קיבל אצלה סיפור. צחקתי בלי הפסקה. גם כי היא הייתה מצחיקה, אבל גם כי המוח שלה רץ מהר מדי בשבילי.

"אתה הומו?" היא שאלה פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת.

"כן." עניתי בלי לחשוב יותר מדי.

היא חייכה חיוך גדול ומרוצה. "אני לסבית. תמיד רציתי חברים מהקהילה, אבל זה אף פעם לא הסתדר."

בימים שלאחר מכן, עדי עודכנה בכל דבר. לפעמים אפילו יצאנו לבלות יחד - אני, היא ולירן. היא עזרה לי להתאקלם בבסיס, הכריחה אותי ללכת לפיזיותרפיה כשרציתי להבריז, עודדה אותי אחרי הפרֵדה מלירן ו... הייתה שם לאורך כל הדרך, תמיד.

אז כן, שלושה חודשים לפני שלירן ואני נפרדנו, ריסקתי את הברך באימון מתקדם. עברתי שני ניתוחים שריתקו אותי למיטה מעל חודש. היום המצב יותר טוב. הרופאה אומרת שאם נתמיד בפיזיותרפיה, הברך תבריא לגמרי. בעקבות הפציעה, שיבצו אותי כנציג שירות במוקד הפניות של מפקדת הקריה, מי שמקבל עשרות דיווחים על תקלות שונות בבסיס, כמו מזגן ששבק חיים, תאורה שהפסיקה לעבוד, מרצפות בולטות במדרכה, או שילוט שקרס. סתם תפקיד פקידותי ולא חשוב. פתאום מצאתי את עצמי בבית בכל ערב, בזמן שלירן עסוק מבוקר עד לילה ובקושי מוצא זמן לדבר אִתי. בשיחות הבודדות שהיו לנו, התמלאתי קנאה. למה לירן עדיין בגדוד ואני לא? למה זה קרה לי? לירן דווקא גילה רגישות. הוא הבין שזה לא פשוט לשמוע על הגדוד שנשאר בפעילות מלאה, כאילו מעולם לא הייתי חלק ממנו. כאבתי על החברים שהפסיקו להתעניין ברגע שעזבתי. כאבתי על התפקיד שגרם לסיפוק אדיר. לאט־לאט לירן ואני העדפנו שלא לדבר על היום שעבר, והשיחות נהיו משעממות. לפעמים דיברנו כי זה מה שהיה מצופה מאִתנו לעשות.

היי, מה קורה? אני פותח את ההודעה שנורמלי שולח לי אחרי חמש דקות מורטות עצבים.

אחלה, מה עושה? פנוי להיפגש? אני כותב בישירות ומחכה שיענה.

תלוי אם אתה נורמלי. יש לו חוש הומור, ואני אוהב את זה.

תצטרך להחליט בעצמך. אני משיב ומקווה שזה יעשה את העבודה.

אנחנו מחליפים תמונות נוספות ואז נורמלי שולח מיקום.

תגיע עכשיו, לפני שהשותפים חוזרים. סבבה?

אני בדרך.

אני עובר שוב על התמונות של נורמלי. אין לו את השרירים שיש ללירן, אבל הוא רזה. פשוט הגוף של לירן נראה כאילו מישהו עבד עליו כל החיים. וזה של נורמלי הוא גוף שלא דורש שום תחזוקה, הוא פשוט ככה... גנטיקה אולי? אם מישהו היה שואל אותי, האם הייתי מוכן להתחלף אִתו?

הרחוב שהוא גר בו צר ועמוס. הבניינים מתקלפים ומכוסים בעובש חוּם־ירקרק. הכביש חד־סטרי וצריך לנהוג בזהירות כדי לא לשפשף את המכוניות החונות מימין ומשמאל. עוד לפני שאפליקציית הניווט מכריזה שהגעתי, אני נדחק אל חניה פנויה שמכונית לבנה יוצאת ממנה. אני מתקדם ברגל ומחפש את מספר ארבעים וחמש. נכנס פנימה ומטפס במדרגות בצעדים אִטיים. אני דופק על הדלת הכחולה, כמו שאמר לי, ומחכה שיפתח. על הדלת שלט צהוב, מרושל למדי, ועליו, בכתב יד מעוגל:

כאן גרים בכיף:

חבורת העומדים-להיות-רופאים

הדלת נפתחת ונורמלי עומד מאחוריה.

"היי," הוא אומר בחיוך נבוך ומסיט את המבט. הוא דומה לבחור מהתמונות וזה משמח אותי. לפעמים אתה מגלה שמי שדיברת אִתו באפליקציה הוא לא אותו בנאדם במציאוּת. יש בו משהו מיוחד שמתפספס בתמונות. הוא נבוך. רוצה להיות פה, אבל גם מחפש איפה להסתתר. הוא בטח לא עושה את זה לעִתים קרובות. הגוף שלו לא כמו של לירן. זה לא מפריע לי. אבל אני משווה ביניהם.

"היי, מה המצב?" אני שואל ומחכה בדלת.

"אחלה, בוא." הוא מזמין אותי להיכנס. הוא ביישן אבל מצליח לקרוא לי את המחשבות.

הדירה קטנה וצפופה, מלאת רהיטים וחפצים שאין בהם שימוש. אני לוקח צעד קטן ומימין המטבח. מיקרוגל צהבהב עומד על מקרר ישן ומתקלף. מתחת לשכבת השומן הדביקה שמכסה אותו, אפשר לראות שהיה פעם לבן. בניגוד לשאר הדירה, המטבח די ריק. אנחנו מתקדמים כמה צעדים פנימה ומגיעים לסלון. הרצפה מלוכלכת והביישן הזה מתנצל שלא הספיק לנקות קודם.

"שטויות," אני מצחקק.

משמאל ספה אפורה וקרועה, כאילו כלב גדול ממדים חפר בה. שולחן נמוך עשוי עץ תופס את מרכז החלל ועל הקיר, מול הספה, תלוי מסך טלוויזיה. ניירות רבים מפוזרים על השולחן הנמוך, חלקם מציצים מתוך קלסרים עבים. אני זורק מבט אל הקלסר העליון ולא מצליח לבטא את המילה הכתובה עליו. פרזיט...

"פרזיטולוגיה זה כל מה שקשור לטפילים," הביישן מנסה לעזור, "היסטולוגיה זה כל מה שקשור לרקמות," הוא צוחק בקול. "אנחנו סטודנטים לרפואה, ברור שאנחנו סובלים מכל רגע."

אני מחייך וצונח על הספה. הוא מתיישב משמאלי ומניח יד על הברך שריסקתי. המגע לא כואב, אבל אני קופץ כי הוא מציף דברים שאני מעדיף לשכוח. אני מוריד לו את היד ועובר לשבת בכיוון ההפוך, תופס את היד האחרת ומניח אותה על הברך.

"נורמלי, אה?" הוא מגחך, וחיוך שובב עולה על הפנים שלי. אני מסתכל עמוק אל תוך העיניים הכחולות שלו. השיער שלו בהיר וזיפים עבים מעטרים לו את הלחיים. הוא יפה. קצת עדין כזה. בא לי לנשק אותו, למרות שהוא לא הסגנון הרגיל שלי. אבל יש בו משהו.

פתאום, משום מקום, לירן צץ. הוא אוהב לעשות את זה. אני מנסה להיאבק בו, אבל יש לו בעלוּת מוחלטת על המחשבות שלי ברגעים מסוימים. השפתיים שלי מתקרבות לשפתיים שלו. אין לי מושג איך קוראים לו. העיניים נעצמות. המגע לח ועדין, שונה משל לירן. הביישן כבר לא יושב מולי. הוא נעלם, מתפייד. כאילו מעולם לא היה. כאילו הדירה לא שלו. השפתיים הקשות והסדוקות של לירן רוקדות עם השפתיים שלי. הגוף החזק של לירן נוגע בי. זה כל כך נעים. אני מנשק אותו ופתאום נהדף לאחור.

"הכול טוב?" הביישן מחזיר אותי למציאוּת. הוא קם מהספה ונעמד בקצה החדר, מבוהל.

"אני מצטער," אני קם אחריו ומתקרב לדלת.

"לא, תישאר," הוא תופס לי את היד, "פשוט תהיה קצת יותר עדין."

אני מהנהן ואנחנו מתחבקים ברכּות. היד שלי נכנסת מתחת לחולצה שלו ומלטפת לו את הגב. האצבעות נוגעות ולא נוגעות. אני עובר לחזה ולבטן. הוא רזה מאוד. אני נהנה לראות את הצמרמורת שעוברת בו. הוא נאנק בהנאה. הגוף שלו קטן, הוא לא שרירי. אבל הכול יושב במקום, מתאים למי שהוא. אנחנו מתנשקים לאט. אני נותן לו להכתיב את הקצב. פתאום, משום מקום, לירן חוזר. אני נזכר ביום שיצאנו לתרגיל שטח חטיבתי. הרגשתי רע ונשארתי בחדר. לירן קפץ על ההזדמנות והתנדב לנקות את השירותים והמקלחות. זאת הייתה הפעם הראשונה שנגענו באמת. אני נזכר בערב שישי. אבא, אמא ועמית עלו לישון. מיקה והחבר שלה, שחר, יצאו לקולנוע. לירן ואני עלינו לחדר, זה היה... מפחיד ומספק. כמו להסתכל על אש, להתרשם מהתנועות שלה ולהתמזג אִתה. רציתי להתלקח בה. בו. לאהוב. להרגיש. לא יכולתי להפסיק. הגוף של לירן, גוף של גבר אמיתי, כל שריר במקום. הכתפיים הרחבות. החולצה שמבליטה את השרירים. כפות הידיים העבות שלו. אני נוגע עכשיו בביישן וחושב על לירן, שׂם לב להבדלים ביניהם. אני נוגע במישהו אחר, אבל הלב עוד שלו. הוא גורר אותנו אל מסדרון צר. מנורה על חוט תלויה מהתקרה. אני מקלף את החולצה מהגוף החלק שלו וזורק אותה על הרצפה המלוכלכת. כל כך מוזר להסתכל על הגוף שלו. המנורה מעל הראש שלו יוצרת נקודות מהפנטות של אור וצל, מחמיאה לו. אני מעביר יד. לא נראה לי שהוא עבד על הקוביות האלה בחדר כושר. הוא פשוט קיבל את זה בתורשה. הוא נולד ככה. אני לא מצליח להימנע מהמחשבה על איך לירן היה נראה תחת האור הזה, עם כל השרירים הבולטים שלו. הביישן מושיט יד ומנסה להוריד את החולצה שלי. אני תופס אותו, משחק עם האצבעות הדקיקות שלו. אני מלטף אותו, עולה לכתפיים. הוא מחייך. אני נוגע בפנים שלו, מעביר יד על קו הלסת, על הזיפים, על הלחיים הסמוקות. אני מנשק אותו. אנחנו נכנסים אל חדר שינה קטן. הוא שולח יד למתג. אני עוצר אותו. עדיף ככה, בחושך. אני שואל את עצמי למה אני נוגע בו אם כל מה שאני רוצה עכשיו זה את לירן, אבל בועט את המחשבה החוצה, מהר, לפני שתשתלט עליי. אני מרשה לעצמי להוריד חולצה. אנחנו נופלים בתנועה אחידה על המיטה.

כשאני נכנס הביתה שעה וחצי מאוחר יותר, אבא שוטף כלים במטבח. ברקע האלבום Life in Cartoon Motion של הזמר האהוב עליו, מיקה. או יותר נכון: האובססיה שלו. עד כדי כך שהוא קרא לאחותי על שמו.

"איפה היית, מייקי?" הוא שואל.

אני מתעלם ומוציא בקבוק מים מהמקרר.

"אכלת?" אבא מנסה שוב.

אני שותה בלגימה אחת ארוכה, צמא כמו אחרי מרתון.

"מייקי, אתה -"

אני יוצא מהמטבח בלי להשיב. זרם המים בכיור נפסק והצעדים של אבא מתקרבים. "מייקי, אני מדבר אליך -"

"כן, שמעתי," אני מתפרץ, "זה לא עניינך."

"סליחה?" הפנים שלו מלאות הפתעה.

"אני בן עשרים, בנאדם. לא זכור לי שאני צריך להודיע איפה אני בכל רגע נתון," אני מטיח בו ומתחיל לצעוד במעלה המדרגות.

אבא עוקף מימין ומחכה שאגיע למעלה. העיניים שלו מתמלאות רחמים, בוחנות את הצעדים האִטיים שלי. אני שונא את המבט הזה. אני שונא שהוא לא מבין כמה נורא זה גורם לי להרגיש. אני מסתובב ויורד חזרה. אבא נאנח, כאילו אני נער בגיל ההתבגרות והוא הורה מתוסכל ואובד עצות. אני נזרק על הספה בסלון, מדליק טלוויזיה ומגביר את הווליום. אבא מוותר וחוזר לשטוף כלים במטבח. כשמיקה ושחר נכנסים לסלון, אני קם בלי לומר מילה ועולה לחדר בצעדים אִטיים ומדודים.