פוקס

סיפור זה מכיל את הטריגרים האפשריים הבאים:

- מוות של הורה (מחוץ לעלילה)

- שיחות על התעללות מצד הורה (מחוץ לעלילה)

- שפה בוטה וסיטואציות מיניות של מבוגרים

אני עושה כמיטב יכולתי להציג את התוכן הזה
באופן העדין ביותר, אבל בבקשה, שמרו על עצמכם
ואל תשכחו לבדוק עם עצמכם. רק אתם יודעים מספיק טוב כדי להחליט אם כדאי לכם להמשיך. זכרו תמיד להציב את בריאותכם הנפשית במקום הראשון, ואתם חשובים.

פרולוג

אני מניח שבחייו של כל אדם יש את הרגע הזה שבו הוא מרגיש שהוא סוף־סוף הצליח. כל מה שהקרבת, כל הדמעות, הזיעה והלבבות השבורים - פתאום יש להם הצדקה. ולמרות כל הנסיבות המצערות בדרך למעלה, עכשיו כשאני בפסגה זה שווה את זה.

אני מהטובים ביותר במה שאני עושה. אנשים מגיעים מכל קצוות הארץ כדי לשבת על הכיסא שלי ולתת לי לסמן את גופם לצמיתות. אני אוהב את מה שאני עושה. תחושת ההתעלות שאני חווה אחרי כל קעקוע שאני מסיים היא בלתי ניתנת לתיאור. אבל יותר מההערכה שיש לי למקצוע שלי, יש בי אהבה אמיתית לאנשים שאני עובד איתם - המשפחה שלי. הגברים שאני עובד איתם הם כולם אומנים רציניים ומוכרים. כל אחד מהם היה יכול בקלות לפתוח סטודיו משלו ולהצליח בגדול. אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו נשארים בהל'ס אינק המפורסם למען אדם אחד - טוני פירס.

טוני, הבעלים ומי שייסד את הל'ס אינק לפני כמה עשורים, היה חבר קרוב והמנטור שלי.

היה? הוא? אני לא בטוח מה נכון עכשיו. טוני נפטר לפני ארבעה ימים, ושום דבר כבר לא מרגיש ודאי.

בגיל קצת יותר משישים, האיש היה פעיל, לא עישן ולא שתה - ובמה זה עזר לו? כל הזמן ישב לנו על הווריד בסטודיו לגבי הרגלי האכילה שלנו, משקאות האנרגיה שאנחנו שותים. והנה הוא עכשיו. פאקינג בולשיט.

"פאק, אני חושב שאני הולך להקיא שוב." אטלס, אחד המקעקעים בהל'ס אינק והחבר הכי טוב ומעצבן שלי, גונח בזמן שהוא מתכופף, ואלוהים אדירים, אם החלאה השיכור הזה יקיא לי כאן על הנעליים, מול כולם, איאלץ להרוג אותו. אני מנענע בראשי, מאוכזב ונבוך מהחרא הזה.

"אטלס," אני מסנן בשיניים חשוקות. "אנחנו בהלוויה של טוני, לכל הרוחות. תתאפס על עצמך." אני חובט לו בראש והוא משמיע יבבה קטנה במחאה. אָש ודרק באים לעמוד לצידנו. הם שני המקעקעים הנוספים שמרכיבים את ה"רביעייה" שלנו, כמו שאטלס אוהב לקרוא לנו, לא משנה כמה פעמים איימתי עליו באלימות פיזית כדי שיפסיק.

אָש הוא התוספת החדשה ביותר בסטודיו. הוא התחיל לעבוד בהל'ס אינק לפני כמה שנים והוא אומן מומחה בסגנון יפני מסורתי. ויש את דרק. הוא עובד בסטודיו כמעט מאז שאני עובד בו. הוא מווירג'יניה במקור. אטלס, שנדמה שיש לו כינוי לכל אחד מאיתנו, מכנה אותו "הנרגן המסתורי והקודר" שלנו, ולא בחיבה יתרה. דביל. לדרק אין לקוחות חוזרים. הוא טיפוס של זבנג וגמרנו, מה שסיבך אותו בוויכוחים רבים עם טוני, עם מקעקעים אחרים ועם לקוחות, כשסירב בתוקף לעשות קעקוע נוסף למי שכבר קעקע.

"בכל סטודיו יש לפחות פרימדונה אחת," טוני היה אומר תמיד לפני שהיה מגלגל עיניים לעבר דרק וממשיך הלאה.

הבזק של בלונד מחומצן גורם לי להסיט את המבט מהקבוצה אל פתח הכנסייה. אני נאנח בקול למראה האישה שנכנסת. ליזה, החברה של טוני, ומצדדיה שני בניה שרוצים להיות מקעקעים, שומרים על יציבותה. לעולם לא אבין למה טוני הסכים ששני האידיוטים האלה יעבדו בסטודיו. הוא היה אדם נחמד ונדיב, אבל לא עד כדי כך. בכל מקרה, דביל מספר אחת ודביל מספר שתיים הועסקו באופן זמני מאוד כעוזרים בסטודיו, כלומר הם היו אמורים לתאם תורים כשהיינו עסוקים, לחדש מלאי וכל מיני דברים כאלה. כצפוי, הם לא הצליחו להגיע בזמן או פיכחים, אז זה לא נמשך זמן רב, וחזרנו לעשות הכול בעצמנו זמן קצר לפני שטוני נפטר. כל החבורה הזו היא לא יותר מדרמה רעילה, ואני מקווה שלא אראה אותם שוב לעולם אחרי היום.

אני מנענע בראשי, מחזיר את המבט לסיבה שבגללה כולנו כאן. ארון הקבורה השחור מט. אני מטה את הראש הצידה, מקמט את מצחי ומביט בו.

למה הארון סגור?

הייתי בטוח שהארון יהיה פתוח. טוני היה מאוד בעניין של מסורות החיים שלאחר המוות, לקחת איתך דברים כשאתה הולך. כמה אנשים בקהל ההולך וגדל הזה, כולל אני, ירצו להוסיף משהו לדרך צלחה.

ליזה רוכנת וכורכת את זרועותיה סביב מותניי, ואני צריך להילחם בכל דחף בגופי כדי לא לדחוף מעליי את המרשעת רודפת הבצע הזו. ליזה וטוני התחילו לצאת לפני פחות משנה. למרות שמעולם לא הבנתי למה, היא אחת משפנפנות הקעקועים הידועות ביותר בחוף המערבי. "שפנפנות קעקועים" נדבקות לאומנים הבולטים ביותר בתעשייה שלנו, וליזה היא שפנפנה ותיקה מהימים שבהם עדיין הייתי מתלמד בוושינגטון. בהחלט הפתיע את כולנו כשטוני נכנס לסטודיו כשזרועה כרוכה בזרועו.

טוני מעולם לא היה טיפוס של מערכות יחסים. הוא היה לגמרי טיפוס של "לאהוב אותן ולעזוב אותן". לכן, כשליזה הופיעה והתחילה לנסות לסחוט מטוני תיקים, חופשות ועבודה לבנים שלה, חשבנו שהוא יעיף אותה. להפתעתנו, הוא השאיר אותה ושילם על התיקים והחופשות, אבל הבהיר לה דבר אחד באופן ברור מאוד.

לטוני היו רק שתי אהבות בחייו. האחת הייתה הל'ס אינק, והאחרת...

"פוקס," מרפקו של אטלס ננעץ בצלעותיי וגורם לי להתכווץ. "זו ג'ייני?"

מבטי עוקב אחרי המבט שלו ונוחת על הג'ינג'ית הקטנה שנכנסת לכנסייה - ג'ייני פירס. בת עשרים וחמש, רזה, עם עור חיוור שבדרך כלל מכוסה נמשים. רק אלוהים יודע כמה שכבות איפור היא מרחה כדי להסתיר אותם וליצור את המראה החלק הזה. עיניה בצבע כחול כהה, גדולות ומודגשות על ידי ריסיה הארוכים. היא מעוטרת בשיער אדום עשיר, תלתלים ארוכים, פרועים וחסרי שליטה. אני מחייך כשאני מבחין בנעלי העקב הגבוה השחורות שלה. ג'ייני נמוכה. רוב האנשים הם בערך בגובה שלי, מטר תשעים ושלושה, אבל ג'ייני, בקומתה הזעירה, בטח בקושי מגיעה לחזה שלי כשהיא יחפה.

אלוהים אדירים, הנה היא שוב מתחילה עם הטלפון שלה. זו פאקינג ההלוויה של אבא שלה, וכרגיל, ג'ייני שולפת את הטלפון כדי לצייץ או לעדכן או מה שזה לא יהיה שמשפיענית עושה. פשוט בולשיט מהלך. הבחורה יושבת שם ומשכנעת אנשים שהם ייראו כמוה אם רק ישתמשו במה שהיא מחזיקה מול המצלמה. זו אחת הסיבות הרבות שבגללן אנחנו לא ממש מסתדרים, למרות הקרבה של שנינו לטוני. זה, והעובדה שהיא חוצפנית קטנה שפשוט נהנית לעצבן אותי בכל הזדמנות.

"כן, זו היא," אני ממלמל כשאני מסדר את שרוולי החליפה שלי. אני שונא ללבוש חליפות. זה לא שאין לי כסף לבגדים יפים יותר, אבל אני טיפוס של ג'ינס וחולצת טריקו. נוחות על פני אופנה. החליפה הזו הייתה יקרה כשקניתי אותה לפני שלוש שנים. אבל אז הייתי קצת יותר רזה, ולא הספקתי לקנות חליפה חדשה לפני ההלוויה, בעיקר בגלל מסע ההשתכרות הדיכאוני שהחל מהרגע שנודע לי שטוני מת. זו כנראה סיבה נוספת לכך שהחליפה לא יושבת עליי כל כך טוב.

אני מסתובב לעבר אטלס, מבין שפספסתי לגמרי את השאלה שלו. "מה אמרת, אט?"

"אמרתי שלא קלטתי כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. מתי היא נהייתה כל כך לוהטת?" אני מסובב את צווארי ומנסה להתעלם מהדחף הלא נעים שיש בי לפתע לשבור לחבר הכי טוב שלי את האף. הצורך להגן על ג'ייני נובע רק מהעובדה שהיא איבדה את אביה, נכון?

אני מביט בו בגועל ומנענע בראשי. "לך תזדיין, בן אדם. אל תדבר ככה על הבת של טוני, זה לא מכובד."

ג'ייני מגיעה למרחק של שלושה מטרים מהארון, גופה נדרך כמו קרש, והיא מסתובבת במהירות, רצה החוצה מהכנסייה.

"אני כבר חוזר," אני ממלמל לעבר אטלס, ואז יוצא בעקבותיה. אני מעוצבן מהדחף שאני חש, הצורך לבדוק אם היא בסדר, אבל אני מייחס את זה להלוויה ולכך שטוני בוודאי היה רוצה שאעשה את זה. אני לא שם זין על מה אנשים חושבים עליי או מה הם מצפים ממני. חוץ מטוני. האיש הזה לקח אותי תחת חסותו והתייחס אליי כמו אל בן, אז מהסיבה הזאת, ורק מהסיבה הזאת, אבדוק מה שלום הבת המעצבנת שלו. אני לא אוהב את זה, אבל אעשה את זה.

אני הולך במסדרון הריק ומוצא את ג'ייני נשענת על הקיר, מביטה בנעליים שלה.

"היי, צ'ילי, הרבה זמן לא נפגשנו," אני אומר בקלילות, תוחב את ידיי לכיסים ונשען על הקיר מולה. אני מאפשר לעצמי לבחון את הופעתה של הג'ינג'ית. למרות שאני לא מחבב את הבחורה, אני לא עיוור למראה של ג'ייני. היא אישה מושכת מאוד ונראית מדהים בשמלתה השחורה המכופתרת עם החגורה. אם כי אני לא בטוח ששולי התחרה שנופלים ממש מתחת לישבן שלה נחשבים ללבוש הולם להלוויה. אבל מה אני יודע? אולי זה הטרנד החדש לבגדי הלוויות.

"קוראים לי ג'ייני, דביל." היא כמעט יורקת לעברי, "ובכלל לא עבר מספיק זמן." אני לא יכול שלא לצחוק. מעולם לא הייתי מעריץ שלה, אבל השנאה של ג'ייני כלפיי תגרום למתבוננים מהצד לחשוב שדרסתי את הכלב שלה.

אני מרים ידיים בהתגוננות, חיוך עולה על שפתיי. "אני מתנצל. חשבתי לבדוק מה שלומך. ברחת מהר כל כך."

עיניה הכחולות מתגלגלות בחוזקה עד שאני מופתע שהן לא נתקעות. "ראיתי אותך ואת חבורת אנשי המערות הטיפשים שלך וגל של בחילה תקף אותי." אני פולט נחירת צחוק, מנענע בראשי ומשלב את זרועותיי על החזה. גופה רועד קלות, ואני לא יכול שלא לתהות אם אני מפחיד אותה או משהו. מגוחך, כי למען האמת, ג'ייני לא מפחדת מכלום. היא תתעמת עם הגדולים והקשוחים ביותר רק כדי להוכיח את עליונותה. ובכל זאת, היא רועדת. ולא רק בגלל הנוכחות שלי או אפילו האבל שלה.

"ברצינות," אני מנסה לגרום לקולי להישמע מרגיע ונעים ככל האפשר, וזה לא קל בסביבתה. "אם את רוצה לדבר על..."

היא צוחקת בציניות, "כן, אני אעצור אותך ממש כאן כי זה לגמרי לא הווייב, ואתה גורם לי למבוכה רצינית." ה... ווייב? "כבר אמרתי לך שאתה יכול לקחת את הסטודיו. אבל זה לא אומר שאני צריכה, או רוצה, שתיכנס לנעליו. אני לא צריכה אבא, פוקס." היא שולפת את הטלפון שלה ומתחילה להקיש על המסך. כל טק טק טק נשמע כמו ציפורניים על לוח גיר.

"אה?" אני נושף, דוחף את עצמי מהקיר. "את מתכוונת שאני לא צריך לשבת ולחכות שתבואי בריצה עם איזה סיפור מתבכיין על כך שמישהו כתב עלייך משהו מרושע או הגדיל את התחת שלך בפוטושופ, ואת צריכה שאבא יתקן את זה? ובכן, תודה לאל על זה!"

גופה נדרך בגלוי, והרעד בידיה הקטנות גובר כשהיא אוחזת בטלפון. היא מזדקפת עוד יותר, מנסה להביט לי בעיניים בעוד ידיה נשלחות אל מאחורי גבה. עיניה הכחולות מסתתרות מאחורי ריסים מלאכותיים, אייליינר וכמויות עצומות של צללית. ובכל זאת, אני רואה את האדמומיות, את העיניים הדומעות שהיא נואשת כל כך להסתיר, כמו הנמשים שלה, ש... ברצינות, כמה שכבות איפור היא מרחה? כי אני לא רואה אפילו אחד, וג'ייני מכוסה בהם. היא נראית כאילו היא עומדת להגיד משהו, אבל מחליטה לוותר, נושפת בבוז ומנענעת בראשה במקום זאת לפני שהיא חוזרת להביט בטלפון.

"כאילו מישהו בכלל צריך לעשות לי פוטושופ. יש לי גוף מושלם." היא מתחילה להקיש שוב בטלפון שלה, מתנתקת ממני בשיטתיות.

אני מחליט שאני צריך לסיים את השיחה הזו לפני שבאמת אפגע ברגש היחיד שנשאר לשדונית הקטנה הזו. אני מכחכח בגרוני ומטה את ראשי, מסמן לעבר הכנסייה. "למה הארון של הזקן סגור?" אני מבחין בעווית בעפעף השמאלי שלה, והיא נושמת עמוק לפני שהיא נועצת בי מבט זועם פעם נוספת.

"ככה," היא מתיזה, קולה מלא ארס. "בתור הבת שלו, זו הייתה ההחלטה שלי, וחשבתי שנעים יותר להביט בארון מאשר בגופה מתה."

נעים יותר.

גופה מתה.

אני המום מדבריה האכזריים, וצופה בה בדממה כשהיא דוחפת את עצמה מהקיר וחוזרת לכנסייה.

"תיהנה מהסטודיו, פוקס. אני מקווה שהוא לא יגזול ממך את החיים כמו שהוא גזל ממנו." קולה מרוחק, ואני לא מגיב כשהיא נעלמת מאחורי הדלתות. אצבעותיי ממששות את שני המטבעות שבוערים בכיסי. אני חייב לשים אותם בארון של טוני לפני שאעזוב היום. אין לי מושג אם מנהל ההלוויה ירשה, אבל לא אלך מפה בלי לעשות את זה.

כולם עזבו את הכנסייה כדי לחגוג לזכרו של טוני, וזה בדיוק מה שאני לא אעשה. גופתו אמורה להישלח לשרֵפה בתוך זמן קצר, ושני המטבעות עדיין בוערים בכיסי.

אני מחליט שזה עכשיו או לעולם לא, ומתגנב בחזרה לחדר. אחליק את המטבעות פנימה ואף אחד לא יֵדע. אבל כשאני סוגר את הדלת מאחוריי, אני מגלה שאני לא לבד. ג'ייני עומדת מול הארון, ידיה אוחזות בידית חזק כל כך שאני לא בטוח אם היא מתלבטת אם להרים אותה או שהיא עושה זאת כדי לייצב את עצמה.

"חתיכת אידיוט מזוין," היא לוחשת בכעס. "הבטחת שלא תעזוב אותי עד שאהיה מוכנה. מה עכשיו? מה אני אמורה לעשות? נראה שאפילו לא בחרתי ארון מהסוג הנכון, כי אני חוטפת תלונות כל היום." אני כנראה משמיע איזשהו רעש, כי היא מסתובבת בבת אחת, ועינינו נפגשות. אני רואה איך הסומק מציף את הצוואר והחזה שלה כשהיא מנסה להזדקף ולשלוט בעצמה.

"שמעת פעם על דפיקה בדלת?"

"במבנה ציבורי? לא." אני אומר, מתקרב לארון. "צ'ילי..."

"תחסוך את זה, לעזאזל," היא מטיחה לפני שהיא מסתובבת ויוצאת מהכנסייה בסערה. אני נושף ברעד, פותח את הארון ומחליק את המטבעות פנימה.

"אני אתגעגע אליך, טוני," אני לוחש, מעביר את ידי על הידית שג'ייני אחזה בה אחיזת מוות. "היא לא היחידה שלא הייתה מוכנה לזה. אני לא יודע מה אעשה או איך אעשה את זה בלעדיך." אני נאנח כשאני מרגיש את הגוש גדל בגרוני, וטופח על המכסה לפני שאני מסתובב. "אני אשגיח עליה. היא מוגנת איתי." לטוני היו רק שתי אהבות בחייו, ג'ייני והל'ס. אולי אני חסר תועלת עם אחת מהן, אבל אשמור על השנייה.

לאחר שלושה שבועות

"פוקס, זה ממש מדהים!" לורן צווחת תוך כדי שהיא מחייכת אליי חיוך ענק, ואז חוזרת להביט בקעקוע שעל ירכה במראה. רֵן היא לקוחה מהסוג האהוב עליי. היא יודעת מה היא רוצה אבל פתוחה לשינויים אומנותיים. היא לעולם לא מבטלת, נעים בחברתה ויש לנו הרבה תחומי עניין משותפים. רק חבל שהעיניים החומות והיפות שלה נעוצות בטמבל שיושב בעמדה מולי.

"אטלס! מה אתה עושה, לכל הרוחות?" אטלס מרים את מבטו מהקעקוע שהוא מקעקע על השוק שלו ליד השולחן, ומחייך את החיוך הכי דבילי שראיתי בחיי.

"תתרחק!" הוא צועק כמו ילד. "זה כמעט גמור."

רֵן ניגשת אליו לפני שאני מספיק לכסות את הירך שלה. היא מציצה מעבר לכתפו ופורצת בצחוק. אני רואה אותה מתכופפת ומגחכת בגלל מה שאטלס קעקע לעצמו על העור.

"רֵן," אני נאנח כשאני קם והולך לעברם. "תגידי לחלאה הזה שיש לו לקוח בעוד עשרים דקות, והוא צריך להתחיל... אתם צוחקים עליי." אני לא בטוח מה אני אמור להרגיש כשאני מביט בתוספת החדשה על הרגל של אטלס. הלם? מבוכה? כבוד?

זה נעשה בסגנון אמריקאי מסורתי. לא בדיוק ההתמחות של אף אחד מאיתנו. זה הסגנון שטוני היה ידוע בו. אטלס טוב יותר ממני בזה, הלקוחות שלי באים אליי בשביל ההיפר־ריאליזם. אבל זה...

"אל תעז לשבור לי את הלב!" ידו של אטלס מזנקת לאחוז בחזהו בתנועה דרמטית בעודו נאנח. אני מגלגל עיניים ומנענע בראשי, צוחק מהטמטום המוחלט שאטלס הוסיף לגופו לצמיתות. תמיד הייתי ה"זקן" הרציני בסטודיו. גם כשטוני היה בחיים, כינו אותי כאן "פאפא פוקס". אני מאמין בחוקים, בעבודה קשה ובהליכה בדרך הישר. העובדה שאטלס הפך לחבר הכי טוב שלי היא אחת מהתעלומות הגדולות של החיים.

אטלס הוא נשמה חופשית. הוא ספונטני, מפלרטט עם כולן, עושה שטויות רק בשביל לצחוק, מגיע באיחור ולעיתים קרובות חוגג קצת יותר מדי. אני בטוח שהיכולת שלו בתור אומן, והאופי הדי נוח שלו, הם הסיבות היחידות שטוני לא פיטר אותו מעולם.

"לא, בן אדם, זה נראה מעולה." צחוק נוסף חומק מבין שפתיי כשאני מתיישב על השרפרף לידו ומתפעל מעבודתו. האידיוט החביב הזה אימץ את אהבתו למשחקי מילים, וקעקע על רגלו קעקוע של שועל אפור ושחור עם הכיתוב For Fox Sake סביב ראשו.

אני חובט בכתפו בצחוק לפני שאני מחזיר את תשומת ליבי לרֵן. עיניי מתרככות למראה הבחורה המסכנה שעומדת ליד השולחן, מנסה הכול כדי שאטלס ישים לב אליה. אבל כרגיל, הוא אטום כמו קיר.

"קדימה, רן." אני נאנח קלות כשאני קם, מה שמזכה אותי בתגובה מזלזלת מצד המקעקעים האחרים.

"צריך את המקל שלך, סבא?" אָש מחייך חיוך רחב בזמן שדרק מצחקק וממלמל משהו על "כפתור מצוקה לקשישים".

"כן, כן, אתה מבוגר ממני, חלאה." אני נוהם לעבר דרק ואז מצביע אל החלק הקדמי של הסטודיו. "שמישהו יענה לטלפון המזוין הזה כדי שאוכל לסיים עם רן." אטלס מתגלגל מהמיטה ומזנק לעבר הטלפון של הסטודיו בדרך שרק הוא מסוגל לה, כי הוא בשנות השלושים לחייו, וכשהוא לא עובד או חוגג הוא מבלה את זמנו הפנוי בטיפוס צוקים ובקרוספיט.

"אידיוט," אני ממלמל בזמן שאני מחליק תחבושת מיוחדת על הירך של רן. אני מרים את מבטי ושם לב שפניו של אטלס קודרות יותר ממקודם. מבט זעוף וגבות מכווצות תפסו את מקומם של תווי פניו, המטופשים לרוב.

"מה קורה?" אני שואל כשהוא ניגש אליי, וכל הקלילות שהייתה בו קודם נעלמה.

"זה היה עורך הדין של טוני. הוא התקשר כדי להודיע לך שאתה אמור להגיע לפגישה איתו ועם ג'ייני מחר בבוקר." הקול שלו, שבדרך כלל עליז ובטוח בעצמו, נשמע לא נינוח.

"מה? למה?" ג'ייני ואני לא דיברנו מאז ההלוויה. עורך הדין של טוני אמר שג'ייני תחתום כדי להעביר לי הכול, אני אשלם לה, וזהו. למה לעזאזל אני צריך להיפגש איתם?

"אם אתה מקבל בעלות על הסטודיו," רן אומרת בדרך אגב בזמן שהיא מושכת את מכנסי הטרנינג השחורים שלה מעל הירכיים ותוחבת את שערה הבלונדיני מאחורי אוזניה. "אז אתה צריך להיפגש איתם כדי להשלים את כל הניירת." רן סיימה לימודי משפטים לפני כשנה, ואף שאולי היה כדאי להתייעץ עם מישהו בעל קצת יותר ניסיון, היא הייתה הכתובת שלי מאז שטוני נפטר.

"אתה צריך ללכת איתו, אטלס. אתה מנהל הסטודיו, אז אתה צריך להיות חלק מזה. פוקס, אתה לוקח על עצמך סטודיו ששווה מיליוני דולרים, ואני באמת חושבת שאתה צריך להתקשר לפרנק." אטלס ואני משמיעים נהמה של חוסר שביעות רצון. ריצ'רד פרנקלין, המוכר יותר כפרנק, הוא עורך הדין של הסטודיו. הוא ה־עורך הדין של הכוכבים, וטוני עבד איתו על בסיס קבוע. אני לא מחבב את הבחור הזה, וזה כנראה לרעתי שלא שמרתי איתו על קשר לגבי כל העניינים המשפטיים הקשורים לצוואה של טוני ולהעברת הבעלות על הל'ס. למען האמת, הייתי מעדיף ללקק בין אצבעות הרגליים של מישהו זר מאשר להתמודד עם המניאק הזה. אבל אולי רן צודקת. הדבר האחרון שאני צריך הוא לא להבין משהו ולאבד את הסטודיו.

"בסדר," אני מהנהן בזמן שאני מלווה אותה לקדמת הסטודיו. "אתקשר לפרנק היום. עכשיו תנכִּי את שכר הטרחה המשפטי שלך מהסכום הכולל ותשלמי את ההפרש."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*