כל הדרכים הביתה

אזעקת אמת

אני לוחצת על דוושת הבלמים בעדינות. העיקול חד מאוד ולא אגיע אל הבת שלי אם אתהפך. לא יעזור לה אם אתפגר פה בחולות. תאטי. לאט! הרכב מגיב במתינות, ובלחיצה על הדוושה עולה לחץ נגדי, כמעט נעים, אל כף רגלי. נעמה במושב לצידי, סוף־סוף סמכה עליי ונרדמה מעט. חזה עולה ויורד לאט והיא נושמת בנחירות עמומות, עדינות. ראשה נוטה אחורה ופיה נפתח מעט. גם עליה אני צריכה לשמור, היא עזבה את בעלה ואת הילדים ויצאה איתי למרדף הזה. הכביש מואיל להתיישר קדימה, אבל המשכו נבלע בעלטה. כל כך מאוחר עכשיו. הסהר שהאיר את הדרך נעלם גם הוא. גם מוצאי שבועות היה ללילה לבן. שעה שלמה חלפה ועוד לא נתקלנו בנפש חיה: מכונית לא נראתה, לא נראו יישוב או תחנת דלק. רק הרכב של נעמה חותך את השממה לפניי ומאחוריי, מצדדיי ומעליי.

*

סעודת ליל שבועות. ענפי הדס תלויים על הקיר, ריחם כמעט מורגש, שיבולים כורעות מהאגרטל, ובמרכז — המשפחה של נתנאל ושלי. אני וראשית, הבכורה שלנו, יושבות משני צידיו של נתנאל. ראשית התאפרה קלות, פס חום תוחם את עיניה הירוקות, שערה הבהיר אסוף בהידוק מוגזם, מגביה את מצחה. אליעוז איננו כאן, הוא בישיבה התיכונית. קרן אור, הילה ונטיעה יושבות בשמלותיהן הלבנות הזהות שמצאתי במבצע, מידות 16, 12 ו־10 בהתאמה, נרגשות מהלילה הצפוי להן. על שולחן החג פשוטה מפה מכותנה לבנה. מפיות סגולות פזורות סביב, ובלב השולחן מטבלי הגבינות שהכנתי: שום שמיר, בצל קצוץ דק־דק, עירית. לחמניות גבינה חמות, ממולאות בגבינות נמסות, מחכות על טס מתכת. החלות הגדולות כבר נבצעו בברכת המוציא, תוכנן הלבן התפוח מציץ מתוך הקליפה השחמחמה. גביעי היין מלאים. את המנות העיקריות הכינה ראשית בפרץ חביבות מפתיע. היא תפסה את מקומי כשקילפתי את הירקות, וכשפניתי לטגן את הבצל, הכריזה שהיא מכינה את המאפים ושלחה אותי לנוח.

עוד מעט נלך לבית הכנסת ונתנאל יעביר שיעור. הוא עבד עליו כל הבוקר, כשראשית ואני עמלנו במטבח.

בסעודה נעה השיחה מענייני יום־יום לדברי תורה שהבנות הביאו מבתי הספר. כשאחד מאיתנו מזכיר ענייני פוליטיקה הילה עוצרת אותו מיד. אנחנו נענים, צוחקים. מדי פעם מגניב מישהו עוד מילה אחרונה. לפעמים די בזה, ולפעמים נפתח עוד דיון. אנחנו שרים בשני קולות. כשראשית מגישה את הקינוח נתנאל כבר מתארגן ליציאה, מביא בחשבון מראש את הזמן שנדרש לו. אחר כך אנחנו מברכים, שוטפים פנים ויוצאים יחדיו לבית הכנסת לתיקון ליל שבועות. נתנאל וראשית יִלמדו כל הלילה, אני אחזיק מעמד אולי עוד שיעור אחד אחרי השיעור שלו. הקטנות נפרדות מאיתנו בשער בית הכנסת, פונות אל השיעורים לילדים, ושלושתנו — ראשית, נתנאל ואני — נכנסים יחד.

נתנאל עולה לבמה, ומלמעלה, מעזרת הנשים, אני רואה את האיש שלי. חולצת פשתן, מכנסיים בהירים, קווצות תלתלים חומות, פאות קצרות לא מסודרות מספיק. כעת, כשהוא מחייך אל הקהל, אני מבחינה בקמטי צחוק שמתפרצים כמזרקה מזוויות עיניו ארוכות הריסים. ברגע הזה לא רואים עליו כלום.

המלמולים גוועים אט־אט והוא פותח במילים: ״יש בדיחה על אימא פולנייה שאומרת: קמתי בבוקר ושום דבר לא כאב, חשבתי שאני מתה״.

המיית צחוק עוברת בקהל.

״בואו נתבונן בבדיחה הזו. ננסה להבין אותה, אפילו שבדיחות לא מסבירים״, נתנאל מביט בחיוך קטן אל מישהו בשורות הראשונות, אולי תלמיד, אולי חבר, וממשיך, ״שום דבר לא כאב, חשבתי שאני מתה, אמרה הפולנייה. מה הקשר העמוק כאן בין כאב למוות, בין כאב לחיים?

בציורים של מגילת רות — אלו שמציירים ילדים בגן ואלו של גדולי האמנים — נראה את רות עומדת במרכז שדה חיטה בשל, לבושה לבן מן הסתם, בידה אלומת שיבולים ומאחוריה בועז. עוד רגע תעלה ותרקוד מסביב להקת קוצרים וקוצרות לצלילי הגבעטרון. מקסים. אבל אם קורעים את המסך מעל המחזה הזה, מה מגלים? מי שמוכן לראות, רואה. מוות, שכול, קטיעה וחוסר המשכיות. הבעל. שני הבנים, הבעלים. העושר והכבוד התחלפו בכאב ובבושה. הרבה פרשנים מדברים על הדמיון בין נעמי לבין איוב. היא זאת שקיבלה את העונש על המעשה שעשתה המשפחה, במידת הדין פלוס־פלוס, והיא אומרת את זה: 'ה' ענה בי'. למה? למה כל הסבל הזה? קשה מאוד״.

אני נדרכת. נתנאל ניסח את הדברים באופן מעט בוטה. אני מביטה סביבי מזווית העין, אבל יושבי בית הכנסת מרותקים.

״אל האבדון הזה רות בוחרת להצטרף. למה בעצם? אל אשר תלכי אלך — לאן בדיוק? למה היא צריכה את זה? עמך עמי — תכף נראה מי זה העם הזה. לא בטוח שמדובר בכזאת מציאה. מספרים לנו שהוא הומה — אולי בלעג, אולי בשמחה לאיד — כשנעמי ורות מגיעות ארצה״, קולו מתגבר והולך, ״זה עם שצריך להזהיר אותו לא להטריד מלקטת שיבולים חסרת כול. מה רות עושה?״ הוא שואל, ובבת אחת מנמיך את קולו שוב, ״אלוהייך אלוהיי. רות בוחרת להתחבר לאלוקים שקרע את משפחתה לגזרים, שלא ויתר להם ולו כמלוא הנימה. זו בחירה שבמבט ראשון קשה להבין״.

נתנאל שותק לרגע. הוא מישיר מבט אל הקהל, מותיר את השאלות תלויות באוויר, ובלי להתיישב על הכיסא שהוכן עבורו מראש, הוא עובר לספר את הסיפור האישי שלו, שלנו.

כשהוא מספר על רגע הפיגוע — והוא זוכר אותו היטב, יותר משורדים אחרים — בית הכנסת כולו דומם. כולם מביטים בו. עוף לא פורח, ציפור לא מצייץ. רחשי הרקע מתפוגגים כלא היו. נשמעים רק קולות הילדים החוגגים בחוץ את ליל השימורים.

מבטים מופנים אליי כשהוא מדבר על המשפחה הצעירה שהיינו, על ראשית הפעוטה, על אליעוז שרק נולד. שכנתי לכיסא מושיטה יד ולוחצת את כף ידי. אני מחזירה מגע רפוי ומחשבותיי דואות. תמונות מהיום ההוא מבליחות מול עיניי: חדר מיון הומה, צריך לפלס דרך, לגעת בזרועות, לטפוח על כתפיים. רופא עם שפם לבן מסביר לנו, השפם זז. בכריזה מישהו אומר: קוד כחול, קוד כחול. אבל מה זה קוד כחול? התמונות מרצדות, מתחלפות, מציפות לרגע ומתפוגגות. אך בסופו של דבר אני שוב כאן, בבית הכנסת, מאזינה לדבריו.

״כך שהמשפט של האימא הפולנייה נכון, ומבחינתי זו הייתה עובדה: כמו שסיפרתי לכם, הכאב אִפשר לי ולסביבה שלי להבין שאני חי, הבהיר לי, ברגע ההוא, שאני בחיים. ובימים שבאו אחר כך הכאב סימן לי שאני מצליח, שאני מתקדם. הכאב בא עם חיים חדשים, והחיים החדשים באו עם הכאב. אם אתה מסכים לכאוב, אתה מסכים לחיות את החיים, ואתה מוזמן לבחור בעסקת החבילה הזאת בכל פעם מחדש. רות הייתה מוכנה ללכת בעקבות נעמי כי היא אהבה אותה, כי היא נקשרה לאלוקי ישראל. האהבה והאמונה הובילו — אולי אפילו הכתיבו! — את הבחירה שלה לחיות כך את חייה, לעשות באומץ אדיר את מה שעשתה. רות העניקה למשפחתה המשך, והובילה גם לגאולה שלנו כעם, כשהייתה לאימהּ של מלכות. היא לא הייתה עיוורת לכאב ולחושך, היא לא התכחשה להם. היא ידעה מה מצפה לה. היא הסכימה ללכת דווקא למסע הזה כי היא הבינה שזו היא, שהכאב הוא חלק ממנה, שאין רות אחרת. חג שמח״.

את מחיאות הכפיים מחליפות קריאות הערכה. נתנאל צועד במעבר בין המושבים. הקהל מתרומם בבואו, אנשים רוכנים לעברו ללחוץ יד ולומר דבר־מה. אני מנסה לתפוס את מבטו, אבל עזרת הנשים גבוהה, והוא לא מרים את הראש.

תם ליל הלימוד, ובוקר החג הגיע. מחוץ לבית שקט. אין נהמות כלי רכב, אין טריקות דלת או קולות הפוסעים בדרכים. אני מתעוררת מלאת כוח, וקולטת למה: נתנאל עוד לא חזר מבית הכנסת, כך שישנתי לילה שלם. ״מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״, אני אומרת בקול, בכוונה, ומתמתחת בלאות נעימה. אפילו הכותונת שלי לבנה. מאוורר התקרה שהותקן לפני כמה ימים מלטף את פניי. הכול בסדר, אני אומרת לעצמי. הכול בסדר. נתנאל לא שוכב לצידי, הוא בתפילה כנראה. אני צונחת לאחור אל הכר. הכול בסדר. לא סתם בירַכתְּ אתמול בהדלקת נרות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אנחנו. הילדים שלנו. השנים שעברו. לרגע שקעתי במילותיו של נתנאל, בקורותינו, והאמנתי להם. רבה אמונתך, רבה אמונתך בי שאני יכולה לשחק היטב עם הקלפים שקיבלתי, רבה אמונתך בי, רבה אמונתך בנתנאל. קול אחר מעקם שפתיים: חלאס, היית בסרט הזה. השיפור, ההתקדמות. אל תעופי על עצמך, כי הנחיתה עוד תהפוך להתרסקות. קומי. קומי ותתחילי עם הסלטים, אפילו שהיום שבועות ואין לדעת מי יחזור מתי ובאיזו שעה. גם ראשית לא בחדרה. בטח למדה עד הבוקר, או נזרקה בשלוש אצל איזו חברה. איך הם שרו אתמול בארוחה בשני קולות, הוא בעיניים עצומות והיא מחייכת אליי ואל אחיותיה הצעירות: שימו לב אל הנשמה, הוא מתחיל והיא מוסיפה קולות גבוהים, מדויקים, ופתאום מצטרפת אל המילים, ולרגע אחד שרים שניהם את המנגינה. ואחר כך נתנאל מהמהם בקול נמוך ללוות אותה: ברון יחד, ברון יאאאחד, כוכבי בו־או־או־קר.

אני משחזרת בזיכרוני את שעות הבוקר. נתנאל חושב איתי על השיעור. הוא מתחיל פסוק ואני מסיימת, נזכרת בעוד מאמר או מדרש רלוונטי ומניחה את הספר הפתוח לפניו. פניו מאירות והוא מוסיף לקרוא ולבסוף מביט בי בחיוך ארוך. אנחנו נשארים כך כמה שניות, מעמיקים זה בעיני זה, מפיקים אור של פעם. הבית עטוף פרחים. שיבולים וצמחים מעטרים את הקירות, וללב מתגנבת — מעט מבוישת מניסיונות קודמים, אבל עקשנית — תקווה: עוד יכול להיות לנו טוב ביחד.

גם כעת, עם שחר, התקווה נמסכת באיבריי בנעימות, שולחת זרועות מלטפות מפנים גופי.

אני מתמתחת, מאיצה בעצמי לקום, ליהנות מבוקר חופשי שקט, בלי פיזורים, פקקים וטלפונים של עבודה כל הדרך. לארגן בנחת את הקידוש ולחוות מעט שלווה בטרם יחזרו כולם.

אני מצחצחת שיניים וגופי נשקף מתחת לכותונת. עיניי נעצמות באחת. ״פרה אדומה שתיקברי במלחמה״, עולים קולות השירים מהילדות שכוונו אל גופי השמנמן הקטן, וחוזרים ועולים ופונים אל גופי השמן הגדול, כולם יחד: ״על ראש הגבעה עומדת פרה, עושים לה קרניים היא לא מרגישה, אז בא חזיר ושם לה גרגיר, וככה נולד השומר הצעיר״. צחוק קטן נמלט מפי, רק כעת אני מבינה את פשר המילים. קדימה. אחרי החג תיפתח עונת השחייה, תלכי, תשחי. את על פרשת דרכים. האישה היפה והמלאה, ירוקת העיניים וזהובת השיער נמצאת פסע מן האישה השמנה, הכאובה מדורבנות ברגליים ודלקות בברכיים. אני מדמה בראשי כיצד בכל זאת אצליח הפעם, כיצד אבסס שגרה של שחייה, אינשא על גל האופטימיות כדי לשפץ עוד היבטים של חיי. מקלחת. מגיעה לי מקלחת. וחג עכשיו, לא שבת, מים חמים מותרים. אני מתפשטת ומביטה על עצמי הענקית. ממי קיבלתי את זה? אבא ואימא רזים כל כך. זאת דווקא יצאה לך בריאה, אמרה סבתא לאימא במבט בוחן, ואני שאלתי את נפשי להיעלם. כעת אני נעלמת מתחת לזרם, מתמכרת לו. כשהמים פוסקים אני מטה אוזן כדי לשמוע אם הדלת נפתחת. לא. אני לובשת שוב את השמלה הלבנה מאתמול, עוטה את המטפחת ומלפפת את קצותיה.

תפילה קצרה, ואני מתיישבת עם עוגת הגבינה והעיתון. כך מוצא אותי נתנאל.

״חג שמח!״ אני אומרת.

״ראשית. איפה ראשית?״ שואל נתנאל.

״לא יודעת, עוד לא חזרה. היא לא הייתה במניין שלכם?״

״כן, בטח שהייתה. היא כאן מאחורי הדלת, ואני סתם שואל אותך להנאתי. היא לא בבית?״ הוא שואל בכעס, ובבת אחת פורץ בשאגה, ״איפה היא?״

״היא כנראה ישנה אצל חברה״, אני מציעה, וכבר איני בטוחה.

״מיכלי! שאלתי בשחרית את יוחנן מהשבט שלה. היא לא הייתה בתיקון בכלל, לא בבית הכנסת ולא בבני עקיבא!״

ליבי מתקדר. לא מתאים לה לא ללכת, ועוד להסתיר את הכוונה להיעדר. אני מתכווצת מעט, אבל הכעס שעולה בי עליה מתפוגג מיד מול הזעם והחרדה של נתנאל והופך לכוננות דרוכה אל מול טענותיו.

״או־קיי, אז היא לא הלכה. עוד לא דיברנו איתה, אתה לא יודע מה היא עשתה״.

״אני לא יודע ואני לא רוצה לדעת. יש לך בת שקרנית!״

לָךְ. אני קמה עם העיתון והקפה.

״אל תדבר אליי ככה, ואל תדבר עליה ככה״, אני אומרת. הוא עומד חסר אונים. כל גופו רועד — בזעם, באימה, אני כבר לא יודעת להבחין — ואני פונה לחדר עם העיתון והקפה.

אוף, עוגת הגבינה נשארה בסלון, יהיה פתטי לחזור לקחת אותה.

ובחדר, צניחה חופשית: כל שמחת האתמול, רגע הדלקת נרות החג, היחד המשפחתי בארוחה ולאחריה, השמחה המשותפת לקראת השיעור שלו, הכול מתפוגג לשמע צעקותיו, למראה הגוף הרועד. כמו באולם מראות גדול, כל התקף אימה הוא הד לקודמו, וקודמו הד לקודמו ולזה שלפניו, וכולם יחד מתגברים לזעקה אחת גדולה, ואני נשכבת תחתיי. בד השמלה הלבן מתקמט, עגילי הפנינה בצורת הנטיף נוטים ומתעקלים כסימן שאלה: איך אפשר, איך אפשר להיפצע שוב ושוב, לחטוף מהלומה בבת אחת, בלי הכנה, לשאת את הפתאומיות, להגיע לרגיעה, לקוות כל פעם מחדש, לחטוף עוד אחת ולהיווכח שמה שהיה הוא שיהיה.

אבל אני קמה, שוטפת פנים ושוקעת בעיתון, בסיפורי הכתבות והגיגי הפרשנים.

הוא נכנס לחדר. ״מיכלי?״ קולו עולה בהברה האחרונה בשאלה, בציפייה למענה, בעוינות.

״נתנאל״, אני מחקה את המנגינה בלעג.

״אולי בכל זאת תעזרי לי ללכת לחפש אותה?״

״ללכת לחפש את ראשית? למה? היא ילדה בת שש עשרה, בשם אלוהים. היא הלכה לאן שהלכה, ותחזור כשתחזור״.

״לא. יש כאן משהו אחר. אני צריך להבין מה קרה״.

״להבין מה קרה״, אני מחקה אותו, ״אני צריך להבין מה קרה. תמיד אתה צריך להבין. להבין הכול. אבל לא תמיד אפשר, בסדר?״ עלבתי בו. נטעתי בו ספק. הוא עומד שמוט כתפיים ולא מדבר יותר.

אני מפנה אליו את הגב וחוזרת לעיתונים. נתנאל מקבל את הבנות היוצאות אט־אט מחדריהן, בוהות נכחן בדרך לחדר האמבטיה, משגיח שיתפללו וקורא להן ממגילת רות. אחר כך הוא מוביל את עריכת השולחן.

השולחן ערוך, פחות נאה מאתמול אבל ערוך.

אני עסוקה בסלטים. מתבלת, מעבירה לקעריות, תנועה רודפת תנועה, לא להפסיק. הוא מסב אל השולחן, חושק שיניים ומכווץ שרירים כדי להסתיר את הרעד. אני מנסה להסתיר את המבטים שאני מלכסנת אליו. תלתליו החומים נאספים לקווצות שמזמינות ללפף, אפו ישר ולסתו מרובעת, כתפיו הרחבות שומרות על מראה נחוש, אבל בעיני השקד החומות, בשפתיו הנמשכות מעט מטה, בנחיריים הרוטטים, ניבט הילד הקטן שהכרתי פעם. צלקת דקיקה נמשכת מרקתו אל מאחורי אוזנו, רמז קבוע לפגיעוּת על פניו המסותתות.

נוטלים ידיים ומתיישבים. קרן אור, הילה ונטיעה מנסות להקליל ומזמזמות את הפסקול של ״מלך האריות״, את החלק שבו סימבה מתלבט אם לחזור. ״נו״, הוא מסנן מבין שפתיו, והן חדלות משירתן ומיד מתחילות לנענע את רגליהן ולהתנדנד בכיסאן. ״נבדוק אחר כך מה קורה, טוב?״ אני אומרת, והן מופתעות. אימא דיברה אחרי נטילת ידיים.

אחר כך הן נוגסות בחלה הרכה ומנסות להציל את המצב: ״היה לנו מחפשים את המטמון״, הילה אומרת.

״אה, כן?״ אני אומרת.

נתנאל לא מגיב.

״וניצחנו את הכיתה של נטיעה״.

״כי רימיתם! רימיתם!״ מתכעסת נטיעה ופוזלת אליי, מחפשת גיבוי.

״כן? במה רימינו?״ עונה הילה ברוגע של מנצחים.

״דילגתם על תחנות! לא פתרתם את החידות! הבנתם ישר מה הראשי תיבות אז רצתם ישר לאיפה שהיה המטמון!״

״באמת? רוצה לשמוע חידה עם פתרון?״

״שקט!״ נתנאל צועק. הן משתתקות.

״הילה רצתה לספר חידה״, אני מנסה, אבל אפילו הילה מסתכלת עליי במבט של: נו, אימא, באמת, זה היה רק כדי להכניס לה. אני חובקת את גבה התחתון מתחת לשולחן. הרי גם לפני ההתכתשות הזו היא ניסתה להגיד דבר תורה, אבל ראתה שנתנאל לא מקשיב וסיימה בקול ענות חלושה. אנחנו אוכלים בדממה. מדי פעם נשלח אליי מבט מלא כאב, על גבול המשטמה, וזהו תוכנו: את מנצלת את עליונותך. אני זקוק לרגליים שלך, לתנופה שאת יודעת לקחת, ואת מונעת ממני אותן רק כי את יכולה. ניצול כזה הוא בלתי נסלח. רק כי את לא מסכימה איתי, ואני חסר אונים. אני מביטה לכיוון הנגדי. הנה הקינוח שראשית הכינה, מוס שוקולד. נחמה. אני מפתלת את לשוני, מעבירה עליה את המרקם הרך, האוורירי והקר, מפטפטת קצת עם הילדים ואנחנו מברכים בשקט, בחטף, בלי שיר המעלות.

אני מתפשטת ושוקעת חזרה במיטה, מגרשת מעליי את המחשבה הטורדנית, דאגה לראשית שמתחילה לכרסם בי. עיניי כבר נעצמות, ואני שומעת געייה צרודה, קצובה כמו צחוק, אבל זה בכי. אני קמה אליו. הוא בשירותים, בלי הפרותזה, נשען על הקב, פניו ספוגות דמעות ואפו אדום.

״נתנאל״.

״היא הלכה, אני יודע. היא ברחה, מי יודע לאן״.

״נתנאל, אני פה איתך. תסתכל עליי. תסתכל עליי! היא לא הלכה. תיתן בה אמון. דיברנו על זה״.

״זה לא קשור, היא הלכה, ואת לא רוצה לחפש אותה, את לא רוצה״.

״זוכר בגוש קטיף שחיפשנו את קרן אור במשך שעות, והיא ישנה במרפסת? בוא, נתנאל, נלך לישון. לא כל מי שנעלם לרגע הולך לתמיד״.

הוא מדדה למיטה על קביו ואני לצידו, ידי על גבו החשוף. אני מושיטה לו עוד ממחטה והוא מוחט את אפו בקול תרועה. אנחנו מתיישבים ואני מלטפת את זרועו, מנענעת קלות את גופו. הוא מניח עליי ראש, מדי פעם לוגם שאיפה קצרה של אחרי בכי.

״אולי את צודקת״, הוא אומר, ״אולי זה באמת אני. ראשית לא תעשה כזה דבר״.

״היא לא״, אני אומרת לו. ״תשכב עכשיו. כשנקום אני אעשה סיבוב אצל החברות שלה״.

זעקה מפלחת את החדר כעבור רבע שעה. אחריה עוד אחת, ועוד אחת.

״נתנאל״, אני מטלטלת אותו. ״נתנאל קום. אנחנו פה, הכול בסדר״.

יש לנו הרבה כאלה. יש כאלה כל הזמן. אבל עכשיו הוא צועק צעקות מוזרות, כמו שברים בתקיעות, והוא לא מתעורר, צועק בשנתו עוד ועוד, ואני לא מצליחה להעיר אותו.

ככה זה: או שהוא לא נרדם או שהוא לא מתעורר.

הוא מקיץ בניעור פתאומי של הראש, פיו נפער עם עיניו החרדות. עיניו ננעצות בי, אבל זה לא אומר שהוא רואה אותי.

״היא נסעה״, הוא אומר לי. ״היא הייתה בחלק האחורי של הרכב, כמו טנדר פתוח, הידיים שלה היו קשורות מאחורי הגב, הפה סתום במטלית, והיא הסתכלה עליי, ואני רצתי, והיו לי דווקא שתי רגליים, כמו כמעט תמיד בחלומות, אבל זה לא עזר, כי הרכב נסע ולא יכולתי לעשות עם זה כלום״.

אני נשכבת לידו, שמה את כפי בכפו. אחר כך אני מלטפת את כף ידו באצבעותיי, כאילו אני חופרת בה בעדינות, אבל עיניי מופנות ממנו והלאה. אני מנסה למוסס את האימה שפושטת בו, ובו זמנית נאלצת לספוג את החיצים המופנים אליי, האישה שאיתו, העומדת על שתיים.

אחרי שינה של כשעתיים — שנת צהריים שלי, שנת הלילה שלו — יצאנו ביחד לחפש אותה.

״גם בשנה שעברה״, אני מזכירה לו, ״ראשית לא הייתה בבית כל החג. היא הופיעה רק להבדלה. הם הולכים לשיעורים, נזרקים אצל איזה חבר, ואז קמים בשלוש ומשוטטים ביישוב״. והנה הן, החבורות המשוטטות: ילדות בכיתה ו' או ז' יושבות בתחנת ההסעות, מחליפות מילים בלהט. כמה מהן עדיין בבגדים הלבנים של אתמול, כמוני, אחרות החליפו לבגד פשוט יותר, כמעט בגד חול. שתי נערות סתורות ומנומנמות הולכות עם שקיות הפיג'מה ומברשת השיניים שלהן, שערן איננו מסורק והן אינן מדברות. שלושה נערים עטורי פאות צועדים לבית הכנסת ובידם ספרי קודש. הרב ודאי אמר להם שהזמן הכי חשוב ללמוד הוא דווקא ביום כי כולם ישנים, כי אם יהיה חלילה רגע אחד בעולם שבו איש אינו לומד תורה —

והנה חברותיה של ראשית, מקצתן בחצאיות הנשפכות עד לרצפה, אחרות בשמלות עד הברך, שתיים במכנסי אלאדין לבנים.

״יעלה!״ אני קוראת.

״כן״, היא מסתובבת אליי. ״חג שמח, מיכלי״.

״חג שמח״, אני מחייכת אליה. ״ראית את ראשית?״ אני שואלת, ובה בעת היא אומרת: ״תמסרי לראשית רפואה שלמה״, ומיד נמחק החיוך המתוח מעל פניי, ופניה עוטות הבעה של בלבול.

״רפואה שלמה? מה קרה לה?״ אני שואלת.

״היא אמרה לי אחרי השיעור של נתנאל שהיא חולה וחוזרת הביתה, היא אמרה שהיא על אקמולים רק בשביל השיעור שלו ועכשיו היא טסה חזרה למיטה״. היא בוחנת את פניי במבוכה.

*

אני עוברת מחדר השינה לסלון ובחזרה, נושאת תיק קטן שארזתי. נעלי ספורט לרגליי. נתנאל יושב אל השולחן, מדפדף בקדחתנות בערימת הדרכונים, פותח אחד־אחד וממלמל: הילה, מיכלי, קרן אור, נטיעה, אליעוז.

״של ראשית לא כאן״, הוא אומר.

אני נושכת שפתיים, סחרחורת עוברת בי ומטה את הבית על צידו. איפה היא, אולי כאן, אולי שם. אדמה, או אוויר, או ים. איפה הילדה שלי. אני נזכרת בחלום של נתנאל. הוא מושיט לי דרכון: ״שלך, קחי״. אני לוקחת, מכניסה לתא הקדמי של התיק ורוכסת אותו. אנחנו מביטים זה בזה, מתנשמים. כל כך יחד, כל כך לבד.

״תדליק את הנייד שלך, אני אודיע לך מה צריך״.

״כן״.

״נתנאל״, אני אומרת.

״מה?״ הוא מחכה, אבל אין לי כוח להתנצל עכשיו. שנינו יודעים שהפעם הוא צדק.

״ביי״, אני אומרת, פונה לצאת וסוגרת את הדלת מאחוריי.

הכביש ריק. אני נוסעת, מאיצה עוד ועוד, עד שהמנוע נוהם במחאה. איסוזו שחורה, גדולה, ארבע על ארבע, תו נכים ענקי בגלל נתנאל. אישה בלבן כי שבועות. כשנתנאל הכין את השיעור שלו חישבנו: בדיוק לפני שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ושש שנים ניתנה התורה, אז עמד עם ישראל כולו לפני הר סיני. גם את היית שם, ראשית. כולנו היינו. כך אמרו לנו, כך אמרנו אנו לילדינו. עכשיו אני לבד על הכביש הריק, עוקפת מונית פלסטינית צהובה, נעקפת על ידי אמבולנס. אני עוברת את מחסום היציאה מהשומרון, אחריו התנועה ערה יותר. בנתב״ג אני מפנה את ההגה באבחה אחת לנתיב המוביל לטרמינל.