אהבה של יום רביעי

פרק 1

בשעת לילה מאוחרת, או אולי הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, נשם בנציון את נשימתו האחרונה. הבטן שלו ירדה ועלתה. ירדה ועלתה. ואז ירדה, ולא עלתה שוב. מאירה התבוננה בו פעורת עיניים ועצרה את נשימתה יחד עם נשימתו, כשהיא חרדה ומבועתת. היא חשה משב קל על פניה ומיד ידעה כי זו דרכו להיפרד מהעולם וממנה. היא לא זזה, היא לא קראה לרופא והיא אפילו לא בכתה. היא רק ישבה שם, מרגישה את הליטוף העדין שלו על לחייה, על כתפיה ועל שפתיה וכשעיניה עצומות היא נישקה אותו חזרה והתמסרה לאהבתו בפעם האחרונה. "בנצי", היא לחשה לו, "חכה לי. רק עוד קצת ואצטרף אליך".

רופא ואחות נכנסו במהירות לחדר שבו כל המכשירים צפצפו בפראות והיא אפילו לא שמעה אותם. הם ראו אותה קפואה במקומה לידו, אך לא התייחסו אליה והחלו מיד בפעולות החייאה. שוב ושוב ניסו להשיב לו את פעימות לבו החזק, החם והגדוש בטוב ובאהבה, אך זה לא עזר. בנצי שלה המשיך הלאה. הצוות הוציא אותה החוצה בנימוס והיא, שתמיד הייתה קודם כל פרקטית ויעילה לפני כל רגש כזה או אחר, התיישבה בלאות על כיסא פלסטיק בחדר ההמתנה, חייגה לבתו הבכורה ובישרה לה את הבשורה הקשה.

בשעה שש בבוקר כבר היו שם כולם. ארבעת ילדיו, החתנים, הכלות, הנכדים, הנינים, כמה חברים ותיקים מהמשק וחברו הטוב צביקה. כל אחד בתורו נכנס לחדר ונפרד ממנו לשלום ומאירה רק ישבה שם בצד, עצובה ושקטה, מתבוננת במשפחתו הענפה והמפוארת, שכעת הייתה מוכת יגון ושבורה מייסורי מצפון נוראיים, משום שבלילה, אחרי התייעצות ארוכה עם הרופאים לגבי מצבו, הוחלט שהמצב לא חמור וכולם יכולים ללכת קצת לנוח ולחזור מוקדם בבוקר. אבל היא ידעה... היא ידעה שלכתו לא יהיה קשור למצב פיזי, אלא להחלטה. כך תמיד היה. הוא פשוט החליט והיא הקשיבה. אז כשאמר לה בלילה 'תישארי', היא ידעה.

בארבע וחצי אחר הצהריים נפגשו שוב כולם בבית הקברות של המושב וערכו לבנצי שלה לוויה. אנשים קצת פחות עצובים בלוויות כשאדם מגיע לגיל שמונים ושמונה, חשבה לעצמה, כי בכל זאת, הגיע זמנו, אבל היא... היא הרגישה שהיא נקברת יחד איתו, כי מה היא בלעדיו... אבק, אוויר. צל חיוור בעולם, ללא צבעים וצורה. כשגופו הכחוש הוכנס אל האדמה, הרגישה שגם היא קצת נחנקת, גם היא, כמוהו, שרויה באפלה, גם היא עטופה וערומה והנה, גם אותה תיכף יאכלו התולעים. "להתראות, בנצי אהובי, להתראות", לחשה בשקט, מניחה לדמעה אחת לברוח תחת משקפי השמש הגדולים שלה ולהסגיר את עוצמת רגשותיה.

כשהחלו להתפזר הנוכחים וכולם קצת נרגעו, התקרבה לבתו ושאלה בשקט: "ענתי, האם תסכימי שאגיע לשבעה?"

בתו הבכורה והיפה, שבעצמה כבר סבתא לנכדים, הביטה בה בעיניה האדומות והנפוחות ושקלה את תשובתה. אם אמה הייתה בחיים, לא היה לה למאירה סיכוי. אבל כעת, למה שימשיכו כולם להכחיש ובשם איזה צדק היא שופטת את מעשיו של אביה? "אני אתייעץ עם המשפחה, בסדר?" ענתה לה בטוב לב מהול בייאוש.

מאירה הנהנה והחלה לצעוד בשביל המוביל לחניית העפר הגדולה. "מאירה", צעק לה מישהו מרחוק והיא נעצרה והסתובבה. "מאירה, חכי רק רגע, אני מבקש". צביקה, חברו הקרוב ביותר של בנצי עוד מתקופת נערותם בפנימייה, הגיע אליה מתנשף, לחץ את ידה ונשם עמוק. עור פניו המקומט זהר מזיעה וקצוות שיערו הדליל נדבקו למצחו. מאירה סלדה ממנו מאז ומעולם. היא הרימה את ראשה אליו בשאלה.

"אני מצטער, מאירה, באמת שאני משתתף בצערך..." גמגם מולה בעיניים מושפלות, "אני יודע כמה אהבתם ואני יודע כמה קשורים אתם אחד לשנייה, אבל ראיתי אותך מדברת עם ענתי עכשיו ואני מבקש ממך, אם את לא רוצה להקשות עוד יותר, אל תגיעי בקרוב למושב בכלל ובטח לא לשבעה. אני מרגיש שיש כאן הרבה כעס".

מאירה עומדת מולו המומה. מה זאת אומרת לא להגיע למושב? הרי זהו ביתה השני וכל החברים הגרים בו הם או לקוחותיה, או חבריה. היא שותקת מעט והוא ממהר לרכך את האמירה הקשה. "כשיעבור קצת הכאב וכולם יירגעו אולי נעשה יחד איזה ביקור, הא, מאירה'לה. מה את אומרת?"

היא רק מהנהנת בשתיקה, בכוח שומרת על הפה שלה סגור. חתיכת פוץ פחדן ולקקן. אם בנצי היה פה שומע אותו איך הוא מדבר אליה, היה מולק לו את הצוואר. לזכרו ובשבילו ורק בעבורו היא תסתום את הפה שלה ותלך מפה, מהמקום שכל השנים היה גם מקור פרנסתה ואושרה, אבל גם מקור כאבה. מבלי לענות לו היא מפנה אליו את גבה, נכנסת למכונית המאזדה החדשה שלה ועוזבת את המקום.

כל הדרך הביתה היא מרגישה את ליבה מתפורר ומדמם אל ביטנה, לתוך חגורת מכנסיה, מכתים את תחתוניה, ואת מושב העור המפנק שבנצי שלה כל כך התעקש עליו ועכשיו, כשהוא עמוק עמוק באדמה, מה אכפת לה בכלל ממה עשוי הכיסא המחורבן באוטו הנוצץ שלה? היא מייללת בשקט. פעמיים היא סוטה מהנתיב וכמעט מתנגשת במישהו שמצפצף לה בעצבים, אבל זה בכלל לא משנה. זה לא משנה, כי מה היא בכלל בלעדיו? מה נותר מהגוף שכואב לה עכשיו כל כך? ממרום שמונים ושתיים שנותיה היא מבינה כי הנפש והגוף, חד הם. עם נפש מיוסרת כל כך, לא ישרוד הגוף הזה עוד הרבה.

ענתי לא נותנת לה להיות חלק מהשבעה אצלם בבית? בסדר. היא רגילה להסתפק בשאריות כשזה קשור אליו והיא מחליטה שזה לא חשוב איך והיכן מתאבלים, אלא אם עושים כבוד. היא תשב עליו שבעה ועוד איך, כי מגיע לו את זה ממנה. ברגע שנכנסה הביתה פנתה מיד לחדר האמבטיה, שם הפכה את כל המגירות עד שמצאה סכין גילוח ישן וחלוד. היא עשתה לעצמה קריעה בחולצתה השחורה תוך כדי שהיא ממלמלת ברכה

מאולתרת, הדליקה נר נשמה גדול על השיש במטבח שתמיד יש לה בשביל ההורים, כיסתה את הטלוויזיה שלה בסדין והתיישבה על הכורסא בסלון עם כוס תה. כשנרגעה מעט, הודיעה לילדיה על החלטתה בהודעות טקסט קצרות והשתיקה את הנייד. כרגע ממש אין לה סבלנות לדאגה המיותרת שלהם, או להטפות המוסר. נכון, היא לא צעירה והיא גם בטח לא בריאה, אבל היא עייפה מהכירכור התמידי שלהם סביבה. הם לא יודעים כמה חזקה היא?

כל השבוע ישבה מקופלת ומצונפת בכורסת העור הישנה והטובה. לפעמים לגמרי בחושך, כששמיכת צמר דקה משובצת על ברכיה ורק מנורת צד קטנה דולקת בסלון הרחב והמטופח ולפעמים רק לשעה שעתיים הניחה למעט שמש להיכנס ולהזכיר לה שבחוץ עולם כמנהגו נוהג. היא התבוננה שוב ושוב בתמונות שלהם, קראה את כל המכתבים והפתקים הקטנים שאי פעם שלח לה ושוחחה איתו בשקט על כל מחשבה שחלפה בראשה.

ואז הגיע יום רביעי.

כבר כשהתעוררה בבוקר הרגישה חסרת מנוחה והבינה כי היום הזה לא יעבור כמו כל היתר. היא אינה יכולה להכיל את חסרונו, אינה מסוגלת לחיות עוד דקה אחת בלעדיו והיא עומדת להשתגע מרוב בדידות וגעגוע. היא אינה רוצה להישאר בעולם שבו הוא אינו נמצא וברור ששברון הלב הזה ירסק ויגמור אותה, אז לפני שזה קורה, היא תבחר בדרך הקלה. היא נשכבה על מיטתה, לחשה בשקט שלום לעולם, לילדיה ולנכדיה, ביקשה סליחה מכולם ומהכל ועצרה את נשימתה בכוח. שניה עברה וגם

שתי שניות, ומוחה רק קדח ביתר שאת. אם בנצי יכול, גם היא יכולה. "תעצמי את העיניים, מאירה, ותניחי כבר לנשמה שלך לעזוב", נזפה בעצמה. זה לא הלך. היא התיישבה במיטתה מעט מסוחררת ומתנשמת בכבדות, מחברת את עצמה למכשיר לחץ הדם הביתי שלה. כשראתה שהתוצאה עוברת את המאתיים, לחצה על זמזם החירום והזמינה אמבולנס. היא אינה יודעת איך יסתיים הסיפור הזה, אבל לא אכפת לה בכלל לגמור עם זה וזהו. את פגישתם הקבועה ביום רביעי הם יקיימו ועוד איך.

חיים או מתים.

פרק 2 

מאירה יושבת מתוחה וזקופה על כיסא חום דהוי וישן מול יו"ר אגודת המושב, עם לב מפרפר מפחד ומבט קשה בעיניים. הוא גבר נאה עם בלורית מעט אפרפרה ועיניים קטנות, כחולות וחודרות. פניו עגולות וקצת ילדותיות, הוא לא גבוה, אבל גופו בנוי היטב, כראוי לחקלאי. היא אישה צעירה, יפה ומטופחת עם שיער חום גלי באורך הכתפיים ועיניים כהות. למרות גופה הרזה והנערי, היא לבושה באלגנטיות ומשדרת מקצועיות נטולת פשרות.

חודשיים קודם לכן התראיינה לאותה משרה בדיוק במושב סמוך לא רחוק משם, והמזכיר שראיין אותה הודיע לה מבלי להתבלבל או להתנצל, כי לא יקבלו לתפקיד חשוב ואחראי כמו ניהול כל חשבונות המושב – אישה. כן, הוא התייעץ, כן, הוא מבין שאולי לא צריך לשפוט כך ומן ההגינות שהוא צריך לתת קודם הזדמנות, אבל הוא מצטער. אישה תכנס להריון פה ושם וכל הזמן יהיו לה ענייני ילדים, היעדרויות ומחלות ולכן סביר שלא תתקבל. הם החליטו ותשובתם סופית. אז כעת, כל זעמה ועלבונה על ההחלטה ההיא של השוביניסט המנוול, משתקפים בעיניה ונורים אליו כמו חיצי אש.

היו"ר המכובד מרים את עיניו אליה, מביט בה מהורהר וההתמהמהות שלו מוציאה אותה קצת מדעתה. הוא אומנם אינו אומר לה לא, אבל הוא שואל אותה שאלות קשות. האם היא מבינה שכל חברי האגודה ובעלי המשקים הם גברים מחוספסים, חקלאים ועובדי אדמה מיושנים ומקובעים בדעותיהם? האם היא לקחה בחשבון כי מדובר גם במשכורות, גם בניהול חשבונות וגם בניהול לקוחות? זה פורמט ייחודי מסוגו ואין בעולם עוד כזה... הם בעצם לא הופרטו ומתנהלים כמו מן בנק קטן ועצמאי וזו היא שתצטרך לנהל אותו. אם היא מסוגלת כמובן... האם היא בכלל יודעת מה זה אומר שכל ה"לקוחות" הם בעצם גם השכנים, גם החברים הקרובים וגם ההורים של הילדים שלומדים יחד באותה כיתה? בכל אירוע או חג, יושבים כולם יחד. האם היא מבינה כמה סיטואציות אילו מורכבות ודורשות הפרדה מוחלטת בין הגיון לרגשות, משהו שרק גברים יודעים לעשות בדרך כלל? האם היא מסוגלת להתייחס לכל העסק ברגישות, אבל לא ברגשנות? כי לא מקובל עליו גנון במשרדים שלו והוא אינו מעוניין בדרמות.

היא נרעשת לגמרי. ודאי שהיא מבינה וודאי שהיא יודעת. היא חשבה על זה הרבה ולקחה הכל בחשבון. שלא יחשוב לעצמו שהיא איזו בחורה נמהרת ופזיזה, או איזה ילדה קטנה חלשלושה... יש לה ניסיון רב בעבודתה ואת כל יתר הדברים היא תלמד... בוודאי. ואם הוא חושב שבגלל המראה שלה, או המוצא שלה, או המין שלה הוא בכלל יכול לפקפק ביכולותיה, אז יש לו בעיה חמורה לחוצפן וכדאי ששוביניסט כמוהו, שמסתבר שאינו שונה בדבר משכנו מהמושב הסמוך, יחשוב

שוב. "תחשוב שוב" חזרה בקול ממש חזק הפעם, כי אם כבר שוב להפסיד, אז בכבוד, חשבה לעצמה.

מה פתאום, הוא ממהר להשיב, חלילה, אין כאן שוביניסטים... רק אנשי עבודה וכפיים שאינם יודעים להיות עסוקים בנימוסים, אלא רק באריזת אפרסקים, בחליבת פרות, או בקטיף פרחים ומראש הוא מעוניין שהכל ילך ישר. הרי אינו מחפש ליצור בעיות חדשות. למושב שלהם יש מספיק.

מאירה מקשיבה לו מרוכזת ומחליטה לתת את כל כולה בפגישה הזו ולהילחם על הדבר שהיא רוצה יותר מכל. למרות שכל שריר בגופה מכווץ מחרדה, היא לא תראה לו שהיא מתרגשת ממנו ובטח לא מפחדת ממנו. היא תראה לו ממה היא עשויה... היא זוקפת את גבה, מביטה בו בהתרסה ואומרת: "אין מתאימה ממני לתפקיד הזה".

גם בנצי מקשיב לה בריכוז ומחליט שלמרות שעיניה השחורות מהפנטות אותו, היא לא תלחיץ אותו ולא תבלבל אותו. הוא שותק כמה רגעים ולבסוף אומר: "תוכלי להמתין כמה דקות בחוץ כדי שאוכל להתייעץ עם חבריי? בכל זאת, אני לא מחליט פה לבד, כמו שאת יכולה לתאר לעצמך".

מאירה מהנהנת בשפתיים קפוצות, יוצאת ממתחם המשרדים ורק כשהיא מתיישבת בחוץ על הספסל, משתחרר מעט המתח שחשה והיא מצליחה להתבונן סביבה ולהיזכר היכן בכלל היא נמצאת ועל מה היא נאבקת. למבנה המזכירות יש רק קומה אחת. הוא אפור, סדוק וישן, אבל עם חלונות ענקיים שפונים

למרחבים הפתוחים ומעל כל חלון כזה יש גגון קטן. כל הרחבה עד האופק מלאה בעצים גבוהים שמטילים ענני צל על השבילים ומרחוק רואים את שער הבריכה ואת הצרכנייה. לרגע ממש יכלה לראות את עצמה קונה חלה מתוקה לערב שישי וביצים לשקשוקה של שבת בבוקר. אבל מה שמשך את תשומת ליבה במיוחד היו הבתים הנמוכים עם הגגות האדומים שהיו פזורים מסביב. היא הביטה, נשמה וספגה.

היו צמחים מטפסים על קירות הבתים, פרחים בצדי השבילים ועצי פרי שריח קל של פירות רקובים נדף מהם. פירות שבשמחה היא הייתה אוספת ולוקחת הביתה ופה את אף אחד זה לא ענין. היו זוגות של אופניים בכל הגדלים זרוקים בפתחי הבתים, צעצועים מפוזרים על המדשאות ועגלות לול של תינוקות. ושקט. שקט שלא שמעה כזה מעולם. ציפורים, משב רוח ולעיתים כמה נביחות של כלב, זה כל מה ששמעה. היא עצמה את עיניה ולחשה לעצמה: "אחחח מאירה מאירה, אולי יקרה נס היום ותזכי בשלוות הנפש הזו, שאת כל כך כמהה לה. תתפללי חזק, מאירה. תתפללי".

וכך, כשהיא עצומת עיניים וממלמלת, מצא אותה בנצי על הספסל. לרגע רק התבונן בה וחשב בליבו שבטח כך נראתה חנה כשעלי מצא אותה מתחננת לבן )שמואל א', פרק א', פסוק י"ג(. עד כדי כך הייתה שקועה בתחינתה, עד כי חשב שהיא שיכורה, אך האישה הזו על הספסל בוודאות אינה שיכורה. היא חדה כתער ואם כמו חנה ככה גם האישה הזאת רוצה את העבודה, הוא בטח עושה את הדבר הנכון. "מאירה?"

היא קפצה והוא סימן לה עם היד להיכנס חזרה. בחדרו לא היה אף אחד והיא תהתה אם באמת התייעץ עם מישהו, או שסתם רצה לעשות עליה רושם והחליטה שזה לא משנה. רק התוצאה חשובה. "ובכן?" שאלה בקרירות מעושה, מנסה להסתיר את החרדה ולהיראות רגועה, אך בפנים סערה וגעשה. היא לא זוכרת מתי רצתה משהו כל כך. "האם אתם מסכימים?"

"אנחנו מסכימים", ענה לה, "אבל יש תנאים". היא שתקה והוא המשיך. "אנחנו ניתן לך משכורת של משרה מלאה, אבל בדיוק כמו של הבחור שעוזב כאן כרגע ולא משכורת ותיקים. בנוסף, את מקבלת את המשרד הגדול פה מאחורה עם שתי עוזרות בלבד שישבו בחדרון לידך והדבר הכי חשוב, כרגע נוכל לתת לך ולמשפחתך דירת שלושה חדרים לשנה בשכירות סמלית ואחר כך נראה. בשלב זה אין מה לדבר על בית יותר גדול, או על הרחבה. מה את אומרת?"

אם הייתה יכולה הייתה קופצת משמחה על יושב הראש המכובד ופוצחת איתו בריקוד. במקום זה, היא שוב הנהנה, עשתה עצמה חושבת לרגע או שניים ואמרה: "אם זה מה שאתם יכולים, אז בסדר".

הוא חייך חיוך קטן של ניצחון ונתן לה חוזה שתקרא בבית. לפני שהיא חותמת, כך אמר, הוא יראה לה את המשרד הגדול והמרווח )שהיה באמת גדול, אבל עם ריח של עובש וקירות מתקלפים(, הוא הכיר לה את שתי הנשים הנחמדות שישבו בחדר הצמוד לשלה )שהיו שתי נשים ממש לא צעירות ונראו

מאוד משועממות( ואחר כך לקח אותה ברכבו לבית הקטן שהובטח לה )שהיה ישן ומוזנח אבל למי אכפת( וכעת עמד ריק.

גם לבית הזה היה גג אדום וגם הוא טבל בצמחייה עשירה ועצי פרי, כמו כל הבתים שראתה סביב. הם צעדו על שביל גישה מתפתל עשוי מאבנים משתלבות, פתחו את דלת העץ החורקת וברגע שראתה את חלון המטבח הגדול שהשקיף על הפרדסים אמרה לו שאין לה תלונות "ושלפחות בשביל התחלה, זה בסדר". שום דבר בהתנהגותה לא הסגיר את ההתרגשות, את הוקרת התודה על מזלה הטוב ואת תחושת הניצחון שלה. היא הצליחה להשיג לגמרי בכוחות עצמה משרה בכירה עם משכורת מצוינת ודירה. לא דירה, בית. בית קטן עם גג אדום. היא הייתה מאושרת.

בנצי לא היה בטוח שהוא קולט נכון את האישה הקצת מוזרה הזו שעמדה מולו, אבל משהו בתחושת הבטן שלו אמר לו שיש בה משהו. הצדקנות שלה, הכעס השחור בעיניה, הרצון העז שלה להראות שהיא ראויה... כשביקש ממנה להמתין בחוץ ניגש לניסים סגנו וסיפר לו בקצרה על הפגישה המשונה. ניסים ממש לא התרגש, צחק ואמר לו מה שתמיד הוא אומר: "אתה אף פעם לא טועה, בנצי. מה שתחליט מקובל עלי". בנצי לא היה רגוע. "זו אישה, ניסים. אף פעם לא הייתה לנו אישה בתפקיד מוביל. אנחנו יכולים לחטוף פה כהוגן מהחברים. שנסמוך עליה?" ניסים שוב חייך ולבנצי זה הספיק.

כשאמר לה שהתקבלה לעבודה, כשהראה לה את הבית הקטן וכשסיפר לה על השכר שתקבל, ממש יכל לראות את גל השמחה

שגאה בה, למרות שעשתה מאמץ כביר להסתירו. היא לא זזה, לא נשמה ואפילו לא מצמצה והוא בכל זאת ראה. האישה הזו, פיה וליבה שווים והיא אינה יכולה להסתיר דבר וזה מה שהכריע את הכף. בנצי העריך יושרה והוא הרגיש שאין ישרה ממנה.

כל הדרך באוטובוס חזרה הביתה חשבה איך תסביר את הדברים ואיך תמכור לו, לדניאל בעלה, את המהלך המטורף שעשתה מאחורי גבו. פה ושם אמרה לו כמה חלקי משפטים בחודשים האחרונים, אמרה שרוצה משהו אחר... רוצה להתרחק מפה, להתקדם גם חברתית ומקצועית ובטח לתת לאיה ואלון קצת מרחב וחינוך טוב. מה היה לה להתווכח מראש על משהו שעוד איננו? אבל עכשיו המשהו הזה פה והיא תצטרך להיות חכמה. היא הרי מכירה אותו, את הנהנתן חסר האחריות הזה. היא תנהל את זה טוב טוב, תראה לו בעיקר את היתרונות ולא תוותר. מספיק שנים היא גרה בדירת השיכון הצפופה עם הוריו המבוגרים, אחרי שטיפלה גם בהוריה שנמצאים לרווחת כולם בבית אבות. מספיק זמן היא סוגרת את הפה ועובדת בפרך כדי שיוכלו להתקדם קצת בחיים והוא מבזבז את כל הכסף שלהם על בחורות בתל אביב. הוא חושב שהיא לא יודעת? הבגדים המסריחים שלו סיפרו לה הכל...

אז בסדר, הוא איש מכירות ממולח ומצליח, אבל עוד לפני שהכסף מגיע לבנק, הוא מבזבז את רובו. והיא? לירה בלירה אוספת בקופסת הנס קפה בארון המטבח. אחרת איך תקנה בגדים לילדים? איך תשלם חשבונות? איך תשלם לרופאים

ותקנה תרופות להוריו המבוגרים, שאולי אוהבים אותה כמו בת, אבל חונקים אותה לגמרי. איך? בשתי עבודות היא עובדת, חוסכת כל גרוש ורושמת כל הוצאה. הזקנים שלו שומרים על הילדים והיא בעבודה, בעבודה, בעבודה. היא לא זוכרת כמה פעמים הלכה לישון רעבה. והוא? לבוש יפה, מריח מבושם טוב ואוכל במסעדות יקרות עם הזונות שלו. מספיק. היא תוציא אותם משם ותעשה סדר במשפחה שלה. עם העבר שלהם אינה יכולה להתווכח, אבל עם העתיד היא תתווכח ועוד איך.

דניאל שמע אותה פה ושם אומרת כל מיני דברים על מעבר מהעיר האפורה והצפופה למרחבים ירוקים, על שינוי מקום שיעשה טוב לילדים וכל מיני שטויות, אבל לא התייחס. בעלה הוא גבר נאה וגבוה עם בלורית בהירה ועיניים כחולות גדולות, שרמנטי ומסוקס. השפתיים המלאות שלו, המילים החלקלקות וחצי החיוך שהוא שולח לכל עבר, ממיסים כל אישה בחצי דקה. הוא אוהב את הקירבה לעיר הגדולה, מת על העבודה שלו, שבה הוא כל הזמן מסתובב ברחובות, עובר מבית עסק אחד לאחר, פוגש אנשים מעניינים ובעיקר מצליח. אין טוב ממנו במכירות. הוא אלוף בגלגולי לשון וחנופה, בטוויית קורים צפופים הסוגרים אט אט על הלקוח, עד שזה נלכד, ובום. העסקה נסגרה. מה הוא אשם שהיא חרדה כל כך על העתיד ולא מסוגלת ליהנות מהרגע, או שאינה מרשה לעצמה משהו טוב מדי פעם? הוא לא רוצה ללבוש סמרטוטים ישנים, או לאכול רק אורז ופולקע במרק. הוא רוצה לחיות. הוא בן יחיד לזוג ניצולי שואה שמעולם לא הסתגלו לארץ ותמיד נראים גלותיים ומסכנים. על אף שאהבו ופינקו אותו הרבה יותר מדי, כל מה שדיברו עליו

בבית היה רעב ואובדנים. לא, לא. הוא לא רוצה את זה ואם היא רוצה את זה, בבקשה.

רגע, מה היא בעצם אומרת לו עכשיו? הוא שומע אותה ולא מאמין. היא נסעה לאיזה מושב בדרום בלי לספר לו, עברה בהצלחה רבה את ראיון העבודה שכלל לא ידע על קיומו, ולמעשה כבר התקבלה. באיזה עזות מצח היא מספרת לו עכשיו על השכר וההטבות שהצליחה להשיג. דמו רותח. לא, לא. את זה הייתה צריכה לומר לו לפני, לא עכשיו. היא ממש לא תחליט בשבילו כיצד יחיה את חייו והיא ממש לא תקבור אותו באיזה חור דרומי חקלאי מיושן ובקושי מיושב בגלל שמתחשק לה קצת שקט. גם ככה בזמן האחרון הוא קצת סולד ממנה, מהתוקפנות שלה ומהפרצוף החמוץ שתמיד היא מסתובבת איתו. תמיד היא מרוחקת, מבקרת, מסתגרת. אין אף פעם חיוך, או קצת חיבה, שלא נדבר על סקס. אז עכשיו היא גם לוקחת לו את מעט ההנאות שכן יש לו? "מה בדיוק חשבת לעצמך שנסעת לשם בלי לדבר איתי?" הוא שואל אותה בזעם.

"לא חשבתי שצריך לדבר על משהו אם הוא עוד לא קרה. לא היה מה להגיד קודם, עכשיו יש. התנאים שם לילדים פשוט נהדרים, החינוך טוב ויש גינה ענקית ודשא..." סיפרה לו בעיניים נוצצות. "חוץ מזה שהמשכורת ממש טובה ונקבל דירה בגרושים. בעצם לא דירה, בית".

חצי לילה רבו. בגלל שהיא זו שמנהלת את הבית, מטפלת גם בילדים, גם בהוריו וגם בכל החשבונות, תמיד הוא מרגיש קצת דייר משנה בביתם ושאין לו זכות דיבור. הפעם הוא ידבר ועוד

איך, כי את כל חייו היא הולכת להרוס לו. נשקו היעיל ביותר זו לשונו החדה והוא בהחלט שלף אותה. הוא הטיח בה עלבונות, העביר עליה ביקורת ודיבר אליה בזלזול. הוא הקטין כל דבר שעשתה מיום שנישאו ודיבר בלעג על כל הישג שלה. הוא ראה כמה היא נפגעת, הבין שהוא שפל, אבל לא יכל היה לעצור. הוא היה חייב להציל את עצמו.

היא לעומתו, לא הייתה עסוקה בלהשפיל אותו, אלא להאדיר, לרומם ולפאר את הבחירה החדשה שלה ואת המציאות הנהדרת שיכולה להיות להם. בחוכמתה הרבה היא השתמשה בכל דבר רע שאמר עליה, ושכנעה אותו כמה כדאי לו להסכים כי הכל הולך להשתפר. גם מצבם המשפחתי והקשר שלהם עם הילדים, גם מצבם הכלכלי מהמשכורת הגבוהה שלה ובטח מצבם הזוגי. הרי אם היא תהיה רגועה ונינוחה בכפר הירוק והשקט, אם יהיה לה שפע של פנאי לאפות עוגות מתוקות ולעשות הליכות ארוכות ומרגיעות, מי ייהנה מכך הכי הרבה? הוא!

לבסוף, תשושים וכועסים נכנסו למיטתם, סובבו את הגב ונרדמו. בבוקר, עייפים ומובסים, שתו יחד קפה בשתיקה רועמת במטבח הצר והצפוף. רגע לפני שיצא מן הבית הרים את עיניו אליה ואמר:

"אני לא רוצה לחיות בכפר עלוב עם פרות ויתושים, אני לא רוצה להשאיר פה את ההורים שלי ואני לא רוצה להתרחק מתל אביב. את שומעת אותי?"

"ואני לא רוצה לחיות בדירת השיכון הצפופה הזו, אני לא רוצה לחיות יותר עם הוריך ואני לא מפסידה בעד שום הון את ההזדמנות הנהדרת שקיבלתי פה. אתה שומע אותי?"