מזל טוב!

I

פרידה

אלינור

זה התחיל כשמשכו לאדם בכתף. ואחר כך שוב משכו. ושוב. כשהוא נכנע סוף־סוף וזחל מחוץ לשק השינה הלח, הדבר הראשון שראה היה חולצה עם הדפס צהוב של טוויטי שזהר בחשכה. מעליה, על רקע פנים לבנות ומוכרות למחצה, צף זוג גבות עבות.

״אתה ער?״ היא שאלה אותו.

״עכשיו כן.״

״יופי,״ היא לחשה והושיטה לו את משקפיו, ״בוא נזוז מכאן.״

היא לקחה אותו לטיול לחפש את הירח. אף אחד במחנה הקיץ לא ידע לומר מתי בדיוק הוא נעלם. הדבר היחיד שידעו הצופים משבט אָלף הוא שבשתיים בלילה הם לא יכלו לראות את חצי הסהר הצהוב זוהר בשמיים שמעל פארק הירדן. ולאדם לא הייתה ברירה. לאלינור פוגל, שנודעה בין הילדים במוזרויות שלה, לילה בלי ירח היה עצוב מדי.

אלינור הייתה הילדה הכי גדולה בכיתה של אדם — לא המבוגרת שבהן, אך הגבוהה והמפותחת מכולן. היא הייתה בת יחידה, כמוהו. את רוב הימים היא בילתה לבד. אבא שלה היה מנגן באורגן חשמלי בבתי אבות בכל הארץ וזכה על כך בתהילה מוגבלת. אימא שלה הייתה מטפלת זוגית וקיבלה מטופלים בסלון החשוך של בית המשפחה ברמת גן.

כל הוי״וניקים אמרו שאלינור היא הכי מכוערת שבת יכולה להיות. אחד מהם תהה אם היא בובת מין עם נשמה. הסעירה את דמיונם השמועה שבחנוכה האחרון היא מצצה לרני אקרמן, הח״יתניק הנחשק, על הגג של המשכן למוזיקה. רני לא אישר ולא הכחיש; ואותה אף אחד לא שאל. עד מהרה נהפכה אלינור למושא לתחרות בלתי רשמית בין הבנים, וכל אחד מהם ניסה להערים על השאר בחלופות יצירתיות לשמהּ. הרשימה, שהלכה והתארכה מיום ליום, כללה פנינים כמו אליחוֹר, ציצינוֹר, אלינורגזמה ואלינורגיה — האחרון, פרי מוחו של אדם.

בעיני אדם היא הייתה עוצרת נשימה, כמו שחקנית בסרט צרפתי ישן. הייתה בה איזו מוזרות לא מתנצלת, ואדם העריץ אותה על כך. החיים שחייתה אלינור היו תפורים בדיוק לממדיה: הם היו גדולים, חסרי מנוח, מופרעים, מקור בלתי נדלה לאקשן ולדרמה.

האמרה הקבועה שלה, קרה משהו, הגיעה לרוב אחרי אנחה חידתית. מפעם לפעם היא הייתה פורצת לכיתה בסערה, מתנשפת, בשיער סתור ובאיחור של ארבעים דקות. אז הייתה מדקלמת את אחד מסיפורי המעשיות שלה. כל מעשייה הייתה מסעירה ומסחררת — או כמו שאמרה מֵמֶה כשסיפר לה על כך, superbement étrange. רובן היו ערבוב יצירתי של איזו טלנובלה ארגנטינאית שאלינור צפתה בה בחצי עין ושל עובדות חייה היבשות. בסיפורים כיכב אנסמבל מתחלף של נבלים: הורים אכזריים, נהגי אוטובוס ואופנוענים חסרי בושה, אורתודנטים ורופאי משפחה רשלנים, אנסים זדוניים שברחו מהכלא ולהקת חתולים נקמנים ואדומי עיניים. המורות, שסיפורי גברת פוגל כבר היו מוכרים להן לזרא, היו מקשיבות בחצי אוזן ומהנהנות בקוצר רוח. הן היו פוקדות על המשוררת לנשום עמוק ולשבת במקומה בסוף הכיתה. אלינור הייתה מחייכת, פולטת אנחת ניצחון ומצייתת. התלמידים היו מרותקים. אחר כך היו הרפתקאותיה מתגלגלות לקשקושים במחברת, לפתקים סודיים ולרכילות בשירותים. הם היו מתענגים על כל פרט עסיסי כמו על ממתק אסור ומחניקים את צחוקם.

אבל הכישרון האמיתי של אלינור היה ללא ספק קולהּ. כשהיא דיברה, רק חדי האוזן יכלו לזהות את הגוון המיוחד של מילותיה. מלבד מופעי הראווה שלה בכיתה, היא לא הייתה פטפטנית ודיברה רק אם לא הייתה לה ברירה. אבל כששרה, מיד חדלה להיות בדיחה. זה היה כמו קסם, כמו מין זרקור שמגלה פתאום את יופייה של במה שעד עכשיו עמדה בחושך. אלינור נהפכה אז לישות על־אנושית, מקודשת ורחוקה מהישג יד. כמו איזו סירנה מהמיתולוגיה.

בכל שנה התאספו התיאטרוניסטים בחצר בית הספר כדי להופיע בטקס המסורתי של יום הזיכרון בלהט שנראה מוגזם. שם, על הבמה המאולתרת, הזניקה אלינור את קריירת השירה שלה. כשהייתה עומדת ומאחוריה מסודרים בשורה אחידה דגלים ותלמידים, ועל פניה ארשת רצינית של מבוגרת, היא הייתה יפהפיית הנשף. מיטב הלהיטים שלה היו בלדות על קצינים שנהפכו למלאכים ועל פרחים שאנשים השאירו על קברים, שירים שכל הסובבים אותה הכירו וזכרו. קולה הרך והמלא ביטחון הביא את כל הנוכחים לידי דמעות — תלמידים, מורות ומורים והורים כאחד.

ועכשיו היא הוליכה את אדם אל חלק של שמורת הטבע שהוא לא הכיר. האוויר היה סמיך. אדם הלך אחריה בצייתנות, מהופנט.

״לאן אנחנו הולכים?״ הוא שאל.

״אנחנו צריכים למצוא את הירח,״ היא ענתה.

״כן, זה מה שאמרת. אבל למה?״

״הירח נעלם, כמו שאתה יודע. ואני לא מצליחה לישון. אז אני ואתה נלך להביא אותו בחזרה.״

זו הייתה השיחה האמיתית הראשונה שהתקיימה בין אדם לאלינור אחרי יותר משש שנים של היכרות. עד כה התראו פה ושם רק במסדרונות הצפופים של בית הספר וברחבות הריקודים המיוזעות של מסיבות בת מצווה. אחרי הכול, בכיתה הם ישבו במרחק שלושה שולחנות בלבד זה מזו, אבל מעולם לא הייתה ביניהם תקשורת רצופה.

״איזה מזל אתה?״ שאלה אותו אלינור בעודה מפלסת את דרכה בסבך שיחים עיקש.

״גדי,״ הוא אמר כשהיא הרימה ענף כדי שיוכל לעבור מתחתיו. היא הייתה גבוהה ממנו במידה מביכה. ״מה איתָך?״

״אני מזל קשת,״ היא אמרה.

״מה זה אומר שאת קשת?״ הוא שאל.

״הרבה דברים. זה אומר שיש לי אישיות ענקית בעיקרון. שאני סוחטת מהחיים את כל המיץ, אתה יודע.״ היא הסתובבה להביט בו, בפעם הראשונה מאז יצאו מהמחנה, והתבוננה בו רגע, כאומדת את ממדיו. ״ואו, אבל מזל גדי. זה קשוח.״

״מה? למה?״

״זאת אומרת, רוב הזמן זה בסדר,״ אלינור אמרה. ״זה לא הכי טוב, אבל לפחות זה לא בתולה או משהו דפוק כזה. מה שכן, כשאין ירח, אז באמת נהיה לכם קשה. בלי ירח אתם כאילו נדפקים ממש.״ היא חייכה, ואחרי רגע של שקט הוסיפה: ״אימא שלי מזל גדי. היא משוגעת.״

״אימא שלי גם,״ הוא אמר. ״לא גדי, משוגעת. אני חושב שאולי כל האימהות משוגעות. יש רק כאלה שמצליחות לגרום לך לשכוח שהן ככה.״

״אני חושבת שאימא שלי בדיכאון,״ אלינור אמרה. ״זאת אומרת, אני יודעת שהיא בדיכאון. היא סיפרה לי. ואי אפשר שלא לראות את זה. היא שונאת אותי. היא די שונאת את החיים שלה.״

״אני מצטער לשמוע, אלינור.״

היא חייכה; זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הגה את שמה. אדם ניסה לחוש בטעם של השם. הבל פיו עוד היה חמוץ כי לא צחצח שיניים — הוא שכח את המברשת שלו ליד הכיור בשירותים בבית — ובכל זאת השם שלה היה מתוק בפיו.

כשהרגיש שהדממה סביבם מתארכת מעבר למקובל, הוא שאל: ״לאן אמרת שאנחנו הולכים?״

״לא אמרתי,״ היא השיבה.

״אז לאן?״

״אני רוצה לראות את הנהר.״

״זה איזה עשרים דקות הליכה מכאן.״

״אז מה? אתה ממהר לאנשהו, אדם?״

הוא לא מיהר לשום מקום, אז הם הלכו. האוויר היה לח. כשאדם הבין שכבר בקושי נראים מאחור האורות הבהירים של המחנה, הוא חש קמצוץ הקלה. הוא אף פעם לא הרגיש בנוח בשבט אָלף או בכל שבט צופים אחר. וזה לא שהוא לא ניסה. אימא שלו תמיד אמרה שכמו כל דבר אחר — אנשים, מקומות, הלזניה המוזרה במסעדה היוונית ההיא — זה שווה לפחות ניסיון אחד. ״תן צ'אנס לכל אחד ולכל דבר,״ היא אמרה לאדם. ״לפחות עד שהם יאכזבו אותך. ואם הם יאכזבו אותך, תסלח כמה שאתה יכול, אבל אל תשכח.״

עם אלינור הוא הרגיש נינוח במפתיע. היה משהו מרגיע באופן שבו היא מתנועעת בעולם: הצעדים הכבדים שלה; הנשימות הארוכות, העמוקות. חוסר המנוחה שלו נרגע משום־מה כשהיה בחברתה.

״אתה חושב שעדיף להיות נמוך ושמח או גבוה וכועס?״ היא שאלה אותו פתאום.

״אני לא יודע,״ הוא אמר והרהר בכך לרגע. ״אולי פשוט עדיף להיות בגודל בינוני ודי אדיש? אין לי מושג.״

היא צחקה. ״לא נראה לי. הייתי יותר רוצה להיות נמוכה ושמחה.״

״את האמת, בתור אדם נמוך ושמח הייתי רוצה מאוד להיות גבוה וכועס,״ הוא אמר. ״את יודעת, סתם בשביל לדעת איך זה.״

״אה. כן? אתה באמת שמח?״

״כן,״ הוא אמר, כאילו לא היה בזה ספק. ״ברור. את לא?״

אלינור ניפחה את לחייה והשמיעה קול של פלוץ מבין שפתיה. ״אני חושבת שכולנו מגזימות ממש בעניין טיפשי כזה כמו גובה,״ היא אמרה. ״נגיד, כשמישהי אומרת: 'אני רוצה שבעלי יהיה גבוה.' אני פשוט לא מבינה מה הקטע.״ אחרי עוד רגע של שתיקה, אלינור הוסיפה: ״לפעמים אני רוצה להיות גמל שלמה, או אולי דבורה.״

אדם לא ידע איך להגיב, אז הוא משך בכתפיו ומלמל: ״ואללה.״

רגע לפני שהגיעו אל שפת הנהר, אלינור נעצרה.

״את מצליחה לראות את הירח?״ הוא שאל בסקרנות ובבלבול.

״אני לא חושבת.״ היא התיישבה על האדמה והסתכלה קדימה, מתבוננת בזרם המים השוצף. היא נאנחה. ״חבל.״

״רגע, אני לא מבין,״ אדם אמר. ״לא רצית למצוא את הירח?״

״נראה לי שעבר לי.״

״אנחנו יכולים להמשיך ללכת אם את רוצה. אני אשמח ללכת —״

״שב.״

אדם הביט לתוך עיניה וניסה לפענח את הבעת הפנים שלה. עכשיו, מקרוב, הוא שם לב: היא אבודה בדיוק כמוהו. לרגע הבחין באלומה של ייסורים שמבזיקה בפניה כמו ברק, רגעית אך מפורשת. הוא כחכח בגרונו והתיישב לידה על חלקת עשב קטנה.

אלינור נעשתה נוקשה. ״אז אתה רוצה?״ היא שאלה אותו.

״רוצה מה?״

״לגעת בהם.״

״על מה את מדברת?״

״על הציצים שלי.״

אדם בלע רוק. ״בטח.״

״אז למה אני לא רואה את זה בעיניים שלך?״

הוא הפנה את מבטו הצידה, תלש קווצת עשב רטובה ומעך אותה בין האצבעות.

״אני יכולה לגעת גם בשלך,״ היא אמרה. קולה נעשה חם.

״בשלי?״

״בזין שלך. זאת אומרת, אם אתה רוצה.״

אדם חייך. ״נראה לי שאני בסדר.״

״מה?״

״את לא צריכה לגעת בו,״ הוא אמר ומיהר להוסיף, ״תודה.״

״תודה?״ היא אמרה. ״תודה על מה?״

״שהצעת, נראה לי. זה מאוד נחמד מצידך, ככה להציע.״

״למה אתה לא —״

״את יכולה לגעת בו, אם את רוצה. פשוט...״ הוא ניסה למצוא את המילים הנכונות בחשכה סביבם. ״אימא שלי השביעה אותי שאני בחיים לא אהיה שמוק. היא הכריחה אותי להישבע איזה טריליון פעם.״

אלינור גיחכה, והכחול הבהיר של המים השתקף בשיניה הלבנות, העקומות קצת. ״מה זה אומר בכלל, להיות שמוק?״

״נו, את יודעת. לא יודע. מישהו שמכריח בנות לעשות כל מיני דברים כאלה.״

״חמוד,״ אלינור אמרה. ״אני חושבת שאתה חמוד.״

״תודה,״ אדם אמר, ״גם את.״

״אולי תפסיק להגיד לי כבר תודה? אני לא עושה לך טובה פה.״

״אה, בטח,״ הוא צחקק. ״כן, ברור. את כנראה צודקת.״

כשהשתיקה שוב איימה להשתרר, היא כחכחה בגרונה. ״אז, אתה רוצה?״

״אני לא חושב.״

״אבל אמרת בטח.״

״אני חושב שהתחרטתי.״

נדמה היה לאדם שאלינור מנסה לעצור את נשימתה. כאילו אם תניח לעצמה לנשוף, היא עלולה להתרוקן מאוויר. ואז, למרבה ההקלה, היא נשפה סוף־סוף. ״זה כי אני היצור הכי מגעיל שראית בחיים?״ היא שאלה, ״כי אני אחת מהבנות האלה שגורמות לך לרצות להקיא?״

אדם לא ידע אם להסתכל על אלינור. רחש הנהר הקשה עליו לחשוב. ״מה? את רצינית? ממש לא.״ הוא רצה לעטוף את אלינור במילותיו, אבל ידע שגם אם ינסה, הן לא יגיעו אליה. פתאום המבטים שלהם הצטלבו. ״אני חושב שאת מאוד קוּלית,״ הוא אמר. ״הרבה יותר קוּלית משאר הבנות עם השורטס שלהן והטייטס והחזיות ספורט. לדעתי את הרבה יותר יפה.״

היא השפילה מבט ארצה, ואחר כך הסתובבה ובלעה את אדם בנשיקה קצרת רוח. הלסת שלו התמוססה לה לאיטה, והעצמות קיבלו מרקם של מדוזה. לשפתיים של אלינור היה מין טעם של וניל; הן היו רכות וחמימות וקצת סדוקות וגדולות יותר ממה שציפה. היא תפסה את כף ידו, הכניסה אותה מתחת לחולצת הטוויטי הזוהרת והניחה אותה על החזייה שלה, שהייתה עשויה מהתחרה הכי דקיקה שנגע בה אי־פעם. החספוס של הבד מצא חן בעיניו. לאט־לאט, כמו גנבת, היא ניתקה את שפתיה משפתיו, וידה החליקה במורד פיג'מת הפסים שלו.

לרגע אחד לא קרה כלום. הם ישבו יחד על שפת הנהר ולא זזו, כאילו הם מחכים לאות ממישהו. ואז אלינור לקחה את ידו הרועדת והתחילה לצייר עיגולים גדולים ורכים על שדה הימני. אדם נזכר לפתע במתכון לחלה שמצא על המדף במטבח במחברת מצהיבה של אימא שלו. על כריכת המחברת היה כתוב השם של סבתא שלו, זו שמתה שנים לפני שההורים שלו הכירו. ללוש, למעוך כלפי מטה וכלפי חוץ. הוא עצם את עיניו כדי שיוכל לראות את הדף ביתר בהירות. להמשיך ללוש עד שהבצק חלק וגמיש. להניח בצד עד שתופח.

כעבור כמה זמן — הוא לא ידע כמה — הריקוד המשונה של כפות ידיהם התחיל ללעוג לו, שולח זרמים דקים של כישלון במעלה אצבעותיו. המשקפיים שלו התכסו אדים. הוא לא ידע מה עומד לקרות ולא חשב בכלל שהוא רוצה לדעת. אלינור התחילה לחפון לו את המפשעה. זה כמעט הכאיב לו. המוח שלו נהפך לצנצנת ריקה.

בהתחלה הוא חשב שהיא נאנחת, עושה מין הצגה כזאת של מישהי שנהנית, כמו בסרטונים שראה בשיעור מחשבים על המסכים של הבנים מהחטיבה העליונה. אבל כששוב הביט באלינור, משהו השתנה. ניצוץ רך של דמעה זלג במורד הסנטר שלה. הלחיים שלה בערו והסמיקו; שאר הפנים נצבעו לבן.

הוא ניסה לחשוב רק על זרימת המים, אבל לא הצליח. כמו מנוע גווע, התנועות שלהם האטו בהדרגה עד שנפסקו לגמרי. היא מחתה את אפה בשרוול הפיג'מה שלו ונשכבה על האדמה. חזה הרחב התרומם וצנח. המבט בעיניה היה אטום.

״מצטערת,״ היא אמרה, הצטנפה לכדור ובהתה בשלולית של בוץ ליד כפות רגליה. ״ראיתי אותך אתמול יושב לבד בארוחת הערב. נראית כל כך דבילי כשאכלת את המקרוני שלך ככה, אחד־אחד. בהית במקרוני ההוא כאילו זה הדבר הכי יקר שראית בחיים שלך.״ היא בלעה רוק. ״בנים אף פעם לא רוצים להתנשק איתי. מה שהם רוצים זה כל השאר, ואני פחות בקטע. לא יודעת למה, משהו גרם לי לחשוב שאולי אתה תהיה מוכן.״

אדם נשכב ליד אלינור, הצמיד את ידו ללחייהּ ונשק בעדינות על עצם הכתף הנוקשה שלה. היה לו קר. אלינור לא זזה. כשהנשימה שלה נרגעה, הוא ניתק את גופו מגופה והתגלגל לו על הצד. הוא הסיר את משקפיו והניח אותם על הקרקע, ליד האוזן של אלינור. הוא ניסה למצוא לראשו את התנוחה הכי נוחה ונזהר לא להפריע לה. הרקות שלו פעמו. בום, בום. בום. הפנים שלו היו לחות כנגד הבוץ הקר.

לבסוף הניח לעיניו להיעצם. הלילה הלך והתרכך, אבל העצים סביבם נותרו כהים ורטובים. באוויר נישא ניחוח לא מוכר של גללי פרות ואיקליפטוס. אדם לא היה בטוח אם הוא כבר חולם, אבל איכשהו, אפילו מבעד לעפעפיים הסגורים, הוא הצליח לראות את השמש העולה.