אורו הגנוז

א

רק כשאמונתי התרופפה, ועמה גם שפת הפנייה לאלוהים, נזכרתי לשאול את יואל אם הוא מתפלל. מאחר שמאז שהוא איננו התרגלתי להשיב במקומו, התשובה היתה: "לא". קשה לדמיין אותו מתחנן או מודה לאיזה אל.

אחרי מות בנו נהג להשכים לתפילת שחרית בבית הכנסת השכונתי. כששאלתי מה הוא מוצא שם, השיב: "אנשים טובים שמושיטים לי יד". זאת היתה התמיכה שהיה זקוק לה - עדה שתאסוף ותעודד אותו בדרכה. הם חשו ברפיפותו המבקשת חיזוק, ואולי גם הרגישו שנפלה בידם הזכות לתמוך במי שמזכיר במראהו ובמהותו דמות של 'איש האלוהים'.

יהדותו החזיקה מעמד שנתיים-שלוש. ידידו עודד, הרב הברסלבי ממעלות, טוען ש'הסתבך' עם ההאנשה שעושים לבורא עולם כשפונים אליו בלשון נוכח. לדבריו, לא היה ליואל ספק שהאל משגיח על פרטי הפרטים של הבריאה, והוא הזדהה עם הכוונה הטקסית להתעלות אליו, אבל הבקשה האישית ממנו נראתה לו מוזרה. אם אני שואל את עצמי עכשיו איך זה שלא הפרתי את השתיקות הארוכות שלנו בשאלות שאני שואל אחרי מותו, התשובה פשוטה - לא היה לי צורך. תשובות שהיו ברורות מאליהן אז, הופכות רק עכשיו לשאלות.

אחרי המוות, כל יום חדש מאיר מתוך החשכה ופורש טלית שכולה תכלת על ראשו.

ב 

בסוף כל שיחה בטלפון יואל שואל: מתי תבוא?

בשבוע הבא, אני מבטיח ולא מקיים.

הבנתי שלא ביקרת אותו הרבה בצפת, העיר הרב עודד בתום שיחתנו על 'התקופה היהודית' של יואל. הוא הרגיש שהוא מטריח אותך.

הודיתי באשמה. תירצתי שלא קל היה להעביר שעות בשתיקה. כשאני מגיע לבסוף, אני לא בטוח שאינו שואף לשוב למיטתו כעבור זמן קצר, למרות שפניו הוצפו שמחה כשהייתי מופיע בפתח חדרו, ותמיד נעצב בלכתי.

בדרך חזרה הייתי נושא עינַי אל ההרים וחושב: עֶזרי לא יבוא ממנו, ועֶזרו לא יבוא ממני.

ג

אף פעם הוא לא מצביע על המעשה הנכון, כי גם הוא לא יודע מהו. הוא רק אומר: "אז בוא הנה". בוא לָעולם שבו לא עושים דבר, עולם השואף לחידלון ולפרידה.

ואני לא בא מספיק, כי את העולם שהוא מציע אני עוד לא מרשה לעצמי. אני עוד חי, גם אם רוב מעשַׂי טובעים בים.

"הוא הרגיש שהוא מטריח אותך", מנקרות בי המילים שאמר הרב עודד.

לא עלה בדעתי בעת הביקורים האחרונים אצל יואל, שהשתיקות המשותפות היו שיעורים בפרידה מהעולם. סירבתי להכיר בעובדה שהגיעה השעה להתמחות בפרידות. כזה ראֵה וקדש: להתיר קשר אחר קשר; קודם כול מפסיקים לכתוב, אחר כך מסתגרים - שלום לכם ספרים, שלום לך עולם. שלום יופי ושלום כיעור, שלום שמחה ושלום צער. ואחר כך גם שלום לכל מה שחיצון, כולל עֵרוּת, וכך להתקרב אל העולם הבא, עד שהסוף יגיע בסוף.

בימים שבהם השתעשעתי בתוכניות לפרוש למנזר, שאלתי אותו אם שקל אי פעם את האפשרות הזאת, כשיצק מים על ידיו של מורה זֶן בקיוטו.

"לא נתקלתי שם בשום קדוּשה או קדושים", הוא אמר. "וגם אתה לא תיתקל".

"אז מה עשית שם?"

"ישבתי ושכחתי. למדתי לשכוח את התורה".

עכשיו, חשבתי, הוא קוטף את פירות ההשתלמות הזאת, ושוכח את העולם.

ד 

איבוד האחיזה במנזר (שבו מעולם לא התגורר, אלא היה ב"אשפוז יום" כלשונו) לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה. בשובו ארצה מקיוטו עם משפחתו, אחרי שנות החניכה שם, היה משולהב והִרבה לספר על מה שעבר, נזכרה תלמידה שלו מאותם ימים. אבל בְּד' אמותיו אפשר לדמיין את המבוכה שמילאה אותו, את הבלבול שבו נתקף בשובו ארצה, כשהתמקם מחדש בצפת עם האישה והילדים.

הסתגרויות תכופות בתוך עצמו יצרו תחליף מנזרי. הוא התבודד בדרכו לא פחות מנזיר זֶן מדופלם, וכשהתפנה להתיר את הצרורות שנארזו ביפן, יצאה מהם התורה שבה השתלם צלולה וברה. הוא פיזר אותה בנדיבות ובהתלהבות, אבל לא מתוך דבקות. היא לא היתה אדמה שניתנת לעיבוד. הוא נתן דרור לפקפוק ביכולתה לגאול, ועשה נפשות לספקנותו. המסקנה היתה שלהיאחז אפשר, אם כבר, רק במלאכות הפשוטות שלימד המנזר, כגון הכנת אורז, כיבוס הגלימה ושטיפת רגליים.

זה היה בטרם בקעו הספרים מתוכו, אך קרוב לוודאי שנתזי האבנים הטובות כבר התנוצצו בהיכל ההתחזות של המוזות, והם אלה שגרמו לו להאמין שהרוחות, המצרפות מילה למילה, יקָרבו את הגאולה יותר מכל תורה קדושה שהביא איתו; או לפחות יחמדו לצון עם העצב ועם הצער, ועם הגורל המאחד ביניהם.

הוא הופך לסופר? לא, לבורא. אבל לא כמו הבורא המקורי; דומה יותר לאדם הראשון. הלוּם בריאה הוא מבַלגֵן כילד, מערבב את היוצרות, ממציא את עצמו. במהלך הפוך נברא אצלו עולם המאפשר בו־זמנית לאבד ולמצוא, להתייפח ולהתבדח, ובמקום לציית לחוקים, החוקים מצייתים לו.

מה שחומק הוא מקבֵּץ סביבו, דברים שאפילו העין לא בטוחה שקלטה, מרוב המהירות שבה נעלמו. קרני הבּינה שהוא שולח, משושים נסתרים שרק בעלי חיים ניחנו בהם, הם אלה הממירים את הסמוי במשהו מוצק שייחקק, אם אכן מילה היא ממשות נחקקת. יואל הוא הראשון שיטיל בכך ספק.

ה

כשהמילים מתחילות להתחכך, להסתדר במין שתי וערב מוזיקלי, וחיוך עוטף לפתע את הנוף, אני חושב מה גרם ליואל לזרות לכל רוח את האותיות המכשפות. לא הניח אותן בצד, בכוננות, כמו נשקו של לוחם בעת מנוחתו, אלא לבלי שוב, כחייל שאָפַס כוחו ונכנע.

הכתיבה מחַברת בין חיי הפנים לחיי החוץ, וכשיואל חדל לכתוב זה היה הצעד הראשון בדרך להתנתק. משם התפצלנו.

עוד לא הייתי מוכן לעבודת הבורא האמיתית, ויואל כבר היה אלוהי. אפשר רק לשאת אליו עיניים, כי הוא מצידו ממאן לרדת, ולא רק מטאפורית: בעל כורחו הייתי מוריד אותו בזהירות במדרגות התלולות המסוכנות שהובילו מהאולימפוס שלו אל מכוניתי. המכונית סימלה את העולם שאותו הוא עוזב: את ה'הלאה', שכבר לא חָפַץ בו; את הסקרנות שהִפנה לה עורף.

בנסיעות הבודדות שכפיתי עליו הייתי משדל אותו לפקוח את העיניים, שנעצמו ברגע שהתנעתי. בלשון רפה היה מודה ביופי הנשקף. אבל הוא כבר סירב לשלם את מחיר היופי. בצדק, כי היתה לו משימה חשובה יותר להתרכז בה. כל מאמציו הושקעו בַּהתנתקות האילמת שלו, שאת יופיה ואת אֵימתה אי אפשר לחלוק עם אף אחד.

ו 

לא מיד מפסיקים לכתוב. אמנם החיים כבר מאחוריך, אבל המילים עדיין מפרפרות, לא רגילות להיעצר, ממהרות להצטבר אפילו - אולי יגלו שמץ מכּוונַת הגורל; משהו הקשור למהלומת אובדנו של בנך, שממנו נשקפה תמצית העצמי שלך; הבן שהיה בצלמך ובדמותך, בדרכו. התגלמות הצלב שאתה נושא איתך. האם פִּרפּרוּ והוא סירב להוציאן, או שהפסיקו לבוא? אם היתה משאלה באשר למילים שייכָּתבו לאחר מותו, היא כמובן נכזבה.

הוא ממעט לומר: "חשבתי", "אני חושב". אולי הפסיק לחשוב, כמו יוגי העוצר את נשימתו. אם מרצונו החופשי הוא מסוגל לחדול מלכתוב, מדוע שלא יהיה מסוגל לחדול מחשיבה. מה היא המחשבה אם לא התייסרות. החיים הסבו לו סבל, אבל להתייסר הוא הפסיק.