סוף סוף מדברים

הסוף

חדרה, ישראל, 27 בנובמבר 1997

צלצול הטלפון שולף אותי מהשינה.

מבולבל, מעיף מבט אל השעון שמונח על השידה. ארבע וחצי לפנות בוקר. ליבי מתחיל להאיץ את פעימותיו. שיחת טלפון בשעה כזו לא מבשרת טובות.

ענת מתעוררת אף היא, מדליקה את מנורת הלילה.

מתנער, שולח יד אל הטלפון.

"זאת אמא," לוחש לענת.

"הלו, אמא. מה קרה?"

"אֶבִי'לֶה שלי," הקול שלה לחוץ.

היא במצוקה, חולפת מחשבה בראשי.

"צלצלו אליי עכשיו מבית החולים. אבא נפטר," עוצרת לקנח את האף. מחניקה את הדמעות, חושב.

"הזמנתי מונית. תגיע גם אתה בבקשה," היא ממשיכה ומוסיפה, "הודעתי גם לשמוליק."

"בטח. מתלבש ובא."

משתדל לדחוק את המחשבות והרגשות שמציפים אותי. מעשי כתמיד, מהרהר בכל המשימות שאידרש להן בהמשך. לארגן הלוויה, שבעה, איפה נשב בכלל?

"מה קרה?" ענת מתיישבת במיטה ומביטה אליי במבט דואג, מתנערת מקורי שינה אחרונים.

"אבא נפטר," אומר קצרות, קם מהמיטה, מסתיר את דמעותיי. "צלצלו לאמא מבית החולים."

"אוי, עצוב, מסכן. לא היה לו קל בחודשים האחרונים. חכה, אזעיק את הוריי לשמור על הילדים ואבוא איתך." ענת מזדקפת לישיבה, מסיבה את ראשה קמעא תוך שהיא מסתירה ממני עיניים שמתחילות לדמוע.

"לא, לא. תודה, חמודה. אצא מייד. אני בסדר," מוסיף בקול מרגיע שכלל לא משקף את הסערה המתחוללת בקרבי.

קם מהמיטה, מתלבש, מצחצח שיניים ונפנה לחיבוק אחרון.

"אין בעיה שאבוא, באמת. הילדים כבר גדולים ויסתדרו עד שהוריי יבואו," היא מנסה, דואגת.

"לא, חמודה, באמת שלא צריך. טוב לי להיות קצת לבד עם המחשבות שלי. תודה," מוסיף קצת בקוצר רוח.

"אתה באמת בסדר?"

"כן, כן," לוקח את המעיל מהארון.

"כל כך התקרבתם האחד לשני בחודשים האחרונים," ענת קמה מהמיטה, ניגשת אליי ומחבקת אותי בחום, מנגבת דמעה שמבצבצת בקצה העין. "הביקורים אצלו, השיחות. לפחות הספקת קצת להיפרד ממנו כמו שצריך," היא מעודדת אותי, עוצמת את עיניה כדי לעצור את זרם הדמעות שמציף את עיניה.

"תודה," ממלמל, נזכר בחטף בתהליך שעברנו, אבא ואני, לאחרונה. איזה מזל שהספקנו להיפרד כיאות, חושב לעצמי בעצב.

"טוב, אשלח את הילדים לבית הספר ואגיע לחדרה להיות איתכם," היא אומרת לי, ומלווה אותי אל דלת הבית.

"תסתדר לבד? יכול לנהוג?"

"אל תדאגי, אסתדר," עונה בפיזור דעת, משתדל להשתלט על שטף הרגשות.

נשיקה וחיבוק חטופים. יוצא מהבית, מקפיד שלא להשמיע רעשים מיותרים שמא אעיר את הילדים.

"היי, אתה בדרך?" מצלצל לשמוליק מהאוטו.

"כן, יצאתי. נתראה בבית החולים." קצר. תכליתי. ממוקד. שמוליק הוא אחי היחידי ועל אף זאת, למערכת היחסים בינינו אין מקום לשיתוף רגשות. למה זה כך, חושב לעצמי? האם זה בגללנו או שזה אופי המשפחה שגדלנו לתוכה? אולי אופייני לדור הזה?

ניסיתי להתנער מהחפירה הזו אבל המחשבות הוסיפו להתרוצץ בראשי. תערובת של זיכרונות, רגשות, תוכניות, חששות. כבר היינו מוכנים לכך שאבא ייפרד מאיתנו בעתיד הקרוב, אבל ברגע האמת, משום מה, כל ההגנות מוסרות. פתאום חשש הופך לעובדה. אבא מת.

לפני חודשים בודדים, אני נזכר, אבא עדיין היה בריא. כלומר הוא עבר ניתוחים ובדיקות אבל תמיד יצא וידו על העליונה. הוא היה בעיניי סמל החוסן. על אף גילו, הקפיד כל בוקר לצעוד חמישה ק"מ, ובפסח האחרון עדיין טיפס על הסולם הקטן בחדר הילדים, וניקה מאבק את כל הספרים בספרייה בבית, כמו שנהג לעשות בכל שנה.

ההידרדרות החלה לאחר הבדיקה האחרונה שעבר. בדיקה שגרמה לו לפציעה פנימית במעי. הייתי בטוח שגם את האתגר הזה הוא יצלח, אבל הפעם הוא נכנע. כוחו לא עמד לו יותר.

מתנער ממחשבותיי, נכנס בשער בית החולים הלל יפה בחדרה, מכבה את הרדיו ומחנה את הרכב.

היום העשרים ושבעה בנובמבר, חורט לעצמי בזיכרון. זה היום בו אבא נפטר.

בחוץ מתחיל לרדת גשם. נזכר באמא. אמא תמיד אמרה לנו שהיא אוהבת את החורף, כשקר וגשם יורד בחוץ. בימים גשומים במיוחד היא לובשת מעיל, לוקחת את המטרייה ויוצאת כך סתם לטייל בגשם. "זה מזכיר לי את הבית," נהגה לומר לנו. אמא התגעגעה מאוד לנוף הרי הקרפטים בארץ מולדתה, רומניה, ולמזג האוויר שהורגלה בו בעיר הולדתה, בּוֹטוֹשָן (Botosani).

בבית החולים אני פונה אל המחלקה הפנימית שם אושפז אבא לפני ימים בודדים. את אמא אני מוצא כשהיא יושבת לבדה במסדרון. על ספסל, לידה, שעון מקל ההליכה שלה. היא נראית קצת אבודה, חושב לעצמי, וניגש אליה לחיבוק. היא לא בוכה, אבל המבט בפניה מביע אובדן ובלבול.

"אתה יכול להיכנס לחדרו של אבא ולהיפרד ממנו," היא אומרת לי.

מתפתל. עדיין לא ראיתי אדם מת מעודי, לא כל שכן מישהו שקרוב אליי. אינני בטוח כיצד אעמוד במשא הרגשי הזה ומחליט לדחות את הרגע. זה נושא שאצטרך לברר עם עצמי, ממלמל ביני לביני. לרווחתי, מופיע שמוליק במסדרון ומסיר מעליי את עול ההחלטה.

לאחר חיבוקים, שמוליק לא מהסס ופוסע נמרצות לכיוון חדרו של אבא. אני נשאר עם אמא. שמוליק מורגל יותר במראה של אנשים חולים או גוססים. הוא עוסק ברפואה סינית כבר שנים רבות.

כששמוליק חוזר, לאחר מספר דקות, פניו קודרים והוא מתיישב ליד אמא ומחבק אותה. למראה פניו של שמוליק אני מבין שכוחי לא יעמוד לי להיכנס גם אני לחדרו של אבא ולראותו במותו.

מחשבותיי נודדות אחורה ליום בו ביקרתי את אבא בבית החולים בפעם האחרונה, לפני ימים בודדים. נכנסתי לחדרו ונחרדתי למראהו. קטן וכחוש ובעיניו מבט מבוהל. הוא זיהה אותי בהיכנסי אבל לא חייך. הוא רק ביקש ממני בשפה הרומנית חזור ובקש לעזור לו לרדת מהרכבת. הוא ממש התחנן. ניחשתי שהוא מצוי בתוך איזשהו סיוט מהעבר, כנראה ממלחמת העולם השנייה. שליטתי בשפה הרומנית אינה טובה כמו זו של שמוליק, אבל אוצר המילים המוגבל שלי אפשר לי להבין את דבריו של אבא.

ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, מרגיע אותו בליטופים, מנסה לשכנע אותו שמלחמת העולם השנייה תמה כבר לפני כחמישים שנה.

האם נכון להתמודד עם מצבו באופן לוגי? חשבתי לעצמי. ההסבר שלי יכול לשכנע אותו שהוא הוזה ומנותק מהמציאות כאן ועכשיו? אינני יודע, אבל אילו כלים אחרים כבר יכולים להיות לי כדי להתמודד עם אדם השקוע כל כולו בהזיות?

לרווחתי, עברו רק דקות בודדות ואבא שקע בחזרה לאחוריו ונרדם, נוחר קלות. התבוננתי בו, רוצה להבין מי האיש האהוב הזה השרוע על המיטה בחוסר אונים. האם זה עדיין האבא שלי בתוך הקליפה הקמולה והדהויה הזו?

את חדרו של אבא עזבתי לאחר כחצי שעה, משתדל לעצור את הדמעות. ידעתי שימיו ספורים.

אבא נפטר שבועיים לאחר שמלאו לו שמונים וחמש שנה, והותיר אותי יתום בפעם הראשונה בחיי. עוד רשומה שנצרבה במוחי.

כעבור זמן מה מופיע הרופא במסדרון ומוסר לידינו את תעודת הפטירה של אבא. השעה שנרשמה כשעת המוות היא ארבע ושתי דקות. בשעה ארבע ודקה אבא עדיין היה חי, חושב לעצמי, ודקה אחר כך מת? ככה, פתאום?

מתבונן סביבי במסדרון המיושן. צבע ירוק דהוי בחלקו התחתון ומעליו מתמשך כלפי מעלה הקיר שהיה פעם לבן ועכשיו אינו אלא אסופה של כתמים מצהיבים תחת שיני הזמן. למה כל בתי החולים נראים דומים? חושב לעצמי.

"משתתף בצערכם," אומר הדוקטור לקונית. "אבא שלכם מת בשיבה טובה וללא כאבים," הוא מוסיף.

"מה סיבת המוות? למה דווקא בשעת בוקר מוקדמת כזו?" שואל שמוליק, כאילו שמע את הגיגיי.

"תמיד יש סיבה פרטנית אבל אבא מת מזקנה. על פי הסטטיסטיקה, אחוז גבוה של מקרי המוות הללו מתרחשים לפנות בוקר. בדרך כלל, זו השעה בה הגוף מסיר רבות מההגנות שלו והופך פגיע יותר."

"לא אצל אבא שלנו," מוחה קלות. "ארבע לפנות בוקר תמיד הייתה שעת היקיצה שלו."

"לסטטיסטיקה יש גבולות," זורק הרופא בסתמיות. "משתתף בצערכם," נפרד מאיתנו לשלום. הבטנו זה בזה, נבוכים ואבודים. עם אובדנו של אבא נצטרך להשלים, ואין כאן אשמים. רק עצב גדול.

"בואו, ניסע הביתה. מחכה לנו יום עמוס. הכנות להלוויה, לשבעה. צריך להודיע למשפחה, לחברים, לפרסם מודעות," שמוליק מתחיל למנות את המשימות, מנסה לעזור לנו להימלט מהמצוקה.

אנחנו נכנסים למכוניות, אמא עם שמוליק, ואני לבדי. מוזר, חושב לעצמי, עדיין קורא לזה בית, על אף שעזבתי את הבית בו גדלתי בחדרה לפני כמעט עשרים שנה.

שמח לנסוע לבדי ולהרהר לי את מחשבותיי ללא הצורך ליזום שיחה או לענות לשאלות. מביט החוצה מחלון המכונית ובוחן את הנוף המתעורר לבוקר של יום חדש. חדרה משתנה כל כך מהר, אני מהרהר. בוחר לנסוע במכוון דרך אזור התעשייה, להאריך מעט את הדרך ולתת לי הזדמנות לזמן נוסף עם עצמי. הנה משמאל בית החרושת לצמיגים, "אליאנס", ולא רחוק ממנו "מפעלי נייר חדרה", והנה מייד אעבור את הגשר מעל למסילת הרכבת ואיכנס לתחומי העיר. השעה כבר שבע בבוקר, הגשם פסק, והעיר מתחילה להתעורר לבוקרו של יום חדש. עוד מעט ילכו תלמידים לבית הספר, החנויות תיפתחנה, מכוניות תמלאנה את הכבישים הצרים והאוויר יתמלא בהמולה.

רק אנחנו לא נהיה חלק מהשגרה הזו. מהבוקר, כל שגרה תהיה אחרת. אצלנו משהו נשבר, משהו שלא יחזור לעולם כי אבא כבר לא יהיה איתנו.

פרדס חנה, ישראל, אוגוסט 1997

"אֶבִיקו, ברצוני לשתף אותך במשהו." ישבנו שנינו בחצר של בית החולים הגריאטרי מלב"ן בפרדס חנה.

אבא הועבר למלב"ן מבית החולים הלל יפה בחדרה, שם נותח כשבועיים קודם לכן ולשמחתי החל להראות מעט סימני התאוששות. אמנם לא שב עדיין להיות אותו אדם חזק וערני כפי שהיה לפני הניתוח, אולם אצלי, בפינה קטנה בלב, החלה לבצבץ תקווה קלושה. אולי בכל זאת הוא יוכיח שוב לכולנו איזה טיפוס שורד הוא, ויחזור להיות אותו אדם ערני ואנרגטי כמו שהיה.

"במה, אבא?"

אבא נשא עיניו אל השמיים הבהירים, בורר את מילותיו בקפידה. אף ענן לא נראה באופק.

"זו בקשה גדולה, אביקו, ואני מהסס אם להטיל עליך את המעמסה."

"תבקש, אבא. אל תהסס. במה מדובר?"

"לפני כשנה התחלתי לכתוב את סיפור חיי. כתבתי אותו כמיטב זיכרוני, ומאוד הייתי רוצה להנחיל אותו לכם ולילדיכם."

"איזה יופי," התרגשתי. "זו תהיה מזכרת נפלאה לנכדים. כתוב בכתב ידך, או במכונת הכתיבה?"

לאבא היה כתב יד נאה ומסודר ותמיד התקנאתי בו על כך. הייתה לו גם מכונת כתיבה, בה השתמש לשם תכתובת רשמית בתפקידו כמזכיר הסתדרות המורים בחדרה והשומרון.

"בכתב ידי," ענה לי. "חשבתי שזו תהא מורשת אותנטית יותר אם תהיה כתובה בכתב ידי."

"אתה צודק," עניתי. "ומה כתבת? איך בנית את כתב היד שלך? מה מסופר בו?"

"אתה תראה בעצמך לכשתעיין בסיפור. אבל טרם הבעתי בפניך את בקשתי," לחש, מביט בי בריכוז.

"מהי הבקשה? למה אתה מהסס?"

"אינני יודע אם תיאות לה. זו בקשה גדולה." אבא תמיד ידע להתנסח, נשמע כאילו הוא קורא מספר משובח. "הייתי רוצה לבקש ממך שתעיין בכתב היד ולאחר מכן נעבור עליו יחד ותוכל להעיר את הערותיך. הייתי רוצה שסיפור חיי יצא לאור כספר אשר יישמר לדורות בתוך המשפחה. ספר אותו יוכלו לקרוא גם נכדיי, ואולי אף ילדיהם אחריהם לכשיתבגרו."

"אבא," נדרכתי. "איזו יוזמה נפלאה. אשתף איתך פעולה ברצון. אבל אני צריך לברר איתך מספר נושאים קודם לכן," הוספתי, מביט באבא בריכוז. הוא לא יאהב את השיחה שהולכת להתקיים בינינו, הרהרתי לעצמי.

"הכנתי את עצמי לכך," ענה לי אבא והושיט את ידו ללטף את לחיי. "אני מאמין שאני יודע מהם הנושאים אותם תרצה ללבן איתי," קרץ לי בשובבות, מנסה להוציא ממני חיוך.

"בוא נראה אם תקלע למטרה," הצעתי, מחייך חיוך מאולץ.

אבא שלח מבט בוהה לפניו כאילו שוקע בזיכרונות. הימים, ימי שיא הקיץ היו, והחום הכבד הורגש גם בצל עץ האיקליפטוס תחתיו ישבנו על ספסל עץ שפעם היה צבוע בירוק ועתה נותרו בו רק מספר כתמים דהויים של הצבע המקורי.

"אתה ודאי רוצה לדעת מדוע לא עשיתי זאת קודם," פתח. "אתה גם רוצה לדעת מדוע לא ניהלנו שיחות כאלה עד עתה," המשיך, מביט בי בציפייה.

"נכון, אבל יש עוד."

אבא לקח אוויר מלוא ריאותיו, הפנה את מבטו ממני ולבסוף אמר, תוך שהוא משחרר את האוויר אט אט דרך שפתיים קפוצות. "אתה רוצה לוודא שאינני מייפה את הסיפור ושאינני מדלג גם על הקטעים הפחות נעימים."

"נכון," עניתי, כולא את נשימתי. "לא רק אלה שלא נעימים היו לך, אלא גם אלה שלא היו נעימים לנו. למשפחה וליקיריך," הוספתי, מביט באבא במבט מתחנן.

"בקשותיך ייענו במלואן," הבטיח לי ועל פניו חולפת עננה. "חיים לא פשוטים היו לי וכל עוד הייתם צעירים, ניסיתי לחסוך מכם את הפרטים. אולם עכשיו, בערוב ימיי, אני יודע שהגיע זמני, ולא, ירד הזיכרון עימי אל הקבר."

"נו, נו," התרציתי, מתחמק מההתמודדות עם ההכרה שמדובר בערוב ימיו של אבא. "כפי שאני מכיר אותך, עוד אזכה להזדקן לידך," חייכתי חיוך מאולץ. אבא החזיר לי חיוך נוגה. שער ראשו הלבן, שתמיד היה אסוף בקפידה משני צידי ראשו, היה עתה פזור מעט וכיסה חלקית את אוזניו.

"אז אתה מסכים?" נעץ בי את מבטו בציפייה.

"אבא, זה יהיה כבוד גדול עבורי," נגעתי בעדינות בידו. "אני מכיר רק אוסף של אנקדוטות מהחיים שלך. סיפורים בהם שיתפת אותנו כשהיינו ילדים. אשמח לשמוע סיפור שלם יותר. אני רק מקווה שלא אאכזב אותך כשם שאתה לא תאכזב אותי."

"אין סיכוי שאי פעם תאכזב אותי, ילד שלי," חייך אבא וליטף את ידי. "נדמה לי שגם אתה לא תצא מאוכזב. לכל הפחות, כך אני מקווה."

"אז אולי בכל זאת תפרט קצת? איך בנוי כתב היד?" שאלתי. את ידי השארתי מתחת לידו של אבא, מודע עד כאב למחווה נדירה שכזו. עם אבא, בניגוד לאמא, מתנהגים בדרך כלל באיפוק. לחיצת ידיים, אולי.

"חילקתי אותו לפרקים בהתאם לתקופות השונות בחיי. ילדות, נעורים וכולי."

"מה הפלא," גיחכתי, "מורה להיסטוריה בכל רמ"ח איבריו," ציטטתי את אבא בסגנון הדיבור שאהב. "האם נתת גם למורה לספרות שבך לבוא לידי ביטוי?" התלוצצתי.

"תקרא ותשפוט," אמר ולא יסף.

"יש לי שאלה עדינה. למה אתה מטיל את המשימה הזו דווקא עליי? למה לא על שמוליק?" תהיתי.

אבא התבונן סביב, סורק במבטו את המדשאה הרחבה הזרועה בעצי צפצפה, ברוש ואיקליפטוס. הוא נראה חוכך בדעתו כיצד לענות על שאלתי. לבסוף, כמו משיל מטען כבד מעל כתפיו, הפנה אליי את מבטו. "מערכת היחסים שלי עם שמוליק היא מערכת טעונה. איתך אוכל לשוחח ביתר חופשיות על אודות כתב היד שלי," אמר, ונדמה היה לי שאני מבחין בלחלוחית המצטברת בזוויות עיניו. הוא הפנה את מבטו הצידה, שאף אוויר והמשיך. "אני מקווה שגם על כך הוא יסלח לי," לחש.

"אתה מבין שזהו אחד הנושאים הכבדים יותר אשר אותם ארצה לברר איתך, נכון?"

"אני מבין, אביקו. כל דבר בעיתו. בינתיים בוא נמשיך עם תוכניתנו," ביקש.

"כמובן," נעניתי, מתרצה לדחות את הדיון הזה לשלב מאוחר יותר, כאשר אבא יתחזק מעט. החזרתי את אבא לחדרו, כיסיתי אותו היטב והנחתי לו לשקוע בשינה בעודי יושב לידו. הוא מתעייף בקלות, אמרתי לעצמי. לא אותו אדם אנרגטי שהיה אך לפני חודש.

כשהיה אבא בגיל חמישים ושש התגלה אצלו סרטן במעי הגס והוא נדרש לניתוח דחוף, ניתוח שבדיעבד הציל את חייו. למרבית המזל, ד"ר אָנְטָל המנתח עשה עבודה נפלאה ואבא החלים לחלוטין. מספר שנים לאחר הניתוח הובהל אבא שוב לבית החולים עקב הידבקויות במעי, ובניתוח זה הסירו הרופאים קטע מהמעי הדק. שוב ניצח אבא במאבק ההישרדות, ולא בפעם הראשונה בחייו. בחודש יולי האחרון עבר בדיקה פולשנית שבמהלכה נפער חור במעי ובעקבותיה נותח פעם נוספת במערכת העיכול שלו. אבא נשאר בבית החולים הלל יפה כשבוע ומשהתייצב מצבו, הועבר לבית החולים הגריאטרי.

נסעתי הביתה, לחדרה, כדי לאתר את כתב היד של אבא, לפי הנחיותיו. בדרך העליתי בזיכרוני את הקשר המיוחד שנבנה בין המנתח ד"ר אנטל לבין הוריי. ד"ר אנטל, כמו אבא, היה יליד טרנסילבניה שברומניה, ועם אבא נהג לשוחח בשפת המקור של שניהם, הונגרית.

"מה שלום אבא?" התעניינה אמא לאחר שחיבקה אותי והצמידה נשיקה מצלצלת על לחיי, כדרכה תמיד.

"הוא בסדר," עניתי, "אבל היה לי עצוב לראות אותו במצבו."

"אוי, אֶבִי'לֶה שלי," חיבקה אותי אמא. "אני יודעת, בטח קשה לך לראות אותו כך. ביקרתי אותו אתמול," היא נאנחה בקול. "על מה דיברתם?" התעניינה.

אֶבִי היה שם החיבה שהעניקו לי הוריי. עם זאת, מסיבה כלשהי, נהגו שניהם להטות את שמי בדרכים שונות כשרצו לבטא את חיבתם המיוחדת אליי. אבא קרא לי אֶבִיקו בעוד שאמא קראה לי אבי'לה. התרגלתי לכך. לעיתים נדירות קראה לי אמא בשמי המלא, אביתר. אירוע נדיר שכזה קרה כשכעסה עליי או, לחלופין, רצתה להתגאות בי בפני מי מקרוביה או ידידיה.

סיפרתי לאמא על אודות כתב היד של אבא ועל תוכניתנו המשותפת.

"יופי, אבי'לה, אני שמחה שהוא משתף אותך בסיפור חייו. חשוב שתכיר את הסיפור שלו," אמרה ומייד הוסיפה, "למעשה שלנו."

"אני מקווה. בואי נחפש את כתב היד. את ידעת שהוא כותב?"

"לא ממש. ראיתי אותו בתקופה האחרונה עסוק בכתיבה אבל לא באמת ידעתי מה הוא כותב. אתה יודע שהרבה שנים אנחנו לא ממש קרובים זה לזה וחשבתי לעצמי שאם היה רוצה לשתף אותי, היה הוא יוזם את זה," סיימה באנחה כבדה.

"אבל בכל זאת," הוסיפה, "כן מעניין אותי מה הוא בחר לספר בכתב היד שלו."

"למה את מתכוונת?" תהיתי, מנסה להעמיד פני תם.

"בוא נחפש את כתב היד ונראה," סתמה ולא פירשה.

בחדר השינה של אבא ואמא היה ארון קיר גדול ובקצהו פינת המשרד של אבא. דלת מתקפלת עליה תלויה רגלית וכשלוחצים על הדלת בחלקה העליון היא נפתחת לשולחן אשר נשען על הרגלית וכך מתגלה תוכן הארון ובו מדפים המכילים קלסרים. רובם של הקלסרים קשורים לעבודתו כמזכיר סניף הסתדרות המורים בחדרה והשומרון, תפקיד אותו מילא עד שיצא לגמלאות כמעט עשרים שנה קודם לכן. במדף העליון מצאנו, בהתאם להנחיותיו, את הקלסר החום שהכיל את כתב ידו.

התיישבנו שנינו במטבח ואני מעלעל בדפי כתב היד, מנסה לקבל התרשמות כללית. בניגוד לכתב ידי שהינו נוקשה ובלתי קריא בעליל, כתב ידו של אבא היה נקי, מעוגל ומסודר. מייד כשהתחלתי לקרוא נסחפתי לתוך העלילה. הסיפור ללא ספק היה מרתק. ניכר היה שאבא השתדל בכתיבתו ליצור יצירה ספרותית ולהכניס לתוכה את הנשמה. שמחתי על כך מאוד. אולי סוף סוף נפתחה כאן דלת שהייתה נעולה כל השנים? דלת דרכה אוכל להיכנס ולהכיר טוב יותר את האדם שהורגלתי לקרוא לו אבא?

אמא ישבה מולי, מתבוננת בי במבט שנראה לי דרוך משהו. כמוני, היא כנראה ציפתה שאבא יפרט על אודות מערכת היחסים ביניהם, אולי אף יסביר מעט. קשה היה לכנות את אבא ואמא זוג אוהבים, וזה בלשון המעטה. ביניהם שרר מתח שהשפיע מאוד עליי ועל שמוליק כילדים. ואף על פי כן, הצליחו, בדרך כלשהי להחזיק מעמד כזוג לאורך כל השנים. סברתי תמיד שהיכולת הזו להתמיד בקשר הזוגי נעוצה הייתה בכך ששניהם שרדו את התופת באירופה. מול תופת כזו, כל אתגר אחר, כולל היחסים בבית, פשוט התגמד. זהו דור של נפילים, חשבתי לעצמי.

אבל את הפרטים לא באמת ידעתי. בבית שבו גדלתי לא דיברו על עניינים שבלב. זו הייתה ממלכה סגורה ומסוגרת. האם ייתכן שאמא חששה שכתב ידו יפתח את הדלתות שננעלו? האם פחדה מהתפתחות הסיפור ומחד־צדדיות אפשרית מצידו של אבא? מה אם חלילה יתמקד בכתב ידו, אך ורק בזווית הראייה שלו על אודות מערכת היחסים בבית?

"אמא," נחלצתי לעזרתה, גם בלי לשאול לסיבת המתח שהפגינה. "נראה שהוא מספר את סיפור חייו ממש מהתחלה. הפרק הראשון מוקדש לילדות שלו, והוא משתרע על פני לא מעט דפים."

"ואחר כך?" שאלה בהיסוס.

"אני עוד לא יודע. אקרא את כתב היד ונראה להיכן הוא מתפתח. אני רואה שאת חוששת ממשהו שאני רק יכול לנחש מהו. רוצה לשתף אותי?" היתממתי.

"לא, עזוב, זה שטויות. הכול בסדר."

מה בסדר? איך יכול להיות שהכול בסדר אם היא לא מדברת ולא משתפת? חשבתי לעצמי. אבל כהרגלנו, לא פיתחנו את הנושא.

"אני אעדכן אותך ככל שאתקדם," הבטחתי. "לא אסתיר ממך דבר ואת תזכי לדעת הכול," הדגשתי שוב, מנסה להרגיע אותה.

"בסדר, אבי'לה. אני אמתין בסבלנות," חייכה אליי חיוך מאולץ.

בין לבין, השעה כבר הייתה מאוחרת. נפרדתי מאמא, הקלסר בידי, והבטחתי לה שאעדכן אותה מייד לכשאתחיל לקרוא.