רגע אחד אתה כאן

1

בהמשך, איש לא יזכור שראה את האישה עולה על הטיסה בנמל התעופה הובּארט.

שום דבר בהופעה החיצונית שלה או בהתנהלותה לא מדליק נורה אדומה, או אפילו מוביל להרמת גבה.

היא לא שיכורה או תוקפנית או מפורסמת.

היא לא פצועה כמו ההיפסטר הממושקף שזרועו נתלית מתחבושת לבנה, כך שכף יד אחת שלו צמודה לליבו כל הזמן, כאילו הוא מתוודה על אהבתו או כנותו.

היא לא תשושה כמו האמא הצעירה והמיוזעת שמנסה לא לשמוט תינוק חלקלק, פעוטה נזעמת ויותר מדי תיקי עלייה למטוס.

היא לא שברירית כמו הזוג המבוגר שלבוש בכמה וכמה שכבות בגדים עבות, כאילו הם בדרכם להצטרף למשלחת של קפטן סקוט אל אנטרקטיקה.

היא לא עצבנית כמו האנשים בגיל העמידה שמוטרדים מדברים שמטרידים אנשים בגיל העמידה, או כמו הקטין שנוסע בלי הורה מלווה: ילד בן שש שנאלץ לפספס את מסיבת הלייזר־טאג של חברו, כי הסכם המשמורת המשותפת של הוריו קובע שעליו לעלות על הטיסה הזאת לסידני בכל יום שישי אחר הצהריים.

היא לא פטפטנית כמו הזוג שלהוט לספר לכולם פרטים על החופשה שלו, עד שאי־אפשר שלא לתהות אם הם שליחים סמויים בשירות יוזמת תיירות של ממשלת טסמניה.

היא לא בהיריון מתקדם כמו האישה שנמצאת בהיריון מתקדם.

היא לא גבוהה במיוחד כמו הבחור הגבוה במיוחד.

היא לא רועדת מפַּחד טיסה או מעודף קפאין או מאמפטמינים (אנחנו מקווים) כמו המתבגרת העצבנית שלובשת קפוצ'ון גדול מדי מעל מכנסונים קצרים מאוד ונראית כאילו היא בלי מכנסיים בכלל, ומישהו אומר שזאת הזמרת ההיא שיוצאת עם השחקן ההוא, אבל מישהו אחר אומר שלא, זאת לא היא, אני יודע על מי אתה מדבר, אבל זאת לא היא.

עיניה לא מבריקות כמו עיניהם של בני הזוג שיצאו לירח הדבש שלהם בסידני ועודם לבושים בבגדי חתונה מהודרים, ילדים משוגעים שכמותם, מעבירים גלים של רצון טוב בכל מקום שהם עוברים בו, ואפילו מחלצים הצעה פזיזה מזוג שמציע לתת להם את המושבים שלו במחלקת עסקים, הצעה שהחתן והכלה מסרבים לה בנימוס אך בתקיפות, למרבה ההקלה של הזוג המציע.

אין בה שום דבר שמישהו יזכור בהמשך.

הטיסה מתעכבת. בחצי שעה בלבד. אנשים נאנחים בזעף, אבל רוב הנוסעים מוכנים להשלים עם אי־הנוחות. ככה זה כשטסים בימים אלה.

לפחות הטיסה לא התבטלה. "עדיין," אומרים הפסימיסטים.

מערכת הכריזה רוחשת, וקול בוקע ממנה: נוסעים הזקוקים לסיוע מיוחד מוזמנים להגיע לשער.

"אמרנו לכם!" האופטימיסטים מזנקים על רגליהם ותולים תיקים על כתפיהם.

בזמן העלייה למטוס, האישה לא עוצרת לטפוח על צד המטוס פעם, פעמיים, שלוש, בשביל מזל, או לפלרטט עם אחד הדיילים, או לגולל בחרדה במסך הטלפון כי כרטיס הטיסה שלה נעלם במסתוריות, הוא היה פה רק לפני רגע, למה זה תמיד קורה?

היא לא מביאה תועלת, כמו הנוסעים שעוזרים להורים ובני זוג לאתר כרטיסי טיסה אבודים, או כמו הגבר רחב הכתפיים בעל הלסת המרובעת והשיער האפור הגזוז, שעוזר בקלילות להרים תיקים לתוך התאים העליונים בלי להאט את קצב ההליכה שלו במעבר.

אחרי שכל הנוסעים סיימו לעלות למטוס, התיישבו ונחגרו, הקברניט מציג את עצמו ומסביר שהתעוררה "בעיה טכנית קלה שיש לפתור" ו"על הנוסעים להבין שהבטיחות מעל הכול". צוות המטוס, הוא מציין כשחיוך קל ניכר בקולו העמוק ומעורר הביטחון, נתקל בה רק עכשיו (אז הניחו להם לנפשותיהם). הוא מודה לכולם על הסבלנות ומבקש מהם להישען לאחור ולהירגע, המטוס אמור להמריא בתוך רבע שעה.

הם לא ממריאים בתוך רבע שעה.

המטוס עומד ללא ניע על מסלול ההמראה במשך תשעים ושתיים דקות נוראיות. קצת יותר ממֶשך הטיסה הצפוי.

לבסוף האופטימיסטים מפסיקים להגיד, "אני בטוח שעוד נגיע בזמן!"

כולם עצבנים, פסימיסטים ואופטימיסטים כאחד.

כל אותו הזמן האישה לא לוחצת על כפתור הקריאה שלה כדי לספר לדיילת על טיסת הקונקשן שלה או על ההזמנה שעשתה לארוחת ערב או על המיגרנה שלה או על כך שהיא לא אוהבת חללים סגורים או על בתה הבוגרת והעסוקה מאוד שיש לה שלושה ילדים וכבר נמצאת בדרכה אל נמל התעופה בסידני לאסוף אותה ומה היא אמורה לעשות עכשיו?

היא לא מטילה את הראש לאחור וצורחת במשך עשרים דקות מייסרות, כמו התינוק שבסך הכול מבטא בקול את מה שכולם מרגישים.

היא לא מבקשת שמישהו ישתיק את התינוק, כמו שלושת הנוסעים שנראה כי באמצע חייהם הם עדיין מאמינים שתינוקות מפסיקים לבכות על פי בקשה.

היא לא שואלת בנימוס אם היא יכולה בבקשה לרדת מהמטוס עכשיו, כמו הקטין בלי ההורה המלווה שמגיע לקצה גבול יכולתו ארבעים דקות מתחילת העיכוב, וחושב שאולי הוא בכל זאת יצליח להגיע למסיבת הלייזר־טאג.

היא לא דורשת שייתנו לה לרדת עם המזוודות שהפקידה בבטן המטוס, כמו האישה בסרבל מנומר שיש לה מקומות להגיע אליהם, והיא לעולם לא תטוס שוב עם חברת התעופה הזאת, אבל לבסוף מניחה לעצמה להתרצות ואז לוקחת כדור הרגעה כה אפקטיבי, עד שהיא שוקעת בשינה עמוקה.

היא לא קוראת פתאום בייאוש, "נו, אין מישהו שיכול לעשות משהו?" כמו האישה המתולתלת אדומת־הפנים שיושבת שתי שורות מאחורי התינוק הבוכה. לא ברור אם היא רוצה שיעשו משהו לגבי העיכוב או לגבי התינוק הבוכה או מצבו של כדור הארץ, אבל בשלב זה הגבר בעל הלסת המרובעת קם ממושבו ונותן לתינוק מחזיק מפתחות ענקי.

האיש קודם כול מדגים איך לחיצה על כפתור מסוים באחד המפתחות גורם להבזק אור אדום, ודממה של עליצות נופלת על התינוק ההמום, למרבה ההקלה של האם הדומעת ושל כל שאר הנוסעים.

בשום שלב האישה לא פוצחת בשיחה פרפורמטיבית ומספרת למישהו במרירות שהיא "תקועה על המטוס" "עדיין פה" "אין סיכוי שנגיע לקונקשן שלנו" "פשוט תיסעו בלעדיי" "נצטרך לקבוע מחדש" "אצטרך לבטל" "אין שום דבר שאני יכולה לעשות" "אני יודעת! זה לא ייאמן".

איש לא יזכור את האישה אומרת מילה אחת במהלך העיכוב.

בניגוד לאיש לבוש בהידור שאומר, "לא, לא, מתוקה, זה יהיה צפוף, אבל אני בטוח שנספיק," אלא שהדרך המיוסרת שבה הוא טופח על המצח במכשיר מעידה שהוא לא יספיק, אין שום סיכוי.

בניגוד לשתי החברות בנות העשרים ומשהו ששתו פרוסקו בבר בנמל התעופה על קיבה ריקה, ועקב כך כמה וכמה נוסעים שיושבים לידן נחשפים לפרטים אינטימיים בדבר הרגשות הסבוכים שלהן כלפי 'פּוֹפּי', חברה משותפת שלא נחמדה כמו שהיא רוצה שכולם יחשבו.

בניגוד לשני הגברים בני השלושים ומשהו שלא מכירים זה את זה אבל בכל זאת פוצחים בשיחה קולנית משעממת להפליא על משקאות חלבון.

האישה נוסעת לבדה.

אין לה בני משפחה שירגיזו אותה בעצם קיומם, כמו המשפחה בת ארבע הנפשות שיושבת בזוגות מגדריים: האמא עם הבת הקטנה והאבא עם הבן הקטן, וכולם רותחים מזעם על משהו מרגיז שקשור למטעֵן הטלפון.

האישה יושבת ליד המעבר בכיסא 4־די. יש לה מזל: הטיסה כמעט מלאה, אבל היא זכתה, ומושב האמצע בינה לבין הנוסע שליד החלון פנוי. בהמשך, כמה מהנוסעים במחלקת תיירים יזכרו בקנאה את המושב האמצעי הפנוי הזה, אבל הם לא יזכרו אותה יושבת שם. כשסוף־סוף מגיע אישור המראה, איש לא צריך לבקש ממנה ליישר את גב המושב בבקשה, או להכניס בבקשה את התיק מתחת למושב שלפניה.

היא לא מוחאת כפיים באיטיות צינית כשהמטוס סוף־סוף מתחיל לנוע.

במהלך הטיסה היא לא קוצצת את ציפורני הבהונות או מעבירה חוט דנטלי בין השיניים.

היא לא סוטרת לאחת הדיילות.

היא לא צועקת קללות גזעניות. היא לא שרה, ממלמלת או מדברת בשִכרות.

היא לא מדליקה סיגריה באדישות כאילו השנה היא 1974.

היא לא מבצעת אקט מיני בנוסע אחר.

היא לא מתפשטת.

היא לא מתייפחת.

היא לא מקיאה.

היא לא מנסה לפתוח את דלת החירום באמצע הטיסה.

היא לא מאבדת את ההכרה.

היא לא מתה.

(תעשיית הטיסות כבר גילתה, מניסיון מר, שכל הדברים האלה עלולים לקרות.)

דבר אחד ברור: הגברת היא גברת. איש לא יתאר אותה בהמשך בתור "אישה" או "נקבה". איש לא היה מתאר אותה בתור "נערה", מן הסתם.

לא ברור בת כמה היא. בתחילת שנות השישים שלה?

או שנות החמישים? היא בטוח בת שבעים ומשהו. תחילת שנות השמונים?

בגיל של אמא שלך. בגיל של הבת שלך. בגיל של הדודה שלך. של הבוסית שלך. של המרצה שלך באוניברסיטה. הקטין הלא מלוּוה יתאר אותה כ'גברת זקנה מאוד'. הזוג המבוגר יתאר אותה כ'גברת בגיל העמידה'.

אולי שערה האפור הוא שממקם אותה בביטחון כזה בקטגוריית ה'גברת'. יש לו גוון כסוף מעודן של חתלתול יקר.

הוא מגיע עד כתפיה. מעוצב בקפידה. זה שיער טוב. 'אפור טוב'. מהאפורים שגורמים לך לשקול לצבוע את השיער לאפור בעצמך! ביום מן הימים.

לא היום.

הגברת קטנה ודקיקה, אבל לא כה קטנה ודקיקה עד שצריך לדאוג לשלומה. היא לא מושכת אליה חיוכים זדוניים או הצעות לעזרה. מי שמסתכל עליה לא נתקף מיד געגועים לסבתא שלו. מי שמסתכל עליה לא נתקף שום דבר בכלל. אי־אפשר לנחש במה היא עוסקת, מה אופייה או המזל האסטרולוגי שלה. איש לא טורח להתעסק במחשבות כאלה.

אי־אפשר להגיד שהיא בלתי נראית, כשלעצמה.

אולי שקופה למחצה.

היא לא יפהפייה להדהים או מכוערת להפליא.

היא לובשת חולצת צווארון יפה בירוק ולבן, שנתחבה אל זוג מכנסיים אפורים בגזרה צרה. הנעליים שלה שטוחות ונוחות. היא לא מעוטרת בכמות יוצאת דופן של עגילים או תכשיטים והיא לא מקועקעת. היא עונדת עגילי כסף קטנים, וסיכת כסף צמודה לצווארון חולצתה. היא נוגעת בה תכופות, כאילו בודקת שהסיכה עוד שם.

בשורה התחתונה, הגברת שבהמשך תזכה לכינוי 'גברת מוות' על הטיסה המעוכבת של שעה שלוש ועשרים מהובארט אל סידני לא ראויה למבט שני מאף אחד, אפילו לא חבר צוות אחד או נוסע אחד, לא עד שהיא עושה את מה שהיא עושה.

וגם אז עובר זמן רב מהצפוי עד שהאיש הראשון צועק שמישהו יתחיל לצלם, עד שלחצני קריאה מתחילים להידלק ולצלצל בכל רחבי תא הנוסעים כמו מכונת פינבול.

2

ארבעים וחמש דקות חלפו מאז ההמראה, והאווירה במטוס שקטה, מאופקת, אם כי אומללה משהו. העיכוב שגרם לזמן להאט ולהימתח כל כך עד שכל דקה ארכה שישים שניות תמימות, הוא נחלת העבר. השעון שוב מתקתק לו כהרגלו, בקצב נמרץ בלתי נראה.

׳נשנוש קל' שמורכב משקדים, בייגלה, קרקרים וסלסה הוגש בתא הנוסעים. חמשת נוסעי מחלקת העסקים נהנו מ'ארוחה קלה' (כולם בחרו במנת העוף) ולא מעט יין (כולם בחרו בפּינוֹ).

בתא הנוסעים הראשי, רוב הזבל פּוּנה ורוב מגשי האוכל הורמו. התינוק והפעוטה ישנים. גם הכלה ישֵנה שעה שהחתן טופח על מסך הטלפון שלו. הקָטין הלא מלווה משחק במרץ במכשיר שלו. זוג הקשישים השבריריים משתופפים מעל תשבצים נפרדים. חברי הצוות מפטפטים בשקט על התוכניות שלהם לסוף השבוע ולוח המשמרות של השבוע הבא.

אנשים משתמשים בתאי השירותים. נועלים נעליים. מוצצים סוכריות מנתה. מורחים לחות על השפתיים. השלבים הבאים במסעם כבר נפרשים לפניהם: לאסוף את המזוודות, לחכות בתור למונית, להזמין אובּר, לשלוח הודעה למי שאמור לאסוף אותם. הם כבר רואים את עצמם צועדים אל דלתות הבתים או בתי המלון או האייר־בי־אנד־בי שלהם, שומטים את המזוודות בקולות חבטה יגעים. "איזה סיוט," הם יגידו לבני הזוג או לחיות המחמד או לקירות שלהם, ואז ישתלבו בחזרה בחייהם.

הגברת משחררת את החגורה שלה ונעמדת.

זו גברת שעומדת להוציא משהו מהתא העליון. או גברת שעומדת ללכת לשירותים. היא חסרת חשיבות ומשמעות, אין בה עניין או אִיום.

היא מרכינה את ראשה ומצמידה את קצה אצבעה לסיכה הקטנטנה שצמודה לחולצה שלה.

היא יוצאת אל המעבר ומזדקפת.

אדם אחד שם לב.

האדם ששם לב הוא מהנדס אזרחי בן ארבעים ושתיים שסובל מצרבת וכאב ראש.

ליאופולד ווֹדניק, שאיש לא קורא לו ליאופולד — מלבד סבתו המנוחה מצד אמו וידיד מהאוניברסיטה שנעלם מחייו מזמן — אלא פשוט ליאו, יושב במושב 4־סי, מיד לאחר המַעבר בינו לבין המושב של הגברת.

הם יושבים בשורה הראשונה בתא הנוסעים הראשי. במושבים שפונים אל קיר שנכתב עליו: אזור זה מיועד לנוסעי מחלקת עסקים בלבד. וילון הוסט בדיסקרטיות לרוחב המעבר כדי להסתיר את סגנון החיים המפואר שמוצע למכירה במרחק קצר מהם.

ליאו נראה כאילו מקומו במחלקת עסקים. הוא גבר שזוף בעל מבנה גוף בינוני, עם אף גדול ומצח רחב שמסתיים בפתאומיות בסבך תלתלים כהים שזורים אפור, שמשַווים לו מראה של פרופסור מטורף. אחת מאחיותיו שלחה לו לאחרונה מאמר על מדענים שגילו את הגֵן שגורם ל'תסמונת השיער הבלתי ניתן לסירוק'.

הוא לבוש חולצת פשתן כחולה ששרווליה הופשלו עד למרפקים, מכנסי דגמ"ח אפורים ומגפי זמש. אשתו טוענת שהוא מתלבש יפה יותר ממנה. (זה לא קשה. ניב בדרך כלל מתלבשת בחוסר תיאום רשלני של שורד אסון טבע.)

ליאו העביר את הטיסה כולה בלעיסת כדורים נגד צרבת, עיסוי המצח שלו בקצות אצבעותיו ובדיקה בלתי פוסקת של השעה.

הכול נגמר. הוא חייב להשלים עם העובדות. המחזמר הבית ספרי של בתו בת האחת־עשרה אמור להתחיל בעוד חמש דקות. הוא לא יהיה שם כי הוא נמצא כאן: שלושים וחמישה אלף רגל באוויר.

"מובן שאגיע הביתה הרבה לפני שמלך האריות יתחיל," הוא אמר לאשתו בפעם הראשונה שהעלה את האפשרות, שיטוס להובארט כדי לקחת את אמו לתור לרופא מומחה.

"כל עוד הטיסה שלך לא תתעכב," ניב אמרה.

"היא לא תתעכב," ליאו אמר.

"טפו, טפו, טפו," היא ענתה, אבל לא ירקה באמת.

אז הוא די מרגיש שהעיכוב הזה קרה באשמתה. למה היא בכלל העלתה את האפשרות הזאת? הוא זה שאמור להיות בן הזוג הפסימי.

מי היה מעלה על דעתו עיכוב של שעתיים?

ניב, מתברר.

ליאו שוב בודק מה השעה. ברגע זה הוא אמור לרעוד מקור באולם בית הספר של בתו, לסנן בשקט לבנו המתבגר שיסלק את הטלפון הנייד ויתמוך באחותו, להתבדח עם שאר ההורים שמיזוג האוויר הפך את המקום לקוטב הצפוני, ללחוש לאשתו שבבקשה תזכיר לו איך קוראים לאבא של סמירה ואז להגיד לאבא של סמירה שהם חייבים לשבת לבירה בקרוב, אבל שניהם יודעים שזה לעולם לא יקרה כי החיים תמיד מפריעים להם.

ראשו כואב מרוב חרטה. האורות מתעמעמים ברגע זה. הווילונות נפתחים ברגע זה. הוא רוכן קדימה במושב שלו, עד שהוא בעיקרון נמצא בתנוחת חירום.

ואין לו את מי להאשים אלא את עצמו. אף אחד לא ביקש ממנו לעשות את זה. אמא שלו אמרה, "בבקשה, ליאו, אל תבזבז כסף על טיסה רק ליום אחד." שלוש אחיותיו לא העריכו את המחויבות המשפחתית שהוא לקח על עצמו. נהפוך הוא. הן קראו לו "קדוש מעונה" בווטסאפ המשפחתי.

אבל הייתה לו תחושה חזקה משונה שמשהו בבריאות של אמו לא תקין, ושעליו להיות שם ולשמוע מה יש למומחה להגיד.

כשאביו חלה לראשונה לפני שנתיים, דעתו הייתה מוסחת. הוא בדיוק התחיל מִשֹרה חדשה, והעבודה השתלטה על חייו. היא עדיין משתלטת על חייו. הוא לא יודע איך לעצור אותה.

ואז: הצלצול הצורמני של הטלפון שלו שהעיר אותו באכזריות בחמש בבוקר, וקולה של אמו, כה חזק, בטוח ועירני: "אתה והאחיות שלך חייבים לעלות על טיסה ברגע זה."

היא האדם הבוגר, הוא הילד הממלמל אפוף השינה. "מה? אמא, מה? למה?" הוא אפילו לא עיכל כראוי את העובדה שהמחלה של אביו רצינית, לא כל שכן את האפשרות שהוא עלול למות, מה שקרה באותו היום בזמן שליאו ואחיותיו חיכו ליד מסוע המזוודות למזוודה של אחותו האמצעית: היא עשתה לה צ'ק אין.

מאז הוא מרגיש שאילו רק התרכז יותר, אלמלא היה שקוע כל כך בעבודה, אולי היה מצליח להציל את אביו. הוא הבן הבכור. הבן היחיד. ועכשיו, בעניין אמא שלו, הוא נחוש לעשות הכול כמו שצריך.

גם כן הרגשה חזקה ומוזרה. המומחה ישב איתם חמש דקות וגבה שלוש מאות דולר רק כדי לקבוע שאמא של ליאו בריאה כמו שור.

ליאו לא מאוכזב מכך שאמא שלו בריאה.

מובן שלא.

טוב, למען האמת הוא דווקא כן נרגן קצת. הוא היה הרבה יותר מרוצה אילו איבחנו לה משהו רציני אבל בר־ריפוי.

ונטול כאב. הוא אוהב את אמו מאוד.

"נו טוב," ניב אמרה כשהתקשר להודיע לה על העיכוב. באותו שלב היא עוד חשבה שהוא רק יאחר קצת. הוא כבר דמיין את עצמו רץ מהשער, עוקף אנשים בתור למוניות — הוא מוכן להפר את הקוד המוסרי האישי שלו למען בתו! אבל כשהמטוס המשיך לעמוד בזעף על המסלול, ומעת לעת הטייס השמיע את הודעות ההתנצלות המרתיחות שלו, ליאו הלך ויצא מדעתו.

"אין לך מה לעשות לגבי זה." ניב לא אמרה, 'אמרתי לך.'

היא אף פעם לא אומרת את זה. זאת דרכה לעשות לו שרירים. "בריידי תבין." הוא שמע את בריידי ברקע: "אני מאוד מקווה שזה לא אבא שמתקשר להגיד שהוא יאחר."

הוא עזר לבריידי בחזרות במשך שבועות. "זה תפקיד קטן אבל חשוב, אבא," היא אמרה לו בכובד ראש, כשהגיעה הביתה לראשונה עם הטקסט, וליאו התאמץ לא ללכוד את המבט של ניב, כי בריידי נפגעת כשהוריה חולקים חיוכים בסתר. היא משחקת את 'זאזוּ' (עכשיו, ברגע זה). זאזו הוא 'ציפור קפדנית ומהוגנת', ובריידי הצליחה להיכנס לתפקיד בן רגע במִפגן פלאי של כישרון משחק. תנועות הידיים שלה מדויקות! הן קפדניות ומהוגנות! היא מריל פאקינג סטריפ. היא עד כדי כך טובה, בקטע אובייקטיבי. תשכחו ממופּאסה. תשכחו מסימבה. זאזו יהיה הכוכב הזוהר במופע הערב. ליאו לגמרי מצפה שבריידי תזכה למחיאות כפיים סוערות. והוא מפספס את זה.

מסוג הטעויות שאנשים מתחרטים עליהן על ערש דווי.

הוא נושף בקולניות, נשען לאחור במושבו ופותח וסוגר את החגורה שלו בנקישה, פותח וסוגר. האישה לידו מרימה את הראש מהמגזין שלה, וליאו משלב את האצבעות. הוא מרגיז אותה. זה מסוג הדברים שבן הארבע־עשרה שלו היה עושה.

ליבו נצבט למחשבה על בנו. כבר חודשים הוא מבטיח לאוֹלי שביום ראשון הבא הם יצאו להליכה במסלול היפהפה בגן הלאומי ששניהם אוהבים. הם תמיד קובעים ל'ראשון הבא' כי לעיתים קרובות ליאו צריך לעבוד בסופי השבוע, וביום ראשון הזה יהיה עליו להשלים את כל מה שהפסיד היום, מה שבשום אופן לא מעיד עליו שהוא 'מכוּר לעבודה', הוא פשוט אדם עובד.

הבוסית שלו מאמינה בשמירה על איזון בריא בין חיי העבודה והחיים הפרטיים. "המשפחה תמיד נמצאת במקום הראשון, ליאו," היא ענתה כשאמר שייקח חופש היום, אבל אחד ממדדי הביצוע המרכזיים שלו הוא 'שיעור הניצולת' שלו. מדד שמעיד על מספר השעות לחיוב שהוא מדווח עליהן כל שבוע לעומת השעות שעבד בפועל. שיעור הניצולת שלו מעסיק אותו כל הזמן: כמו יתוש מזמזם שאסור לו להרוג. לפעמים הוא עובד ארבע־עשרה שעות ביום ומדווח רק על שמונה. זה מסובך. החיים מסובכים. הוא רק צריך לנהל את הזמן שלו טוב יותר. הבוסית שלו, שמתעניינת בנושא, ממליצה לו על ספרים ופודקאסטים ונותנת לו טיפים מועילים. הוא עובד בשביל לילית כבר שלוש שנים. היא אישה מרשימה ומעוררת השראה במקצוע שרוב העוסקים בו גברים, והוא מנסה ללמוד ממנה כמו שלמד מהבוס הראשון שלו, שנהג להחזיר לליאו את השרטוטים שלו מכוסים בדיו אדומה, עובדה שהטריפה אותו אבל בסופו של דבר הפכה אותו למהנדס טוב יותר. לאחרונה לילית אמרה לו, שהצעד הראשון לשיפור הפרודוקטיביות שלו הוא 'ביקורת זמן מקיפה', אבל לליאו לא היה זמן לערוך ביקורת שכזאת.

אוֹלִי כבר בכלל לא נראה מאוכזב כשליאו אומר לו, "אולי נצא להליכה בסוף השבוע הבא." הוא רק מרים את האגודל שלו בציניות, כמי שמתמודד עם בעל חנות שכל הזמן מבטיח שהמשלוח יגיע 'היום', וכלום לא קורה.

האישה במושב האמצעי מכחכחת בגרון בעדינות, והוא מבחין שרגלו השמאלית מקפצת מעלה־מטה כאילו מחשמלים אותו. הוא שם יד על הירך כדי לעצור אותה.

הוא יכול לשמוע את קולה של אשתו: אל תיכנס לסחרור, מותק.

בפעם הראשונה שקראה לו מותק, הוא לא האמין למשמע אוזניו.

זה היה רגע כה מתוק.

הוא מחייך חיוך מתוח לכיוון הכללי של שותפתו לשורה בתקווה שתבין כי זאת דרכו הדוממת להתנצל בפניה, אבל לא תראה בכך הזמנה לשיחה.

לה קוראים סו, ולבעלה שיושב ליד החלון קוראים מקס.

ליאו יודע את זה ועוד הרבה פרטים עליהם, כי בזמן שהתעכבו על המסלול, הוא נאלץ לשמוע אותם מבצעים מספר מדהים של שיחות: "רק שנייה, סו רוצה להגיד לך משהו!" "אני מחזירה אותך למקס!"

מקס וסו הם זוג שמח ואנרגטי בגיל העמידה, בדרכו חזרה מטיול קרוואנים ברחבי טסמניה. הם עשו חיים! סו קטנטונת, ורודת לחיים, ערנית וגדולת חזה. צמיד כסף עמוס תליונים מרשרש כשהיא מחווה בידיה. מקס שזוף ולבן־שיער, ויש לו בטן גאה גדולה ומוצקה. כמו סנטה קלאוס אחרי חופשת הקיץ. הגבריות הבטוחה שהוא משדר מזכירה לליאו את מנהל העבודה שלו: שניהם גברים חזקים וקולניים שיודעים מה הם עושים, ולא מתקשים לנהל את הזמן שלהם.

בהתחלה סו ניסתה לפטפט עם ליאו, אבל היא הרימה ידיים כשהוא ענה לה במילים קצרות ומנומסות בקושי. הוא יודע שהיה יכול לספר לה שהוא מפסיד את ההופעה של בריידי, והוא יודע שהיא ומקס הם הטיפוסים שמיד מביעים אהדה ועניין (מכל השיחות שלהם הוא הסיק שיש להם נכדים — "סבא ואני כבר מצפים בקוצר רוח לראות אתכם!"), אבל היה מתוח מכדי לפטפט.

הוא שוב בודק מה השעה. בריידי על הבמה ברגע זה.

תפסיק לחשוב על זה.

הבטן שלו מקרקרת. הוא גווע ברעב. הוא סירב ל׳נשנוש הקל' כי — וזאת סיבה מטומטמת במיוחד — הוא לא רצה להאט הכול. הוא היה עצבני באופן חסר היגיון מכל האנשים שנישנשו בשמחה את האגוזים והבייגלה שלהם. הוא רצה שכולם יתמקדו בהגעה לסידני.

הגברת שיושבת מהצד השני של המעבר משחררת את החגורה שלה.

היא קמה.

עד כה היא הייתה דמות מעורפלת בזווית עינו. אילו מישהו שאל אותו, הוא היה מתאר אותה כגברת קטנה עם שיער כסוף, אבל אין סיכוי שהיה מצליח לזהות אותה מבין שורה של גברות קטנות כסופות שיער.

היא יוצאת אל המעבר, ממש לידו, מסתובבת אל ירכתי המטוס.

היא לא זזה.

מה היא עושה?

ליאו נועץ את מבטו בנימוס בכיס שמחובר למושב מולו. הוא קורא את השורה הראשונה של הפרסומת שמתנוססת על גב מגזין הטיסה: למה אתם מחכים? הזמינו הפלגה עם יהלומי אירופה עוד היום! "נדע שאנחנו זקנים כשהפרסומות האלה להפלגות יתחילו לקרוץ לנו," ניב תמיד אומרת. ליאו לא התוודה בפניה שהמחשבה על שיט כבר נראית לו מושכת.

האישה עם שֹער הכסף עדיין לא זזה. היא עומדת יותר מדי זמן. היא קצת חונקת אותו. קצת מעצבנת אותו.

הוא מוריד את מבטו. הנעליים שלה קטנות, חומות, מצוחצחות היטב ושרוכות בקפידה.

היא מדברת בקול שקט וברור, "בשלוש."