הטבעיים

בחרתי, ובחרתי טוב. אולי זה מה שיגרום לי להפסיק. אולי היא תהיה שונה. אולי יהיה בה די.

מה שבטוח הוא שהיא מיוחדת.

חשבתי שאלה העיניים שלה — לא הצבע התכול־שקוף. לא הריסים או הצורה או המראה החתולי הטבעי שאינו נזקק לאייליינר.

לא, זה מה שמאחורי עיני התכלת השקופות שמושך את הקהל בהמוניו. בכל פעם שמסתכלים עליה אפשר להרגיש את זה. הוודאות. הידיעה. הניצוץ השמימי הזה שמשכנע אנשים שהיא הדבר האמיתי.

אולי היא באמת הדבר האמיתי.

אולי היא באמת יכולה לראות דברים. אולי היא יודעת דברים. אולי היא כל מה שהיא טוענת שהיא ואפילו יותר מזה. אבל כשהסתכלתי עליה וספרתי את הנשימות שלה, לא יכולתי שלא לחייך כי עמוק בפנים ידעתי שהיא לא תגרום לי לעצור.

אני לא באמת רוצה שהיא תגרום לי לעצור.

היא שברירית.

מושלמת.

מסומנת.

והדבר היחיד שהבחורה הזאת, שטוענת שיש לה כוחות על־טבעיים, לא תחזה מראש הוא אותי.

המשמרות היו גרועות. הטיפים היו יותר גרועים, ורוב חברי לעבודה בהחלט לא היו לטעמי, אבל אלה החיים/זוהי דרכו של עולם/החיים חזקים מאיתנו, סמנו את הקלישאה המועדפת עליכם. זאת היתה עבודת קיץ, וזה הוריד לי את נונה מהגב. זה גם מנע משלל דודות, דודים ובני דודים רחוקים להרגיש שהם מחויבים להציע לי עבודה זמנית במסעדה/קצבייה/משרד עורכי דין/חנות בוטיק שלהם. בהתחשב במשפחה הגדולה מאוד והמורחבת מאוד (והאיטלקית מאוד) מהצד של אבא שלי, האפשרויות היו אינסופיות, אבל זאת תמיד היתה גרסה של אותו הדבר.

אבא שלי חי בצד האחר של העולם. אמא שלי היתה נעדרת שנחשבה למתה. הייתי הבעיה של כולם והבעיה של אף אחד.

מתבגרת שנחשבת לבעייתית.

"ההזמנה מוכנה!"

הרמתי במיומנות צלחת פנקייקים (עם תוספת בייקון) בידי השמאלית וצלחת בוריטו ענקית (עם תוספת חלפיניו) בידי הימנית. אם לא אצליח בפסיכומטרי בסתיו, יש לי עתיד מבטיח בתעשיית הדיינרים הדוחה זאת.

"פנקייק עם בייקון. בוריטו עם חלפיניו." הנחתי את הצלחות על השולחן. "יש עוד משהו שאני יכולה להביא לכם?"

לפני שמישהו מהם פתח את הפה כבר ידעתי בדיוק מה השניים האלה עומדים להגיד. הבחור משמאל עמד לבקש עוד חמאה והבחור מימין? הוא יצטרך עוד כוס מים לפני שיוכל בכלל לחשוב על החלפיניו האלה.

רוב הסיכויים שהוא בכלל לא אוהב חלפיניו.

אנשים שאוהבים חלפיניו לא מזמינים אותם בצד. מר בוריטו פשוט לא רצה שאנשים יחשבו שהוא נקבה — אלא שהוא לא היה משתמש במילה "נקבה".

תירגעי, קאסי, אמרתי לעצמי בקשיחות. בלי גסויות.

החוק בגדול היה לא לקלל הרבה, אבל היה לי הרגל רע לאמץ מוזרויות של אנשים אחרים. שימו אותי בחדר מלא בבריטים ואני אצא משם עם מבטא בריטי. זה לא היה מכוון — פשוט במשך שנים הייתי עסוקה בלהיכנס לאנשים לראש.

סיכון מקצועי. לא שלי. של אמא שלי.

"אפשר לקבל עוד כמה חמאות?" שאל הבחור השמאלי.

הנהנתי — וחיכיתי.

"עוד מים," נהם הבחור מימין. הוא ניפח את החזה ובהה בציצי שלי.

התאמצתי לחייך. "אני כבר חוזרת עם המים." הצלחתי להתאפק ולא להוסיף "סוטה" בסוף המשפט, אבל רק בקושי.

עדיין היתה לי תקווה שבחור בסוף שנות העשרים לחייו, שמעמיד פנים שהוא אוהב אוכל חריף ומקפיד לבהות בחזה של המלצרית שלו שהיא עדיין לא בת עשרים כאילו הוא מתאמן לאולימפיאדת המבטים הסוטים — יתבלט גם בכל מה שקשור לטיפ.

מצד שני, חשבתי בזמן שהלכתי להביא מים וחמאה, אולי יתברר שהוא מסוג הבחורים שלא ייתן טיפ למלצרית הקטנה והתמימה רק כדי להוכיח שהוא יכול.

בלי לשים לב חשבתי על כל פרטי הסיטואציה: הדרך שבה מר בוריטו התלבש; המקצוע שבו הוא כנראה עוסק; העובדה שהחבר שלו שהזמין את הפנקייקים ענד שעון יקר בהרבה.

הוא יתעקש לשלם וישאיר טיפ מחורבן.

קיוויתי שאני טועה — אבל הייתי די משוכנעת שאני לא.

ילדים אחרים לומדים לשיר את האלף־בית בגן. אני למדתי אלף־בית אחר. אישיות, סביבה, התנהגות — אמא שלי קראה לזה בקיצור אס"ה, סודות המקצוע שלה. החשיבה הזאת לא היתה מסוג הדברים שאפשר פשוט לכבות — גם לא כשאת מבוגרת מספיק כדי להבין שכשאמא לך אומרת לאנשים שיש לה כוחות על־טבעיים היא משקרת וכשהיא לוקחת את הכסף שלהם, מדובר בהונאה.

אפילו עכשיו, כשהיא לא היתה בסביבה, לא יכולתי להפסיק לפענח אנשים בדיוק כמו שלא יכולתי להפסיק לנשום, למצמץ ולספור את הימים עד לרגע שבו אהיה בת שמונה־עשרה.

"שולחן לאחד?" קול נמוך ומשועשע החזיר אותי למציאות. בעל הקול נראה מסוג הטיפוסים שמרגישים הרבה יותר בנוח בקאנטרי קלאב מאשר בדיינר. העור שלו היה מושלם, השיער שלו היה מעוצב להפליא במוּס. הוא אמנם ניסח את המילים שלו כשאלה, אבל זאת לא היתה שאלה. לא באמת.

"בטח," אמרתי ולקחתי תפריט. "אחרַי."

במבט מקרוב גיליתי שנער הקאנטרי קלאב בערך בגילי. היו לו תווי פנים מושלמים ומבט זחוח, והוא צעד ביהירות של הילד הכי מקובל בשכבה. רק מלהסתכל עליו הרגשתי כמו עבד.

"כאן זה בסדר?" שאלתי כשהובלתי אותו לשולחן ליד החלון.

"זה בסדר," הוא אמר והחליק למושב. הוא סקר את חלל המסעדה באגביות ובביטחון עצמי מוחלט. "יש כאן הרבה תנועה בסופי שבוע?"

"בטח," עניתי. התחלתי לתהות אם איבדתי את היכולת להוציא מהפה משפטים מורכבים. מהמבט על פניו של הנער נראה שגם הוא מתקשה. "אני אתן לך דקה להסתכל בתפריט."

הוא לא ענה, ובזמן הזה הבאתי למר פנקייק ולמר בוריטו את החשבונות שלהם. ברבים. תיארתי לעצמי שאם אחצה את החשבון לשניים, אולי אגמור עם טיפ סביר.

"בואו לקופה כשאתם מוכנים," אמרתי בחיוך מזויף שלא ירד לי מהפרצוף.

הסתובבתי למטבח וקלטתי שהנער ליד החלון מסתכל עלי. זה לא היה מבט של אני מוכן להזמין. האמת היא שלא הייתי בטוחה איזה מין מבט זה, אבל כל עצם בגוף שלי אמרה לי שזה היה מבט מסוים. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה המציקה שיש איזה פרט מרכזי שחומק ממני לגבי כל הסיטואציה הזאת — לגביו. אנשים כמוהו לא אוכלים במקומות כאלה בדרך כלל.

הם לא בוהים בנערות כמוני.

חציתי את המסעדה במבוכה ובעצבנות.

"החלטת מה אתה רוצה להזמין?" שאלתי. לא היתה לי ברירה אלא לקחת ממנו הזמנה, ולכן הנחתי לשיער ליפול לי על הפנים כדי להסתיר אותן ממנו.

"שלוש ביצים," הוא אמר, ועיני השקד שלו ננעצו במעט שהצליח לראות מהעיניים שלי. "תוספת פנקייק. תוספת בייקון."

לא הייתי צריכה לכתוב את ההזמנה אבל פתאום הצטערתי שאין לי עט רק כדי שיהיה לי משהו להחזיק. "איך אתה רוצה את הביצים?" שאלתי.

"תגידי את." התשובה שלו הפתיעה אותי.

"סליחה?"

"תנחשי," הוא אמר.

בהיתי בו מבעד לקווצות השיער שעדיין הסתירו לי את הפנים. "אתה רוצה שאני אנחש איך אתה רוצה את הביצים שלך?"

הוא חייך. "למה לא?"

וזה היה הרגע שבו הרמתי את הכפפה.

"לא מקושקשת," חשבתי בקול רם. מקושקשת זה רגיל מדי, פשוט מדי, וכאן מדובר בבחור שאוהב להיות קצת שונה. אבל לא שונה מדי, מה שהוריד מהפרק ביצה עלומה — לפחות במקום כזה. ביצת עין תלכלך אותו יותר מדי; ביצת עין הפוכה עשויה היטב לא תהיה מלכלכת מספיק.

"ביצת עין הפוכה קלות." הייתי בטוחה במסקנה שלי כמו שהייתי בטוחה בצבע העיניים שלו. הוא חייך וסגר את התפריט.

"אתה מתכוון להגיד לי אם צדקתי?" שאלתי — לא כי הייתי צריכה אישור אלא כי רציתי לראות איך הוא יגיב.

הוא משך בכתפיו. "אז זה כבר לא יהיה כיף, נכון?"

רציתי להישאר שם ולבהות בו עד שאבין מי הוא אבל לא עשיתי את זה. הזמנתי לו את האוכל. הגשתי לו את האוכל. העומס של שעת הצהריים התנפל עלי בלי ששמתי לב, וכשחזרתי לבדוק מה שלום הנער ליד החלון, הוא נעלם. הוא אפילו לא חיכה לחשבון שלו — הוא פשוט השאיר עשרים דולר על השולחן. כבר החלטתי שהוא יכול לגרום לי לשחק משחקי ניחושים כמה שהוא רק רוצה בשביל טיפ של שנים־עשר דולר עד ששמתי לב שלא רק את השטר הוא השאיר.

היה שם גם כרטיס ביקור.

הרמתי אותו. לבן בוהק. אותיות שחורות. רווחים שווים. בפינה השמאלית העליונה היתה חותמת שעווה, והיה מעט מאוד טקסט: רק שם, תפקיד ומספר טלפון. לרוחב החלק העליון של הכרטיס היו שתי מילים, שתי מילים קטנות שהוציאו לי את כל האוויר מהריאות ביעילות של בוקס לחזה.

הכנסתי לכיס את הכרטיס ואת הטיפ. חזרתי למטבח. ניסיתי להסדיר את הנשימה. ואז הסתכלתי שוב על הכרטיס.

טאנר בריגס. השם.

סוכן מיוחד. התפקיד.

הבולשת הפדרלית.

שתי מילים, אבל בהיתי בהן כל כך הרבה זמן עד שהראייה שלי היטשטשה והצלחתי לראות רק שלוש אותיות.

מה עשיתי שמשך את תשומת הלב של האף־בי־איי?

אחרי משמרת של שמונה שעות הייתי גמורה מעייפות, אבל המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ. רציתי לנעול את עצמי בחדר, להתמוטט על המיטה ולהבין מה לעזאזל קרה אחר הצהריים.

לרוע מזלי זה היה יום ראשון.

"הנה היא! קאסי, בדיוק התכוונו לשלוח את הבנים לחפש אותך." דודה שלי טאשה היתה אחת מהאחים היותר הגיוניים של אבא שלי, אז היא לא קרצה ושאלה אם מצאתי חבר שיעביר לי את הזמן.

זה היה התפקיד של דוד ריו. "שוברת הלבבות הקטנה שלנו, הא? הלכת לשבור לבבות? ברור שזה מה שהיא עשתה!"

הייתי אורחת קבועה בארוחות הערב בימי ראשון מאז ששירותי הרווחה השאירו אותי על מדרגות הכניסה של אבא שלי — מטפורית, תודה לאל — כשהייתי בת שתים־עשרה. אחרי חמש שנים עדיין לא שמעתי את דוד ריו שואל שאלה בלי לענות עליה מיד בעצמו.

"אין לי חבר," אמרתי. זה היה תסריט שחזר על עצמו, וזאת היתה השורה שלי. "נשבעת."

"על מה אנחנו מדברים?" שאל אחד מהבנים של דוד ריו אחרי שצנח על הספה בסלון ונדנד את רגליו שנתלו באוויר מעבר למשענת היד.

"החבר של קאסי," ענה דוד ריו.

גלגלתי עיניים. "אין לי חבר."

"החבר הסודי של קאסי," תיקן דוד ריו.

"אני חושבת שאתה מבלבל ביני לבין סופיה וקייט," אמרתי. בנסיבות רגילות לא הייתי מוכרת בזול שום בת דודה שלי, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. "הסיכוי שלהן יהיו חברים סודיים הרבה יותר גדול."

"לא," אמר דוד ריו, "החברים של סופיה אף פעם לא סודיים."

וככה נמשכו הבדיחות וההקנטות המשפחתיות ברוח טובה. שיתפתי פעולה, אפשרתי לאנרגיה שלהם לדבוק בי, אמרתי את מה שרצו שאומר, חייכתי את החיוכים שרצו לראות. זה היה חמים ובטוח ושמח — אבל זאת לא הייתי אני.

מעולם לא הייתי כזאת.

ברגע שהייתי בטוחה שלא ירגישו בחסרוני התגנבתי למטבח.

"קסנדרה. יופי." סבתא שלי, שקועה בקמח עד המרפקים, שׂערה האפור אסוף לפקעת רופפת על העורף, חייכה אלי בחמימות. "איך היה בעבודה?"

נונה אמנם נראתה כמו אישה זקנה וצנומה, אבל היא שלטה במשפחה ביד רמה כמו גנרלית שמצעידה את החיילים שלה. ברגע זה הייתי החיילת שסוטה מהשורה.

"כרגיל," אמרתי. "לא רע."

"אבל גם לא טוב?" היא צמצמה את העיניים.

ידעתי שאם לא אענה נכון, בתוך שעה אקבל עשר הצעות עבודה שונות. משפחה דואגת למשפחה, אפילו כשה"משפחה" מסוגלת לדאוג טוב מאוד לעצמה.

"האמת היא שהיום היה ממש לא רע," אמרתי וניסיתי להישמע עליזה. "מישהו השאיר לי שנים־עשר דולר טיפ."

וגם, הוספתי בלי קול, כרטיס ביקור של האף־בי־איי.

"יופי," אמר נונה. "זה טוב. היה לך יום טוב."

"כן, נונה," אמרתי. חציתי את החדר כדי לנשק אותה על הלחי כי ידעתי שזה ישמח אותה. "זה היה יום טוב."

בתשע, כשכולם התפזרו, הרגשתי שכרטיס הביקור מכביד לי בתוך הכיס כמו עופרת. ניסיתי לעזור לנונה עם הכלים, אבל היא גירשה אותי למעלה. בשקט ששרר בחדר שלי הרגשתי איך כל האנרגיה עוזבת לי את הגוף כמו בלון שהאוויר יוצא ממנו לאט־לאט.

התיישבתי על המיטה והפלתי את עצמי אחורה. הקפיצים הישנים גנחו מעוצמת הפגיעה, ואני עצמתי את העיניים. ידי הימנית מצאה את דרכה לכיס, ושלפתי את הכרטיס.

זאת בדיחה. זאת חייבת להיות בדיחה. זאת הסיבה שילד הקאנטרי קלאב היפה הזה נראה לי משונה. זאת הסיבה שהוא התעניין בי — כדי ללעוג לי.

אבל הוא לא באמת נראה כמו הטיפוס שיעשה כזה דבר.

פקחתי את העיניים והסתכלתי על הכרטיס. הפעם הרשיתי לעצמי לקרוא אותו בקול. "סוכן מיוחד טאנר בריגס. אף־בי־איי."

כמה שעות בכיס שלי לא שינו את הכיתוב על הכרטיס. אף־בי־איי? ברצינות? על מי הוא מנסה לעבוד? הוא נראה בן שש־עשרה, שבע־עשרה לכל היותר.

לא כמו סוכן מיוחד.

רק מיוחד. לא הצלחתי להדחיק את המחשבה הזאת, והמבט שלי נדד מעצמו למראה שעל הקיר. זאת היתה אחת מהאירוניות הגדולות ביותר של חיי — ירשתי את כל תווי הפנים של אמא שלי אבל בלי הקסם שחיבר את כולם על הפנים שלה. היא היתה יפהפייה. אני הייתי משונה — משונה במראה לי, משונה בשקט שלי, תמיד הכי משונה.

אפילו אחרי חמש שנים לא יכולתי לחשוב על אמא שלי בלי להיזכר בפעם האחרונה שראיתי אותה כשגירשה אותי מחדר ההלבשה בחיוך רחב. ואז נזכרתי איך חזרתי לחדר ההלבשה. נזכרתי בדם — על הרצפה, על הקירות, על המראה. חזרתי אחרי זמן קצר. פתחתי את הדלת —

"תתאפסי על עצמך," אמרתי לעצמי. התיישבתי ונשענתי אחורה במיטה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הדם ועל הרגע שבו ידעתי שזה הדם של אמא שלי אבל התפללתי שלא.

מה אם בזה מדובר? מה אם הכרטיס הוא לא בדיחה? מה עם באף־בי־איי חוקרים את הרצח של אמא שלי?

עברו חמש שנים, אמרתי לעצמי. אבל התיק היה עדיין פתוח. מעולם לא מצאו את הגופה שלה. בהתחשב בכמות הדם, זה מה שהמשטרה חיפשה מלכתחילה.

גופה.

הפכתי את כרטיס הביקור בידי. בגב הכרטיס היה מסר בכתב יד.

קסנדרה, היה כתוב שם, תתקשרי בבקשה.

זהו זה. השם שלי ואז הנחיה להתקשר, באותיות מודגשות. בלי הסברים. בלי כלום.

מתחת למילים האלה שרבט מישהו אחר משפט נוסף באותיות קטנות וחדות, בקושי קריאות. העברתי עליהן את האצבע וחשבתי על הנער מהדיינר.

אולי הוא לא הסוכן המיוחד.

אז לְמה זה הופך אותו? לשליח?

לא היתה לי תשובה, אבל המילים לרוחב החלק התחתון של הכרטיס בלטו בדיוק כמו התתקשרי בבקשה של סוכן מיוחד טאנר בריגס.

במקומך לא הייתי מתקשר.