זיכרונות ממוסקבה

פתח דבר

היתה זו שיחת טלפון ששינתה את חיי לעד.

באחד הימים של שנת 1989 עמדתי בדירה הקטנה שלנו בנצרת עילית, השוכנת בצפון הארץ.

על הקו היה מיכי קופליק, לשעבר חבר לספסל הלימודים מימי ילדותי בציריך. לא היינו בקשר שנים רבות.

קופליק אמר לי שמחפשים רב שיהיה מוכן לעקור למוסקבה כדי לכהן כסגנו של הרב אדולף שייביץ', שכיהן באופן בלתי רשמי כרבה הראשי של ברית המועצות.

"מהיכן אתה מתקשר אליי, קופליק?", שאלתי אותו.

מבני ברק, ענה קופליק. בני ברק, העיר החרדית ובירת הישיבות בישראל.

צחקתי. "בעיר שלך ישנם יותר מ-10,000 מועמדים למשרה כזו, מה אתה מתקשר אליי?", שאלתי.

והוא ענה: "מי שמשוגע מספיק לעבור לנצרת עילית אולי הוא גם משוגע מספיק לעבור למוסקבה."

הוא לא טעה. נצרת עילית, כיום נוף הגליל, ממוקמת מצפון לעיר הערבית נצרת, ערש הולדתה של הנצרות. אוכלוסייתה של העיר היהודית כללה אז בעיקר עולים ממרוקו, מרומניה ומגאורגיה, והיה בה גם מיעוט ערבי גדול. בזמנו כמעט ולא היתה בעיר תשתית דתית, ומשום כך בשנת 1987 עברתי לשם עם דרה אשתי, יחד עם שמונה משפחות דתיות נוספות, כדי להקים במקום כולל עם תכנית קירוב לבבות.

"אני מבין," אמרתי לקופליק. "תן לי לדבר עם דרה."

פרק 1:

עושה־הצרות השווייצרי

המעבר למוסקבה הכאוטית נדמה היה בעיניי למעבר ליקום אחר, מרחק שנות אור מהשלווה שאפיינה את שווייץ מולדתי.

נולדתי בציריך, בירת המסחר של שווייץ, להורים אורתודוקסיים. הקהילה היהודית בציריך מונה כ-7000 יהודים המחולקים בין מספר קהילות. אנחנו השתייכנו לקהילת ה-Israelitische Religionsgesellschaft IRG, מהקהילות הבודדות שאחרי השואה המשיכו לנהוג על פי המנהג האשכנזי־גרמני העתיק.

לאבי היה עסק למכירת מכונות שינוע למפעלי טקסטיל ואמי היתה סטודנטית כמעט־נצחית באוניברסיטת ציריך, במחלקה לשפות, שם למדה ספרות איטלקית וצרפתית עתיקה. היה לי אח צעיר אחד.

גרנו על גבעה בלב שכונת אנגה היפהפייה, בסוף רחוב קצר ללא מוצא, כאשר למרגלות הרחוב משתרע כרם ציורי וכבשים רועות בו. בצידו השני של הרחוב התנוססה הכנסייה הפרוטסטנטית המקומית ששעונה היה מזכיר בכל רבע שעה שהזמן הולך ומתקדם. בשבע בבוקר פעמוני הכנסייה היו מצלצלים במשך רבע שעה ואנחנו כל כך התרגלנו לצלצולים שאפילו לא שמנו לב אליהם.

מצד אבי היינו דור רביעי בשווייץ; סבא רבה שלי, יהושע גולדשמידט, היה אחד ממייסדיה הנדיבים של קהילת ה-IRG האורתודוקסית, וסבא רבה נוסף, הרב ד"ר טוביה לוינשטיין, היה מנהיגה הרוחני של קהילה זו, לאחר שכיהן כרבה הראשי של דנמרק.

סבתי, בתו הבכורה של טוביה, היתה פרנציסקה גולדשמידט, אשת חיל במלוא מובן המילה. בשנת 1929, כשהחל השפל הכלכלי הגדול, בעלה רוברט איבד את כל הונו במפולת הבורסה. סבתי לא התייאשה, היא שכרה מלון כשר במונטרה בדרום שווייץ הצרפתית, ליד אגם ז'נבה, ניהלה אותו והיתה ממנהיגות הקהילה; בתקופת השלטון הנאצי שלאחר ליל הבדולח, היא הצטרפה למשלחת הצלב האדום של שווייץ, שנסעה לגרמניה כדי להציל את בית היתומים היהודי של פרנקפורט (בין הילדים שהצילה היתה גם ד"ר רות וסטהיימר). אחר כך היא נסעה פעם נוספת לגרמניה הנאצית כדי להציל את בני דודיה, שהוריהם נשלחו למחנה ריכוז.

כבנו הבכור של בנה הבכור, היתה לי מערכת יחסים מיוחדת במינה עם סבתי. למדתי ממנה לא לחשוש להשמיע את דעתי, גם אם היא נוגדת את הדעה הרווחת. אחי סבי, פליקס גולדשמידט, שהיה חבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית ('הרזיסטאנס'), נהג לומר שגברי משפחת גולדשמידט נוטים לשאת נשים חזקות (עם זאת, הוא התנגד לחנה'לה, בחירתו של אחיינו אלכסנדר, בטענה ש"הוא כבר הגזים"). למדתי מסבתי, שהיתה אישה אוטודידקטית אינטליגנטית ביותר, לעולם לא לבזבז את זמני עם כסילים אלא פשוט להתעלם מהם.

סבי רוברט היה אדם הרבה יותר שקט ואינטלקטואל. כאשר הייתי מבקר אותו הוא היה מלמד אותי שירים בצרפתית ומראה לי את אוסף הבולים הנהדר שהיה לו.

הייתי הבן שציפו לו שנים, לאחר ילד בכור שמת בלידה. מצד אמי הייתי הנכד הראשון לסבי, אחרי שנולדו רק בנות. סבי ההונגרי רבי יצחק שוורץ היה איש עסקים וגם תלמיד חכם גדול ובעיקר חסידו של הרבי מסאטמר. סבי אהב ללמוד איתי גמרא וכבר בילדותי הוא הפגיש אותי עם סוגיות קשות בתלמוד. הוא אהב לקחת אותי לדרשות בנושאים הלכתיים של רבנים, ואהבתי לראות אותו מתווכח בלהט עם הדוברים. קראו לו ביידיש "דער רויטה שוורץ" - מר "שחור האדום" - כי הוא היה ג'ינג'י. וגם היו לו התכונות של בעלי שיער אדום. אני זוכר עד היום אירוע שהיה בזמן דרשתו של אברך־משי בחול־המועד בבית מדרש אחד, כשעשרות אנשים יושבים ושומעים את הדרשה. סבי מתחיל להתווכח עם הדרשן באמצע הדרשה, כמקובל בעולם התורני, ואחרי כמה דקות של ויכוח הוא פונה אלי ואומר לי בקול גדול: "הדרשן הזה הוא עם־הארץ מדאורייתא. קום, בוא נלך מפה." ושנינו יצאנו מבית המדרש כאשר כל הקהל מסתכל עלינו.

סבא שלי, עם כל קנאותו הדתית ההונגרית, היה בכל זאת אדם שראה את העולם בצורה מפוכחת, וידע להתנהג כבן תרבות, כמקובל בעולם המערבי. אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי הולך איתו לבית הכנסת בשבת בבוקר, ופעם עבר לידינו יהודי מסורתי. סבא הפטיר לעברי ביידיש: "תראה את פושע ישראל הזה." ואחרי רגע אמר לי בצרפתית הגרועה שלו: "תאמר שבת שלום יפה לאדון הנכבד"... דואליות תרבותית במיטבה.

במשפחתי היו הרבה ניגודים והיו דעות שונות, ורבים מבני המשפחה נהנו להבליט את השונה ביניהם. אחד האירועים המכוננים במשפחתי היה ליל הסדר. בעוד שאבי ניהל את הסדר בדייקנות גרמנית עם העיניים על השעון כדי שחס ושלום לא נעבור את זמן חצות הלילה כאשר נאכל את האפיקומן, בשביל סבי המושג חצות לא היה קיים. הסדר בעצם התנהל בכפילות: אבי אכל רק מצות שמורות עשויות במכונה, וסבי אכל רק מצות עבודת יד. אבי לא אכל עוף בימי הפסח וסבי אכל רק עוף, כל אחד לפי מסורת משפחתו. במשפחה האחת מצאו לפני כמה מאות שנים חיטה בקורקבן של עוף ובמשפחה השנייה מצאו חיטה בקישקע של הפרה, ולכן במשך דורות המשפחות התנזרו בימי הפסח ממאכלים מסוימים. אבי, שלמד בישיבות ליטאיות, אכל את החזרת של 'כורך' כשהיא מגורדת, וסבי היה אוכל חתיכה הראויה להתכבד של החזרת השלמה, וכתוצאה מכך הפנים שלו היו מאדימים, הוא היה מתחיל להשתעל והיה מוכרח לצאת למרפסת כדי להתאוורר ולחזור לעצמו. בתור ילד תמיד חששתי שסבא הולך למות תוך כמה רגעים, ותמיד שמחתי כאשר הוא היה חוזר מהמרפסת כשהוא עדיין בחיים. אבי נהג להשתמש בכל פעם בפירוש אחד להגדה עבור כל סדר שהוא ניהל, פעם לפי הרב הירש ופעם לפי המהר"ל, וסבי השתמש בסדר כדי להנחיל לנכדים את תורת האנטי ציונות של רבי יואליש מסאטמר. אני זוכר סדר אחד שבו נכחו בני דודיי יעקב ועזרא מאייר שקיבלו חינוך ציוני והגיעו מהארץ, וסבי במיטבו התחיל במסע שכנוע שישראל של היום היא לא ארץ ישראל ההיסטורית שהתנ"ך מדבר עליה, כי היא נמצאת בעצם במקום אחר לגמרי. אני זוכר את הכעס והמהומה שבאו בעקבות ההצהרות של הסבא שלי ובקושי אימי הצליחה לשכנע את כל המשפחה להמשיך אחר כך את הסדר כהלכתו. אני בליבי התענגתי על המחזה שהתחולל לנגד עיניי והבנתי שלמעשה כל המופע הזה הוא לכבודנו ויש כאן תחרות בין הצדדים מי ישפיע על הדור הצעיר בצורה יותר חזקה, ואנחנו הצעירים מטבע הדברים היינו במרכז העניינים.

הוריי שכרו מורים פרטיים שילמדו אותי, ואבי החליט שבניגוד לכל שאר הילדים שבציריך שהחלו ללמוד בבית הספר בגיל שבע, עליי להתחיל ללמוד שנה קודם. אך אפילו אבי, עם כל הקשרים שהיו לו כאחיין של מייסד בית הספר ותורם בזכות בזכות עצמו, לא הצליח לשכנע את הנהלת בית הספר היהודי של ציריך לקבל אותי. כיוון שכך, בגיל שש שלחו אותי הוריי לפנימייה היהודית המפורסמת שבעיירה בֶּה (Bex) שנוהלה בידי משפחת אשר. בית הספר, אשר שכן באזור כפרי פטריציאני במערב שווייץ, נועד עבור ילדים ממשפחות יהודיות עשירות, שלא יכלו לטפל בילדיהן בבית או שחשו שזה המקום הנכון מבחינה חברתית שבו יוכלו ילדיהן לאמץ מעט מההדר השווייצרי־צרפתי.

אני עדיין זוכר את השיטות החינוכיות הפרוסיות שנהגו במוסד זה: בכל יום בשש בבוקר התקיימה מקלחת משותפת, באולם גדול עם בערך כשלושים מקלחות. בכל בוקר היינו נעמדים בטור כמו חיילים, לבושים בחלוק ובנעלי בית ובידינו סבון ושמפו, והיינו צועדים בצייתנות בצמדים לעבר הבניין השני שבו שכן אולם המקלחות. כל אחד הסיר את חלוקו במסדרון, רץ למקלחת שלו במלתחה וחיכה להוראה 'לשטוף את הגוף!'. מים חמים היו יוצאים מראש המקלחת, אך לפני שהיה זמן ליהנות מעט מזרם המים החמים, היתה נשמעת ההוראה: 'שמפו וסבון!', והזרם היה פוסק. אחרי כמה דקות באה הפקודה הבאה: 'לשטוף את השמפו ואת הסבון!', והמים שוב היו מתחילים לזרום, לאחר שכבר התקררו. לבסוף היו פוקדים עלינו להתלבש ולעמוד דום בטור. מי שלא הספיק לרחוץ את גופו נשאר עם הסבון. גם בארוחות שררו סדר ומשמעת. אם ארוחת הערב לא היתה לטעמך ולא אכלת אותה, היא הוגשה לך למחרת לארוחת הבוקר.

בגיל שש, לאחר שלושה חודשים במוסד מצוין זה, הורשיתי לעבור לכיתה א' שבבית הספר היהודי של ציריך. מכיוון שזכיתי לחינוך פרטי בגיל צעיר וככל הנראה סבלתי מהפרעת קשב וריכוז, השתעממתי למוות בבית הספר. עסקתי בעיקר במעשי קונדס עד שהעיפו אותי מבית הספר ונשלחתי לבית ספר פרטי בשם פריינשטיין. בית ספר זה נוהל בידי שורדת שואה מיוגוסלביה בשם גב' גיסלה כהן. היא ניהלה ארבע כיתות בחדר אחד תחת משמעת ברזל, והיא זו שהצליחה לגרום לי קצת להשקיע בלימודים.

כשהייתי בגיל 11, החליטו הוריי שעדיף לשלוח אותי להתחנך בישראל מאשר להשאיר אותי בשווייץ. הם חיפשו עבורי משפחה חרדית מבני ברק שאצלה אוכל להתגורר. משפחת בן שלום מרחוב צאנז ענתה על מבוקשם, מכיוון שהיה להם ניסיון עבר באירוח והם נודעו כמחנכים דגולים.

אבי המשפחה, הרב ישראל בן שלום, היה אחד מראשיה של ישיבת פוניבז' המפורסמת, ואשתו אהובה היתה מרצה נודעת לנשים ולנערות. התחלתי את דרכי בבית הספר 'יסודי התורה' בתל אביב ומשם המשכתי לישיבת פּוֹנִיבֵז' (שמה היידישאי של העיר פָּנֵבֶזִ'יס שבליטא). שנים אלה עיצבו אותי עמוקות; למדתי שם שנה אחת בשיעורו של הרב אהרון יהודה ליב שטיינמן, מי שלימים יהפוך למנהיג הציבור הליטאי בישראל. את המגזר החרדי בישראל ניתן לחלק לשלש תתי־קבוצות: הציבור החסידי, שבו מושם דגש על תפילה בכוונה ועל הקפדה על הלבוש המסורתי; הציבור הליטאי, שחרט על דגלו את לימוד התורה; והציבור הספרדי, שבאופן כללי רואה את עצמו חלק מהאסכולה הליטאית. בתי הכנסת של שלושת הציבורים נוהגים במנהגים ובנוסחי תפילה שונים, ובישראל הם אף מיוצגים על ידי שלוש מפלגות פוליטיות שונות. לפני פרוץ המודרנה, התנועה החסידית לחמה בתנועה הליטאית בחירוף נפש, מכיוון שהחסידות היתה תנועה מהפכנית שערערה על מעמדם העליון של תלמידי החכמים בראש ההיררכיה הרבנית. עם זאת, אל מול גל החילון ששטף את אירופה החליטו שתי התנועות להתפייס כדי לשרוד את העת המודרנית.

הישיבות הליטאיות, בניגוד למקבילותיהן הגרמניות, ידועות בעולם הרחב כהיפך הגמור ממוסד להכשרת רבנים. תכליתה של הישיבה היא להעמיד תלמידי חכמים, מתוך אמונה שתלמיד חכם אידיאלי מוכרח ללמוד וללמד, ולא לעסוק בענייניים ארציים. רק ההבנה שבני האדם זקוקים לפרנסה וקהילות זקוקות למנהיגים רוחניים, היא שגורמת לכך שלעיתים אכן הופכים חלק מבוגריה המבטיחים ביותר של המערכת הישיבתית לרבני קהילות.

החיים בבני ברק היו שונים לחלוטין מחיי בציריך. ישראל באותן שנים היתה עדיין מדינת עולם שלישי ללא מיזוג אוויר, והחום והלחות בבני ברק היו נוראיים. אך לימוד התורה היה ברמה גבוהה, והתחרותיות ששררה בין התלמידים להצליח בהבנת דברי הגמרא ובהצעת פרשנות מחודשת ('חידושים') לסוגיות הנלמדות היתה עצומה. הייתי מוקף בתלמידים שכולם היו בניהם ונכדיהם של רבנים, חלקם אף מגדולי ראשי הישיבות. כיום, רבים מחבריי לספסלי בית המדרש בישיבת פוניבז' משמשים רבנים, ראשי ישיבות, עסקנים מקומיים, חברי כנסת וראשי ערים חרדיות חשובות.

כנער הייתי עד למאורע ששינה את חיי: בתקופה שבה הפוליטיקה בציבור החרדי הלכה והתלהטה, בדרך כלל במועד הבחירות, אחד הרבנים, נצר לשושלת רבנית חשובה הקשורה ל'חזון איש' - מנהיג הציבור החרדי בימי קום המדינה - העז, בזמן הבחירות המוניציפליות בבני ברק, להתנגד להוראותיו של המנהיג הרוחני של הציבור הליטאי, הרב אלעזר מן שך, ותמך פומבית במפלגה אחרת. האחיין של אותה דמות היה תלמיד בישיבתנו, ויום אחד, בשעה שישבתי בהיכל הגדול וניסיתי לפצח דף גמרא, שמעתי צעקות והתברר שאותו אחיין מסכן הותקף בידי חבריו לספסל הלימודים. תלמידים החלו לזרוק סְטֶנְדֶּרִים מעץ על הבחור, שכל פשעו היה קשר משפחתי ל'מורד במלכות', וכנראה שגם העז לומר שהוא תומך בדעתו של הדוד שלו. הנער נפצע ובקושי שרד את התקרית, וגם זאת הודות לאיש צוות שהציל אותו ברגע האחרון.

הייתי בקושי בן 16 והייתי נסער מאוד מהתקרית. בשווייץ, גם במחוזות החרדיים, לינץ' בפרהסיה של כופרים לא היה חלק מתכנית הלימודים, והבעתי את תדהמתי ואת ספקותיי לגבי צדקת דרכה של הדרך הליטאית בפני הרב בן שלום, שבביתו התגוררתי.

בתחילה ניסה הרב בן שלום למזער את חשיבות האירוע, אך אני המשכתי בספקותיי. בשלב זה הציע הרב שאלך ואשוחח אישית עם הרב שך על התקרית, וכך עשיתי מיד. אני זוכר כיצד ישבתי וחיכיתי לתורי יחד עם קבוצה של בנות סמינר בית יעקב, רובן ממוצא מזרחי, שרצו לבקש את ברכתו של הרב להצלחה במבחן הקרוב.

כשנכנסתי לבסוף לקודש הקדשים, לפגישה עם הרב שך, תיארתי בפניו את המקרה, וגם הוא ביטל אותו כ"משובת נעורים, שאליה אין להתייחס ברצינות."

יצאתי מהפגישה מאוכזב קשות, והתחלתי לתהות על צדקת דרכה של הפוליטיקה החרדית בישראל.

מאז התחלתי לחפש צורות חליפיות של חיים יהודיים. בתחילה פקדתי במשך תקופה את חצרו של הרבי מבעלז, שם נהניתי מהחום ומהמיסטיקה של החצר החסידית.

לאחר מכן החלטתי לחקור את עולמה של הציונות הדתית. ביליתי חלק ניכר מזמני בחברתם של רבנים ותלמידים בישיבה של הרב קוק, ישיבת מרכז הרב בירושלים. מבחינה טכנית ישיבת מרכז הרב השתייכה למסורת הליטאית, אך בפועל היתה עולם אחר לגמרי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, היה הדמות הרבנית הבכירה ביותר שאחזה בהשקפה ציונית־דתית. על פי הרב קוק, הקמת מדינה יהודית אינה רק התארגנות טכנית שנועדה להציל יהודים מרדיפות אנטישמיות, אלא צעד לקראת ימות המשיח, תקופה שבה תשוב האנושות למצבה המקורי קודם החטא הקדמון.

הוריי לא ששו לשמוע על הפרק החדש בחיי ועל נטיותיי הציוניות החדשות. הם היו מעורים מאוד בתרבות האירופאית, ולשניהם היו תארים מתקדמים (כנהוג ביהדות מערב אירופה האורתודוקסית). עם זאת אבי בילה את שנותיו המעצבות בישראל כשלמד בישיבה והשתתף בפעולות מחאה נגד הממשלה החילונית, ואף נאסר בשל ארגון הפגנה בלתי חוקית. רק הודות לדודו, חבר הכנסת האגודאי מאיר דוד לוינשטיין, שהיה בין החותמים על מגילת העצמאות, שוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום.

לאחר דיונים משפחתיים רבים, החלטתי לנסוע לארצות הברית כדי לראות אם הדשא אכן ירוק יותר בעברו השני של האוקיינוס, ולבדוק אם אולי שם אוכל למצוא זרם דתי שעמו אוכל להזדהות. למדתי כשנה וחצי בישיבת טלז בשיקגו. הרמה הלימודית לא היתה מאתגרת דיה בעיניי, אבל היה זה מבוא לאורתודוקסיה האמריקנית, שהיתה שונה למדי מהסגנונות שהכרתי באירופה ובישראל. שם גיליתי שיהודים אמריקנים הם קודם כל אמריקנים: הם התמקדו בלהתפרנס בכבוד בחברה שהכירה בקיום אינדיבידואלי ושבה הדת לא היתה פוליטית. הודות לכך נהניתי מחוויה הרבה יותר נעימה מאשר בשנותיי בישיבות בישראל.

בתקופת לימודיי החלטתי להיבחן במקביל גם במבחן לסיום התיכון בארה"ב, ולשם כך הצטרפתי לקבוצה צבעונית מאוד של סטודנטים, שהתאספה פעם בשבוע בספרייה העירונית, לא רחוק מהישיבה. המורה היה קומוניסט יהודי שחזר זה עתה מניקרגואה, והוא לקח אותי כפרויקט אישי וניסה להשפיע עלי לחבור לאמונתו הקומוניסטית. לדאבון ליבם של כל המאמינים המרקסיסטים הוא לא הצליח בכך, אבל כאשר עשיתי לימים את צעדיי הראשונים בברית המועצות, הפתעתי רבים וטובים בבקיאותי בתורת המרקסיזם והלניניזם.

חזרתי לארץ לתקופה קצרה שבה למדתי בירושלים בישיבת מיר וגם במרכז הרב ומאוד נהניתי מלימודיי עם הרב אלישע וישליצקי ז"ל, אחת הדמויות המרתקות בעולם הציוני־דתי. עם הזמן חזרתי לארה"ב והמשכתי בלימודי הרבנות בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור, תוך כדי השלמת לימודי התואר השני בהנדסה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

נהניתי ב'נר ישראל': אותגרתי מבחינה אינטלקטואלית והכרתי הרבה חברים חדשים. לעומת החרדיות בארץ שהיתה בדלנית ולוחמנית, החרדיות האמריקנית ניסתה למצוא שפה משותפת בין הערכים האמריקניים והיהדות. גם הבידול המוחלט בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי לא היה קיים בישיבה הזאת, ולשמחתי, הכרתי שם מגוון תלמידים שלמדו בישיבות כרם ביבנה ושעלבים, ישיבות ציוניות, ואיתם המשכתי מרחוק את הדיאלוג שלי עם ישראל.

ארגנתי בישיבה קבוצה בלתי מאושרת ללימוד בכתבי הרב קוק בימי חמישי באחת לפנות בוקר.

בקבוצה השתתפו לא רק בוגרי הישיבות הציוניות, אלא הגיעו אליה גם בחורים רבים שהגיעו מבתים חרדיים. אהבתי את המפגש בין שתי האסכולות הללו, ובפורום הזה נוצר דו שיח שהיה קשה למצוא במקומות אחרים.

ברובה המוחלט של החברה החרדית לימוד כתביו הפילוסופיים של הרב קוק נחשב למעשה בלתי ראוי אם לא אסור בתכלית. כשמשגיח הישיבה, הרב משה אייזנמן, גילה זאת, הוא קרא לי וביקש ממני לחדול מכך לאלתר, בלי לנמק את החלטתו. החלטתי לגשת לראש הישיבה הישיש הרב יעקב רודרמן, שהיה מגדולי התורה בארצות הברית וחבר מועצת אגודת ישראל בארה"ב. עם הרב יעקב רודרמן היה לי קשר אישי, הודות לשליטתו המוגבלת בשפה האנגלית ושליטתי המצוינת ביידיש. ידעתי שבצעירותו היו לרב רודרמן קשרים טובים עם ראשי 'המזרחי', התנועה הציונית־הדתית העולמית, ושאשתו היתה מראשי סניף 'המזרחי' המקומי. כאשר שאלתי אותו לדעתו, ענה הרב רודרמן שהיה לו קשר נפלא עם הרב יצחק הרצוג, רבה הראשי של מדינת ישראל, ושאין לו שום התנגדות ללימוד כתבי הרב קוק, הגם שהם אזוטריים. מאז ועד שעזבתי את הישיבה המשכנו לדון בכתביו בימי חמישי באחת לפנות בוקר (בתוך הישיבה!), ואיש לא ערער עוד על החוג שלנו. רק לאחרונה שמעתי שמועה עקשנית, "קול דְּלָא פָּסֵיק", שגם עכשיו יש בחורים בישיבה שממשיכים את המסורת עד היום.

כבר מצעירותי הלכתי נגד הזרם, ואהבתי להשמיע את דעותיי באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע אותן. לא היה זה מעשה של מה בכך במעגלים החרדיים שבהם הסתובבתי, שכל מהותם היא הליכה בתלם.

פעם, בשנותיי בבלטימור, זומנתי למשרדו של ראש הישיבה הרב יעקב קולפסקי, מרבניה הבכירים של הישיבה.

"שמעתי שאתה מערער על סמכותי," אמר, "ואני חושב שצריך לדון על הרחקתך מהישיבה."

"על מה הרב מדבר?", תמהתי בכנות גמורה.

הרב שמע על הערה אגבית שהערתי בפני חבריי לישיבה. עיקרי הדברים היו כדלהלן: תלמידי ישיבה פלשו למטבח בליל שבת וסעדו את ליבם מתוך סיר הטשולנט (החמין), כמובן ללא רשות. הרב קולפסקי העיר שתלמידים אלה נחשבים גנבים, אשר על פי ההלכה אינם כשרים להעיד בבית דין. סיפרתי לחבריי שסיפור זהה אירע לפני שנים בישיבת פוניבז' הידועה בבני ברק ושראש הישיבה הרב יוסף שלמה כהנמן, אמר שהישיבה אינה שייכת למנהליה בלבד אלא גם לתלמידיה ושהם רשאים לקחת כרצונם ממטבח הישיבה. היתה זו גישה אחרת לגמרי: האם מוסד לימודי נמצא בבעלותה הבלעדית של הנהלתו או שגם תלמידיו שותפים בבעלות עליו (למעשה, שאלת הבעלות הממונית על ישיבה כמוסד, נידונה רק בעת החדשה, אחרי ייסודה של ישיבת וולוז'ין, כאשר שאלת ירושת הישיבה עמדה על הפרק). היתה זו, ניתן לומר, גם גישה אנטי־סמכותנית. כנראה ההערה שהשמעתי אגב 'שיחת חולין של תלמידי חכמים', מצאה את דרכה לראש הישיבה ופגעה בסמכותו.

כעת, במשרדו של הרב קולפסקי, הסברתי לראש הישיבה שלא התנגדתי לפסיקתו, אלא רק ציינתי דעה סותרת זו למטרות לימודיות וזהו נוהג מקובל בעולם התלמוד וההלכה. ההסבר שלי התקבל ומאז התיידדנו. שנים לאחר מכן, הרב קולפסקי סידר קידושין בחתונתי. בסוף ימיו, לאחר שנים של מחלת לב, ביקרתי אותו בבית החולים. מאז שהכרתי אותו נהג הרב לעשן בשרשרת; כאשר ביקרנו אותו בבית החולים, אחד מבני כיתתי הציע לו סיגריה על אף שכבר היה מחובר לבלון חמצן. הצעה זו העלתה על פני הרב חיוך רחב.

מה שייחד את ישיבת בלטימור בנוף של הישיבות הליטאיות בארה"ב, היתה האפשרות ללמוד במקביל באוניברסיטה, ואני, שלא סיימתי תיכון כי למדתי בישיבה כל ימיי, התחלתי את לימודיי במתמטיקה ובמחשבים באוניברסיטת מרילנד וסיימתי תואר שני במחשבים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב, ג'ונס הופקינס.

היו בישיבה דמויות מעניינות רבות שעמן התיידדתי. אחת מהן היתה מנהל הישיבה הרב נפתלי ניוברגר, יהודי שנולד בגרמניה והיה לו מבטא גרמני כבד (כאשר נכדיו היו שומעים את הנרי קיסינג'ר ברדיו, הם תמיד חשבו שסבא שלהם מדבר). הוא הקים את הישיבה יחד עם גיסו הרב רודרמן, והיה אחד מגדולי המנהיגים האורתודוקסים בארה"ב. אשתו יהודית היתה אישיות בזכות עצמה ולא פעם דעתה קבעה את סדר היום בישיבה. אני הוזמנתי לסעוד על שולחנם כמעט בכל שבת והשיח היה תמיד מרתק. היא סיפרה לי שאחרי מלחמת לבנון הראשונה בא יום אחד לביקור בישיבה הרב אברהם כהנמן מישיבת פוניבז', שניהל את הישיבה שהקים אביו. בשולחן השבת, כשדיברו על קרב סולטן יעקוב בלבנון שבו נפלו הרבה מבני ישיבות ההסדר, הפטיר הרב אברהם מיניה וביה שזה סימן מן השמים שלא היה צריך להקים את ישיבות ההסדר. הרבנית יהודית לא נשארה חייבת ואמרה לאורח: "אינני יודעת אם צודק אתה, אבל אני הכרתי את אביך ואני יודעת שהוא לעולם לא היה מוציא דבר כזה מפיו."

לשניים מרבני הישיבה היו שמות משפחה מעניינים, האחד היה הרב שמחה קוק והשני היה הרב נחום לנסקי. שניהם היו מוכרחים מידי פעם לחזור ולהצהיר שאין הם קרובי משפחה של הרב קוק הידוע וגם לא של מאיר לנסקי, מראשי המאפיה האמריקנית…

בגיל 21 התחלתי לצאת לפגישות על מנת למצוא אישה מתאימה שעמה אוכל לחלוק את חיי, ולאחר שני ניסיונות לא מוצלחים פגשתי את הנערה שאותה נשאתי לאישה. היה לי תנאי אחד: שהנערה תהיה מוכנה לעלות ארצה. מתישהו לשני אנשים שונים לגמרי היה רעיון זהה וכך פגשתי את אשתי לעתיד. דרה גדלה בפרבריה השקטים של מוֹנסי, ניו יורק, במשפחה תורנית של אנשי עסקים בתחום הביגוד, והיא בדיוק סיימה את לימודיה בסטרן קולג', המחלקה לנשים של ישיבה יוניברסיטי.

בפגישה הראשונה שלנו, שאלה אותי: "באילו ישיבות למדת?"

"אני לא חושב שבחורה אורתודוקסית מודרנית שמעה על ישיבת פוניבז'."

"ודאי ששמעתי על פוניבז'," ענתה. "ואני מופתעת שהיית מוכן לצאת עם בחורה שלא יודעת ואף לא שמעה על ישיבת פוניבז'."

ימים אחדים לאחר חתונתנו ארזנו את מיטלטלינו ועלינו ארצה כדי להתחיל בה את חיינו המשותפים. התחלנו בירושלים, שם השלמתי את לימודי הרבנות והוסמכתי לרבנות על ידי שלושה מגדולי רבני ירושלים: רבה הראשי של ירושלים, הרב יצחק קוליץ, הרב ישראל גרוסמן והרב זלמן נחמיה גולדברג. הרב גרוסמן הקשה עליי יותר מכולם ובחן אותי במשך ימים שלמים על כל נושא. רק אחר כך נזכרתי בסיפור ששמעתי מראש מוסד הלימודים בעיר בֶּה, שם למדתי בגיל שש: בעת שלמד בישיבת טלז, והיה עליו להיבחן בבחינות לרבנות בליטא, הלכו כל חבריו להיבחן אצל רבני העיירות שמסביב לטלז, שהיה להם זמן והם שמחו לשאת ולתת בהלכה עם בחורי ישיבה צעירים. לעומתם, הוא הלך להיבחן אצל רבה של וילנא, שבאותם ימים היתה מכוּנה "ירושלים דליטא". הרב חיים עוזר גרודז'נסקי שאל אותו שאלה או שתיים ומיד נתן לו את הסמיכה, כי לא היה יכול להקדיש זמן רב לבחור ישיבה...

לאחר שנתיים בירושלים החלטנו שברצוננו לפעול בתחום קירוב הלבבות בצפון הארץ. סבא וסבתא של אשתי היו מתומכיו הנדיבים של הרב יצחק דוד גרוסמן, בנו של הרב ישראל גרוסמן, ומי שהקים את מוסדות 'מגדל אור' במגדל העמק; בקרבת מקום שכנה נצרת־עילית, אז עיירת פיתוח קטנה עם 20,000 תושבים, רובם עולים חדשים מברית המועצות ומרומניה. העיירה של פעם הפכה לעיר בת קרוב ל-50,000 תושבים וכיום היא נקראת נוף הגליל.