מבעד לקירות

כשתמצא תדע

"כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע היה שאם אני לא יוצא עכשיו, המילים שיעופו לי מהפה יהיו כל אלה שאני אצטער שאמרתי. ובטח גם היא תגיד דברים שאני לא רוצה לשמוע. הידית כמעט נשארה לי ביד והרעש של הדלת שטרקתי התערבב עם דפיקות הלב שלי. באותו הרגע הרגשתי את המבט של השכן ממול דרך העינית בדלת, אבל כבר לא היה לי אכפת.

"אתם יודעים מה? רק עכשיו שמתי לב שבכל שנה ביום ההולדת שלי יש לנו מריבה כזאת עוצמתית, קשה. כואבת. שגורמת לכל הגוף לרעוד. שגורמת לי לשנוא את עצמי ובעיקר לשנוא אותה. לקחתי את האופניים והתחלתי לרכוב. הם נתקעו על הילוך שני ובכל פעם שהגלגל הסתובב שמעתי חריקה, כמו שער של בניין נטוש. אני לא יודע אם אפשר בכלל לקרוא לאוסף הברזלים המחוברים שרכבתי עליהם אופניים. הכידון היה עקום והרגשתי שחסר אוויר בשני הגלגלים, אבל בכל זאת הצלחתי להתקדם. כל דבר היה יותר טוב מאשר להישאר בבית. ככה העברתי את השעה האחרונה של יום ההולדת שלי. אחרי כמה זמן שמתי לב שהאוויר לא חם, אפילו נעים כזה של אחרי חמסין שנותן לראש לחשוב. באוזניות שמעתי שירים של עמיר. לא בדיוק מוזיקה מרימה לשעה האחרונה של יום הולדת, אבל כנראה שום דבר לא היה מרים ביום הזה. הסתכלתי על האנשים שעברו מולי, והם נראו לי מלאים בחיים. גבר ואישה הלכו מחובקים כשהיד שלה בתוך הכיס האחורי של הג'ינס שלו, מולם גבר דיבר בנייד בהתלהבות ונופף בידיים לכל הכיוונים. לא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר, אבל זה נראה חשוב. בית הקפה הפינתי היה רועש ומלא באנשים שצחקו, אכלו ושתו. ואני? מדווש בעלייה של אחוזה, מנסה להסדיר את הנשימה ושוב מוצא את עצמי בלי אוויר.

"אחרי אולי דקה קרה מה שידעתי שיקרה. השרשרת נפלה. ידעתי שאין לי איך לנקות אחר כך את הידיים, וחוץ מזה לא היה לי כוח, אז פשוט השארתי את האופניים זרוקים על המדרכה והמשכתי ללכת, ובין נשימה לנשימה ראיתי אותה יושבת על הספסל. היא נראתה לי כל כך בודדה, וכל מה שרציתי היה לגשת אליה ולדבר איתה ולשאול אותה אם היא צריכה משהו ולמה היא לבד ולמה היא בוכה, אבל לא הייתי מסוגל לגשת אליה. כי מי אני בכלל? אני כבר מזמן לא בתפקיד. סתם גבר מזיע שמסתובב לבד בלילה.

"ובדרך הביתה, כמה דקות אחרי שיום ההולדת שלי נגמר ומשהו בי קצת נרגע, הבנתי שאני רוצה לחזור לרחוב. אבל הפעם כצִ'יף. הבנתי שמיציתי את החיים של לעבוד עד חמש ולחזור לתפעל את הילדים. לנסות לא לריב עם טל. לנסות ולנסות ולנסות. השוטטות הקצרה הזאת ברחוב הזכירה לי גם כמה הרחוב גורם לי להרגיש חי. והנערה על הספסל הראתה לי שאני לא באמת מצליח להפסיק לראות. ושאני עדיין מחפש. היתה תקופה שחשבתי שכבר נרגעתי. אחרי שעברנו לגור ביחד. ואז הבנתי שאני עוד מחפש. אחר כך חשבתי שנרגעתי, כשהמלחמה נגמרה והתחתנו. אבל לא באמת נרגעתי. ואתם יודעים מה הכי מתסכל בכל הסיפור הזה? שאני לא באמת יודע מה אני מחפש."

"כשתמצא תדע," אמר איתי, וזה הצליח לעצבן אותי. הוא המשיך, "אולי אתה מחפש את ילד הרחוב שבך, שרק אתה יודע על קיומו."

זה עצבן אותי אפילו יותר. "איזה ילד רחוב. אני ילד טוב כפר סבא. כשהייתי בן שלוש־עשרה עברנו לפנינת השרון, אבל זה לא היה משבר כזה גדול. היתה לי תקופה מעולה בתיכון. חברים, קצת לימודים, חברות. הכול במידה."

"שטויות," איתי התריס. "אתה מספר לעצמך סיפורים."

התחלתי לתופף על קצה השולחן באצבעות וחיפשתי נקודה בקיר שאוכל להתמקד בה. נשמתי עמוק, נשימה כזאת שאפשר לשמוע, ניסיתי לא להתעצבן ועניתי, "אני לא כמו נעה. לכל אחד יש סיפור אחר. ובכל זאת בחרתי לראות אותם. כבר בתיכון ראיתי אותם. את אלה שאף אחד אחר לא ראה. אני זוכר מקרה אחד כאילו הוא קרה אתמול. רוצים לשמוע?" שאלתי את איתי ונעה והמשכתי בלי לחכות לתשובה. "בכיתה י"א הייתי שייך לחבורה גדולה. היו עוד חבורות גדולות בשכבה, אבל החבורה שלנו היתה אחת המרכזיות. הרגשתי שדברים מתחברים לי. אהבתי את האנשים שהסתובבתי איתם. הם היו מגניבים במידה. לא חנונים ולא מופרעים. זאת היתה גם שנת הפריצה שלי עם בנות. זה הגדיל לי את הביטחון ובעיקר עשה לי נעים. בסוף אחת ההפסקות, כשנשמע הצלצול וחיכינו להיכנס לכיתה, התחילה המולה. היו שם המון בנים ובנות ובתוך הבלגן ראיתי את אמיר מתכופף מאחורי ירון ומוריד לו את המכנסיים. כולם צחקו על ירון. לא היו לו חברים. הוא גמגם ועשה פרצופים מוזרים, שהיום אני מבין שהיו עוויתות בלתי נשלטות. לא יכולתי לסבול את המעשה השפל של אמיר. רצתי אליו ומול כולם התחלתי לצעוק עליו, 'מה אתה עושה, חתיכת אידיוט? אתה לא מתבייש? אפס!' אתם קולטים? לפחות עשרים נערים עמדו מסביב ואף אחד לא הגיב. נכנסנו לכיתה. השיעור התחיל. אמיר העביר לי פתק, 'סליחה, עמוס'. הפתק הזה עצבן אותי לא פחות ממה שהוא עשה במסדרון. מה הוא מבקש ממני סליחה? עצבנו אותי גם האחרים, שעמדו מסביב ושתקו. הם בעיה הרבה יותר גדולה מהבּוּלִי האחד. האירוע הזה ממש הפעיל אותי. שם הבנתי בפעם הראשונה שיש לי איזו נטייה לקלוט את הנערים השקופים."

"סיפור יפה, עמוס, אבל נדמה לי שאתה קצת עושה אידיאליזציה לנעורים שלך." איתי שוב הסתכל דרך המשקפיים האלה שיש רק לו. איך בכל פעם אני אומר משהו אחד, והוא מבין משהו אחר? "תגיד, לא סיפרת לנו פעם על איזה משבר שהיה לך בתיכון? קשיים כלכליים. הוצאה לפועל. זה לא רק הבחירה שלך לראות אותם. אתה מחפש שם משהו. ששייך לך," הוא המשיך.

ממש לא רציתי שימשיך עם הניתוח שלו אותי, אז שאלתי אותו בחזרה, "תגיד, איתי, למה אתה החלטת לחזור לרחוב?"

"אתה באמת שואל? אתה לא יודע? אתה גרמת לי לחזור לרחוב. אתה, עמוס. אם לא היית מבקש - סליחה, מחזר אחרי - אין סיכוי שהייתי חוזר. האמת שהחיזור שלך לא היה מבייש את גדולת המחזרות שלי."

"איתי, במקרה שלך יש תחרות קשה," נעה התערבה בשיחה.

"את רואה מה זה, נעה? ובכל זאת עמוס ניצח. ועכשיו ברצינות. היו לי הרבה סיבות לחזור. וברור לי שגם אני עדיין מחפש ושיש דברים שאני עוד צריך לפתור, אבל היה אירוע אחד שהפך לי את הבטן. יום אחרי זה עמוס התקשר, וכמו שאומרים, נפלתי לידיו כפרי בשל.

"יצאתי עם חבר למסיבה באיזה בר באלנבי. לא ידעתי שבדיוק תתקיים שם תחרות החולצה הרטובה. באמת שלא. פגשתי שם את גידי ויסמין מהצוות שמאתר את הנערות בזנות. העיניים של גידי כשהוא ראה אותי היו מלאות סלידה וגועל. הוא חשב שאני אחד החרמנים הדוחים שהגיעו לנצל את הנערות בתחרות. לא ניסיתי להצטדק בפניו, אבל כן הרגשתי קצת מבויש מעצם הנוכחות שלי שם. קשה לי להסביר את רמת הגועל והניצול שראיתי. נערות מוקפות בגברים שיכורים בלי מבוגר אחד שישמור עליהן, חוץ מגידי ויסמין, אבל הם עבדו כסמויים, אז הם לא באמת יכלו להתערב במה שקרה. הם רק סימנו נערות שכדאי ליצור איתן קשר בהמשך. הייתי שם אולי רבע שעה וכבר כמעט הלכתי מכות עם אחד הגברים, שצבט לנערה שרקדה על הבר בתחת. רציתי לפוצץ אותו במכות. דחפתי אותו והייתי בדרך להוריד לו אחת, אבל המאבטח תפס אותי והעיף אותי מהמועדון.

"משם הלכתי לאילקה בדיזנגוף והצטרפתי לאורי ובועז, חברים שלי מהלימודים. נכנסתי באמצע שיחה סוערת, שבה אורי ניסה לשכנע את בועז שזנות היא בחירה ועבודה לגיטימית כמו כל עבודה אחרת. הוא סיפר איזה סיפור תלוש על סטודנטית שהוא מכיר, שבחרה להיות עם גברים תמורת תשלום בשביל שיהיה לה כסף ללימודים. הוא אמר שהיא היתה יכולה לעבוד בכל עבודה אחרת, אבל בחרה בזנות. כשהם סיימו להתווכח, שיתפתי אותם בחוויות שלי ובתחושת הגועל שיצאתי איתה מתחרות החולצה הרטובה. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, זה נשמע להם אירוע שמח עם הרבה ציצים חשופים. הם התחילו להגיד לי שאני כבד ושהם חשבו שכבר התקדמתי מכל המחשבות הטרחניות והרציניות שהיו לי כשעבדתי ברחוב. רציתי להגיד להם שהם מנותקים, שאין להם מושג על מה הם מדברים. רציתי להגיד להם ששמונים עד תשעים אחוז מהנשים שעוסקות בזנות נפגעו מינית בילדות. רציתי לצעוק ולשאול אותם אם הם היו רוצים שהבנות שלהם יהיו עכשיו בתחרות החולצה הרטובה או 'יבחרו' לעבוד בזנות ואיך זה היה גורם להם להרגיש. אבל לא אמרתי כלום. נמאס לי להגיד, להתעמת, להיות המוכיח בשער. רק אמרתי להם שאני חייב ללכת כי כבר מאוחר ואני צריך לקום לרכיבה. יום אחר כך, עמוס, אתה התקשרת וביקשת שאצטרף אליך לצוות."

"ואת, נעה, מה החזיר אותך לרחוב?" שאלתי, אף על פי שידעתי את התשובה. אני אוהב לשמוע אותה מספרת את הסיפור שלה.

"לפני שהתחלתי לעבוד איתכם בצוות עבדתי בקליניקה. הרגשתי כבויה. השיחות שחוזרות על עצמן מטופל אחרי מטופל. אני יודעת שכל אחד מגיע עם השק שלו ורוצה שמישהו יקשיב לו, אבל כבר לא היה לי כוח לזה. כשיצאתי לרחוב לא ידעתי מה יקרה. ברחוב יש איכויות של מים, הוא בתנועה כל הזמן, ומשהו במרחב הזה עושה לי טוב, נוח לי בו. חזרתי כי תנועה עושה לי את זה, אני פורחת בסביבה של שינויים וחוסר יציבות. זה נכון גם בחיים הפרטיים שלי. לא הכול אתם יודעים, אולי יום אחד אספר לכם. חזרתי בשביל שיהיה מבוגר שיפתח להם את הדלת למפגש אחר ממה שהם מכירים, שייתן להם הזדמנות לזכות באמון ובאמפתיה. רציתי שתהיה להם פעם אחת הזדמנות לראות את עצמם דרך עיניים של אדם מבוגר ומיטיב, בלי שיפוטיות, שיעביר להם מסר שהם בסדר. שהעולם בסדר ולא הכול הרוס." 

• • • 

במשך הרבה זמן חיזרתי אחרי איתי ונעה לפני שהסכימו לעבוד איתי בצוות הכוננויות. איתי ידוע כאחד מעובדי הרחוב הטובים ביותר שהיו בירושלים, עם תגובות חדות ומהירות ויכולת ניתוח פנומנלית של המצבים. הוא ידוע גם בזה שהוא סוס לא מאולף, שקשה להכניס למסגרת, שהוא אוהב להתהולל בלילות ושקשה מאוד להשיג אותו בבקרים. חשבתי שהרווח יהיה גדול מהמחיר, גם אם אחטוף ממנו אחת לכמה זמן.

נעה היא סיפור אחר. הנערה הנצחית. מבוגרת ממני בשבע שנים, אבל עדיין נראית בת עשרים. יש לה יכולת נדירה לקשור שיחות אינטימיות עם כל אדם ומיומנויות הקשבה יוצאות דופן. היא היתה בעצמה נערת רחוב בתקופה מסוימת בחייה ומכירה את הדקויות שבעבודה עם נערים ובעיקר עם נערות. היא חיה חיים לא שגרתיים ונעלמת מדי פעם לכמה שבועות. היה לה קשה להתחייב, אבל היא באמת מיצתה את העבודה בקליניקה. ההתלבטות שלה הסתיימה כששמעה שגם איתי נכנס לצוות. אולי הרגישה שיש חיבור מיוחד בין כולנו, חיבור הכרחי לעבודה שמתבצעת בעיקר בלילות. בעבודה הזאת צריך להיות זמינים לשיחות טלפון מעובדי נוער שמסתובבים ברחובות ולא יודעים מה לעשות, ובמצוקתם מחפשים את הפתרון אצלנו.

שיהיו ערים גם

אחת־עשרה בלילה. יום רביעי. אני יוצא החוצה לעשן. בפנים רעש גדול של מוזיקה ודיבורים. רואה ארבע שיחות שלא נענו. שיט. שכחתי לעשות "עקוב אחרי" לנעה. בכל פעם מחדש מפתיע אותי שאפשר לעשות "עקוב אחרי" למישהו בלי לבקש את רשותו. ידעתי שאני כונן הלילה, אבל כשאופיר ויונתן התקשרו ואמרו שיוצאים, היה לי קשה לסרב. הרגשתי שיעשה לי טוב לצאת מהבית, להיות עם חברים ולהתנתק קצת. בתקופה הראשונה, כשהייתי כונן לא הייתי מעז לצאת לבלות. הייתי יושב בבית ומחכה לשיחה. היו לילות שהייתי ישן בסלון כדי לא להעיר את טל, ובלילות אחרים חיכיתי ער עד ממש מאוחר כדי שלא יתפסו אותי לא מוכן. ברגע הזה, שבו נכנסת שיחה בלילה ובצד השני יש מישהו שזקוק לעזרה, אני צריך להיות חד כתער. גם אם רק התעוררתי, אני צריך להבין בתוך שניות מי נגד מי ואיך ואם אני בכלל יכול לעזור. בשנה האחרונה התחלתי לשחרר יותר, לצאת בלילות כשאני כונן, והיו גם כמה פעמים שעניתי ממש שיכור.

אני צריך לחזור לסיון.

מה הסיסמה של הטלפון? 3333? לא זוכר!

אחרי שלושה ניסיונות הטלפון נפתח, ואני מנסה למקד את עצמי לפני שאתקשר בחזרה וחושב, רק שלא תשמע את המוזיקה, רק שאופיר לא יצא החוצה ויעשה לי פדיחות.

זאת הפעם הראשונה שהיא מתקשרת אלי אחרי יותר מחצי שנה.

קשה לה לבקש עזרה. דיברתי איתה על זה כבר כמה פעמים. אמרתי שאם היא מתקשרת להתייעץ, זה לא אומר שהיא חלשה. שהיא יכולה להשתמש בי, בשביל זה יש כוננים.

"נכון שיצא שאני הכונן הקבוע בלילות שלך והיית מעדיפה להתקשר לנעה," אמרתי לה לפני שבוע, והנה היא התקשרה ולא עניתי.

"סיון, סליחה שלא עניתי. לא שמעתי את הצלצול. אני חוזר אלייך עכשיו. דברי איתי."

שתיקה. לאחר כמה שניות היא מתחילה לדבר.

"סליחה שאני מפריעה. זאת לא נראית לי סיבה מספיק חשובה להתקשר לכונן. אולי לא הייתי צריכה להתקשר אליך. זה לא דחוף. אתה בטח עסוק."

"אני כונן. זה מה שאני צריך לעשות עכשיו. לדבר איתך. זה בסדר. מה קרה?"

"לפני כמה דקות התיישבו לידנו שני מבוגרים והם מעשנים חשיש מתוך באנגים. למה הם התיישבו ומעשנים דווקא לידנו? זה לא שחסרים מקומות לשבת בהם בפארק. אני לא יודעת אם לבקש מהם שילכו או פשוט לחפש מקום אחר לשבת עם הנערים."

"מה היית עושה אם לא הייתי מתקשר אלייך בחזרה?"

"חשבתי כבר להזמין משטרה." היא נשמעת אובדת עצות.

"להזמין משטרה? סיון, את מגזימה. לא מתקשרים למשטרה בגלל דבר כזה. בטח שלא אנחנו. הם יושבים במרחב ציבורי, את יכולה לבחור להיות שם או לא, אבל את לא במקום של להגיד להם עכשיו מה לעשות."

"אני לא יודעת. הכול הלך כל כך טוב עד ששניהם התיישבו לידנו, בדיוק כמו שתכננתי. התחילו שיחות חשובות עם חלק מהנערים. נערה שחיזרתי אחריה הגיעה אחרי שלושה שבועות שלא ראיתי אותה. זה כל כך מבאס."

"כן, זה באמת נשמע מבאס," אני מנסה להיות אמפתי, "אבל לא בכל הדברים יש לנו שליטה. תתקשרי מחר בבוקר לנעה. תעדכני אותה איך הסתיים הערב. בכל מקרה אני זמין. טוב שהתקשרת."

אני חוזר למסיבה ורואה את יונתן ואופיר רוקדים בטירוף. אני צועק ליונתן באוזן שאני צריך ללכת. ששכחתי שאני כונן ושאני לא יכול לשמוע פה כלום.

אני נכנס הביתה בשקט, כדי לא להעיר אף אחד, ומשתחל למיטה, למקום הצר שנשאר לי.

אני לא מצליח להירדם כי אין לי מקום וכי טל תפסה את הצד שלי. הבגדים שלי מסריחים מסיגריות. אני קם, זורק אותם לסל הכביסה ונכנס להתקלח. המים קרים וברגע שהם נוגעים לי בגב, אני משחרר יבבה ושומע את טל צועקת מחדר השינה שאהיה בשקט כדי שלא אעיר את הילדים. מכעיס אותי שהיא ישנה בצד שלי. הכול מכעיס אותי. השיחה של סיון, אבל בעיקר טל. אני מרגיש שאני צריך לדבר עם מישהו ומחליט לנסות להעלות את נעה ואיתי לשיחת ועידה. אם אני ער, שיהיו ערים גם. אני מתקשר לאיתי, בצלצול השלישי עונה לי קול לא מוכר. היא אומרת שקוראים לה שני ושאיתי ישן פה לידה. היא שואלת אם להעיר אותו ואני אומר שכן. אני מעיר גם את נעה, היא ישנה בחדר של הילדים.

"נרדמתי שם הלילה. אל תשאל, סיפור ארוך." לא שואל. אני מנסה לספר להם על השיחה שלי עם סיון, אבל איתי עצבני ולא נותן לי לדבר.

"אני לא מאמין שהערת אותי אחרי לילה עם שני. אתה יודע כמה זמן אני מנסה להגיע איתה לרגע הזה?" אין לי כרגע אמפתיה מיוחדת ל"מצוקה" של איתי ואני גם לא מנסה לפברק אהדה. זה לא שהרסתי לו את הדייט. הוא כבר היה אחרי. רגע לפני שהוא מנתק, אני מספיק להזכיר להם שנפגשים מחר בתשע בבוקר לישיבה.

*המשך העלילה זמינה בספר המלא*