האקדמיה 2 - המסע ממשיך

מיומנו של ליאו ק' דויל

לידיעת הקוראים

חשבתם שהסיפור נגמר כשהתקבלתי לקבוצת הנוער של לואישם נייטס?

האמת היא שזה בערך מה שאני חשבתי.

הרי לואישם נייטס היא קבוצת פרמיֶיר ליג. חשבתי שהעתיד שלי מסודר. שתוך כמה שנים אצטרף לקבוצה הבוגרת ויהיה לי כל מה שאני צריך. אגור בדירה עם החברים שלי, אקנה לאבא שלי טנדר חדש, אשלם לאחותי שלא תציק לי יותר אף פעם, אשלח את דודה ג'ניס לאופרה או משהו אחר ואסדר לחרדון המחמד שלי כלוב חדש ומפואר עם מפל מים ואת הצרצרים הכי שמנים ביער.

הכי חשוב, העתיד שלי יהיה מלא בכדורגל. כדורגל ברמת פרמייר ליג. כדורגל ברמת הנבחרת הלאומית והגביע העולמי!

נשמע מדהים, נכון?

גם אני חשבתי ככה.

אבל התברר שזה לא בדיוק ככה. בכלל לא.

זה העניין: הזימון שקיבלתי לנייטס היה הישג מכובד מאוד, אבל די מהר התברר לי שזה רק הצעד הראשון. שום דבר לא היה מובטח. שום דבר לא היה קל. למען האמת, מה שהייתי צריך לעבור כדי לקבל מקום בהרכב הפותח של הנייטס ולשחק בליגה האנגלית הראשונה לילדים עד גיל ארבע־עשרה היה קשה אפילו יותר ממה שהייתי צריך לעבור כדי לסיים את מחנה הקיץ של לונדון דרגונס. עכשיו התחריתי בכל יום מחדש עם ילדים שכבר היו בקבוצה בשנה שעברה, או שהיו השחקנים הכי טובים במחנות ההכנה שלהם.

ואם זה לא מספיק קשה, המאמן הראשי של הנייטס הוא איש מפחיד נורא וכשהגעתי ללואישם חיכתה לי הפתעה גדולה. וזאת לא היתה הפתעה נעימה אלא הפתעה שעלולה לסכן את כל קריירת הכדורגל שלי גם אם אצליח להשתלב בהרכב הפותח. ואם המצב לא ישתנה מהר, אני עלול לחזור לאוהיו בקרוב וכל החלומות שלי להפוך לכדורגלן מקצועי ילכו לעזאזל.

אבל אני אגיע לכל זה בהמשך. אני יודע שאתם רוצים לשמוע את כל הפרטים הקטנים בדרך. איך נראית קבוצת ילדים אמיתית של מועדון פרמייר ליג, איך הם מתאמנים, מה הרמה של היריבוֹת, מי השחקנים האחרים בקבוצה שלי, איך המשחקים נראים, איפה אני גר ואם אני צריך לשבת בשיעורים וללמוד כמו כל ילד בחטיבת ביניים.

כמו בפעם הקודמת, גם הפעם אני לא יודע איך הסיפור הזה ייגמר. העונה עוד בעיצומה ואני עושה מאמצים אדירים להחזיק מעמד ותוהה אם יש לי עתיד כשחקן כדורגל.

אז בואו נתחיל. מוכנים? עוד מעט נגיע ללונדון, אבל הסיפור הזה מתחיל שוב במגרש הביתי שלי, ביום קיץ שמשי ומושלם לקראת סוף של קיץ שנראה אינסופי.

רק שעכשיו הכול קצת שונה...

קטע #1

נקמה מתוקה

המשחק עמד להתחיל: משחק הכנה טרום־עונה בין מידלטון בּיבֶרס, הקבוצה שגדלתי בה, לקולומבוס טייגרס — קבוצה ששייכת למועדון מסודר ומשתתפת בליגה רשמית. אני הייתי הקפטן של הבּיברס והלכתי לעיגול האמצע לקראת הטלת המטבע הפותחת.

בדרך כלל קבוצה כמו הטייגרס לא היתה טורחת לנסוע לחוֹר כמו מידלטון כדי לשחק מול חבורת ילדים מהליגה האזורית. הטייגרס היו אמורים להביס אותנו בשנה שעברה, אבל הם ניצחו בקושי 3-2 אחרי שאני הבקעתי שני שערים והחטאתי פנדל בשנייה האחרונה של המשחק.

אף על פי שלא נכללתי בסגל של הבּיברס לעונה הסדירה, המאמן של הטייגרס הסכים שאשחק במשחק ההכנה הזה. האמת היא שהוא ביקש שאשתתף. כולם רצו לראות אם ליאו ק' דויל, הילד מהעיירה הקטנה שהתקבל עכשיו לאקדמיית הנוער של קבוצת פרמייר ליג, הוא באמת שחקן כל כך טוב.

למחרת בבוקר הייתי אמור לטוס ללונדון ולהצטרף לקבוצת הילדים של לואישם נייטס. היה לי קשה להאמין שזה באמת קורה. כנראה חלומות באמת מתגשמים לפעמים. אבל לא הכול היה גן של שושנים, כמו שאמא שלי היתה אומרת. זה היה המשחק האחרון שלי עם הקבוצה שגדלתי בה ועם החברים הוותיקים שלי. הייתי צריך להיפרד מהמשפחה והחברים ומחרדון המחמד שלי למשך כמעט שנה שלמה. והיתה צפויה לי תחרות קשה בליגת העתודה של הפרמייר ליג. הייתי גם לחוץ וגם נרגש וגם המום, הכול ביחד.

אבל כל הדברים האלה יכלו לחכות.

עכשיו הייתי צריך לשחק כדורגל.

השופטת — המורה לפסנתר של אחותי — החזיקה מטבע של רבע דולר ביד ימין. המנצח בהטלת המטבע יכול לבחור אם הוא רוצה שהקבוצה שלו תשחק בצד מסוים של המגרש, או תקבל ראשונה את הכדור. ״ליאו, אתה הקפטן של הקבוצה הביתית. עץ או פָּלי?״

״עץ.״

השופטת הטילה את המטבע. יצא פּלי.

רוני לואיס, הקפטן של הטייגרס, גיחך כשראה את התוצאה. ״אנחנו בוחרים כדור. תתכונן להפסיד שוב, ליאו.״

לא אמרתי כלום, רק חייכתי.

הטייגרס שיחקו עם שלושה שחקנים בהגנה. רוני היה הבלם המרכזי, והוא אחד השחקנים הכי טובים בעמדה שלו בכל אוהיו. הוא כמעט מטר שמונים, מצמיח שפם ונלחם כמו דביבון שנאבק על החיים שלו.

״אתה חושב שאתה משהו, מה?״ אמר רוני. ״זוכר איך הפלתי אותך בפעם הקודמת?״

״אני זוכר שהשחלתי אותך מאחורה. ואז הכשלת אותי.״

״אז הצלחת להפתיע אותי. זה לא יקרה שוב.״ רוני נהם והתקדם צעד אחד לכיוון שלי. ״אני לא יודע מה המאמנים האלה מצאו בך, אבל אנחנו כבר נחטיף לך כאפה שתחזיר אותך למציאות.״

תקעתי בו מבט תקיף. ״את מה שיש לי להגיד אני אומר על המגרש.״

״בנים,״ אמרה השופטת בקול חמור. ״שחקו בהגינות ובלי שטויות.״ היא שרקה ונופפה בידיים לקוונים בשני הצדדים של המגרש. ״קדימה!״

המשחק התחיל ולקח לנו קצת זמן להשתלט על הכדור. חזרתי אחורה יותר מהרגיל כדי לעזור לקישור שלנו לעמוד מול ההתקפות. אני חייב להודות שהטייגרס שיחקו לא רע.

אבל אני עברתי עכשיו קיץ שלם של אימונים ללא הפסקה, והתמודדתי מול שחקני נוער מהטובים בעולם.

בעיטה של שחקן טייגרס פגעה בקורה. הכדור חזר למגן השמאלי שלנו, שנלחץ והעיף אותו למעלה בלי לכוון לשום מקום. למזלנו הבעיטה שלו הגיעה אל דניס, הקשר המרכזי שלנו. שחקן של הטייגרס סגר עליו מיד.

״מימין!״ צעקתי.

איכשהו דניס הצליח לשחרר מסירה. הגעתי לכדור והקדמתי בחצי צעד שחקן הגנה של הטייגרס. ממש לפני שהתנגשנו, הפניתי לו את הגב ועקפתי אותו בסבסוב כשהכדור דבוק לי לרגליים. הקהל צעק בהתפעלות.

עכשיו התפנה לי קצת מקום לזוז. התקדמתי בכדרור וסקרתי את המגרש כמו גנרל בצבא. לא ראיתי כלום חוץ משחקני הגנה. הייתי צריך כנראה לחכות שהשחקנים מהקבוצה שלי יצטרפו, אבל המילים של רוני הדהדו לי בראש. אנחנו כבר נחטיף לך כאפה שתחזיר אותך למציאות.

הגישה שלו לא מצאה חן בעינַי, וגם לא השפם הדליל שלו או החברים שלו מהמועדון המפונפן שחשבו שהם יותר טובים מאיתנו. טוב, חייבים להודות שהם משחקים יותר טוב מכל השחקנים בקבוצה שלי, חוץ ממני. אבל זה לא נותן להם זכות להתנהג כמו זבלים.

מישהו פה יחטוף כאפה, חשבתי.

אבל זה לא יהיה אני.

המגן השמאלי שלהם היה הראשון שהגיע אלי. נעמדתי לשנייה והוא עצר בהיסוס, ואז בעטתי את הכדור קדימה ועברתי את המגן בריצה. הייתי הרבה יותר מהיר ממנו ולא היה לו סיכוי לרדוף אחרי.

עכשיו נשאר מולי רק רוני. עם כל המהירות שלי, לא הייתי בטוח שאצליח להשיג אותו בתחרות ריצה. רוני גדול ממני כמעט בשנתיים, והרבה יותר גבוה. אם הייתי מזנק מולו למרוץ, זה היה צמוד. אבל היו לי עוד רעיונות. בשפע.

רוני נצמד אלי, מתנשף ומיוזע, והיה לו ריח כמו סל של כביסה מלוכלכת. תיארתי לעצמי שהוא מתכוון לקחת ממני את הכדור בכוח. הוא לא חשב שיש לי מספיק מהירות, טכניקה או זריזות כדי לעבור אותו באחד על אחד.

השארתי את הכדור לפני הגוף שלי כדי לפתות אותו לניסיון חטיפה. הוא בלע את הפיתיון וברגע שזינק קדימה משכתי את הכדור אחורה ברגל שמאל והוצאתי אותו משיווי משקל. יכולתי לנצח אותו בדיוק אז אם רק הייתי נותן לו דחיפה קלה הצידה. במקום זה התחלתי לרקוד סביבו, להעביר את הכדור מרגל לרגל, למשוך אותו קדימה ואחורה פעם אחרי פעם, והקפצתי את רוני מצד לצד כמו בובה על חוט. שמעתי עוד גניחות התפעלות מהקהל. רוני התחיל להתרגז מרוב תסכול. הוא ניסה לתפוס לי בחולצה אבל העפתי את היד שלו ממני והתחמקתי שוב ושוב. ידעתי שעוד מעט יצטרפו אליו עוד שחקני הגנה ולכן השחלתי אותו שוב בין הרגליים בדיוק כמו בפעם הקודמת ועברתי אותו בריצה כדי לאסוף את הכדור.

הפעם רוני לא הכשיל אותי, אלא דחף אותי חזק מאחור. זה היה מהלך מלוכלך שהוציא אותי משיווי משקל. בתחילת הקיץ, לפני המחנה, הייתי נופל על הפנים.

אבל התקופה בלונדון לא שיפרה רק את היכולת הטכנית שלי. חזרתי משם גם יותר קשוח ויותר חכם. תיארתי לעצמי שהוא ינסה להחזיר לי, אז הנמכתי את מרכז הכובד שלי לפני שהוא דחף אותי — דמיינתי שהרגליים שלי הן גזעים של עצים שתקועים באדמה. כמעט נפלתי, אבל הצלחתי לשמור על שיווי משקל ופרצתי קדימה בריצה.

עכשיו הייתי מול השוער, אחד על אחד. מזווית העין ראיתי שהשופטת מוציאה את המשרוקית מהפה, נותנת לי יתרון ומחכה לראות איך תתקדם ההתקפה לפני שתשרוק לעבירה נגד רוני.

לשוער לא נשארה ברירה, והוא יצא מהשער בניסיון לחסום אותי. סטיתי בחדות שמאלה, פיניתי לעצמי זווית בעיטה וגלגלתי בנחת את הכדור לתוך הרשת.

השופטת שרקה והצביעה על מרכז המגרש.

1-0.

השחקנים מהקבוצה שלי קפצו עלי, וההורים בצד שלנו התחילו להשתולל כמעט כמוהם. אפילו ההורים של הטייגרס הריעו. לפני שרצתי בחזרה לחצי המגרש שלנו, הסתובבתי אל רוני וקרצתי לו. הוא השפיל את הראש והסתכל לצד השני.

העברתי את המסר שרציתי להעביר, אבל אחרי זה הטייגרס שינו את האסטרטגיה. המאמן שלהם צעק כמה הוראות, ובהמשך המשחק הם שמו עלי שמירה כפולה ומשולשת. זה השאיר אותם בנחיתות מספרית בשאר המגרש, אבל גם ככה התקשינו לפצח את ההגנה שלהם.

ממש לפני המחצית הטייגרס הצליחו להשוות, 1-1. כשירדנו להפסקה, המאמן שלנו אסף אותנו במעגל, חיכך את הידיים ואמר, ״ליאו, אנחנו צריכים שתבקיע עוד שערים.״

בילי הוּד גלגל עיניים. ״מה אתה אומר.״

״בואו נעשה עוד התקפות מתפרצות,״ אמר המאמן, ״ונעמיד חסימות כדי שליאו יוכל להתפנות.״

בקושי התאפקתי לא לצחוק. למאמן שלנו היו כוונות טובות, אבל הוא היה מאמן כדורסל ולא הבין כלום בכדורגל. ״בכדורגל לא ממש עושים חסימות,״ אמרתי. ״הם שומרים עלי עם שניים או שלושה שחקנים. אנחנו צריכים למצוא את השחקנים הפנויים שלנו. בואו נשחק 4-4-1-1. אני אמשוך אלי את ההגנה מאחורי החלוץ, ונשתמש באגפים כדי לפתוח את המשחק.״

הוא מצמץ פעמיים והיה ברור שהוא לא הבין מילה ממה שאמרתי. כשהשופטת שרקה, המאמן שלנו מחא כפיים פעמיים. ״תעשו מה שליאו אמר! תנו להם בראש, בּיברס!״

גם השחקנים האחרים בקבוצה שלי לא הבינו כלום באסטרטגיה, ככה ששום דבר לא ממש השתנה במחצית השנייה. עשר דקות לסיום הצלחתי לכבוש עוד שער, אחרי בישול משובח של דניס, אבל הטייגרס חזרו למשחק בכל הכוח והשוו תוך זמן קצר. ממש לפני שריקת הסיום הצלחתי סוף־סוף להשתחרר מהשמירה הכפולה ולקבל מסירה בפינה. עשיתי הטעיה כאילו אני מוסר, ואז עברתי את המגן ורצתי לבד פנימה, לאורך קו הקרן. כשנכנסתי לרחבה התכוננתי לִפנות לכיוון השער ולבעוט — ואז רוני בא בריצה, תפס אותי במותניים והפיל אותי. הוא לא טרח אפילו להעמיד פנים שהוא מנסה להגיע לכדור. לא נפגעתי, אבל הוא לא השאיר לי שום סיכוי לעבור אותו. הקהל צעק בוז מהצדדים.

״פנדל!״ אמרה השופטת ושלפה כרטיס אדום לרוני. ״זה בסך הכול משחק הכנה, בחור. זה באמת היה הכרחי?״

רוני גיחך אלי וירד מהמגרש בריצה, ואני נשארתי בדיוק באותו מצב כמו בשנה שעברה: בעיטת עונשין בשנייה האחרונה שתקבע את תוצאת המשחק. ידעתי שרוני חשב שאני עומד לפספס שוב.

כבר לא הרגשתי צורך להוכיח את עצמי, בטח לא לטייגרס. אפילו ניסיתי להעביר את הפנדל לשחקן אחר מהקבוצה שלי, אבל כולם התעקשו שאני אבעט. ״אנחנו רוצים לנצח הפעם,״ אמר דניס. ״אנחנו צריכים אותך.״

הבנתי. זה היה עניין של גאווה מקומית. קבוצת מידלטון בּיברס רצתה להבטיח לעצמה מקום בהיסטוריה.

כשהנחתי את הכדור על הנקודה הלבנה וחזרתי כמה צעדים לאחור, כמה מהשחקנים של הטייגרס ניסו לערער אותי והזכירו לי את הפנדל שבעטתי למשקוף בתחילת הקיץ. אם לא הייתי נוסע מאז ללונדון, יכול להיות שהם היו מצליחים למרוט לי את העצבים במידה שתשפיע על הבעיטה.

אבל כמו שאמרתי, דברים השתנו מאז. לפני פחות מחודש הבקעתי את שער הניצחון באצטדיון הרשמי של הדרגונס, במשחק הגמר של הטורניר המסכם מול יציעים מלאים צופים, ציידי כישרונות ושחקנים מקצוענים.

השופטת שרקה. השוער התכופף מולי ופרס את הידיים לצדדים.

רצתי אל הכדור וכבשתי את שער הניצחון בבעיטה מסובבת לחיבורים.

קטע #2

הבטחות, הפתעות ותחילתו של מסע חדש

אחרי חצי שעה אכלתי בּוריטו במזנון של ג'ו עם שני החברים הכי טובים שלי, דניס וקרלוס. אבא שלי הקפיץ אותנו לשם אחרי המשחק ונתן לנו כסף לאוכל. הוא אף פעם לא עשה את זה קודם. אני מתאר לעצמי שהוא החליט שאם הסתדרתי לבד קיץ שלם בלונדון, אצליח גם לשבת במסעדה עם חברים שלי במידלטון.

״הפכת לאגדה,״ השתפך דניס. ״ניצחנו את קולומבוס טייגרס!״

״בבקשה,״ אמר קרלוס בקול מיוסר. ״אל תנפח לליאו את האגו עוד יותר ממה שהוא כבר נפוח או שהוא יתפוצץ על הבוריטוס שלנו. כאילו, כדאי מאוד ששחקן בפרמייר ליג יצליח לכבוש מול כמה ילדים מאוהיו.״

״גם אני ילד מאוהיו,״ אמרתי.

קרלוס חיסל בוריטו עם בשר בקר בשלושה ביסים. ״הבנת למה אני מתכוון. ואתה יודע שאני יותר טוב ממך. או לפחות אהיה עוד שנה, כשתתחיל אצלי קפיצת גדילה.״

״ברור,״ אמרתי בפרצוף רציני. ״חוץ מזה, אני עוד לא שחקן פרמייר ליג. אני רק בליגת העתודה.״

״אבל בקרוב תהיה.״ קרלוס הצביע עלי. ״אל תעשה לי פדיחות, ליאו. ברגע שתתקבל, אתה צריך לספר עלי לכל המאמנים.״

דניס הניף ידיים באוויר, והעיף בטעות גוש של רוטב גבינה שנחת בשיער הג'ינג'י הבוהק שלו. ״היי! מה איתי?״

קרלוס גלגל עיניים. ״אתה לא היית מצליח להבקיע מעשרה מטרים מול שער ריק. איכשהו אתה תמיד מוצא דרך להחמיץ. או להוציא בעיטות שציפור היתה יכולה לחסום.״

לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לצחוק. דניס נראה נעלב ברגע הראשון, ואז התחיל גם כן לצחוק. הוא ידע שזה נכון. הוא היה קַשָר סביר, אבל השער היה מבחינתו כמו בת יפה. הוא לא היה מסוגל להתקרב אליו בלי לקפוא ולעשות משהו טיפשי.

״נרשה לך לבוא איתנו,״ המשיך קרלוס. ״אתה תהיה אחראי על הזוּלה שלנו. תדאג לנו למשחקים חדשים לקונסולה, ושתמיד יהיו במטבח פיצה וצ'יפס וקולה.״

לקרלוס ולי יש אותם סדרי עדיפויות בחיים.

״מה שתגיד.״ דניס סיים את מִטבל הגבינה ועבר לבוריטו הגדוש השני שלו. יש לו תיאבון של גורילה מורעבת. ״אבל הוא צודק, ליאו. אסור לך לפשל. אנחנו לא רוצים להישאר תקועים פה כל החיים. אתה חייב לקחת אותנו איתך כשתהיה עשיר ומפורסם.״

קימטתי את המצח. ״מה הבעיה עם מידלטון? אני אוהב את המקום הזה. לא אכפת לי אם לא אגיע לפרמייר ליג. אני אחזור הנה לשני החברים החנונים שלי ואבלה איתכם כל היום. גם ככה יהיה לי טוב.״

״שקרן,״ אמר קרלוס. ״לא אכפת לך מהפרמייר ליג? אני הרי מכיר אותך.״

הפניתי את המבט הצידה. לא הייתי מרוצה מהכיוון שהשיחה תפסה, כי ניסיתי בכל הכוח לא לחשוב על הלחץ שיש עלי או על מה שיקרה אם לא אצליח או על זה שמחר אני נפרד משני החברים הכי טובים שלי ולא אראה אותם כמה חודשים.

אבל באותו רגע הרגשתי בעיקר הנאה מהניצחון על הטייגרס וציפייה לעתיד נפלא עם הנייטס, והיתה לי תחושה חזקה שאגיע בסופו של דבר לפרמייר ליג, כך שההתרגשות גברה על כל הרגשות האחרים בתוכי.

״טוב,״ אמרתי. ״אני מודה שאכפת לי, ואני בטוח שאצליח איכשהו להפוך למקצוען. יום אחד שלושתנו נשחק באותה קבוצה, נטייל בעולם ונשחק באצטדיונים הכי מפורסמים.״

״די נו, לא צריך להגזים,״ אמר קרלוס. ״שנינו יודעים שדניס יבוא רק כדי לסדר לנו את הבית. אבל זה כבר נשמע יותר טוב, ליאו. אתה רואה? תישאר איתי ויהיו לך חיים נהדרים. אל תשכח את זה.״

ביליתי עם החברים שלי כל אחר הצהריים. כשחזרתי הביתה, דודה ג'ניס ואבא שלי היו במטבח והכינו ספגטי עם כדורי בשר. אמרתי להם שלום והלכתי לחדר שלי. מֶסי, החרדון המזוקן שלי, התהלך בכלוב שלו מצד לצד כמו קיסר. במקום לתת לו גרגירי מזון יבש מחנות החיות חתכתי לו חסה ותפוח, הוספתי כמה תולעים טריות והגשתי לו את הארוחה בכלי בתוך הכלוב שלו.

בזמן שהוא טרף את המאכלים האהובים עליו, חשבתי כמה זמן יעבור עד שאראה אותו שוב והמחשבה עשתה אותי עצוב. חודש לפני שאמא שלי מתה, היא שכנעה את אבא שלי לקנות לי את מסי. זה היה הדבר האחרון שהיא נתנה לי אי־פעם. אני לא יכול להגיד שבכל פעם שהסתכלתי על החרדון שלי ראיתי את אמא, כי זה מגוחך, אבל זה כן עשה אותו עוד יותר מיוחד בעיני.

עבר עלי יום נהדר עם החברים שלי. לא יכולתי להאמין שלא אראה אותם מעכשיו תשעה חודשים. נכון שהכרתי הרבה חברים טובים באקדמיה של הדרגונס בקיץ ובמיוחד התגעגעתי לאלחנדרו, אבל אף אחד מהשחקנים האלה לא יהיה איתי בנייטס, ובכל מקרה אין שום תחליף לחברֵי ילדוּת כמו דניס וקרלוס.

בטוח שאני רוצה לעשות את זה? להשאיר מאחורי את כל החיים שלי ולעבור לארץ רחוקה עם אוכל מוזר ומנהגים משונים ומבטאים זרים? בכלל חוגגים שם את ליל כל הקדושים, את חג ההודיה, את חג המולד?

מסי הפסיק לאכול והזדקף על הרגליים האחוריות. הזקן שלו התנפח בכעס.

״תירגע,״ אמרתי. ״אני יודע, אני יודע, ברור שאני נוסע. אני מתרגש בטירוף. אני פשוט גם קצת עצוב. זה טבעי, לא?״

הזקן שלו התכווץ שוב והוא חזר לכרסם את האוכל שלו. מסי לא התעניין בבעיות הרגשיות שלי. הוא רק רצה לוודא שאני מקשיב לחרדון הלוחם הפנימי שלי.

התכופפתי כדי שהוא יוכל לראות לי את הפנים. ״אבא וג'יני יטפלו בך יפה כשלא אהיה פה. ברגע שיהיה לי מספיק כסף, אבקש מאבא לשלוח אותך לאנגליה.״

מסי הפנה אלי את העיניים העגולות הבולטות שלו. ראיתי שהוא עצבני. הוא אף פעם לא אהב לשמוע אותי מבטיח דברים או נשבע לעשות משהו. הוא כיבד מעשים, לא מילים.

הדלת נפתחה וג'יני הכניסה את הראש. ״האוכל מוכן.״

״אמרתי לך לדפוק!״

היא הוציאה לי לשון ונעלמה אפילו בלי לסגור את הדלת. כמה מעצבנת יכולה ילדה אחת להיות? הלכתי להתקלח, וכשנכנסתי לחדר האוכל ראיתי שהוא מקושט בבלונים, סרטים צבעוניים ושלט ענקי שהיה כתוב בו: ״בהצלחה ליאו! נתגעגע אליך!״

״הארוחה שאתה הכי אוהב,״ אמרה דודה ג'ניס. ״ספגטי וכדורי בשר עם לחם שום.״

״לפי המתכון של אמא,״ הוסיף אבא בקול חנוק.

האמת היא שמה שאני הכי אוהב זה פנקייק בננה, ואחרי זה פיצה, אבל ספגטי עם כדורי בשר הוא האוכל הביתי שאני הכי אוהב.

״אז מה?״ אמר אבא כשעצרתי לרגע מהזלילה כדי לנשום. ״אתה מוכן לנסיעה מחר? ארזת הכול?״

״כן.״

*המשך הפרק זמין בספר המלא*