פרוטוקול

עכשיו אני מנסה להתחיל לסכם את הסוף הלא ידוע

לאה צבעוני, אוקטובר 2022

אמון

אני יושבת ומעתיקה את מילותייך מעמוד לעמוד, ונדמה לי שאני מניעה איברים מגופך.

היית מלהטטת במילים, שלך ושל אחרים, מעבירה אותן מדף לדף, מצד לצד, בשניות מסדרת אותן במקומן הראוי. היית גאה באיברייך החזקים, הניידים. היית חולפת בקלות מפה לשם - ברגלייך, על אופנייך. ספרים הועברו בין חדרי מדרגות, תיבות דואר, חנויות. בידייך הרמת, סחבת, הושטת, השלמת. אבל בימייך האחרונים הלבשתי אותך, וגופך היה רפוי. לא עוזר, לא מתנגד.

כמו גופך שסמך עליי אז, ידעתי במבטך, כך עליי לעשות עתה במילים שהותרת במחשבים, בפתקים, במחברות. כך ניצבות מולי מילותייך החשופות ואומרות: עשי בנו כרצונך.

בחלומי 

אני מחייגת לחברה ועונה לי קול קלוש. אני יודעת שזאת את. אבל היכן ולאן ובאיזו צורה. עליי לחפש, להתעקש, אף שאיש לא מאמין לי. איכשהו אני מגיעה אל חדר ובו מיטה. אני מרימה את השמיכה, והנה את. הנה את. חשבנו שאת מתה, כולם חושבים שאת מתה, אני אומרת לך. מתה? את שואלת בקולך החדש, החלש. הבית מחכה לך, אני מבשרת בהתלהבות, עוד לא מכרנו, יש לך לאן לחזור. נדמה לי שאינך יכולה לעמוד על רגלייך, אבל את קמה ופוסעת במקום ההוא, ששוכן בוודאות באיזה חלל וזמן בעולם. יש לך מקרר מיוחד ואוכל שמיועד רק לך. עדיין אינך יכולה לאכול כמו כולם.

שלא כולם יבואו בבת אחת, את אומרת לי כשאני עושה טלפונים לבשר על חזרתך לחיים. אחר כך נורית ואני, בנותייך החוקרות, מוצאות טפסים. זה היה גלוי, מסתבר, קיומך היה ידוע לרופא, אך הוא לא סיפר.

וזהו, העניין תם ונשלם. פיצחתי את התעלומה. הגעתי אלייך. גופך שכב תחת שמיכה. אני ראיתי. זיהיתי. היה זה צליל קולך. זאת הייתה הליכתך. היית ודאית לי.

אימא, קולה של בתי חודר אליי מהחדר הסמוך. אימא.

טופס טיולים

אנחנו לוחצות על 8 במעלית ופוסעות למחלקה. בדלפק מושיטים לנו טופס טיולים עם הסברים ותרשימים על הקליטה. לאן ללכת. איך להתמקם. איך להסביר שאין לנו שום רצון להתמקם, להיקלט, להתמצא. אנחנו פוסעות לעבר אחד הספסלים ומתיישבות. על הלוח מעלינו מספרים מהבהבים ואנחנו מחכות שיופיע האחד שמקופל בכף ידי.

את שקטה היום, שלא כדרכך, ונדמה לי שעליי להוביל אותך בשובלי המחלקה העצומה. מעלינו השלטים, כל אחד מורה לכיוון ללא כיוון: גידולי ריאות ובית החזה וגידולי שלד ורקמות רכות וגידולי המוח ומערכת העצבים וגידולי דרכי השתן וגידולי השד וגידולים גינקולוגיים וגידולי דרכי העיכול. לכל גידול יש מזכירות משלו וכולם זורקים מבטים ומוסיפים: תרגישו טוב.

על מי הם מדברים, את שואלת אותי כשאנחנו יושבות מול הרופאה הצעירה שמשליכה מילים ופורסת על השולחן מיני טפסים. עטופה במסכה היא חוזרת על המילים "תופעות לוואי" ומונה רשימת אפשרויות, ואת ממשיכה במבט הזה שלך, בארשת הקפואה, והרופאה מוודאת: את מבינה? את פעילה? היא יותר מפעילה, אני מיד קופצת. אימא שלי ספורטאית. אל מי את חושבת שאת מדברת, אני רוצה לומר. איך היא קיבלה אותו? אני שואלת, אין לה את כל גורמי הסיכון. לפעמים זה מזל רע, הרופאה אומרת ומורידה לרגע את המסכה, חושפת אף סולד. יש לה פנים יפות. לא מזמן סיימה את הסטאז' וכבר יושבת איתנו ויודעת לענות על השאלות שכבר למדתי לענות עליהן בעצמי: אורך הגידול - ארבעה סנטימטרים. אין ביופסיה, אבל כל המדדים מראים שזה סרטן. אין גרורות, אבל עוד אי־אפשר לנתח. מעורבים כלי דם. כן, אחד ראשי. את ממשיכה בשתיקתך ואני שואלת את השאלות שכבר שאלתי את הרופאה הפרטית. אני מוכרחה להיות בטוחה. היא הייתה לא פחות יפה, מדרום אפריקה, וכדי להיכנס הושטת למזכירה אלפיים שקלים. אומרים שהיא הכי טובה בתחום. באינטרנט כתוב שהיא מחוללת ניסים. את מהחולים שאנחנו אוהבים, אמרה לך לאחר שראתה את המדדים והבינה מעט את אורחות חייך. שתיהן אומרות את אותן המילים, רק שהבכירה הייתה שקולה יותר במילותיה, לא דיברה על מזל. שתיהן משתמשות במילים "אפשרות לריפוי". שתיהן מוסיפות חיוך עדין כשהן אומרות את המילים, מסמנות להיאחז בו.

דע לך

היא נוחרת. שיערת שתנחר. אבל זה הרבה יותר נורא מששיערת. תנשמי, את אומרת לעצמך, תתרכזי בעצמך. תראי כמה טוב מצבך. ההיא כולה לֵחה ושיעולים ומחליפים לה חיתולים. היא לא יורדת מהמיטה. את יכולה להתגבר על הריחות. מיטתך ליד החלון ואת שולטת באוויר החדר. דרשת והצלחת להשיג חלון אחרי הצהרה על קלסטרופוביה. לא ויתרת להם. עם אוזניות תקועות באוזנייך ראית פרק של "חזרות", סדרה שלא רצית לראות בעבר, כי הפרק הראשון היה דיבור גס וביזיון לשפה העברית. אז תשלימי עם מצבך. עלייך להגיע ל־1,026 מיליליטר רעלים. הרי את נחושה בדעתך לפסוע בדרך ההחלמה ושהרעלים המטפטפים לגופך בקצב של 23.3 מיליליטר לשעה ייתקלו בהתנגדות כשיפגשו את התאים הבריאים, ואת לא תאפשרי להם להרעיל אותך. ברור לך שאת חזקה מהם. רק הבוקר הלכת שבעה קילומטרים יחפה על שפת הים, ויכולת גם לרוץ, אבל אמרו לך שזה לא טוב לכפתור הפורט שהתקינו לך מתחת לעור הכתף. הקולות שלה מנסרים באוזנייך. היא לקחה בונדורמין שלם ונפלה לשינה רועמת, לא לפני שאמרה לך שהכדור משפיע עליה רק לשלוש שעות. אז יש סיכוי שבעוד שעתיים תתעורר ותשתתק. משגע. מה־זה נחירות. אפילו בעלך לא נחר ככה. כשהוא הפליג בנחירותיו יכולת לפחות להשמיע דפיקות ברגליים כדי שמשהו ישתנה בתוך שנתו ואולי יזוז וינמיך את הטון. אבל את כאן, ואין לך מה לעשות. את צריכה לקבל. להשלים. אסור לך להתעצבן. את חייבת לקבל אותה, כי האחות הראשית של המחלקה קבעה שהיא תהיה שכנתך לחדר ושחייך יהיו סמוכים לחייה במשך שלושה ימים. מסכנה. כבר הספיקה לספר לך על מחלת העור הקשה שהובילה לגילוי מוקדי סרטן בקיבתה. לפני חודש וחצי עוד הייתה יועצת זוגית, ועתה היא שוכבת חסרת אונים, חסרת שרירים, מטופלת בכימו עם זכות לשמונה שעות פיליפינית צמודה. חודש וחצי לפני כן היא הייתה בן־אדם שלם שטיפל באחרים - פסיכותרפיסטית, מטפלת משפחתית ועוד - ופתאום נאטמו חייה והיא מוטלת על כריות להגבהת פניה היפות, העטופות בשיער מטופח. ואת ספרת את השעות של הפיליפינית עד שתסיים ותצא לדרכה ויהיה קצת יותר שקט בחדר. אבל באמת־באמת את מתהפכת בנפשך. את נעשית סובלנית לנחירות שלה כמו שלא היית סובלנית לבעלך. בסופו של דבר את ובעלך בניתם סוויטת שינה של שני חדרים, וזה היה נפלא. מי אמר שאהבה מתבטאת בשינה צמודה במיטה זוגית של מטר וארבעים. וכל הדרמה הגדולה שלך מתרחשת במגדל שבנה סמי עופר. המיליארדים שלו לא הספיקו לבניית מגדל עם חדר לכל חולה? הוא עצמו ידע טעם חדרי חולים מפוארים ומאובזרים באמריקה. אולי לא עלה על דעתו ולא על דעת הארכיטקטים והתקציבאים שחולה מאושפז זקוק להתמודדות עם עצמו ועם חייו ולא עם חיי האדם שמשכיבים לידו במרחק של פחות ממטר עם הפרדה של וילון.

מי בכלל הכניס לעברית את הצירוף "בית חולים" ולמה איש לא הציע ש"הוספיטל" יהיה "בית החלמה" או "בית בריאות". בית חולים הוא בית של נכנסים ויוצאים. ויש גם כאלה שלא יוצאים. לסמי עופר ואחרים אולי לא הסבירו שבני אדם נכנסים ויוצאים לא די להם בחדר משותף וּוילון הפרדה. הווילון שלך מתנפנף לעברך כשהישבן של הפיליפינית דוחף אותו בשעה שהיא מטפלת בשכנה. משמע, אפילו וילון ההפרדה אינו יציב בעולם ההזוי שנכפה עלייך. והיא עדיין בהשפעת הכדור, אף שכבר חלפו שלוש שעות.

את לא יכולה לחשוב על שינה. זה עתה צחצחת שיניים, ניקית את פנייך ומרחת קרם לילה. כבר אחת אחרי חצות. הבטן שלך מתחילה להתפתל מכאבים. מה פתאום? הרי התכוונת לעבור את כל הסיוט הזה בלי לזכות בסבל המתואר בספרים ובדפי ההסבר שנתנו לך. כמה דקות של כאבים, ואחר כך רגיעת מה בישיבה בשירותים. נזכרת שיעל אמרה לך לכתוב, ואת הולכת עם עמוד האינפוזיה ועם מחברת ועט. דקות ארוכות את יושבת של האסלה וכותבת. זה המקום היחיד במשכן שבו יש אור פלורסנט שמאיר רק אותך. זה גם המקום הכי שקט במשכן הזמני של חייך. לא לגמרי סר ממנו ריח השתן הנוראי שאפף אותו, כי לפני שאת ושכנתך נכנסתן אליו גרו בו גברים. ולא הועילה בקשתך מהמנקה לשטוף אותו באקונומיקה. אבל זהו מקום מפלט, ואת כותבת. נכנסת לכאן לאחר שנרגעו כאבי הבטן המפתלים, ואז חשבת על ההנחיה של יעל: "תכתבי. תכתבי כל בוקר, כל יום." האסלה נוחה לישיבה ולכתיבה על הברכיים. לפנייך עוד שתי יממות של עירוי. זמן בלתי נתפס. זמן חסר סוף. והעירוי מטפטף לאיטו כמי שרוצה להתעלל בך. עכשיו אתה חזק עליי, את אומרת לו, אבל בשעת לילה מאוחרת במוצאי שבת יבוא סופך, ואז אני אשיב מלחמה. אז אצא לחופשי למשך שבועיים, ובלי לחכות דקה אחת אפתח במאבק להחייאת התאים הטובים שרצחת יחד עם התאים הרעים. אדאג ליצירת תאים חדשים ורעננים. ביום ראשון ארוץ - לא, אלך - יחפה על שפת הים. אנשום אוויר צח. אוֹכַל רק אוכֶל בריאות ומזונות־על. על סופר־פוד שמעת? על מורינגה?

ביום ראשון תחזרי לעבודתך אחרי השבתה של שלושה ימים רצופים. תשלימי את עריכת ספרה של אמירה. תיסעי לדפוס לקחת העתק שמש של עינת. תארזי ספרים שהוזמנו באתר ותלכי לדואר. וגם תשוחחי עם כמה אנשים שרוצים להוציא ספרים חדשים ואמרת להם "תתקשרו אחרי פסח". תשתדלי להיות נחמדה כשאת עונה לחברים יקרים שרוצים לשוחח איתך בשעה שאת רואה את שעות היום פורחות ויש לך כל כך הרבה משימות. וגם דברים נפלאים ממתינים לך: לראות את איתן עושה צעדים ראשונים, לראות את נטע התינוקת המטפסת על הרים ומתנשקת עם כלבים, לראות נכדים אהובים, ילדים אהובים. מה עוד צריך הבן־אדם. וכמובן תישני במיטתך ותשתדלי לא לסבול מהטלוויזיה של השכן.

היום 22.4.22, 1:30 בלילה.

סיימת 74.4 מתוך 1,026 רעלים מטפטפים.

משוחררת

אחרי שלושה ימים של חיים אחרים צוללת לתוך מיטתי. השעון־רדיו שלי משמיע קולות, ואני מסתערת עליו ולוחצת על כל הכפתורים. שיירגע. היום לא אצא לחדר הכושר. אבל הוא מזמזם. ממשיכה לחפש ולנסות. סוף־סוף רוגע. ועכשיו התריס החשמלי פתוח למחצה. הוא נתקע בדיוק כשיצאתי מהבית אל בית החולים. מדי פעם המנוע שלו משמיע המהום רועש וממושך. שקט. ושוב. לוחצת על הכפתור, ולמרבה הפלא התריס מתרומם עד הקצה. החדר שלי גלוי כולו לעולם. אין מה לעשות. אני מחליטה לישון. חייבת לישון. בשביל השינה בבית לחמתי באחיות וברופאים, ובסופו של דבר יצאתי עם מכתב שחרור בידי. מכסה את עיניי בכיסוי העיניים ששימש אותי שם. התריס נוהם, מעצבן, ואני משכנעת את עצמי שעליי לישון בכל מצב. שכל נהימה של תריס טובה מהנהימות הבלתי פוסקות של שיעול מלא לחה ונחירות עזות שליוו אותי שלושה ימים ולילות. השעות חולפות בשינה־לא־שינה, ואני אומרת לעצמי שאני כן ישנה. ושטוב לי. כמה טוב. אני בבית במיטתי. לא קשורה לעמוד אינפוזיה. משוחררת.

השעון שהציק לי מראה שש בבוקר. אני קמה. אוכלת חצי בננה בשביל הקלוריות ויוצאת לפעילות בוקר. שישה קילומטרים לפחות על שפת הים. כך קבעתי לעצמי. האוויר נעים. אביבי. אני אומרת בוקר טוב לאישה שהולכת בעזרת קביים. אומרת בוקר טוב גם לחבורת צעירים שיושבת על החוף מלאה חיוכים ושמחת חיים וגופים בריאים, והם עונים לי בהתלהבות. אחת מהם מחזיקה בלון בידה. הולכת ומגבירה את קצב הליכתי. מנסה להבין מה עושים לבן־אדם שלושה ימים עם עירוי רצוף של רעלים. וזה נראה לי לא כל כך נורא, כי אני מתחילה לרוץ, והרגליים נושאות אותי. אז מה אם את רצה בקצב הליכה, אני אומרת לעצמי, ואני רצה. הרגליים אותן הרגליים. בטוחה שהקצב שלהן יגבר מיום ליום. הרי שלושה ימים הן הלכו בקצב של עמוד אינפוזיה. חולפת על פני מינה מחדר הכושר שהייתי מבקרת בו כמעט כל יום וזנחתי בחודש האחרון. מינה מתקרבת לעברי, פותחת את כפות ידיה ומביטה בי בתימהון, ודאי תוהה לאן נעלמתי. אני זורקת לה את המילים "סרטן בלבלב" וממשיכה. היא כבר תספר לכולם. שתינו ממשיכות לרוץ בכיוונים הפוכים. מדי פעם אני נוגעת במים, ולהפתעתי מגלה תופעה שכתובה בספרים. אמרו שאחת מתופעות הלוואי של הכימו היא נימול, ואמנם אני חשה משהו כשהאצבעות שלי נוגעות במים. אז סוף־סוף יש לי תופעת לוואי. לא הכול עובר חלק. האיש שכל ימות השנה הולך קילומטרים על החוף הלוך וחזור בחזה חשוף, לפעמים עם משקולות בידיו, חולף על פניי. פתאום הוא נכנס למים הקרים. שנים אני רואה אותו ולא ידעתי שהוא גם שוחה. חושבת כמה הייתי גיבורה אתמול בלילה כשדרשתי שחרור במקום עוד לילה מסויט. לד"ר איתן אמרתי בצהריים שאני מבקשת להשתחרר בלילה, והוא כמובן אמר שבלילה לא משחררים, ואז הוספתי שאני עבריינית מטבעי, וגם אם לא ישחררו אותי בלילה, אלך לישון בבית ואשוב בבוקר כדי לקבל את מכתב השחרור. "נראה," הוא השיב לי, ולהפתעתי הרבה שחרר אותי זמן קצר אחרי שכל האחיות צעקו עליי שאין שחרור בלילה. שלווה. ים. בוקר. תכלת. אוויר צח. מגיעה הביתה בריצה. העולם יפה. החיים יפים.