ניפגש בשוליים

פרולוג

מאת: קלייר דונובן

התקבל: 09:17

אל: סוואנה קייד

נושא: כתב יד?

 

סוואנה,

 

הצלחת להתקדם עם הספר ההוא שסיפרת לי עליו בכנס בשנה שעברה? בדיוק יצאתי מישיבת מערכת, והסיפור שלך קפץ לי לראש. אם אפשר להציץ, אשמח.

 

שלך,

קלייר דונובן

עורכת ראשית, רומנטיקה

בֵּיירד ספרים 

טיוטה

מאת: סוואנה קייד

נשמר: 09:21

אל: קלייר דונובן

נושא: RE: כתב יד?

 

גברת דונובן היקרה

טיוטה

מאת: סוואנה קייד

נשמר: 09:22

אל: קלייר דונובן

נושא: RE: כתב יד?

 

קלייר דונובן היקרה

טיוטה

מאת: סוואנה קייד

נשמר: 09:24

אל: קלייר דונובן

נושא: RE: כתב יד?

 

קלייר היקרה,

 

תודה רבה שכתבת לי! אני נורא, נורא מצטערת שלא התחלתי לעבוד על זה מיד אחרי הכנס כמו שאמרתי. אני מבטיחה שאני לא מהסופרות המתחילות האלה ששופכות אלפי פרטים מסיפור שהן כתבו בראש על כל מי שהן פוגשות לחצי רגע באיזה כנס, אבל לא מצליחות לספק את הסחורה כשעורכת אמיתית מבקשת מהן לראות כתב יד. בחיי.

 

פשוט אחרי שדיברתי איתך הבנתי שחסר לי המשהו הגדול הזה בסצנה האחרונה, ושהדמות של ססיליה בעצם לא מעוררת הזדהות, ואז כשהצלחתי להתגבר על הבעיות האלה, כתב היד שלי כבר חרג בשנים־עשר אלף מילים. ואז התייסרתי עם הקיצוצים במשך חודש שלם (זוכרת איך סטיבן קינג אומר לסופרים, "תהרגו את יקיריכם"? אז זאת באמת מצוקה של כותבים — כבר שנתיים אני אומרת בשאננות לסופרים שלי לקצץ את כתבי היד שלהם, ואף פעם לא הבנתי כמה זה קורע אותך מבפנים. מחקתי מהספר הזה דמות שלמה ואני עדיין בוכה עליה).

 

אבל אני בשלבי עריכה עכשיו, ורק צריכה לעבור על זה עוד פעמיים-שלוש. סליחה שהיית צריכה לחכות לזה. אני אדאג לשלוח לך את הטקסט בעוד שבועיים-שלושה שבועות-חודש, גג.

נשלח

מאת: סוואנה קייד

התקבל: 09:26

אל: קלייר דונובן

נושא: RE: כתב יד?

 

קלייר היקרה,

 

תודה שחשבת עלי. אני אשלח לך את כתב היד עד סוף היום.

 

בברכה,

סוואנה קייד,

עורכת משנה, מחלקת רכש, פֶּנינגטון פֶּן

פרק 1

אני מתהלכת בפינת חדר הישיבות העמוס בנעלי עקב מאוד לא נוחות. אני משתדלת להיות כמה שיותר שקטה. יש לי מרחב תנועה של פחות ממטר בין קלייב, שנאלץ לשאת את נוכחותי, ובין להקת הנִצים החמוצים שמעטרת את הטפט הווינטג'י. אני מביטה בחשדנות בציפורים המשוכפלות, כמו בכל פעם שמזמנים אותי לחדר המגנוליה. גברת פנינגטון משתהה בין משפט למשפט, ואני מרגישה צורך להנהן עם כולם בזמן שאני מציצה בשעון שלי. רק 3,600 צעדים היום, ועוד רגע כבר צהריים.

אני עושה סיבוב מסוכן על עקב דקיק ועוברת לצעדים קטנים ומהירים יותר על השטיח האדום העבה, ובאותה נשימה חותכת שלוש מילים מסוף פסקה. זה אחד היתרונות בלהיות עורכת משנה במחלקת רכש בהוצאה שהיא יותר וינטג' מהאוברולים מהאייטיז שחוזרים עכשיו לאופנה אצל נערות. העורכים כאן מסתובבים תמיד עם ערמות נייר עבות ועטים מאחורי האוזן, וכותבים לעצמם בפרצוף טרוד שינויים של הרגע האחרון בכתבי יד של סופרי ההוצאה.

למען האמת, בפנינגטון הוצאה לאור, מי שלא סוחב איתו לפחות כתב יד אחד לאחת מחמש או שש הפגישות שמרכיבות את הלו"ז היומי שלו, פשוט נראה לא שייך. לכן שום עין בסביבתי לא מנידה עפעף כשאני הופכת דף ועוד דף במהלך הפגישה.

מה גם שאני מטר חמישים פסיק אפס. ואחד היתרונות שאדם בגובה מטר חמישים פסיק אפס נהנה מהם בהוצאה לאור ש"חדר הישיבות" שלה הוסב מסלון של אחוזה ויקטוריאנית, הוא שחצי מהעובדים צריכים לעמוד, ולכן אני יכולה למַקבל משימות כמה שמתחשק לי מאחורי הגב שלהם בלי שישימו לב.

ובאמת שאני מנסה למקבל. לפחות בימים הטובים, כשגל נדיר של מוטיבציה אמיתית מציף אותי, או לפחות כשאחותי מציקה לי עד שאני נכנעת. כי אני ממשפחת קייד. ואם לדייק, אני סוואנה קייד. ומשפחת קייד היא שושלת מובחרת שבניה ובנותיה מתאפיינים במרץ בלתי נדלה, רוח עשייה שאין כדוגמתה וקורטוב של טירוף. התעלות בלתי פוסקת על הציפיות — אלה אנחנו.

פשוט... בשבילי זה קצת יותר מאתגר.

"הוצאת פנינגטון היא אבן יסוד בשוק העיון והפרוזה כבר יותר מחמישים שנה," אומרת גברת פנינגטון, מנכ"לית ההוצאה. ידיה אוחזות בפודיום, ועיניה נוצצות כמו שש המנורות דמויות הנר בנברשת המתכת העתיקה שתלויה במרכז החדר. "למה? כי פנינגטון לא נכנעת ללחץ. כי פנינגטון לא מיישרת קו או מוכרת את עקרונותיה הידועים תמורת כסף. אנחנו בפנינגטון רואים בתוכן שאנחנו מייצרים אמצעי לטיפוח ולשכלול מוחותיהם של קוראינו בפרט, והתרבות בכלל. בניגוד לבתי הוצאה אחרים שמציפים בקצב שיא את מדפי הסופרמרקטים ב —" היא מעקמת את האף כאילו היא בקושי מצליחה להעלות את המילים על שפתיה — "ספרות מסחרית, אנשי פנינגטון עובדים ללא לאות לייצר כתבי יד משובחים שנבחרו בקפידה, כאלה שבאמת ראויים לדף. כתבי יד משובחים שבחרנו בקפידה כי החלטנו שהעולם צריך לקרוא אותם."

אני מרימה גבה ומוחקת עוד מילה.

זה עיקרון נחמד, אבל אני לא בטוחה שכל העולם צריך לקרוא את הספר האחרון שערכתי: "עולמן המופלא של המילים: מדריך מאת אפיסטמופיל מדופלם".

"ולכן, למרות מבול של משברים שנחת עלינו בשנה שעברה, פנינגטון הוצאה לאור תמשיך להיות המקום העיקרי שקוראים ומוכרי ספרים יישאו אליו עיניים בשנה הקרובה. לכן אני מבקשת מכם לקבל בברכה את החבר החדש בהוצאה שלנו."

העט שלי גולש מהקו התחתון שהוא סימן. אני מרימה ראש. עובד חדש?

מבעד לחרך בין שני מרפקים אני רואה שגברת פנינגטון מחזיקה בפודיום בשתי ידיים חזקות ומשפילה מבט אל עובדיה. עיניה הכחולות מצטמצמות כאילו כדי לקרוא את מחשבותינו: שמישהו יאמר משהו. נראה אתכם.

אט־אט מתגברות מחיאות הכפיים בחדר.

העניין הוא שהשנים האחרונות היו קשות לפנינגטון. ולא רק לנו. היה קשה לכל המו"לים הקטנים ש"חמשת הגדולים" עדיין לא בלעו. למרות שנות התהילה של פנינגטון (גברת פנינגטון נהנית להזכיר אותן בכל הזדמנות גם למי שלא רוצה לשמוע), היא לא הצליחה לעמוד בקצב ההתקדמות של המכונות הגדולות והמשומנות. פנינגטון היא סירת מפרש. יאכטה יפהפייה שבעליה ממששת בגאווה את קורות הרוזווד, הטיק ושאר העצים הטרופיים המרכיבים את הסיפון, ומתבוננת במפרש הלבן הגדול המתנפח ברוח המלוחה של הים. סירה שכל פרט בה מעוצב לעילא. סירה שאין כמותה.

ובכל זאת, היא אינה אלא נקודה בים בהשוואה לאוניות הענק הדוהרות על פניה.

ולכן כל מי שעומד בחדר הזה על רקע הקירות רדופי הנִצים בצבע ירוק־שלגון, מוחא כפיים כמו פינגווין צייתן במופע בפארק מים. לכן טרי מהנהלת חשבונות מחליק בכל חמש שניות את עניבת מובי דיק שלו עם הלווייתנים הקטנים בכל פעם שהוא נמצא באותו חדר עם גברת פנינגטון. לכן ליילה ממהרת לדחוף את האייר־פודז שלה מתחת לשולחן בכל פעם שהיא שומעת את ציפורניה של גברת פנינגטון מקישות בחוסר סבלנות על דלת העץ של משרד סמוך באחד "הביקורים" הספונטניים שלה. לכן אני חייבת להחזיק בימים אלה פלסטרים בתיק שלי, כדי להתמודד עם ייסורי העקבים השטניים, כלומר "המקצועיים" שלי.

כי אנחנו הנותרים. שורדי הקציר הגדול של פנינגטון.

"אני יודעת שאיבדנו לא מעט עובדים מסורים בשנה האחרונה. נאלצנו לקצץ עשרים ותשעה אחוזים מהצוות, וזה היה..." גברת פנינגטון מפרקת את המילה להברות, וכל אחת מהן מרחיבה קלות את נחיריה הארוכים הצרים. "...מ־את־גר. כל אחת ואחד כאן נדרשו לקבל על עצמם משימות נוספות."

הטון שלה עולה והיא זוקרת אצבע. "אבל זאת בדיוק הסיבה שאנחנו נפרח שוב בחסות מומחיותו של מר פנינגטון."

רגע.

מר פנינגטון? זאת אומרת...

"אדם בעל ניסיון של עשר שנים באחד מבתי ההוצאה המצליחים בעולם," היא אומרת, "שיביא לנו תובנות חדשות ונקודות מבט רעננות." מבט שכולו קור ונחישות מבליח בעיניה. "אדם שיעזור לנו לקצץ את העודפים כדי שנוכל לפרוח בשנים הבאות. מר פנינגטון, אנחנו נרגשים לקבל אותך כסמנכ"ל ומו"ל של הסדרה היוקרתית ביותר שלנו, 'פנינגטון פן'."

לשנייה או שתיים יש רק הלם ודממה. היושבים מלפנים מפנים את ראשם, והדחוסים מאחורה זוקפים את צווארם כדי לראות את האיש שעד לאותו רגע נבלע בקהל. האיש שקם עכשיו על רגליו. כף ידי שוכחת שהיא מחזיקה עט, והוא גולש על הדף ומשאיר קו שחור ארוך.

"אשששש."

ליילה יושבת בשאננות על אדן החלון העמוק והרחב ומגלגלת עיניים. הצללית של אתמול בערב מנצנצת לרגע.

ליילה היא אחת מהבחורות הרבות בנשוויל ששערן הבלונדיני הארוך הוא חצי ממשקל גופן, שמעגל החברים שיודע את שמן האמיתי מצטמק מדי שנה ושמתעוררות לחיים, כמו מפצח האגוזים, רק כשמחוגי השעון מצביעים על שעה מאוחרת להחריד. אלא שבמקום להתעורר כדי להיאבק בעכברים ולהסתובב עם ילדים באיזו ארץ פנטסטית משונה, אותה אפשר בדרך כלל למצוא שרה את הנשמה על שרפרף מוכתם בבירה איפשהו ב"סטריפ" במרכז העיר. ליילה היא נשוויל כמו שמלצריות רזות בשנות העשרים לחייהן הן ניו יורק. יש אינספור כאלה, וכולן שומרות על אופטימיות בלתי נדלית עד הסוף המר, כי הן משוכנעות שהעבודה הנוכחית שלהן, שכל מטרתה לממן דברים כמו אוכל ובגדים, היא רק עצירה קטנה בדרך אל החופש. ואף על פי שבכל אחת מהפגישות האלה יש טיק קטן בעיניים של גברת פנינגטון בכל פעם שהיא רואה את ליילה, וניכר שהיא משתוקקת לזרוק אותה ואת הלפטופ שלה לרחוב, אין מתחרים לעיצובי הכריכות שלה ולעבודות השיווק הדיגיטלי שלה. ואני לא צוחקת. היא הכי טובה. היא מצליחה להחזיק שני תפקידים במשרה אחת.

"לפחות מישהו יכול לספר עכשיו להארי שלא העיפו אותו כי הוא התנגח עם גברת פנינגטון על עותקי השמש ההם," ממלמלת ליילה — אבל בקול רם מספיק שכל האנשים בשורה הסמוכה יסובבו אליה את הראש. "זה היה סתם נפוטיזם."

"ששש," לוחשת ג'ינה בנקס (חטיבת פנינגטון טְרוֹפי, שש שנים), וחוזרת להביט לפנים.

הארי — הארי היקר שהגיע לעבודה בכל יום עם אותו כריך סלט ביצים במשך עשרים ושתיים שנה — קיבל את "המייל" ארבעה שבועות לפני כן. אף אחד לא רוצה לקבל את "המייל". הדבר האחרון שעובדי פנינגטון הוצאה לאור רוצים זה לקבל מייל שבשׁוּרת הנושא שלו כתוב "בקשה לפגישה".

אני פונה מהקיר והולכת לצד השני, וליילה, עם המבט האדיש הזה שכל כולו בוז לישיבות, מציצה בכתב היד שלי. ופתאום פניה מתבהרות. היא מקשיתה גבה מושלמת. "זה...?"

"הבטחתי להגיש את זה היום," אני עונה.

"כן, אבל... פה?"

אז סוף־סוף אני יודעת איך זה להיות בצד שמקבל את הגבה.

כל חיינו זה היה הפוך. אני זו ששומרת על הכללים, שנשארת בתוך הקווים. ליילה היא הנשמה החופשייה. היא הבריחה את היומן הוורוד שלה — לבבות מבחוץ, סודות מבפנים — לבית הספר בכיתה ז' והחזיקה אותו פתוח בלי בושה בהפסקת הצהריים בזמן שאני חטפתי התקף חרדה בשמה. ליילה היא זו שהצטרפה לתלמידי י"ב האחרים שהלכו למלא את המשרד של המנהל פיטרסון בחרוטים כתומים בשבוע המורל בזמן שאני עמדתי בחוץ על המשמר בברכיים רועדות.

"אני חייבת להגיש אותו היום," אני עונה בקצרה. "אני רק צריכה כמה דקות לדחוף עוד עריכונת."

בזווית העין אני רואה מישהו מתייצב מאחורי הפודיום ליד גברת פנינגטון. היא לוחצת את ידו.

כאילו הם אף פעם לא נפגשו.

כאילו זה לא האדם היחיד בעולם שנושא בגופו חצי מהכרומוזומים שלה.

אני מבליעה חיוך וממשיכה לערוך.

העניין הוא שכולם יודעים שהבן של גברת פנינגטון פוּטר מסטֶרלינג האוס לפני שלושה חודשים. כולם היו בכוננות ביום שהגיע המייל מ"חדשות המו"לות". הוא הודיע לא רק לעובדים בפנינגטון אלא לכל מו"ל, סוכן ספרותי, סוכן קולנועי או כל אדם בעל שם אחר הקשור לתעשייה, עד לרמת הסופרים הצעירים שמתקתקים להם בדירת מרתף אפלולית, שהעורך הראשי החדש של סטרלינג האוס הוא ג'ים אֶרוֹוּד. בנה האהוב של גברת פנינגטון לא היה בחל"ת בזמן המגפה של 2020. הוא הוחלף.

בנה של מלכת הלבבות נזרק מניו יורק ונחת שוב כאן, בנשוויל. ועכשיו גברת פנינגטון מסדרת לבן שלה נחיתה רכה.

"תודה על קבלת הפנים היפה." ויליאם פנינגטון תופס את שני צדי הפודיום, בדיוק כמו שעשתה אמו. היציבה שלו מושלמת כמו של אמו, כאילו לשניהם יש מוטות מתכת מחוברים לעמוד השדרה. הם עומדים כמו שני פינגווינים בחליפות אפורות מחויטות — מהסוג האלגנטי והמטמטם בשעמומו שמעטים בחדר הזה יכולים להרשות לעצמם. עיניו יוצאות הדופן, הכחולות כקרחונים — גם כאן, כמו אמא שלו — מפלחות את החדר במבטן. וכמוה, גם הוא מקמט את מצחו.

מביט בנו כאילו אנחנו חבורת עבריינים צעירים שמנסים לברוח מהאוטובוס.

"אני ויליאם פנינגטון. חלקכם אולי זוכרים אותי כילד."

"וילי הקטן!" מנופף אליו ברני פיטרסון הזקן מהשורה הקדמית (טרופי, שלושים וארבע שנים), וויליאם מחווה בראשו בקצרה בלי חיוך.

"אני לא אאריך בדברים. הסופרים בדרכם אלינו בשביל הכנס, וכולנו יודעים כמה חשוב להתכונן כמו שצריך. אם הבנתי נכון, אף אחד לא רוצה שחזור של הכנס מלפני שנתיים."

אני קופאת.

נהדר. פשוווווט נהדר.

הבטן שלי מתהפכת, כמו שקורה בכל פעם שמזכירים את השנה הראשונה שלי בכנס איגוד הספרנים של אמריקה — כס"א, בקיצור. אני מרימה את כתב היד מול הפנים כדי להימנע ממבטים.

אז עשיתי איזו טעות קטנטונת תמימה — איבדתי ארבע מאות ספרים ואת כל חומרי השיווק של הסופר שלי, שבא בטיסה ארוכה בשביל לחתום על ספרים. הוא חתם בסוף על חתיכות נייר וסימניות שהיו בעצם חומרי קידום מכירות בשביל סופרים אחרים, ובאחד הרגעים המביכים ביותר באירוע, חתם גם על השריר הדו־ראשי התפוח של אחד ממעריציו.

יש הרבה מאוד דברים לזכור לקראת האירועים הגדולים האלה. אבל זה לא קל כשאת עובדת במקום רק שבועיים, טוב?

4,200 צעדים.

אולי גברת פנינגטון לא ציינה מי בדיוק אחראי, אני אומרת לעצמי ומחזירה את מבטי מהשעון אל כתב היד. אולי רק סיפרו לוויליאם את הסיפור הזה כבדרך אגב, נגיד, "כן, אחת העובדות שלנו — דרך אגב, בסוף מתברר שהיא בעצם חכמה, ויש לה תרומה אדירה להוצאה שלנו בתקופה הקשה והמאתגרת הזאת — לא קיבלה את ההכשרה הנדרשת כשהתחילה לעבוד כאן, והמסכנה נאלצה..."

אני מקשיבה בחצי אוזן וממשיכה להתהלך ולחפש שגיאות כתיב או טעויות בולטות. אין הרבה, רק הערה או שתיים בכל עשרה עמודים, וזה רק מלבה את הדחף העז שלי לרוץ למשרד ולשלוח את כתב היד ברגע זה.

גברת פנינגטון לא תפטר אותי על הפסקת שירותים, נכון? כאילו, טכנית, דונה קיבלה את "המייל" יומיים אחרי שרצה לשירותים עם קלקול קיבה. אבל זה היה צירוף מקרים. לא? זה בטוח היה צירוף מקרים.

וכמה פעמים ערכתי את כתב היד הזה עד עכשיו? עשרים? חמישים? מאה? לא יודעת, אבל בתחושה שלי, קראתי אותו כבר אלף פעם.

והתחושה הזאת, כמו שאמרתי לסופרים שלי המון פעמים, אומרת שהגיע הזמן. שהוא מוכן. זה הסימן.

או כשמגיע הדדליין. מה שבא קודם.

"אז להמשיך בכל הכוח," אומר ויליאם פנינגטון כשאני מסתובבת על עקב. הוא אפילו לא עשרים דקות בתפקיד, וכבר עכשיו, כמו שעתוק מושלם של אמו, חופר לנו על תקציבים קטנים ואיך הוא לא יהסס "לקצץ" אותנו בעקבות טעויות קלות.

אני מלקקת את קצה האצבע והופכת את הדף מעבר למהדק הנייר. לא סתם מהדק, אגב. מהדק מוגדל מזהב ורוד עתיק ארבעה־עשר קראט, בצורה של דרור, שאמא שלי נתנה לי ביום הראשון שלי ב"עבודה אמיתית". זה המהדק שהיא השתמשה בו יותר מעשרים שנה כשעבדה על המאמרים והפרויקטים המבטיחים ביותר שלה כראש מחלקה באוניברסיטת בלמונט. היא קיבלה אותו מאמא שלה, שהשתמשה בו כדי להדק ניירות בזמן שנלחמה בעוולות של מערכת הבריאות כלפי העניים בתור האישה המנתחת הראשונה במדינה שלה. ואמא שלה — הפרטים לא לגמרי ברורים לי — פחות או יותר עצרה את המלחמה, אם הבנתי נכון.

אתם יודעים, הישגים שגרתיים אצל משפחת קייד.

אמנם אני לא מנפצת תקרות זכוכית על ימין ועל שמאל כמו קודמותי, אבל המהדק הזה שמור אצלי רק לסיפורים המבטיחים ביותר, מתוך כבוד למורשתו.

ועכשיו אחיזתן האיתנה של כנפי הזהב שלו שמורה לסיפור משלי.

"הערב הוא ערב גדול," ממשיך פנינגטון.

אני הופכת עוד דף. אני קרובה כל כך לסוף שהלב שלי מתחיל לרוץ בקצב הצעדים.

"שמונת הסופרים שמשתתפים בכנס בסוף השבוע הזה אחראיים יחד לארבעים ושישה אחוזים מהמכירות שלנו. אם נאבד את אמונם בגלל ביצועים כושלים שלנו, אנחנו עלולים לאבד את אחת מארבע החטיבות שלנו. אנחנו זקוקים להם. אבל ברגע זה, הסופרים של פנינגטון מפחדים. רוב הסופרים מפחדים, דרך אגב. כולם במתח. עולם המו"לות תחרותי מאי־פעם. אנשים בכל מקום חוששים ליציבות התעסוקתית שלהם."

"קצת מוזר לשמוע את זה דווקא ממנו, לא?" ממלמלת ליילה.

"אנשים רוצים לדעת שהם עומדים על קרקע יציבה. אז כשהם מגיעים לכאן, הם יחפשו סימנים למצבה של הוצאת פנינגטון. וחיוני לגמרי שלא ניתן להם שום סיבה לדאגה." ויליאם פנינגטון מעביר את מבטו בין הנוכחים. "חיוני. אז, שיווק, שהמצגות ייראו מושלם. עוזרים, תוודאו שלא חסר להם שום דבר. ועורכים, תעשו בסוף השבוע הזה כל מה שצריך כדי שהסופרים יהיו מרוצים. כל. מה. שצריך. אם הם רוצים להוציא מאתיים דולר על ארוחת ערב ב'פלמינג סטייקהאוס', תשלפו את הכרטיס של החברה כאילו אנחנו עשויים מכסף. אם הם רוצים להיפגש איתכם בחמש לפנות בוקר בשבת כדי לנתח במשך שתים־עשרה שעות רצוף את הספר שהם כותבים, אני מצפה מכם לשבת בלובי של המלון בארבע וחצי עם כוס קפה שנייה ביד והרבה מרץ. לא אכפת לי מה תעשו כל עוד בסיומו של סוף השבוע הם יעלו למטוס בתחושה שפנינגטון היא ההוצאה המסורה, המרתקת והיציבה ביותר שיש, ושאנחנו נותנים מאה ועשרה אחוזים כדי לוודא שהספרים שלהם יימכרו יותר מכל ספר אחר בשוק. אני רוצה שבסוף הביקור הזה, רק מילה אחת תעלה להם בראש: שלֵמוּ —"

אני מניחה יד על הקיר ומסתובבת, אבל אז אני שומעת פתאום קול משונה מלמטה.

זה נשמע כמו קמטוט של צלופן.

לא יכול להיות, אני חושבת ומביטה ברצפה. הרי מאיפה יגיע צלופן אל הרצפה? מי יביא נייר צלופן לחדר הישיבות? למה שהוא יהיה בדיוק מתחת לרגל שלי?

ואז, בתוך ננו־שנייה מחרידה, הכול מסתדר לי בראש, ואני מרגישה.

מכת הברק בקרסול שלי. עצמותי מתחככות זו בזו בניגוד לסדר הטוב של האנטומיה הקרסולית.

אני מביטה מטה ורואה את כף רגלי קורסת הצדה, כאילו בהילוך אטי, ואת העקב השחור הדקיק של הנעל פונה לכיוון השני על גבי השטיח האדום היוקרתי. אני זורקת את רגל שמאל לפנים כדי לנסות לייצב את עצמי, אבל במקום זה נוחתת על העקב של יוסי, ואז גם הקרסול הזה מתמוטט.

ועכשיו ששני הקרסוליים אבדו לי, אני נופלת לפנים. ראשים וחליפות מתרוממים בשולי שדה הראייה שלי משני הצדדים והשטיח דוהר לעברי — בריכה אדומה עצומה. אני שולחת את הידיים קדימה רגע לפני שגופי מתרסק על הרצפה בבליל של איברים.

השטיח משפשף את פני, את זרועותי, את רגלי. אני שומעת במעומעם קול של עט נוחת ונוקש על השטיח כמה סנטימטרים מפני. למרבה האימה, אני מרגישה גם משב רוח על הישבן כי החצאית שלי התרוממה וכעת חושפת את התחתונים שלא בחרתי בחוכמה באותו בוקר. ברור שהרגע הזה לא היה יכול לקרות במהלך תקופת הביקיני החצופה שלי ב־2019. ברור שהוא היה חייב לקרות דווקא כשוויתרתי פחות או יותר על הפרנויה מפני תרחישים כאלה בדיוק. כשהחלטתי שאף אחד לא יצטרך לגזור לי את הבגדים בעקבות תאונת דרכים. שלא יגיע רגע באמצע הלילה כשגלאי העשן יתחיל לצפצף בבניין כולו ואני אישאר בתחתוני הסבתא שלי מול כל השכנים.

ובהחלט שלא היתה שום סיבה לחשוב שאני אמעד באמצע פגישה של כל העובדים, אתרסק על הפנים ואחשוף את התחת.

בכל אופן, זה מה שקרה.

אולי עדיף כבר להעמיד פנים שאני מתה.

כן, נשמע טוב. אופוסומים עושים את זה, וזה מצליח להם. זאת אפילו שיטת הישרדות ביולוגית. זה טבוע בנו. זה בטוח אומר משהו. חוץ מזה, אף אחד לא צוחק עלייך אם את מתעלפת. זה אס. כשאף אחד לא מקשיב, אפשר לצחוק כמה שרוצים על מישהו שנופל על הפנים, אבל אם תנסו את זה במצב שנראה אפילו קצת חמור, תהפכו לאדם נורא וחסר רגישות.

אוקיי, החלטתי. אני אשחק אותה מעולפת.

ובדיוק כשאני מחליטה להתרווח על השטיח, קול נוסף מפלח את מחשבותי. קול הרבה, הרבה יותר נורא. קול של דפים מתנפנפים, כמו מאה יונים מעל ראשי.

אוי לא.

לא, לא, לא, לא, לא.

עיני נפקחות, ואני חוזה במאורע. כל אחד מ־234 דפי כתב היד שלי מתנפנף באוויר כציפור שהשתחררה ממהדק הנייר הזהוב שקרקע אותה.

כל מחשבה על המבוכה הקודמת מתפוגגת, ואני מזנקת על הברכיים וחוטפת את הדפים המרחפים סביבי. במרחק, אני שומעת במעורפל את ויליאם פנינגטון ממשיך בנאומו, אבל זה לא מונע ממני להושיט יד בין זוג נעליים כדי לתפוס כמה עמודים שנפלו שם. מזווית העין אני רואה שליילה מרימה את הדפים שנפלו לידה.

דווקא ברגע הזה...

*המשך הפרק זמין בספר המלא*