לשחק בכוח

מבוא

הבעיה עם כוח

מצאתי את הציור הזה עמוק בתוך ארון מסמכים בביתה של אמי. מיד ידעתי מי זאת. לדמות בציור יש יותר מדי עיניים, הפה שלה סגור ואין לה באמת זרועות או כפות ידיים. היא מבינה הכול אבל לא יכולה לפעול. זאת אני, בדיוקן העצמי הראשון שציירתי כשהייתי בת שלוש.

מי שיסתכל עלי היום יתקשה למצוא דמיון ביני לדמות המצוירת. אני פרופסורית באוניברסיטת סטנפורד, וכבר למעלה מעשרים וחמש שנים אני עוסקת במחקר, כתיבה והוראה בתחום הפסיכולוגיה של הכוח. יש לי קריירה מלהיבה. כיום כבר יש לי קול, יכולת לפעול, ודיוקנאות עצמיים ראשונים של הילדים שלי מאוחסנים איפשהו במעמקי מגירת מסמכים בביתי שלי. הרבה דברים השתנו מאז שהייתי בת שלוש, אבל אין ספק שהדמות המצוירת הקטנה ההיא עדיין איתי.

פעם חשבתי שרק אני מרגישה כך. אבל אם למדתי משהו מעבודתי כחוקרת כוח, זה שאני לא לבד. כל בני האדם, אפילו אנשים חזקים מאוד, מרגישים לפעמים שהם משוללי כוח, ולא משנה כמה כוח יש להם באמת. ולכולנו יש כוח, בין שאנחנו מבינים זאת ובין שלא.

זה אולי נוגד את האינטואיציה, אבל רעיון הכוח עצמו יכול לגרום לנו להרגיש קטנים. בין השאר, כי אנחנו לומדים על כוח בילדותנו, בתקופה שבה אנחנו פגיעים יותר מבכל זמן אחר, והאסוציאציה הזאת לא נעלמת. מחזיקי הכוח הראשונים שאנחנו פוגשים - הורינו ומבוגרים אחרים שמטפלים בנו - מלמדים אותנו איך לשרוד במשפחה, ורובנו מפנימים את מה שאנחנו לומדים בשלב הזה של החיים ואף פעם לא נפטרים מהתפיסות האלה. כולנו מגיעים למערכות היחסים שאנחנו מפתחים כבוגרים עם מטען מהילדות - עם חוסר ביטחון, עם הרגלים ועם אזורי נוחות המושכים אותנו לעבר דרמות מסוגים ישנים ומוכרים שבהן אנחנו יכולים לגלם תפקידים ישנים ומוכרים. המגע הראשון שלנו עם כוח משאיר בנו חותם בלתי נמחה.

כחוקרת כתבתי הרבה על מה שמרגישים מי שמחזיקים בכוח. ומחוץ לעבודתי כחוקרת טיפחתי תקווה לא מבוססת שאם אפתח מומחיות ואהפוך לדמות בעלת שיעור קומה בתחומי, זה יעזור לי להרגיש חזקה יותר ויקל עלי להיות מי שאני. אבל הכוח שיש לי - אם יש לי - לא נתן לי את ההרגשה שחשבתי שהוא יקנה לי. כוח מושך יותר תשומת לב ויותר ביקורת. כוח מעורר ציפיות גדולות יותר, ולמחזיקים בו יש יותר דרכים להיכשל. ככל שיש לנו יותר כוח, יש לנו יותר מה להפסיד. הכוח שיש לי לא תרם הרבה לשחרור מתחושות חוסר הביטחון שנותרו בי מהילדות. הוא רק יצר במה גדולה יותר שעליה הן יכלו לבוא לידי ביטוי.

איך למדתי לגלם את תפקיד הפרופסורית

כאשר נהייתי פרופסורית זה היה שינוי דרמטי. חמש שנותי הארוכות כדוקטורנטית הכינו אותי היטב לתפקיד. קיבלתי את הדוקטורט, קיבלתי משרה באוניברסיטת נורתווסטרן, וכבר ביומי הראשון שם, פשוט כך, נהייתי "הפרופסורית". הרגשתי שאני עדיין מי שהייתי והמשכתי לעשות את אותה עבודה - לערוך ניסויים, לפרסם מאמרים בכתבי עת, ללמוד איך ללמד - אבל בעיני כל שאר האנשים נראיתי פתאום אחרת. הייתי אמורה לדעת דברים, להיות מומחית, לדרוש דברים מאחרים, ולומר לסטודנטים שלי מה לעשות.

זאת היתה אירוניה לא נעימה מאין כמותה. בתור פסיכולוגית, באמת הייתי מומחית לכוח. ובכל זאת המשכתי להרגיש חסרת כוח. הרגשתי כמו מתחזה שאינה ראויה לכבוד ולתשומת הלב שבאים עם התפקיד. וככל שהתקדמתי בקריירה ועלה מעמדי, התקשיתי יותר לקבל את מי שאני בעיני אחרים. יכולתי לראות איך אנשים אחרים נראו כשהיו בעמדות כוח, אבל לא יכולתי לראות את עצמי כאחת מהם.

ואז באה פריצת הדרך. היא באה ממקום לא צפוי. ביקשו ממני להשתתף בסדנה חדשה שהוצעה לסגל המרצים בבית הספר לעסקים במטרה לשפר את איכות ההוראה הכללית. את הסדנה העבירה יועצת עם רקע בתיאטרון. זה נראה לי קצת מפוקפק, אפילו בשביל קליפורניה, אבל הסכמתי להשתתף. אם להודות על האמת, הסכמתי מפני שהרגשתי שאני חייבת.

כך מצאתי את עצמי יושבת במשך יומיים מלאים בחדר הרצאות קלאוסטרופובי עם שמונה מרצים אחרים ועם אישה קטנת ממדים ועתירת אנרגיה בשם ברברה ליינבראון. היא ביקשה מכל אחד מאיתנו להכין שלוש דקות הרצאה אופייניות ולהציג אותן בפני חברינו. אחרי שדיבר בפנינו הדובר הראשון - גבר אפור שיער עם מבטא בריטי, מומחה לעסקים בינלאומיים - היא הציגה לו שאלה בלתי צפויה: "אילו דמויות הבאת איתך לבמה?" הוא הביט בה ומצמץ. נראה שהוא באמת מבולבל, עד שבסופו של דבר התערב משתתף אחר, שחש בחוסר נוחותו של הגבר שעל הבמה, וביקש מליינבראון להבהיר את כוונתה. הכיתה, הסבירה ליינבראון בחביבות, "היא כמו תיאטרון שבו אתם משחקים את תפקיד המורה". היא המתינה כדי לתת לנו לעכל את המסר. "כשאנחנו מרצים", המשיכה, "אנחנו מעלים הופעה. כמו שחקנים, אנחנו בוחרים כיצד לגלם את התפקיד ואנחנו מגייסים לשם כך דמויות שחיות בתוכנו ועוזרות לנו להפיח חיים בתפקיד".

חלקנו התנועענו בחוסר נוחות וחייכנו קלות, ונדמה לי ששמעתי מישהו נוחר בזלזול. אני זוכרת שהסתכלתי סביבי כדי לראות אם מישהו קונה את זה. ואז ביטא מישהו את מה שגם אני הרגשתי: "בכיתה אני לא שחקן. אני פשוט מי שאני".

ליינבראון הרהרה בהערה ואז שאלה אותנו על דוגמת ההרצאה שראינו זה עתה. אתם הרי מכירים את האדם הזה כאחד העמיתים שלכם אבל מעולם לא ראיתם אותו מלמד. האם הוא היה שונה בתפקידו כמורה? האם ראיתם צד שלו שלא ראיתם קודם לכן או למדתם עליו משהו שלא הייתם מודעים לו?

התשובה היתה כמובן "כן". "על הבמה" הוא לא היה בדיוק אותו אדם שהכרנו מחוץ לכיתה. ובכל פעם שאחד מאיתנו השמיע בפנינו את ההרצאה בת שלוש הדקות שהכין, זה התברר שוב ושוב כנכון. אחד המשתתפים, שבדרך כלל נראה כמו איש אקדמיה טיפוסי ומכופתר, נראה על הבמה יותר כמו קומיקאי סטנד־אפ. עוד אחד מעמיתינו, אדם חביב וידידותי מאין כמותו בדרך כלל, נראה יותר חמור סבר, אפילו קצת מפחיד. הוא קרא לעצמו "השריף" והכינוי נראה הולם. אדם שלישי, שבישיבות מחלקה היה אימפולסיבי וסוער, הפגין כובד ראש שקט שהתאים ל"זקן הכפר". אצל כל אחד מאיתנו התגלו צדדים חבויים כאשר לימדנו. אבל כל אחד מאיתנו נשען, גם אם לגמרי שלא במודע, על דמויות שהכרנו, דמויות שחיו בנו כבר מזמן, כדי לתת את ההופעה הטובה ביותר, או לפחות את ההופעה שאיתה הרגשנו הכי בנוח.

זה פקח את עיני לחלוטין. התברר לי שהבאתי איתי צבא שלם של דמויות כדי לשאת את ההרצאה: את הדמות האנרגטית, את הדמות הנלהבת, את הדמות העצבנית, את הדמות המשועשעת, את הדמות הפגיעה, את הדמות האינטלקטואלית, את הדמות הידענית, את הדמות הרצינית, את הדמות הרהוטה, ואת הדמות החזקה. מובן מאליו שלא את כולן הזמנתי, אבל גם אלה מהן שלא הזמנתי בכל זאת הופיעו, ונראה שהבמה לא הספיקה בגודלה בשביל כולנו. התברר שלא בכולן היה לי אמון: פחדתי שהחזקות מביניהן ירתיעו ושהחלשות יעוררו רחמים. התוצאה היתה שכולן נאבקו זו בזו מאחורי הקלעים - והקהל הבחין בזה.

כל אחד מהמשתתפים יצא מהחדר באותו יום עם משימה: להכין עוד הרצאה בת כמה דקות, אבל הפעם להשתדל להיות נאמנים יותר לדמויות שבהן הופענו. הגענו ליום השני של הסדנה מוכנים לאתגר. היו בינינו מי שנטלו סיכונים גדולים יותר מאחרים. זקן הכפר דיבר בצורה קצת פחות סדורה, בסגנון יותר עממי. השריף נעל מגפי קאובוי וכדי להעצים את האפקט, השתמש לפעמים באצבעותיו כמו באקדחים. אני לא מצליחה לזכור מה אני עצמי ניסיתי לעשות, וזה אומר עלי הרבה.

אבל דבר שאני זוכרת היטב הוא שבשונה מחלק מעמיתי, אני לא הצלחתי להפסיק לצנזר את עצמי. בה בעת, נוכחתי שכאשר עמיתי הצליחו להשתחרר מלהיות "מי שהם" ואימצו באופן מלא את התפקידים שהם שיחקו, הופעתם נהיתה דווקא יותר משכנעת, יותר מהנה ומושכת, יותר "אמיתית". כשהם שיחקו דמות, משום מה זה לא גרם להם להיראות פחות "אותנטיים". זה דווקא גרם להם להיראות יותר אמיתיים. 

★

עכשיו אני יודעת שכוח הוא לא אישי, לפחות לא כפי שחשבתי בעבר. בחיים, כמו בתיאטרון, הכוח בא עם התפקידים שאנחנו משחקים. שחקנים, אם הם מצליחים, לא מאפשרים לתחושות חוסר הביטחון שלהם למנוע מהם להיות מי שהם צריכים להיות כדי לעשות את עבודתם. כדי לעשות היטב כל עבודה שהיא, כדי להיות מי שאנחנו שואפים להיות וכדי להיות אפקטיביים בשימוש שלנו בכוח (בין שאנחנו מרגישים שיש לנו כוח ובין שלא), עלינו להתרחק מהדרמה הפרטית שלנו וללמוד כיצד לשחק את התפקיד שיש לנו בסיפור של מישהו אחר.

אני יכולה לחוש חוסר ודאות לגבי עצמי בתפקיד "הפרופסורית", אבל האמת היא שזאת מי שאני. כאשר אני מגלמת את תפקידי כפרופסורית, אני לא מעמידה פנים; אני מכירה בקיומה של מציאות חברתית משותפת ומקבלת עלי למלא בה את התפקיד שלי.

אנחנו לא תמיד מרגישים בנוח עם הרעיון שאנחנו מחזיקים בידינו כוח. אבל כדי להשתמש היטב בכוח אנחנו חייבים להביא את החלק הטוב ביותר בעצמנו לידי ביטוי ברגעים הנכונים, ובה בעת להרחיק את החלקים מעוטי הביטחון והפחות מועילים. או במילותיה של השחקנית הגדולה ג'ודי דנץ', "הטריק הוא לקחת את העבודה ברצינות, אבל בשום פנים ואופן לא לקחת ברצינות את עצמך".

איך מצאתי את עצמי מוצגת כ"פאם פטאל"

בשנת 2015, ביום הלימודים הראשון באוניברסיטה, מצאתי את עצמי בחדשות. מרצה באוניברסיטה נלכדה ב"משולש אהבה" עם הבעל שהיא חיה בנפרד ממנו ועם דיקן בית הספר לעסקים באוניברסיטת סטנפורד שבו עובדים השלושה. הסיפור משך תשומת לב רבה. כתבים של ה"ניו יורק טיימס", של ה"וול סטריט ג'ורנל", של "ביזנסוויק" ושל גופי תקשורת אחרים השיגו גישה להתכתבויות אישיות - מהסוג הכי אישי שאפשר לדמיין - בין הדיקן למרצה, וניסו ליצור איתנו קשר כדי לקבל תגובה.

זה לא היה תפקיד ששאפתי לגלם. הפכתי למושא ללעג: מומחית לכוח ולהתנהגויות פסולות שלפי הדיווחים הראשונים, ניהלה "רומן סודי" עם הבוס שלה. הכתבים לא ייחסו חשיבות לעובדות: לכך ששנינו חיינו ללא בני זוג, שמערכת היחסים בינינו כבר היתה בת כמעט שלוש שנים, ושהקשר בינינו לא היה סודי. או העובדה שמעשינו לא חרגו ממדיניות האוניברסיטה, והנחנו שזה מספיק. כי העובדה שהגבר שהייתי בקשר רומנטי איתו היה "הדיקן" שינתה את איך שזה נראה. הסיפור על הקשר בינינו הוצג כדרמה סוערת שבה אני קיבלתי את תפקיד ה"פאם פטאל".

אפשר היה לצפות אולי שכמומחית לכוח, הייתי צריכה לחזות את מה שיקרה ולדעת איך זה עשוי להיראות. אבל לפני שהסיפור התפרסם, התייחסתי לשאלות על כוח מתוך ריחוק. אמנם חקרתי את הנושא הזה, חשבתי עליו, לימדתי עליו. אבל עד היום ההוא רק שיחקתי עם כוח כמו עם צעצוע בארגז חול. סובבתי אותו מצד לצד ודחפתי אותו לכאן ולשם כדי לראות איך הוא פועל. עד אז, במשך כל שנותי כבוגרת, כוח היה מרתק בעיני, אבל לא יכולתי לראות איך כל זה קשור אלי.

ההלם הגדול הראשון שלי בעקבות הפרסום החדשותי היה מכך שאנשים בכלל התעניינו. חשבתי שאנחנו שני אנשים פרטיים בגיל העמידה שנפרדו לא מזמן מבני זוג קודמים, מצאו זה את זה, וזכו בהזדמנות שנייה לאהבה. עולמנו נהיה צר מאוד: דאגנו ללא הרף לשלום הילדים שלנו ולהתמודדותם עם הקשר בינינו. לא חשבנו שזה ישנה למישהו אחר. מובן שטעינו. הרגשנו שהעולם שלנו נהיה קטן אבל מצאנו את עצמנו עומדים על במה גדולה.

הסיפור על ה"פאם פטאל" התפוגג עד מהרה. היום אני יודעת שאני לא קריקטורה. ואני יודעת שאף על פי שאין לי שליטה על הדרך שבה אני מצטיירת בעיני אחרים, מה שהם אומרים עלי לא מגדיר את מי שאני. היום אני רואה את עצמי כפי ששחקנים יכולים לראות את הדמויות שהם מגלמים: כדמות מסובכת יותר ואמיתית יותר. אני דמות שעושה כמיטב יכולתה אבל בכל זאת טועה לפעמים; שאכפת לה מאחרים אבל שיש לה גם צרכים משלה; שבטוחה בעצמה אבל שיש גם דברים שלגביהם היא חשה חוסר ביטחון; שמבחינות מסוימות יש לה כוח אבל מבחינות אחרות היא חלשה; ושלוקחת ברצינות את הדברים שעליה לעשות אבל גם משחקת את תפקידיה באופן לא מושלם.

בתיאטרון, הופעה רבת עוצמה פירושה לקבל ולהפנים את האמת לגבי אנושיותנו: שאנחנו חזקים וגם חלשים, שאנחנו יודעים וגם טועים, שיש לנו כוח ושאנחנו חסרי אונים - הכול בעת ובעונה אחת. האמת היא שזהו האתגר שאיתו מתמודדים שחקנים מקצועיים בכל פעם שהם נכנסים לדמות. כדי למלא תפקיד באופן אותנטי, שחקן חייב לקבל את הדמות ללא שיפוט. וזה נכון גם לגבינו, כלומר לגבי כל מי שאינם שחקנים מקצועיים. כאשר אנחנו מקבלים את העובדה שכל אחד מאיתנו הוא כל הדברים האלה; כאשר אנחנו לומדים להעריך את האמיתות האלה ולהציג את כל הצדדים שלנו כשנכון לעשות זאת; וכאשר אנחנו מתמודדים עם הטעויות שלנו בחן ובשלווה, חוסננו גובר ונחלשת אחיזתם של התיעוב העצמי והבושה. וכתוצאה מכך גובר כוחנו. באופן אירוני, כאן בדיוק נמצאת האותנטיות: לא במאמץ להיות יותר מי שאנחנו אלא דווקא בלמידה לקבל יותר ממה שיש בנו.

אני יכולה לומר על עצמי שיצאתי ממערבולת המבוכה הציבורית חזקה הרבה יותר מכפי שהייתי לפניה. הייתי עדה למבטם המצמית של זרים כשהתברר להם שאני האישה שעליה הם קראו. כעת התגובה שלי היא להתמקד בלגרום לאנשים אחרים להרגיש יותר בנוח. כי אני הרי עדיין עושה את מה שאני אוהבת - אני מנסה להועיל לאחרים ומשחקת את התפקיד המגדיר אותי כמי שאני. ואתם יודעים מה? אני כבר לא מפחדת משום דבר. זה מה שמראה לי, יותר מכל דבר אחר, שכל הכוח שאני זקוקה לו נמצא בידי.

אנחנו לא תמיד מקבלים את התפקידים שאנחנו שואפים לגלם, או את התפקידים שאנחנו מרגישים שאנחנו מוכנים לגלם. אבל כמו שאומרים, ההצגה חייבת להימשך.

מדוע כתבתי את הספר הזה

אני לא הכותבת הראשונה שמתעניינת בכוח. כתרבות, יש לנו אובססיה לכוח - לכוח שלנו עצמנו ולכוח של כל אחד אחר. יש ספרים רבים, וכמעט אותו מספר של נקודות ראות, על דרכים להשיג יותר כוח. אבל לדעתי, הגישה הזאת מחמיצה את העיקר. יש דבר אחד שכל המחקר שלי מצביע עליו בבירור, וגם כל הניסיון שלי, הן האישי והן המקצועי: שהצלחה, השפעה וסיפוק בחיים הם לא תוצאה של כמות הכוח שאנחנו יכולים לצבור, ואפילו לא של מידת הכוח שאחרים מייחסים לנו, אלא של מה שאנחנו יכולים לעשות למען אחרים עם הכוח שכבר נמצא בידינו.

בשיח הקיים על כוח לא אומרים אמת, ויש לכך השלכות גלויות לעין בכל תחומי החיים החברתיים. כאשר אנחנו כל הזמן מודאגים לגבי הכוח שאין לנו, אנחנו חושבים על כוח כעל משאב המיועד לצריכה אישית ולהאדרה עצמית. אנחנו מגדירים את השגת הכוח כתכלית בפני עצמה. אנחנו מאמצים את המיתוס שלפיו כולנו זקוקים ליותר כוח כדי להגיע למטרותינו בחיים, ושכמוּת הכוח שיש לנו מגדירה את ערכנו כבני אדם. אנחנו מקבלים את הגישה שעלינו לחתור להשגת העמדה הכי גבוהה שאפשר, בכל מחיר, ושבכל מצב, ידנו חייבת להיות על העליונה. התפיסה המסורתית בהתייחס לכוח מלמדת אותנו שהמפתח להצלחה הוא השגת יותר כוח, מהר יותר, בכל האמצעים הדרושים, ושהמנצח הוא זה שיש לו יותר כוח.

רוב הזמן ההנחות האלה שגויות, אבל זה לא הדבר הכי גרוע. בעיה חמורה הרבה יותר היא שהרעיון שכולנו זקוקים ליותר כוח משחק לידי הפחדים הכי גרועים שיש לנו לגבי עצמנו ומחזק את האינסטינקטים הכי הרסניים שלנו. כאשר מחזיקי כוח מרגישים חסרי כוח יותר מכפי שהם באמת, כאשר הם מאבדים קשר עם הממשות של הנסיבות, כאשר הם פוחדים שיש להם פחות כוח מכפי שיש להם באמת, הם מתנהגים בצורה מתגוננת ומאבדים את היכולת להיות נדיבים כלפי אחרים. כולנו יודעים איך אנשים משתמשים בכוח לרעה; צריך רק להסתכל בחדשות: מנהיגים עולמיים נוטפי שנאה, פוליטיקאים מושחתים, מנכ"לים חסרי מצפון, אנשי בידור תוקפניים מינית, הורים עשירים שעוזרים לילדיהם להתקבל ללימודים במרמה - והרשימה עוד ארוכה. אנשים המשתמשים בכוח שבידיהם כדי להתמודד עם ההרגשה שאין להם כוח מתרחקים באורח בלתי נמנע מחובותיהם כלפי אחרים. זהו שימוש לרעה בכוח.

לעומת זאת המשמעות של שימוש מיטיב בכוח הרבה פחות מובנת מאליה. זה הרבה יותר מסתורי. אני מאמינה שצריך להכיר בכך שלעתים קרובות יש לנו יותר כוח במציאות מכפי שאנחנו חושבים שיש לנו. זה לא כל כך מופרך. כוח נמצא בכל תפקיד ובכל מערכת קשרים בחיים החברתיים. כוח הוא משאב הזורם בין אנשים הזקוקים זה לזה. ומכיוון שהצדדים בקשר זקוקים זה לזה על פי הגדרתם, ולכל אחד מהם יש מה להציע לאחר, כוח הוא כמעט אף פעם לא מוחלט. המשמעות היא שלכולנו - ולא משנה מי אנחנו, כמה אנחנו בולטים מבין מי שסביבנו או כמה אנחנו מיטיבים להשתלב, ועל אף מה שאנחנו מרגישים - לכולנו יש כוח הנובע מהתפקידים שאנחנו ממלאים בחייהם של אחרים. כדי להשתמש בכוח לטובה עלינו לחשוב עליו אחרת. עלינו לקבל את האחריות על הכוח שיש לנו. עלינו להתייחס יותר ברצינות לתפקידים ולחובות שלנו. זוהי הסיבה שבעטיה אני כותבת את הספר הזה.

הרעיון שיש לנו יותר כוח מכפי שאנחנו חושבים הוא כנראה רעיון מבלבל. הרעיון שהתפקידים והחובות הקושרים בינינו לאחרים יכולים להיות מקור לא לחולשה או למגבלות אלא דווקא לכוח נשמע ממש חתרני, אפילו לי. והטענה שהדאגה לאינטרסים של עצמנו היא לאו דווקא הדרך היעילה להגיע למקום הראשון, נשמעת פשוט לא נכונה. אבל מדעי החברה מלמדים אותנו שכל הדברים האלה נכונים. ההסבר להגעתם של אנשים מסוימים למעמד הגבוה ביותר בתוך קבוצות הוא לא רק דברים כמו יוזמה אישית, תחרותיוּת והתייחסות לחיים בחברה כאל מלחמת הכול בכול. להפך, מחקרים מראים שבמינים רבים של בעלי חיים, מי שזוכים במעמד גבוה (בכבוד, בהערכה, ולא פעם ביותר כוח) הם מי שמשתמשים בחוזקות שלהם באופן אחראי - מי שמועילים לאחרים ופותרים בעיות עבור הקבוצה, ולא אלה שפשוט דואגים לעצמם יותר מכול. אין רע בשאיפות אישיות או ברצון להגן על מעמדנו. אבל מעמדנו בתוך קבוצות יכול להתחזק גם על ידי אכפתיות אמיתית כלפי מי שיש להם פחות כוח מאשר לנו. זהו פירושו של שימוש מיטיב בכוח.

הספר הזה מנסה לתקן טעויות נפוצות לגבי כוח - מהו, כיצד הוא פועל וכיצד הוא משפיע על כל היבטי החיים החברתיים. הוא נשען על יותר מעשרים שנות מחקר מדעי על הפסיכולוגיה של הכוח, וגם על ניסיוני, הן כמורה והן כתלמידה, בכיתת הלימוד ובמקומות אחרים. הוא נשען על השאלות, על הסיפורים ועל החוכמה של אינספור סטודנטים לתואר שני בעסקים, של מנהלים, של יזמים, של אנשי אקדמיה, של שחקנים מקצועיים ושל מנהיגים שעמם דיברתי ושמהם למדתי על טבעו האמיתי של הכוח. והוא מזקק את עיקריו של קורס בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת סטנפורד שהתחיל כניסוי משונה והפך עד מהרה לאחד מקורסי הבחירה המבוקשים ביותר. הקורס מלמד שכוח אמיתי, כוח שאינו מתפוגג עד מהרה, לא נובע מרדיפה אחר מעמד אישי או מטיפוח קשרים עם אחרים שיש להם כוח, אלא מהלמידה לראות כוח ומנהיגות כהזדמנויות לקדם סיפור משותף, עלילה משותפת. 

★ 

לפניכם ספר על כוח המיועד לכל מי שהרגישו אי־פעם שהם חסרי כוח - הן לאנשים שהרגישו כך בעמדות כוח והן למי שלא נמצאו בעמדות כאלה. הוא מיועד לכל מי שכניסה לתפקיד גדול יותר עוררה בהם חרדה ולכל מי שהרגישו שהם תקועים בתפקיד קטן מדי. הוא מיועד לכל מי שרוצים לפעול בביטחון גם כשאינם חשים ביטחון, או לגלם היטב תפקיד כלשהו אף על פי שהם מרגישים כמו מתחזים. הוא מיועד לכל מי שלעתים קרובות מחזיקים בכוח אבל מרגישים שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר.

הוא מיועד לכל מי שלא יודעים כיצד להשתמש בכוחם בדרך אחרת בלי להפוך למישהו אחר - הן למי שלא יודעים איך להזדקף ולהתנהג בדרך שתגרום לאחרים להתייחס אליהם יותר ברצינות, והן למי שלא יודעים איך לעשות צעד או שניים לאחור ולהיראות פחות מאיימים. הוא מיועד למי שרגילים לשמוע שאומרים עליהם שהם אגרסיביים יתר על המידה ולאלה שאמרו להם שהם יותר מדי נחמדים.

הוא מיועד למי שרוצים להבין מדוע יש אנשים המנצלים את כוחם לרעה, ורוצים ללמוד איך להתנהג, איך לשרוד - ואפילו איך לצאת חזקים יותר. הוא מיועד לאנשים שעשו בעבר טעויות בשימוש בכוחם וששואפים להשתלט על השדים שלהם. והוא מיועד למנהיגים השואפים ליצור תרבויות וסביבות שבהן משתמשים בכוח באופן אחראי ושמעטים הסיכויים למצוא בהן בריונות, הטרדות וצורות אחרות של ניצול כוח לרעה. תרבויות וסביבות שבהן אנשים בתפקידי מנהיגות הם האנשים הנכונים, המאיישים אותם מהסיבות הנכונות ומתוגמלים על המעשים הנכונים. אנשים שלוקחים ברצינות את האחריות המוטלת עליהם להיות מודלים לחיקוי.

הספר מחולק לארבעה חלקים. החלק הראשון חושף מיתוסים רווחים על כוח ובודק כיצד כוח באמת פועל, וכיצד לא. הוא מסביר מה פירושו של שימוש מושכל בכוח ומה פירושו של שימוש מיטיב בכוח. בחלק השני נבדוק מדוע יש חשיבות לתפקידים שאנחנו מגלמים בחיים החברתיים והמקצועיים, בייחוד במה שנוגע לכוח. נבדוק גם איך להבין מהו התפקיד שבו אנחנו מוצאים את עצמנו, וכיצד לשחק אותו טוב יותר - בין שזה קורה באופן טבעי ובין שלא. נבדוק איך אנחנו מביאים איתנו תפקידים מהעבר לסיטואציות חדשות ומדוע נראה שחלקנו מסוגלים להשתמש בכוח רק בדרך אחת. כדי להשתמש בכוח היטב עלינו לשלוט בשתי גישות - הן בגישה בסגנון "פיקוד ושליטה" והן בגישה בסגנון "כבוד וחיבור". לשם כך, בחלק השני של הספר נבדוק כיצד להרחיב את טווח ההתנהגויות שלנו: כיצד להרגיש בנוח הן עם פיקוד כאשר האינסטינקט שלנו הוא להתחבר, וכיצד לכבד אחרים כאשר האינסטינקט שלנו הוא לשלוט.

החלק השלישי בוחן כיצד להתמודד עם תחושות חוסר הביטחון - עם הקושי ששחקנים חושבים עליו כעל "חרדת במה", המתעורר באופן טבעי כאשר עלינו להופיע על במה גדולה יותר. נביט באתגרים הכרוכים במעבר בין תפקידים, נבדוק מדוע היכולת להחליף תפקידים חשובה כל כך, ונבין כיצד שחקנים יכולים להפנים תפקידים חדשים שזרים להם כדי להימנע ממה שהבריטים מכנים "לאבד את העלילה". נסביר איך אפשר להתייחס לתפקידים ברצינות ועדיין להישאר מי שאנחנו.

החלק הרביעי מטפל בניצול לרעה של כוח - בתופעות כמו תוקפנות מינית ובריונות, ומסביר מדוע זה קורה (הסיבות לא תמיד צפויות). נבדוק איך להימנע מלמצוא את עצמנו בתפקיד הקורבן או שלא במתכוון אפילו בתפקיד הנבל. נבדוק גם כיצד להימנע מלהזיק למערכות יחסים שלא במתכוון. נבדוק איך להשתתף באופן פעיל בדרמה המתרחשת סביבנו במקום להיות בתפקיד העומדים מן הצד. לבסוף נבדוק איך אפשר לעמוד בפסגתם של ארגונים ולהשתמש בכוח כדי ליצור סביבות שבהן ניצול לרעה של כוח יהיה פחות נפוץ מכפי שנדמה שהוא כיום.

הגישה שאני מציגה להחזקה בכוח ולשימוש בו היא שהתנהגות אחראית קודמת לשליטה, ובגרות קודמת לאותנטיות. הספר הזה מראה כיצד להשתמש טוב יותר בכוח על ידי הפחתת החשיבה על עצמנו והתמקדות רבה יותר בהקשר שבו אנחנו פועלים. ואם אתם לא שונים לגמרי ממני ומהאנשים שאיתם אני עובדת, אני חושבת שתמצאו שהגישה הזאת לחיים החברתיים יכולה לשנות את הכול: את המידה שבה אתם חשים בנוח עם סמכות, את איכות מערכות היחסים שלכם ואת הצלחתכם והשפעתכם בכל מיני תפקידים, אבל גם את תפקודן של הקבוצות שאתם נמצאים בהן. כאשר אנשים מתמקדים בתוצאות הקולקטיביות, בתרומה זה לביצועיו של זה, נוצרת אווירת ביטחון פסיכולוגי, הגמישות והיכולת להגיב במהירות משתפרות, תחרויות על מעמד וכוח מצטמצמות, והודות לכך ניתן לתעל את האנרגיה לעבר מטרות קבוצתיות. וגם אם זה נשמע פומפוזי, אני מאמינה שאם יותר אנשים ידעו להשתמש בכוח באופן מושכל, זה יכול להיות לתועלתה של החברה בכללותה. אם נלמד כיצד להיטיב להשתמש בכוח, וכיצד לעשות זאת בקנה מידה גדול יותר, יהיו בידינו כלים טובים יותר למנוע ניצול לרעה של כוח בדרכים העלולות להפוך מוסדות חברתיים מכל הסוגים לרעילים.

רוב הספרים על כוח עוסקים בדרכים לנצח בקרבות עם אחרים. הספר הזה מלמד כיצד לנצח בקרבות יחד עם אחרים.