עיניים גדולות זה לא טוב

כל דבר מוצֵא את המקום שלו

מוקדם בבוקר. אני יודעת את זה גם בלי לפתוח את העיניים. הרעש של הסיר כשהוא מונח בזריזות על הַפְּלָטָה, הנקישות של הכף מהברזל שבוחשת חזק חזק, הריח של החלב שמתבשל — הכול מגיע עד אלי. השמיכה מתרוממת עוד קצת, עד האוזניים, חם ונעים לי. אני מקשיבה מהמיטה למה שקורה בפִּינָתּוֹכֵל; יודעת בלי לראות איך הארונות נפתחים ונסגרים. כל דבר מוצֵא את המקום שלו — הצלחות למטה, הסכו"ם למגירה השמאלית, הספלים לארון עם הדלת החורקת. הפִּינָתּוֹכֵל היא תזמורת ורות'קה, המטפלת שלנו, היא המנצחת. ביעילות שקטה הבֵּיתֶלָדִים מתמלא בְּבוקר.

אני שומעת את התריסים נפתחים עד הסוף בחדר שליד, מכים חזק בקיר החיצוני. אין באמת אפשרות שהם לא ייפתחו. מה שרות'קה אומרת — עושים. גם התריסים. עוד רגע הצעדים שלה ימלאו גם את החדר שלנו, התריסים ייפתחו והאור שייכנס פנימה יגרש את החושך של החדר הרדום. "בוקר טוב!" עליז וקולני לכולנו, ואולי יד חמה ורכה שתנענע לי קצת את הכתף, יתחילו את היום. אני מושכת את השמיכה עוד קצת, מקפידה להשאיר את העיניים עצומות. כל זמן שהן עצומות, הלילה עדיין כאן. אני יודעת שהבוקר ינצח, כמו בכל יום, אבל יש לי עוד כמה דקות עד שהלילה יוותר.

על אחד השולחנות הנמוכים יחכו לנו, כמו בכל יום, שנים־עשר ספלים קטנים, ולידם שני קומקומים ממתכת — תה ושוקולית חמה.

"בוקר טוב!"

אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים

בוקר. את כל הדרך מהבֵּיתֶלָדִים עד לשער רצנו הכי מהר שאפשר. עכשיו, בשער, עוצרים ומחכים לעמליה, המחנכת שלנו, ולרות'קה. אפילו שאנחנו כבר גדולים, בטיול של הבוקר לא יוצאים מהקיבוץ לבד.

מכאן אפשר לראות את כל השדות שלמטה מגיעים עד לקו של השמים — הכול שלנו. רות'קה מגיעה מרחוק עם הקַלקַר של המיץ פטל, אפשר להמשיך לרוץ. אנחנו דוהרים קדימה. את הסנדלים השארנו בַּבֵּיתֶלָדִים. הם יחכו לנו שם, נאמנים, בתאים הנמוכים במקלחות. הרגליים היחפות רצות, מדלגות, כמעט עפות מעל האבנים והקוצים. אין ממש דרך, אבל אנחנו יודעים איפה היא.

כשעמליה מגיעה אלינו לסוף השדה, אנחנו כבר על הענפים של השקמים. אני לא בטוחה שממש התחיל הקיץ, אבל חם היום. אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים. מתחת לשקמים יש אפלולית נעימה וסבך של שיחים וחולות שמישהו השאיר כאן, בין כל השדות החרושים. ריח חזק, מתוק מדי, של פירות מעוכים על הדרך. האוויר מזמזם בעננים של ברחשים וחרקים. אנחנו לא מפריעים להם והם לא מפריעים לנו, הם ואנחנו חלק מאותו דבר. בשעה הקרובה הכפות רגליים שלנו ידרכו בכל מקום, הידיים יקטפו, יאספו, אל הפִּיות ייכנס כל דבר שאפשר ומותר לאכול, והשיער יתמלא חול, קורים ועלים, שלא ממש נדע מתי ואיך נכנסו לשם.

עמליה מספרת על הרימות בָּקֵנֵמָלִים הענק שמצאנו, על הקוצים והזרעים שהרוח מביאה, על העננים שלמעלה ועל טיפות של טל שנלכדו בעלים של השקמים. עמליה יודעת הכול. אנחנו מקשיבים.

את המיץ פטל בקַלקַר כבר סיימנו מזמן, וגם את האֲרוּחַתֶשֶׂר שרות'קה ועמליה סחבו. בבגדים מוכתמים, בברכיים שרוטות ובלחיים סמוקות אנחנו מסתובבים חזרה לַבֵּיתֶלָדִים. יש לנו גולגולת קטנה של מכרסם, חתיכה של קן צרעות נטוש ונשל של צפע. אני הכנסתי לכיס צדף שהיה קבור בחול, אבן שהיתה אולי של אדם קדמון והמון סיפורים של עמליה. הכיסים לא מאכזבים, תמיד יש מקום לעוד אוצר; תמיד יש מקום לעוד סיפור של עמליה. אני שותה את המילים שלה. היא מלמדת שאדמת לס היא אבקה דקה וגרגירית, אבל במגע עם מים הופכת אטומה. חשבתי שזה הפוך, שֶׁמים ינזלו מהר בתוך גרגירים קטנים, כמו בארגז חול שבחצר גרוטאות, אבל לא. זה מפתיע אותי, אבל אני מבינה את מה שעמליה מסבירה. דברים שאני מבינה אני לא צריכה להתאמץ לזכור.

הרגליים עייפות, צהריים, חם. אנחנו גוררים אותן בעלייה. הנה השער. נכנסים לקיבוץ. הכובע כבד על הראש, אבל אנחנו גדולים, כבר בכיתה א', עוד מעט בני שבע. עמליה ורות'קה מזרזות אותנו, זה רק עוד טיפה, לא קשה, לא להתפנק. אני יודעת שרק עוד קצת ומחכה לנו הבֵּיתֶלָדִים. נעים וקריר. אנחנו כבר מגיעים.

המיעוט צריך לקבל את דעת הרוב

צהריים. היא יושבת על החומה הנמוכה עם הגב לַבֵּיתֶלָדִים. התרחקה, אבל לא מאוד. הלכה מהבֵּיתֶלָדִים, אבל רק עד איפה שרות'קה עדיין רואה אותה ולא תבוא אחריה. אנחנו רואים אותה דרך החלון. היא לא רוצה להיות כאן, איתנו. אנחנו יודעים למה.

סיימנו את ההצבעה. נדמה לי שהיינו קבוצה גם קודם, אבל לפני ההצבעה לא יכולנו להגיד מי אנחנו. עכשיו אנחנו יכולים. אנחנו "ארזים". דנה הציעה "סיגליות", יפתח הציע "ארזים". ואז הצבענו — רות'קה הקריאה כל אחד משני השמות ואנחנו הרמנו אצבע. אני הצבעתי "ארזים". דנה הצביעה "סיגליות". רק היא ועמיר. כולנו, השאר, הצבענו לא את שלהם.

ספרנו את האצבעות. אנחנו רוב. עמיר ודנה הם מיעוט. למדנו היום מה זה מיעוט. עמליה הסבירה שהמיעוט צריך לקבל את דעת הרוב. כתבנו על פְּלָקָט גדול את המילים "דעת הרוב" ועל פְּלָקָט שני "דעת המיעוט". בכל פְּלָקָט כתבנו את ההבדלים בין שתי הדעות. שמנו את "להפסיד בכבוד" בפְּלָקָט של "דעת המיעוט". אני לא יודעת להפסיד בכבוד, אז אני מעדיפה להיות בדעת הרוב.

זאת הפעם הראשונה שעשינו הצבעה. בכיתה א' בוחרים שם לקבוצה. מהיום אנחנו קבוצת "ארזים" עד שנגיע לכיתה ז' של הגדולים, ואז נעלה למוֹסָד, הבית ספר של הגדולים, נתחבר עם הקבוצות מהקיבוצים השכנים ונבחר שם חדש, משותף. כנראה שאז נעשה שוב הצבעה, אבל אני לא חושבת שאני אציע שֵם או כל דבר אחר. אני אציע רק אם אני אהיה בטוחה שיבחרו את שלי. אני לא רוצה להפסיד ולהיעלב. אם הייתי במקום דנה, אני הייתי הבוכה עכשיו.

עמליה הסבירה שבהצבעה אפשר לבחור בעד, נגד או להימנע. להימנע זה כשאין דעה. רות'קה אמרה שלהימנע זה לא להשתתף. היא גם אמרה שאין רשות להימנע כי קבוצה צריכה שישתתפו בה כדי להיות קבוצה. אני רוצה לשאול למה אין רשות אבל אני שותקת. עם רות'קה אני רוצה להסכים, לא להתווכח.

אני חושבת שהיא בוכה עכשיו. בגלל זה היא הלכה. דנה לא תיתן שנראה אותה בוכה. היא אף פעם לא בוכה. בדרך כלל הפנים שלה לא מאוד שמחות, לא מאוד כועסות, לא מאוד עצובות, אבל העיניים שלה רואות. כשהיא צוחקת ממשהו — היא צוחקת באמת. כשהיא נעלבת ממשהו — היא נעלבת באמת. היום היא נעלבה, מאוד. ראינו את ההפתעה על הפנים שלה. היא לא האמינה שלא רוצים את השם שלה. אולי בפְּלָקָט של "דעת המיעוט", צריך להוסיף גם "מעליב".

רות'קה קוראת לנו לשולחנות. ארוחת צהריים. עמיר לוקח צלחת ומזלג, ממלא את הצלחת ויוצא מהבֵּיתֶלָדִים. אנחנו רואים מהחלון שהוא מביא אותה לדנה. הם עומדים שם שניהם, "סיגליות". עמיר מושיט לה את הצלחת והמזלג. היא מרימה קצת את הראש ולוקחת אותם. הוא לא השאיר אותה לבד.

לא כדאי לעשות משהו שאף אחד אחר לא עושה

ערב. אני רצה חזרה לחלון, מנסה לפתוח את השלבים של התריסים. צריך כוח, הם קשים ולא מסכימים להיפתח. כמעט כל ההורים כבר הלכו. רות'קה כיבתה את האורות במקלחות וגם בחדרים, רק האור בחדר הגדול דולק. כולם כבר שם, יושבים במעגל. שנים־עשר כיסאות נמוכים לנו, ואחד גבוה לרות'קה. אני יודעת שההשכבה כבר מתחילה, אבל זה ייקח לי רק עוד רגע.

אני מצליחה לפתוח קצת. זה מספיק. תכף אבא יסיים את החלק של המדרכה שמקיף את הבֵּיתֶלָדִים ויגיע לסיבוב. משם אני כבר יכולה לראות את הגב שלו. הוא מופיע. אני מחכה בסבלנות, כמו בכל ערב — אולי הפעם יסתובב?

הוא הולך רגיל. לא ממהר. לא עוצר. הוא הולך הביתה ולא יודע שאני בתריסים. הוא עובר את הספסל האדום שמול "נרקיס", הבֵּיתֶלָדִים של נועם, האח הגדול שלי. הפנס שם מקולקל ואבא נכנס לתוך החושך. אני אוהבת את הבֵּיתֶלָדִים, אני רק רוצה שאבא יסתובב. אולי שיעשה לי עוד שלום. שיגיד שהוא לא רוצה להיפרד. אבא יוצא מהחושך, אני רואה אותו לפני שהגב שלו נעלם לי שוב. עוד מעט הוא יגיע חזרה הביתה ויצטרף לאמא.

אני ממהרת לחדר הגדול, למעגל של כולם. כבר צחצחנו שיניים. יושבים לשמוע סיפור ואחר כך נכנסים למיטות. רות'קה תרסס אותנו בפְלִיטייה הערב, כי חם ויש המון יתושים. אני מכניסה את הראש מתחת לציפה כשהרסס של הפְלִיט שוקע עלי. אני לא אוהבת את הריח.

אני לא יכולה לוותר על התריסים, כי אולי דווקא היום, כשאני לא אבדוק, אבא יסתובב. אבל זה לא טוב שאני צמודה כמעט כל ערב לתריסים, כי יותם כבר לא עושה את זה, דנה לא עושה את זה, אף אחד אחר כבר לא עושה את זה. אני יודעת שלא כדאי לעשות משהו שאף אחד אחר לא עושה.

רות'קה מספרת "פִּילִיחֵדֶק", הסיפור בהמשכים מ"משמר לילדים". היא מחייכת אלי. אני מחייכת חזרה.