משמרת לילה

הקמפיין

כשהיו שואלים את דורי מה המצב בבית, היה משיב: "שרק לא יהיה יותר גרוע", ומחייך. ובאמת, שנות הנישואים הראשונות שבהן הוא ואשתו התקוטטו כמו שני חתולי רחוב נזעמים על כל מטר מרובע בדירת שלושת החדרים הממוצעת שלהם, עברו חלפו מזמן. כעת נמצאו בשלב המלחמה הקרה: כל צד החזיק במטענים שיכלו לפוצץ את מערכת היחסים בכל רגע, אבל בגלל המחיר הכבד — הילדים — הפיצוץ נמנע. נמנע אך לא בוטל או נעלם, אלא פשוט נדחה לעתיד. כך שבמקום סופרנובה בוהקת שהיתה יכולה להשליך כל אחד מהם לנתיב חיים אחר, זוהר יותר או פחות, חוו יחסיהם זחילה מתמשכת לעבר החידלון: אינספור פיצוצים קטנים, קטנוניים וכעורים ששחררו לחץ ואפשרו לעסק להתקיים. אבל לאחרונה היתה אשתו עצבנית במיוחד. כמובן, העובדה שהיא עבדה והוא תמיד חיפש עבודה לא הוסיפה בריאות למי מהם. מאשתו לא נסתר שהמצב ה"חדש", שנמשך כשנה וחצי, אף מסב לדורי לא מעט הנאה. הוא התלבש יפה לפני שהלך לבתי קפה, התגלח והתבשם כאילו הוא נפגש עם מאהבת. ודורי, שקרא את מחשבתה, היה מנופף ב"הארץ": "זו המאהבת שלי", נהג לומר, "לא פחות משכילה ודעתנית ממך". למרות הניסיון הנואש להעלות חיוך על שפתיה, ההתלוצצות לא התקבלה בברכה והיא הרבתה להתפרץ עליו ועל הילדים. היא איבדה את היכולת להקשיב להם וגם כאשר האזינה כביכול למי מהם ביושבה נבולה על הספה, ראשה שמוט לאחור — היתה נרדמת בקול נחירה דקה. כשהיתה מתעוררת לקול מריבות הילדים או לקולו שניסה להסות אותם, לא נשמעה סבלנית יותר: "בסוף כל משפט שלכם יש דרישה, תלונה או טענה. נמאס לי!" פרצה את דרכה למקלחת.

משהו היה צריך להשתנות. חברים ובני משפחה רמזו לדורי לקנות לה בגד יפה, בושם, שרשרת. אולי להזמין צימר רומנטי בגליל החד־פעמי. אבל הוא התנגד. מבחינה עקרונית, כמובן. "כשאהבתי, קניתי", תלה את סירובו בנסיבות המשתנות. ובכל זאת, רצה לשמח אותה. לנוכח התמעטותה ההולכת וגוברת הוא החל לחשוב על דרך שגם תשמר את העיקרון "כשאהבתי, קניתי", גם תוריד ממנו לחץ וגם תראה לאשתו שעוד נותר הד קלוש מאהבתם, כמו קרינת הרקע הקוסמית המעידה על קיומו של המפץ הגדול.

האם לא יהיה חכם לממן לה נופש בזנזיבר או באי אקזוטי אחר באמצעות הדסטארט או כל מערכת מימון המונים אחרת שתסכים למיזם שלו — העלאת חיוך על פני אשתו ושליחתה לחופשה מרגיעה באי טרופי יפהפה? אמנם לא יהיה לו קל לבד עם הילדים במשך שבוע, הזמן שהקצה לחופשה, אבל השקט שישרור בבית, היעדר החובה לסדר את הבית בכל רגע, אווירת הנופש שתִשרה על החדרים, כאילו צמחו דקלים ננסיים בחדר, שעליהם מותר להניח מגבות לייבוש ולהשאיר כפכפים היכן שמתחשק בלי להרגיש אשמה, ובעיקר, הפוגה מאווירת הדכדוך שפשתה בבית כמו טחב — כל אלה יוציאו גם אותו לחופשה. ולא פחות חשוב, נקודות הזכות שיצבור במערכת הזוגית וכן בעיני הוריה ואחיה — נראו לו כולם יתרונות שמהם יוכל ליהנות.

בתוך כמה רגעים כבר הגה קמפיין. "החזירו לשירה את החיוך!" יהיה הסלוגן, והוויז'ואל יהיה סרטוני יוטיוב קצרים מחיי היום־יום הקשים של שירה: ישנה מעולפת בבגדיה על הספה בשעת ערב, נושאת סל כביסה לגג, בדרך לקניות, מנקה נעל ספורט של ילד מחרא שדבק בה, מתווכחת איתו, צועקת בטלפון על הוט או סלקום ובסוף, עקב כל הלחצים, מפליקה לילד. ואז יופיע הכיתוב:

"תרומה שלכם יכולה לשלוח את שירה לחופשת חלומות. הצטרפו למאמץ הקהילתי — השיבו לשירה את החיוך!"

הכיתוב יסתחרר סביב תמונת סנפְּשוֹט קפואה שלה ויישא אותה למרומים נעולה בנעלי עקב.

אמנם הוא יצטרך לציין את העובדה הביוגרפית המצערת שהוא מובטל, אחרת, באיזו אמתלה הוא פונה למימון המונים? אבל בשבילה הוא מוכן לעשות זאת.

לאחר שווידא שיש לו עורך וידיאו בין אנשי הקשר, מישהו ממקום העבודה האחרון, העלה פוסט ראשון בפייסבוק וחיכה לתגובות.

בתחילה היו התגובות מהוססות. נראה שאנשים לא הצליחו להחליט אם הוא רציני או בעל שחמד לו לצון. אמנם כמה גברים הגיבו וכתבו: "היסטרי!!! איך לא חשבנו על זה קודם?" ושיתפו בפייסבוק, אבל רוב המגיבים הסתייגו: "אתה לא מתבייש?" וכשדורי כתב שלא נותרה לו ברירה, כי עולם העיתונות שממנו התפרנס קרס, התעוררו הנשים וכתבו תגובות נזעמות והאשימו את דורי בביזוי אשתו, בהחפצתה ובהשפלתה בפומבי במקום התמודדות עם מציאת עבודה חדשה.

"אני בטוחה שאשתך אפילו לא יודעת", כתבה גולשת אחת, ואחרת הגיבה: "אולי זה עדיף".

מובן שלאור התגובות הנחרצות, אף לא אישה אחת תרמה לקמפיין, עניין שעורר בדורי ספקות בנוגע לפתיחותה של התנועה הפמיניסטית. "האם אסור לגבר להיקלע למצב כלכלי קשה?" תהה בפוסט נוסף שעורר אפס תגובות באחת מהפינות המאובקות ביותר ברשת.

נקודת האור של הקמפיין היתה הגברים. הם כמובן לא תרמו ולו שקל מכיסם, אבל עצות סיפקו למכביר: "אחי, למה זנזיבר? היא נהפכה ליקרה ותיירותית. שים כסף בצד למאהבת!"; "לקלאב מד יש יופי של מלון שם, בן משפחה שלי יכול לסדר לך דיל זול. תשאיר הודעה בפרטי"; "אתה הסנדק של הקול הגברי!"; ועוד מיני פנינים.

לא חלף זמן רב עד שהקמפיין הציבורי למען שירה זכה לאזכור חדשותי. הוא הופיע תחילה כאייטם של סוציולוגית ממושקפת ורצינית ב"הצינור", שטענה כי ביזוי הנשים עולה מדרגה. ואז הציגה את תמונתו של דורי בפייסבוק, דקרה אותה באצבעה ואמרה: "וזה המקרבן — אישהּ! אני לא מבינה איך היא ממשיכה לחיות איתו".

"כמו שאת ממשיכה לחיות עם המשקפיים שלך", כתבה שירה בפוסט שהעלתה להגנתו, "בלית ברירה בדו־קיום. וחוץ מזה, אני לא שוכחת שהיתה לו כוונה טובה".

באותו ערב, כאשר נפגשו במטבח ליד הקומקום, כל אחד ממתין לתורו להכין לעצמו כוס קפה, הטיחה בו שירה: "אני איתך גמרתי. יש לך חודש למצוא דירה."

"נפלת על הראש? היתה לי כוונה טובה, רציתי לשמח אותך, אפילו את אמרת את זה בפוסט שענית לאותה פוסטמה!"

"מה רצית שאענה לה? שהיא צודקת?!" התייפחה שירה פתאום, ראשה רכון מעל השיש.

דורי השפיל את עיניו.

"ומתי צילמת את הסרטונים האלה בכלל? מי נתן לך רשות לצלם אותם ולהעלות אותם? אתה יודע שאני יכולה לתבוע אותך על שיימינג וחדירה לפרטיות?"

"לא חשבתי שזה יפריע לך כל כך," ענה במבוכה, "בייחוד אם היו מספיק תרומות ובאמת הייתי מצליח לשלוח אותך לזנזיבר."

"מה זאת אומרת 'מספיק תרומות'? למה, כמה תרמו?" הידקה שירה את מגבת המטבח לעיניה.

דורי חש מעודד מעט לנוכח תגובתה המיידית. נראה ששירה מוכנה לסלוח לו ומבינה את האפשרויות הגלומות במימון המונים.

"עד עכשיו לא הרבה, אבל הקמפיין עוד צעיר. את יודעת מה? יש לי רעיון: אולי נציע להם לממן לנו את יום הנישואים? זה יכול לבוא כפולו־אפ אחרי הנסיעה שלך!"

"מה אתה מכניס את עצמך לעניין פתאום?"

"ככה נוכל לנסוע שנינו."

שירה נתנה בו מבט של מי שיורדת לסוף דעתו. "למי ייעדת את הקמפיין, לך או לי?"

"לך..." היסס.

"אתה פשוט לא מסוגל להשתנות, מה? בסוף תמיד מדובר בך ובטובות ההנאה שלך. תמיד יש זנב למתנות שלך, כמו עקרב!" והיא שבה לעמדה שלה מעל השיש.

"אוקיי, אני חוזר בי. בשלב ראשון תיסעי לבד."

"תודה באמת!" שירה נטלה שוב את המגבת. "ואפשר כבר?"

"אני אומר שוב: הקמפיין עוד צעיר. נחכה כמה ימים ונראה."

"ותמחק את הקטע שאני מפליקה ליואב! אתה רוצה שייקחו אותי לנווה תרצה במקום לנתב"ג? דואג לאשתך אבל בעצם מסגיר אותה לרשויות!"

"זה היה פליק קטן על היד. חוץ מזה, אף אחד לא התייחס לזה."

"בארץ? תעשה לי טובה! אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי מאמינה לך," נטלה שירה את כוס הקפה שלה ודשדשה לסלון.

כשבועיים זרמו החיים במסלולם: שתיקות שהופרו בצעקות היסטריות והסתיימו לעתים במכות קלות בכנף. ואז, ערב אחד, כשצפו בתוכנית ריאליטי שאיחדה את כל המשפחה ברגע נדיר של שותפות נטולת כעס, צלצל הסלולרי של שירה. היא ענתה בקולה המדוכדך הרגיל, אך במהרה שמע שחל בה שינוי כאילו שתתה שיקוי פלאים. דורי היה מוכן להישבע שהוא שמע שם שמחה — אבל מה יכול לשמח אותה כל כך?

הוא ניסה להסוות את הסקרנות בכך שהלך לקומקום להעמיד מים ואגב כך שלח אליה מבט מרחוק. היא יישרה רגל על הספה — תגובה אינסטינקטיבית שהכיר כל אימת שאמר לה דבר מה שלא רצתה לשמוע. אבל הפעם פניה נותרו שמחות. יכול להיות שהיא מיישרת את הרגל באופן אינסטינקטיבי גם ברגעי אושר שהוא, משום מה, לא שותף להם?

לרגע חלפה בו מחשבה מבעיתה שקיבלה טלפון ממחזר שהצליח להשיג איכשהו את המספר שלה בפייסבוק, אך לא. שירה אמרה לפתע: "את יכולה לחכות רגע?" ואגב שיחה התרוממה מחויכת מהספה ואספה עט ונייר מהשולחן בסלון בדרך לחדר השינה. שם הסתגרה עם מי שזו לא תהיה לשיחה ערה. דורי חש בנקיפה של קנאה, לצד ביטחון מלא ששירה היא שלו. היא יכולה להשמיץ אותו כמה שהיא רוצה באוזני מי שהיא רוצה — בסופו של יום היא נשארת איתו בין ארבעה קירות אלה. מאושרת או לא, זה עניין אחר.

הימים הבאים סומנו בנסיגות רבות של שירה לחדר השינה ובהסתגרויות ארוכות שלה לשיחות טלפון עם מישהי בשם אסנת. דורי שמע את השם במו אוזניו במאמץ העילאי שעשה כשצותת עם כוס הפוכה אל קיר חדר השינה. אבל המידע שנשאה עמה אותה אסנת נותר עלום. שירה ענתה רק ב"אסנת, ברור", או "ברור שלא, אסנת", באותו טון ששמור לחברות קרובות, ודורי תהה מה מתבשל בין שירה ובין "אסנת ברור שלא/ברור שכן". טוב זה לא היה, כי שירה היתה שמחה מדי. והשמחה שלה תמיד נחוותה אצלו כאיום. משהו גרוני השתחרר בה, צהלות צחוק שלא עוררו בו או בילדים הזדהות. משהו ששייך לעולם אחר — מסיבת רווקות אולי.

בינתיים קיבל הקמפיין שלו תפנית מצערת. במקום להתייחס לסיבת קיומו — מימון חופשה של שבוע לשירה — התייחסו כולם אל מניעיו, הנסתרים והגלויים. כמה מהאנשים טענו שהוא רע אבל בעצם טוב, ואחרים בדיוק להפך. מישהו הציע את השאלה הזו לשאלה היומית: "האם מניעיו של דורי לקמפיין הם טהורים או מניפולטיביים?" וגם התפתחות זו אוזכרה ב"הצינור". אין ספק, הסוציולוגית הממושקפת עשתה עבודה טובה.

דורי שלח לה מייל:

ברכותי!

הצלחת להסב את הקמפיין שלי מ"שליחת שירה לחופשה בחו"ל" לחשיפתי כמיזוגן ולמעלותייך כמְגִנת נשים. אבל עקב כך שירה תישאר בארץ, כי איש לא תורם לקמפיין וכולם עסוקים רק ברצח אופי — שלי, אם תהית.

תודה מקרב לבי המושחת,

דורי, זכר אלפא 

כעבור כמה ימים השיבה לו בצירוף אימוג'י שמזיל דמעות מרוב צחוק: 

על לא דבר.

אחת שיודעת

⟡⟡⟡ 

מאז השקת הקמפיין שירה התחזקה. דורי קרא זאת בשפת הגוף שלה, ששידרה מצליחנות. היא החלה ללבוש מכנסי טייטס זוהרים וגופיות ספורט, לצאת לצעידות ואפילו פצחה בתחביב חדש: חתירה בקיאק בירקון השכם בבוקר. הצמיחה שלה ניכרה לעין וזקפה את גוַהּ הכפוף. אבל מרשימה לא פחות היתה העובדה שהחלה לנהוג כמבוגר האחראי, רושמת כל הזמן רשימות מרגיזות שדורי חש שישפיעו על גורלו, בלי לדעת כיצד בדיוק. היא החלה לקרוא ספרים על נדל"ן ועיתונים כלכליים, שמהם התרחקה בדרך כלל כמו מאש. כעבור שבועיים של התחזקות קראה לו לשיחה לחדר השינה. דורי הרגיש כאילו הוזמן לשימוע.

היא לא חיכתה רגע לפני שירתה: "מצאתי לך דירה."

דורי פקח את עיניו: "על מה את מדברת?"

"אני מבקשת שתעזוב את הבית."

"סליחה?!"

"מה חשבת, שתשפיל אותי בפומבי ותקבל פרס?" נעצה בו שירה עיניים זועמות. "רצית להטיס אותי לחו"ל? אני מטיסה אותך אל מחוץ לחיים שלי."

דורי התבונן בה כאילו הוא רואה אותה לראשונה. מי האישה החדשה הזאת? ועל מה כל המהומה? היא באמת תהרוס הכול בגלל טעות אחת קטנה? הוא רק חיבר עוד קרון למטען שהם נושאים, אין כאן חריגה מהותית מהסטטוס קוו. וחוץ מזה, הסבל שלהם הוא מה שמחבר ביניהם, המֶלט של אבני הבניין. באיזו זכות היא נוטלת עליו בעלות? לא, את החבילה הזו היא לא תפרק לבד. הוא לא יעזוב והיא תשוב במהרה לעשתונותיה.

"של מי הרעיון הזה, שלך או של אסנת?"

"זה משנה? אתה יזמת קמפיין למעני ואני יוזמת אחד למענך."

"על מה את מדברת?" נעץ בה עיניים מבועתות.

"פתחתי קבוצה בהדסטארט בשם 'להציל את דורי'. השגתי לך שכר דירה לשנה."

דורי התבונן באשתו וחייך: "את לא רצינית."

"אני כן. מאוד. אתה לא יודע באיזו התלהבות נשים נרתמו לתרום."

לקמפיין שלו לא נמצא תורם אחד, חשב, אבל כשמדובר בלהיפטר ממנו — הסולידריות הנשית גואה.

הוא שלף את הקלף האחרון: "והילדים?"

"הילדים יצטרכו להסתגל למציאות חדשה," אמרה שירה בנימה הקרירה המוכרת שדיברה בה תמיד כשביקש לגייס אצלה מעט חמלה.

"איך את יכולה לבשר לי דבר כזה ולהישאר רגועה? את בן אדם או רובוט?"

"סליחה? ומי אומר לי את הדברים האלה, האדם שיִחצן את יחסיו עם אשתו כדי לגזור קופון על חשבונה?"

"רק רגע," אמר דורי בניסיון לשלוט במצב, "את מבקשת ממני לעזוב את הבית בגלל הקמפיין? או כי אני לא מפרנס בזמן האחרון?"

"בזמן האחרון, בדיחה טובה."

דורי עשה פרצוף של לא מבין.

"אתה יודע למה אני מתכוונת."

"לא, אני לא."

"אני כבר לא מסוגלת לחיות איתך," אמרה שירה בקול מרוחק. "לא ככה. כל הזמן בדיקות רפואיות שלא מעלות דבר. ואז יש עוד בדיקות, כי אתה לא מאמין לתוצאות של הבדיקות הראשונות. במקום לרתום את המאמצים שלך למציאת עבודה, אתה רותם את כולנו לפחדים שלך. חלפו עשר שנים מאז הפיטורים. זה הזמן שנתתי לך להסתדר בחיים. ולא הסתדרת. ואת השנה הזו, השנה האחת־עשרה, אני רוצה להעביר בלי להתאכזב, ממך או ממני. אני לא מסוגלת עוד לתמוך בך, לעודד אותך ולאהוב אותך כפי שאתה זקוק, כי אני כבר לא שם. התפכחתי מהאשליות לגביך ואני רוצה ליטול את המושכות בחזרה אלי. אני רוצה לחיות חיים עצמאיים שתלויים רק בי ואתה גורר אותי כל הזמן למטה, לפחדים, למצוקות, לאי־ודאות. לא רוצה יותר, לא רוצה!"

הוא חש סחרחורת, כאילו חזר לריבים הנוראים של תחילת נישואיהם, כשכל ריב נראה כפרֵדה לעולמים.

"אבל למה עכשיו? יכולת להיפרד ממני כל כך הרבה פעמים עד היום."

"זה הקמפיין. הוא הבהיר לי באיזו מציאות אני חיה, באיזה חוסר פרגון. אני לא רוצה לחיות ככה יותר. כבד לי לסחוב לבד את כדור הארץ על הכתפיים, דורי. אני לא אטלס. אתה חייב להבין."

"ואם אמצא עבודה הבעיות בינינו ייפתרו?"

שירה חייכה לשמע הטיעון המופרך. "אבל אין סכנה כזאת, נכון? הרי אתה אף פעם לא מוצא. כל פעם יש סיבה אחרת. אז עכשיו אין יותר סיבות, כי אין לך בפני מי לתת דין וחשבון. אתה חופשי."

הוא התבונן בה כמצפה לקבל ביטול של הרגע האחרון. הלא אנשים מבטלים בדקה התשעים כל הזמן — טיסות, תורים לרופאים, אפילו מועדים של לוויות. אך שירה לא אמרה דבר.

יללה עצומה שאין הוא יכול להכיל עמדה לפרוץ מפיו, והוא ידע שאם היא תחצה את הסף, היא תסחף אחריה את כל מה שהכיר כחייו: מקום ההיכרות שלהם, הקונדיטוריה שבה נהגו לקנות מאפים, הנסיעה הראשונה לפריז, הדולומיטים, צימרים, הליכות לסופר, שטיפות כלים, נסיעות עליזות ונסיעות מתוחות, שיעורי בית עם הילדים, פקקים בגוש דן, אינספור שעות באינספור משחקיות, קניית נעליים מוזלות באאוטלטים שליד קניון איילון, שמים כחולים ושמים מעוננים, תורים, תורים, תורים, רופאים, רופאים, רופאים, שכנים, בתי הספר של הילדים, ערבי הורים, אינספור תיאומים באינספור תחומים — אינסטלטורים, חשמלאים, שיפוצניקים, הסעות של בייביסיטריות הביתה באישון ליל. אם הוא יעזוב את הבית כל אלה יעזבו אותו ולא יישאר ממנו דבר.

"אה, מצאתי לך גם עבודה במשמרות. התפנתה משרה של פקח לילה בסיירת של חברת חשמל."

דורי התפתל בניסיון להסיט את היללה לנתיב אחר, אך זו שבה אליו במלוא עוצמתה כמו שיטפון שמפתיע מאחור.

"עוברים בין שנאים ועמודי מתח גבוה," המשיכה שירה, "ובודקים שהכול בסדר. המשכורת לא רעה ויש גם ימי חופשה."

"ונראה לך שאני אסכים? אני עורך בעיתון!"

שירה הניחה יד רכה על הברך שלו: "היית."

גוש של עלבון עלה וירד במהירות לאורך גופו, מכפות הרגליים עד הראש ובחזרה, מכת ברק שהותירה אותו מפוחם אך מלא תובנה: הוא זקוק לה, אבל היא אינה זקוקה לו.

הוא חש בדקירות סיכה קלות לרוחב החזה שבאו ונעלמו לסירוגין, תיפוף מכאיב שסגר על לבו. זיעה פרצה מתחת לבגדיו, קרה ורעה, עוטפת אותו במעין מסכת מוות. הקמפיין המזוין, מי היה צריך אותו בכלל. הוא הלך לעומק הבית, נכנס לשירותים, שלף מארון הקיר סולם קטן, טיפס עליו ושלף בפראות מהבוידעם מזוודה ישנה שסביב הידית שלה מלופפת תווית נייר שעליה רשומה הכתובת של ביתם. עשר שנים הוא לא עבד אבל חשב שחלפו רק שנה וחצי. איך נוצר הפער הזה בין הגרסאות? והאם השנה הבאה תהיה השנה הראשונה של החירות שנכפתה עליו, או השנה ה־11 של ההונאה שהוא כפה על הסביבה? לרגע אחז בידית האחיזה בגובה החזה כתפוס הרהורים ואחר השיב אותה באטיות למקומה.

הילדים.

הכול בגלל הילדים.

לא, הוא לא יכול לעזוב אותם. זו היתה בסך הכול עוד מהמורה קטנה. הוא מסוגל להתמודד עם זה. הוא ירד מהסולם ופנה אל הקומקום במטבח.