שם מסך

1

כשחזרה עם הקפה ביד מעדה לרגע, והוא נשפך לה על האצבעות. היא קיללה בשקט, כדי לא להעיר את מי שלא היו שם. היו איתה רק הקירות הקרירים של נחלאות אחרי הגשם, עם הזיכרון הקלוש של תנור הנפט שלא העזה להדליק. הדירה הקטנה עוד היתה ריקה מרהיטים כמעט. רק כמה דברים בסיסיים, המינימום ההכרחי כדי לקרוא לחלל בית. שולחן, מיטה וכיסא. היו כבר זמנים שהיה לה פחות. שידת קש שמצאה בדוכן בשולי השוק בפחות ממאה שקלים היתה הארון שלה. מעט בגדים. את המדים תלתה ממוט הווילון הערום.

צפצוף המודם הדהד מהתקרות הגבוהות ומהרצפה המצוירת. היא חיכתה שיסיים, ואז שיגיע השקט המבטיח הזה שבין הצפצופים לחיבור. לרוב ההבטחה הזו לא מומשה.

היא נכנסה לחדר הצ׳אט הקבוצתי. לא הרבה משתמשות. אולי עשרים. מתוכן שני ניקים שזיהתה, לא אף אחת שהיא אוהבת לדבר איתה. כל השאר היו זמניים. אולי היו חלקן משתתפות פורום קבועות שלא רצו שיזהו אותן. אולי היו כולן זרות. אם היה בכלל הבדל.

הפנייה בפרטי הגיעה די מהר.

טינקרבל_18: מאיפה? בת כמה?

שי היססה. היה קל פשוט להתעלם. אבל היא רצתה לדבר עם מישהי. לפלרטט קצת. רצתה גם יותר משיחה וירטואלית. לא שחשבה שעם טינקרבל_18 זה יגיע לזה.

סטארלינג: ככה? ישר עם שאלות? מה קרה לשלום?

טינקרבל_18: מאיפה? בת כמה?

היא ניתקה וחזרה לחדר הכללי. הוא היה מת. השעה עוד היתה מוקדמת. עשר וחצי. עוד לא שיא האקשן. עוד לא השעה שתעריף קווי המודם יורד למינימום. היא שאלה אם יש מסיבה שווה הערב, משהו מחוץ לליינים הקבועים, וקיבלה הצעות למסיבות של סוף השבוע, הליין הקבוע של חמישי ועוד אחת בשבת בבוקר. מישהי שלא הכירה כתבה שיש מחר משהו מגניב בבניין ליד הצוללת. חצות פתיחת דלתות. שיבואו. לסביות? שאלה מישהי אחרת, וכשהבינה שלא, הכריזה שהיא נגד גברים, ויאללה לישון.

אחר כך מישהי שאלה אם ראו את הפוסט של יפהיפהיפה בפורום. נראה לה שזה גבר והיא לא מבינה למה המנהלות לא מוחקות את זה ישר. מישהי אחרת ענתה שהיא מקווה שהוא לא מסתובב בצ׳אט. זה הרג כל סיכוי שעוד היה שם לשיחה. היא התנתקה. לפורום לא היה לה כוח. לא הלילה. ועם הקור הזה שחלחל מהאדמה שתחת הבלטות, הדבר היחיד שרצתה היה קצת חום, ומיטה. בסוף היא תעז להדליק את תנור הנפט. או שתבקש מהשכן שלה. הוא נראה חמוד. בחור טוב כזה. עם גופיות לבנות וריח של חשיש.

היא תאריך שיער, חשבה לפני שנרדמה. חורף ירושלמי הוא לא הזמן להיות עם שיער קצוץ. וגם תלך מחר למסיבה. זה לא רעיון רע.

2

הקירות במגרש הרוסים היו קרים אפילו יותר מהבית שלה, אבל רק באולם הכניסה. במסדרונות ובמשרדים היה מעט חם יותר. ועדיין מצאה את דליה, הפקידה של החקירות, צנופה בסוודר משטרתי שגדול עליה בכמה מידות, בטח של גברים, ומחבקת בידיה ספל תה מהביל. היא הביאה לה רוגלך טריים מהמאפייה הקטנה בקצה המזרחי של השוק, בדרך ממנה לתחנה. היא הרגישה כמו קלישאה מסרטים אמריקאים, טוב שלא הביאה דונאטס מהמדרחוב. היא הקפידה להביא לדליה כמה מאפים טריים לפחות פעם בשבוע.

גם לאבשי הביאה שקית קטנה מהמאפייה. בשבילו בורקסים. לא סבל את המתוקים. הוא היה עמוק בתוך שיחה בטלפון, בקושי הבחין בשקית, וכשהבחין הרים אליה ראש וחייך. היא הוצמדה לאבשי לפני חודש. מיד אחרי שסגרה חודשיים בסיור. כמו שהבטיח לה כשהתקבלה לקורס. איך שקיבלה את השיבוץ ללב הבירה מצאה את הדירה בנחלאות, אבל לא היו לה זמן או כסף לרהט אותה. בטח לא בהתחלה, כשהביטוח הלאומי עשו לה בעיות עם הזכויות שלה כחיילת בודדה משוחררת. דפקו לה את התמיכה בשכר הדירה אחרי שהפקידה החליטה באופן אקראי שהיא וההורים שלה דווקא באחלה קשר. אבל אז אבשי קלט אותה, כמו שקלט אותה תמיד – קצת יותר מדי רזה, קצת פחות מדי אוכלת, קצת יותר מדי מזכירה את מי שהיתה כשהכירו – וחיבר אותה לדליה, שפתרה לה את העניינים בטלפון וחצי. ״תמיד תהיי נחמדה למי שמחזיק את הכוח,״ דליה הסבירה לה, ״ומי שמחזיק הכי הרבה כוח אלה הפקידים.״ זה היה שיעור חשוב. מאז דליה שומרת עליה, והיא מביאה לדליה מאפים לפחות פעם בשבוע.

במקור תכננה לשכור דירה עם אלינור מהקורס, אבל אלינור קיבלה שיבוץ לבילוש בתל אביב והתוכניות שלהן נדפקו. הן נשבעו להישאר בקשר. לפחות פעם בשבוע שיחת טלפון. בינתיים הצליחו לעמוד בזה, כבר שלושה חודשים, אבל היה ברור שזה לא יחזיק לנצח. שום דבר לא מחזיק.

אבשי היה עצבני. השיחה לא הלכה טוב. הוא לא נגע בבורקסים. ושקית הנייר כבר ספגה אליה כמה כתמי שמן. ״לך תזדיין, באיזה קטע אתם מושכים את החקירה אליכם? זה החבר׳ה שלי שעשו כאן את כל העבודה, קודם הבילוש ואז אנחנו. לסיפור הזה יש שני קצוות. אין שום הצדקה לקחת את זה לחיפה. קובי, אתה מלכלך וזו כבר פעם שנייה שאתה עושה לי את התרגיל הזה.״

קובי ענה משהו קצר, ואבשי אמר לו יום טוב, ואיחל לו שוב להזדיין לפני שניתק. היא לא שאלה כלום. חיכתה בסבלנות. הוא נשם עמוק, לקח שלוק מהקפה הפושר שלו ואז הסתער על שקית הבורקסים. בשני שלו, תרד, סיפר לה מה נגמר ומה היה העניין עם קובי, ואז אמר לה שזה אומר שהם חוזרים לעבוד על תחנת הסמים באגריפס. שניהם שנאו את תחנת הסמים באגריפס. הוא כבר התעסק איתה שנה וחצי, היא רק בחודש האחרון. בכל פעם שהגיעו לשם, לבניין המעופש והמתפורר, צחקו אליה שני המסוממים ששמרו למטה, ״השוטר שי! השוטר שי!״ והיא עוד לא הצליחה להתקשח מול זה.

גם בגלל זה קצת רצתה להאריך שיער. פחות אהבה את עצמה עם שיער ארוך, אבל השיער הקצר יחד עם השם שלה הפכו אותה לחריגה. פגיעה.

אבשי היה קצר כל היום הזה. היא עשתה מה שידעה לעשות. נעלמה ברקע. היתה איפה שצריך אותה ולא איפה שלא. לא נכנסה בין הרגליים. היא חשבה על אמא שלה, גוערת בה שתעוף מהמטבח, עם ריח של בצל ותבלינים על הידיים. ואז חשבה על אמא שלה קוראת לה ילדה מקולקלת וזורקת אותה מהבית. זה הפסיק את הגעגוע מיד.

3

היא התלבטה אם ללכת. אם יש לה כוח לליין שהיא לא מכירה, לבד, במקום שלא באמת נועד להיות מועדון. היא לא אהבה את אלה. הם הזכירו לה דברים שהיא העדיפה לשכוח. גלגול קודם. אבל ברטה_לין כתבה שנראה לה שהיא הולכת למסיבה בצוללת, וסוקי וררוז_סה_לה_וי כתבו שזה נשמע מעולה ואולי גם הן ילכו. היא רצתה לפגוש את סוקי. כבר כמה פעמים ניסו לקבוע, ובכל פעם משהו התפקשש. היא היתה בת שלושים, עם בת זוג, מורה בבית ספר תיכון. היא ידעה להגיד לשי איפה למצוא אינסטלטור טוב כשהיתה סתימה בצנרת כשרק עברה, והיו לה הצעות בשבילה כשהתחיל כל הבלגן עם ביטוח לאומי. ואיתה זה אפילו לא היה עניין רומנטי, סתם חברה. זה הספיק כדי לשכנע אותה.

היא התלבשה פשוט, שחור על שחור, טישרט צמודה. שום דבר מיוחד. עדיין לא הצליחה להסתגל למדים. למרות השירות במשטרה במהלך הצבא, בזכות אבשי, ולמרות הקורס ולמרות שלושת החודשים האלה.

רק בבגדים שלה היא זיהתה את עצמה במראה.

הבניין ליד הצוללת היה חדש. כמעט גמור, אבל עוד לא מאוכלס. כמעט ויתרה והלכה, אבל אז הבחינה באורות מהקומה השלישית שלו. היא עלתה ברגל, במדרגות שעדיין היו רק בטון חשוף, מעקה חבלים זמני. חוקי זה לא היה. אבל היא ידעה טוב מאוד שלאף אחד לא באמת אכפת. המשטרה תגיע למקום כזה רק אם תהיה שם גופה.

היא שילמה חמישים בכניסה לאיזו בחורה עם אייליינר זוהר בחושך. התחשק לה כזה, היא תחפש, חשבה. הבסים תפסו אותה כמו כישוף. טריפ הופ אפל שעשה לה טוב. רימיקס של טריקי שלא הכירה. היא זזה עוד לפני שהחליטה לזוז.

היא לא זיהתה פנים מוכרות, למרות שחיפשה.

היא שתתה. שוטים נקיים של וודקה. שלושה או ארבעה לפני שהרגישה את השיכרות. מוזיקה כזאת לא היתה במסיבות של הלסביות. וזו היתה המוזיקה שאהבה. עוד מהשנים שלה בתל אביב. רק בתל אביב התאהבה במסיבות. באפשרות להיות חלק מגוף אחד חי, נע, פועם בקצב אחד. במקום שבו להיות חלק מכולם לא היה משהו שדרש מאמץ. בתוך המוזיקה היא נחה.

היו סביבה אנשים, אבל היא רקדה לבד. הצלילים האלקטרוניים והאורות האולטרה־סגולים היו הפרטנרים המושלמים. ודווקא היה נחמד לה להיות שם לבד. בלי אף אחת שהביטה בה, שהכירה אותה. חופשייה.

בימים אחרי מסיבות אבשי היה מבסוט ממנה יותר. היא היתה חדה יותר, שקטה יותר. היא לא סיפרה לו על המסיבות. כמו שלא סיפרה לו שהיא לסבית.

בדרך החוצה, לפנות בוקר, מישהו דחף לה ליד כרטיס ביקור שחור עם כיתוב בלבן. היא הניחה שעוד הזמנה לעוד מסיבה, אותו ליין או ליין אחר. היא לא הסתכלה, אבל דחפה לכיס. היא הלכה חצי מהדרך הביתה ורק אז לקחה מונית. גם כדי להתפכח קצת, וגם כי לא היה לה באמת כסף למונית לכל הדרך בתעריף לילה.

כשהתפשטה והלכה להתקלח מצאה את הכרטיס בכיס. מצידו האחד היה ציור של דלת פתוחה למחצה, קווים פשוטים, לבן על שחור. בצד השני נכתב רק ״בצד_השני_של_הדלת, 04:15, יואל״. בלי תאריך. השעה היתה שלוש וחצי כשחזרה הביתה. האדרנלין לא נתן לה לישון. גם הקור. ככה שבארבע ורבע בדיוק נכנסה לחדר. היואל היה רמז קל. הכינוי השגור לפורומים של אתר IOL. היא נכנסה עם יוזר אנונימי, בלי מייל ובלי פרטים. החדר נפתח דקה קודם לכן. בארבע ורבע נכנסו אליו עשרה אנשים. אף אחד לא כתב כלום, אז גם היא לא. עד שלבסוף עלתה בו רק תגובה אחת.

ICQ ,The_right_door :Arnav יש לכם חמש דקות.

והחדר נסגר. היא הספיקה לשנן את השם לפני שעפה החוצה. עכשיו היתה כבר מסוקרנת. היא נכנסה. לא היה לה זמן לשנות את היוזר שלה. ממילא הוא היה רק מספר, בלי פרטים, בלי שם, בלי מייל אמיתי. רק שמונה מהם נכנסו לחדר החדש. ארנב נשאר עם הניק שלו.

Arnav: שלום חברים. תודה שבאתם. בואו נחלק מחדש את העושר. כל אחד מכם יקבל בפרטי פרטים של כספומט אחד. יש לכם 24 שעות בדיוק. במהלך 24 השעות הקרובות אני רוצה שתטפלו בכספומט כך שעובר אורח אקראי יכניס את הכרטיס שלו והכספומט יפלוט עליו את כל השטרות שיש בו. אנחנו נדע מי אתם לפי הכתובות והיוזרים שלכם. מי מכם שיצליח, ישמע מאיתנו. בהצלחה.

בפרטי היא קיבלה את זה שיועד לה. כיכר דניה, בית הכרם, בנק דיסקונט. החדר נסגר והיוזר של ארנב התנתק. הוא התנסח בשפה גבוהה יחסית. ה״כך״, ה״אקראי״. גם חלוקת העושר תפסה לה את העין.

היה לזה ריח מוכר. את הארוחות היותר סבירות שלה היא היתה מרוויחה פעם ככה, בלהיות איזה פיון במשחק של מישהו אחר. להיות במקום הנכון כדי להעביר איזו חבילה מנקודה אחת לנקודה שנייה. היא רצתה להביא את זה לאבשי. כמו ילדה שמביאה ציור מהגן.

״הכול בסדר, הררי? מה קרה?״ הוא ענה, מנומנם ומודאג בו בזמן.

״לא, לא, אני בסדר, הכול טוב.״

״אז מה את צריכה? מה השעה בכלל?״

״ארבע וחצי. שומע?״ הוא שמע. היא הסבירה לו, מסיבה, כרטיס, יש כמה וכמה כאלה, כספומטים בעיר, אולי גם בערים אחרות. חלוקת העושר. הם מפעילים ידיים לא מקושרות, ומישהו יהיה שם כדי לאסוף את הכסף. תרגיל שוד מתואם שיפיל את האשמה על אנשים שחושבים שהם בתוך איזשהו משחק או תחרות או משהו.

״מה את רוצה שאני אעשה עם זה בארבע וחצי לפנות בוקר, הררי?״

״אנחנו צריכים עיניים שם, אם נעקוב אחרי מי שיאסוף את הכסף...״

״זה לא עובד ככה. כמה שוטרים את חושבת שאני יכול לקחת בשלוף כדי לשבת על מה, כל הכספומטים בעיר? כדי שאולי מישהו יהיה שם כדי לאסוף שטרות מתעופפים? לכי לישון, הררי. אם יהיה משהו נטפל בו.״

״לא כל הכספומטים. אבל יש לנו את בית הכרם.״

״אין לנו שום דבר. הבנת אותי?״ הוא היה ערני יותר וחד יותר. ״אם משהו יקרה, נתקדם משם. עכשיו תעזבי את זה.״

״עזבתי.״

״יופי.״ הוא התרכך. ״לילה טוב.״

היא לא הצליחה לעזוב את זה. היא ניסתה לדמיין את הכיכר, איפה היתה עומדת אילו היתה אורבת לכסף שיתעופף מהכספומט. את מי היתה מציבה שם. ובו בזמן ניסתה להבין למה להרים כזו הפקה בשביל גניבה פשוטה, בסופו של דבר. ואיך זה יעבוד עם המצלמות של הכספומט? זה לא היה יכול לעבוד בשלט רחוק. לא היה לה ספק שמחר יהיו להם ברחבי העיר, אולי לא רק העיר, כמה וכמה כספומטים שיירקו שטרות. היא ניסתה לנחש כמה כאלה, מקסימום שמונה – בהתאם למספר המשתתפים בצ׳אט. כמה כסף כבר יכול להיות בהם. ניסתה להיזכר אם יש משמעות לתזמון. משהו לא התחבר. היה שם יותר מדי חוסר ודאות כדי שהמבצע הזה יהיה סתם שוד. אם הם יחכו עד שזה יקרה הם לא יקלטו כלום. אבשי היה רגיל, כמו כל השוטרים, להגיע אחרי שמשהו קורה. היא רצתה להיות שם כשהפשעים מתרחשים. זה הספיק כדי לשכנע אותה.

זו לא היתה הליכה ארוכה לבית הכרם. בקושי ארבעים דקות. כשהגיעה עדיין היה חשוך. היא רצתה לראות, בעיניים שלה. להפוך את המחשבות לממשות.

בחודשים שלה בלי בית היא למדה מהר מאוד איך להיראות שייכת לכל מקום, שלא יעיפו אותה מאיפה שיש מזגן, או חימום, או שירותים נקיים. אלה דברים שלא מלמדים בקורס שוטרים.

היא מצאה לעצמה מקום גם בכיכר השוממת כמעט. לפחות למראית עין. היא חיכתה שיפתחו את הסופר. לזה היא חיכתה. היא ניגשה לדלת לבדוק את השעות על השלט. הסתכלה על השעון בחוסר שביעות רצון. הסתכלה שוב על השלט. ואז הלכה לשבת על הספסל שממול. גבר אחד פרק סחורה בכניסה האחורית של הסופר, מנקה רחובות ראשון התחיל לעבוד בקצה השני של הרחוב. מאתיים מטר ממנה. אף אחד מהם לא נראה לה רלוונטי. אבל חבילת העיתונים ליד חנות הספרים תפסה לה את העין. שעות חלוקת העיתונים היו מוקדמות יותר משעות פתיחת החנויות. רצועת הפלסטיק שאיגדה את העיתונים היתה חתוכה, מישהו לקח עיתון, המישהו הזה עניין אותה. היא חיכתה, הכיכר היתה קרירה. השקט נוכח מספיק כדי שתשמע את המטאטא של מנקה הרחובות מבריש את האספלט. אבל בסוף היא ראתה. מישהו, בקפוצ׳ון כהה, יושב בכיסאות של בית הקפה בקומה השנייה. קורא עיתון, מדי פעם מעיף מבט לכיכר, לכספומטים, בשעון שלו. יכול להיות שהבחין בה מסתובבת במרכז, ולכן עוד לא פעל. היא ניגשה שוב לשלט של הסופר והתרחקה לצד השני, לפנות לו את השטח. מקפידה שתהיה לה זווית ראייה על הכספומט. כשהתרחקה ראתה את הקפוצ׳ון קם, יורד במדרגות וחוצה את הכביש לכיוון הבנק. משהו לא התיישב. לא היה היגיון בלתת לשני אנשים את אותה משימה. כך לא יוכלו לדעת מי זה שעשה את העבודה. אלא אם כן זה לא היה משנה. אלא אם כן העניין היה רק איסוף הכסף. אבל אילו היא היתה אחראית לאסוף את הכסף היא לא היתה מתקרבת בלי שמישהו אחר יתקרב קודם. הקפוצ׳ון התקרב עוד, וידא שהרחוב ריק, שלח יד מתחת לכספומט. והלך.

היא חיכתה כמעט עשרים דקות, לוודא שהוא לא חוזר. עובדי הסופר הראשונים כבר התחילו לסדר בפנים את הסחורה הטרייה. היא עלתה קודם לקומה השנייה, לשולחן בית הקפה. בעיתון לא היה שום דבר חריג. רק אז ירדה וחצתה את הכביש לכספומט. על עינית מצלמת המעקב מישהו הדביק מסטיק. הוא היה נוקשה, אבל לא היה לה ברור אם בגלל הקור או כי היה ישן. מישהו חיבל במצלמה, השאלה מתי. לבסוף שלחה יד בעקבות הקפוצ׳ון, אל מתחת למכשיר, ומצאה מעטפה קטנה, מודבקת. מעטפה סגולה מקושטת, כמו של כרטיסי ברכה. בתוכה כרטיס אשראי רגיל למראה, כחול, לוגו סטנדרטי ושם: RUMPEL STILTSKIN. אל כרטיס האשראי, שבבירור יוצר במיוחד ללילה הזה, צורף פתק. ״מתנה קטנה בשבילך. זהב מקש. רק תכניסי אותו למכשיר והמשחק יתחיל. מי שצריך אותי יודע איך לקרוא לי.״

שי לקחה איתה את הכרטיס ואת הפתק וחזרה לשבת על הספסל שממול, כדי לחשוב רגע. זה היה מקרי. פתק וכרטיס שהושארו שם למי שקיבל את הלוקיישן הספציפי. אולי באותה מידה חיכו כאלה ליד הכספומטים האחרים. היא יכולה להכניס את הכרטיס ולראות מה יקרה, או לחכות, לשמור על מינימום מעורבות. היא ניסתה לחשוב מה אבשי יגיד אם היא תפעל. תכניס את הכרטיס. הוא לא יגיב טוב. חוק מספר אחת – אל תעשי פעולה שאין לך שום שליטה על התוצאות שלה. היא שמרה אצלה את הכרטיס ואת הפתק ועלתה על האוטובוס הראשון, מעט לפני הזריחה המאוחרת של הסתיו, נכנסה הביתה, שתתה קפה, עלתה על מדים והספיקה להגיע למשמרת שלה בזמן. את הכרטיס והפתק לקחה איתה כדי להראות לאבשי.