קייטי
הגיע זמן הקוקטייל. מארץ' האוס מתעורר לחיים לצליל שכשוכי מרטיני, צחנת אפטרשייב: תם ונשלם יום העבודה.
אני מפלסת את דרכי ביניהם, יורדת במעלית ופונה לשקט ולשלווה של המבואה. יוצאת למסדרון, היכן שהעיניים היחידות הנעוצות בי מצוירות בצבעי שמן ולכודות במסגרותיהן.
אני עוצרת רגע כדי לנשום. המגש יציב, כף ידי שטוחה לחלוטין. הקוקטיילים מאוזנים במדויק. ביד השנייה אני פותחת את הדלת, מעבירה במהירות את המגש מבעד לפתח ונכנסת לחדר האוכל הפרטי, מקשיבה לארבעתם צוחקים.
"אז אמרתי לה, תקשיבי, מתוקה, יכולתי לקנות את המטוס הזה, את כל הצי שלך, ברגע זה," אומר אחד מהם. אני נועצת את הציפורניים בכף היד.
המבט שלי פוגש את מבטו של לוסיאן. חיוך של אבא. חיוך של סבא, אני משערת. בכל מקרה: הוא לא תאוותן. אני מקבלת הרבה חיוכים מהסוג ההוא, חלקלק וקר, לשון נחש מרפרפת מעל עורי. אבל לוסיאן מסתכל רק על הפנים שלי, מבקש לדעת מה שלומי, האם הם מעבידים אותי קשה מדי, האם הבאתי רישומים שלי כדי להראות לו?
חיוך. אני מניחה את המשקאות ומשיבה במלמול מנומס, קצר ומתוק. הערב אני אמורה להיות שקופה.
היית צריך להגיד לה, "מתוקה, יכולתי לקנות אותך."
צחוק של צבוע. לא אכפת להם שאני כאן. הדברים ששמעתי בחדר הזה, בכל החדרים של מארץ' האוס. חדים, כמו הליכה על זכוכית שבורה. כל דקירה זעזוע.
אני נסוגה. תוהה כיצד אצליח לשרוד את הערב.
האמת, זה פשוט.
צאי לדממת המסדרון. הניחי להם לנפשם, הקשיבי לתקתוק השעון, לערב החולף לאטו. איתו גם היין. פניהם מסמיקות, קולותיהם הולכים וגוברים.
דאגי לכל צורכיהם, הופיעי לצדם לפני שהם בכלל יודעים שהם צריכים אותך. חלצי את הפקק ומזגי, הגישי ופני את השולחן.
הרגע שלי יגיע.
חכי.
טארוּן
קתרין
היית אתגר. אני חייב להגיד זאת בכנות.
הרגע התיישבתי אל השולחן בלשכה שלי, והטלפון צלצל. כשראיתי את השם של אורסולה על הצג, הדחף הראשוני היה להתעלם מהצלצול. עניתי רק בגלל תחושת מחויבות כלפי מישהי שהיתה חברה טובה שלי כשהייתי באמת זקוק לכך, והתחרטתי על כך ברגע ששמעתי את קולה הנמרץ.
"ברוך השב," היא אמרה, ואז סיפרה לי עלייך.
היית בת עשרים ושתיים, מלצרית במארץ' האוס — מועדון חברים פרטי בלב רובע מֵייפֶר, שעם לקוחותיו נמנו כמה מהאנשים העשירים ורבי ההשפעה בלונדון. הואשמת ברצח ארבעה מהם.
דמיינתי את הסצנה. חדר האוכל הפרטי עם שולחן עתיק עשוי עץ אלון; בראשו, לוסיאן רייטמן, הבעלים של המועדון, ולפניו בקבוק הברנדי המורעל. שניים מאורחיו, אייל הנדל"ן האריס לוֹאוּ, והמזכיר הראשי של משרד האוצר, חבר הפרלמנט דומיניק איינסוורת, מתו בכיסאותיהם, ואילו השלישי, טייקון הנפט אלכסנדר פופוב, נמצא מוטל מת על רצפת החדר. ניסיון כושל שלו להזעיק עזרה לפני שהתמוטט.
מינון קטלני של מימן ציאנידי מונע מתאי הגוף לבצע נשימה תאית, דבר שגורם בלבול, פרכוסים, התקפים וקריסת מערכות ומסתיים באופן בלתי נמנע באובדן הכרה ומוות.
זאת היתה דרך אכזרית להרוג מישהו. לדאבוני, ראיתי כבר מקרים גרועים יותר.
נטשת את העמדה שלך, ומצלמות האבטחה קלטו אותך יוצאת מהמועדון קצת אחרי חצות. המשטרה עצרה אותך בשעה שניסית להימלט מלונדון ברכבת שעמדה לצאת בשעה מוקדמת מתחנת פדינגטון. אמרת לשוטרים שעצרו אותך: "זה הגיע להם."
אז כן, אכן היית אתגר.
סירבת לדבר במהלך התשאולים שעברת במעצר. התעלמת מהסנגורית הציבורית שמונתה לך וסירבת גם לתקשר, לפחות בהתחלה, כשאבא שלך שכר במקומה את אורסולה. ואף על פי שהיא נראתה עכשיו בטוחה באיתנות התיק שלך, היה לי ברור שתזדקקי לכך שפרקליט מיומן מאוד ייצג אותך בבית המשפט כדי שיהיה לך סיכוי כלשהו להימצא זכאית.
לכן הייתי צריך להרגיש מוחמא שאורסולה בחרה בי לייצג אותך. אבל כשקראתי שוב את ההערות שהיא רשמה בתיק, הרגשתי רק חרדה.
ג'ון
קיט־קט
היית מתנה. לא צפויה אבל רצויה, בת שהגיעה באיחור אחרי שני בנים. שלושה ימים לפני שנולדת לאמא שלך מלאו שלושים ושמונה; כלל לא מבוגרת, אבל חשבנו שאחרי בובי היא לא תוכל להרות שוב. הרגשנו בני מזל על שנולדו לנו הבנים והשלמנו עם כך, היינו מרוצים עם משפחתנו הקטנה.
ואז את הגעת. ילדה מתוקה כל כך, שלושה קילו וקצת ומאושרת כשהחזיקו אותך בידיים. נהגנו לומר שנולדת מחייכת, אם כי בובי, שהתקשה להסתגל, נהג לומר לכל מי שהיה בטווח שמיעה, "זה רק גזים!" היה לו מנהג לצותת לשיחות של מבוגרים, לחטוף קטעי משפטים כמו ציפור מיינה. אולי את זוכרת תקופה כשהיית קטנה שהוא אהב להגיד לאנשים שהיית "תָ־קלה".
היה זה סטיבן, מבוגר ממך באחת־עשרה שנים, שלקח על עצמו את תפקיד המגן שלך, מהרגע הראשון. כשהיית פעוטה, הוא נהג להחזיק לך את היד במעבר חציה גם ברחוב השקט ביותר, וכשגדלת, הוא היה שם תמיד, מוכן להציל אותך כשאת — הרפתקנית, שובבה, תמיד חוקרת — החלטת לטפס על עץ או גדר, או לנסות לרכוב אחורה על האופניים התלת־גלגליים הקטנים הכחולים או לזחול לתוך הארובה בחיפוש אחרי סנטה קלאוס. אהבת את הסיפורים שהוא המציא בשבילך, על דוב בשם הווארד וילדה אמיצה — שהתעקשת לקרוא לה פנקייק — אשר חקרה ארצות רחוקות ועולמות קסומים בהדרכתה המפוקפקת של הציפור בּמבּהבּימבה. דבר לא הצחיק אותך יותר מאותה ציפור שובבה, ובכל פעם שיצאנו לגינה או לחוף הים, הבחנתי בך מפנה את הפנים לעבר השמים, בתקווה לראות אותה ולו לרגע קצר.
כשהתבגרת אמא שלך ואני דאגנו לך, יותר מאשר לבנים. אולי זה נורמלי. זה מפחיד לשגר בת לעולם הגדול. והיית עקשנית כל כך, חסרת פחד כל כך, שבלילות הייתי שוכב ער, תוהה איך העולם יקבל אותך. תוהה איך את תקבלי את העולם. לפעמים נראה שהוא לא לגמרי ברור לך, לפעמים — בגיל ארבע, חמש, שש, היית פקעת שאלות: למה האיש הזה ישן על המדרכה? למה האישה הזאת עצובה? למה אני חייבת ללכת לבית ספר? למה אנחנו גרים בבית ולא על חוף הים? אני יכולה ללמוד להטיס מטוס? אני יכולה לקבל עוגה לארוחת בוקר? מתי שוב יהיה חג המולד?
לעתים קרובות הרגשתי שאני מאכזב אותך עם התשובות שלי, הבנתי שאין ערך באמירות כמו: לפעמים אנשים עצובים או זאת פשוט הדרך שאנחנו חייבים לעשות דברים.
באחד מסופי־השבוע, כשהיית בת שש, כעסת כשלא הסכמתי שתישני לבד באוהל בשדה שמאחורי הבית. אמא שלך ניסתה להכיר לך את הספרים שהיא אהבה ואת הקשבת לספרים הקוליים "השביעייה הסודית" ו"ננסי דרו". רצית לגלות שודדים ומבריחים, תחת אור פנס רשמת הערות בספרי הלימוד שלך. אמרתי לך שזה מסוכן. "אבל למה, אבא?" שאלת, בקוצר רוח. והבנתי שאני לא יכול להגיד לך שמבריחים אינם מסוג הדברים שאנשים פוחדים מהם בחשכת הליל. סטיבן, בניסיון לרצות אותך, התנדב לישון איתך באוהל בגינה, ובובי, שתמיד חשש להחמיץ, גם הוא גילה לפתע התלהבות.
סטיבן ואני הקמנו את האוהל, ואת קפצת לתוכו עוד לפני שקשרנו את החבלים ליתדות בקרקע.
"מושלם," אמרת, התהפכת על הבטן, מחברת פתוחה לפנייך, וסביב צווארך משקפת ישנה שהדוד שלך קנה. "תיכנסו, תיכנסו!"
השארתי אתכם לנפשכם, ויותר מאוחר, כשהחשיך, הסתכלתי דרך חלון חדר השינה על אור הפנסים שלכם מרצד מבעד ליריעת האוהל. היה קר מהחזוי, וכשיצאתי לבדוק מה שלומכם, ציפיתי שתרצו לחזור הביתה.
אבל כבר היית תחובה בשק השינה שלך וישנת, והאחים שלך שכבו משני צדדייך וקראו בשלווה את הספרים שלהם. סטיבן, שהיה בן שבע־עשרה וקרוב לוודאי היה מעדיף לבלות עם החברים שלו, חייך אלי ולקח ממני את השמיכות הנוספות שהבאתי. בובי, בן עשר, שהיה בדרך כלל מגניב מכדי להיראות בחברתנו, הצביע על המחברת. "שום מבריחים או שודדים," הוא אמר, "אבל שמענו ינשוף אחד ואזעקת מכונית אחת."
למחרת בבוקר נכנסת הביתה קצת אחרי הזריחה, השיער שלך נראה כמו קן על ראש דחליל והפיג'מה שלך היתה רטובה מטל. תחת זרוע אחת החזקת את חתול הצעצוע שלך פודינג, תחת השנייה את המחברת שלך, ומעולם לא ראיתי אותך מאושרת יותר.
מקס
קייט הקטלנית
היית הסיפור שחיכיתי לו.
כולם שמעו על מארץ' האוס. מקום שבו רק הכסף דיבר, ולא יכולת להתקבל אליו ללא הזמנה. שם כוכבי רוק הסניפו קוקאין בשירותים בחברת שועי עולם וכוכבי הוליווד התחככו בבני משפחת המלוכה, ובו סוכמו כמה מעסקאות המיזוג וההחלטות המדיניות הגדולות ביותר של המאה שעברה.
רצח במקום היה ערובה לכותרת מושכת, וזהות הקורבנות הפכה אותה לעסיסית במיוחד. שמו של הבעלים, לוסיאן רייטמן, לא היה מוכר לציבור הרחב, אבל הוא היה עשיר כקורח, ושמו הוזכר כמועמד למסדר האימפריה הבריטית. דומיניק איינסוורת, עם שביל מוקפד בשיער ופנים ורודות נלהבות, היה חלומו הרטוב של כל קריקטוריסט פוליטי. כשהיה עוזר שר, הוא הוצא מהארון במהלך ריאיון נורא באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה, וקוּדם איכשהו לתפקיד במשרד האוצר למרות שהותיר רושם של מי שיתקשה לנהל תקציב של משק בית, קל וחומר של מדינה שלמה.
והיה פופוב, טייקון מיליארדר עם שלוחות בכל מיני עסקים, למשל כבעלים החדשים של מועדון כדורגל בצ'מפיונשיפ — מה שהוליד פרץ שרשורים בפורומים של אמהות על כמה הוא לוהט. בהשוואה אליהם, האריס לוֹאוֹ נראה כמעט חיוור; הוא ירש את ההון של לוֹאוֹ יהלומים ועמד בראש קבוצת הנדל"ן לוֹאוּ, שבמקרה היתה בעלת חצי מהנכסים במייפר — לרבות הבניין שבו רצחת אותו.
היתה להם רשימה ארוכה של נישואים ופרשיות אהבים — ועושר אישי בסדר גודל מחליא. ילדים רעים מאוד. כולנו היינו דרוכים לגלות מה הם עשו שהפך אותם למטרות.
ואז הגיעה הידיעה על המעצר שלך: מלצרית במועדון, בת עשרים ושתיים, בקושי מטר ושישים סנטימטרים ועם פנים של עכברה קטנה ביישנית.
הסיפור תפס את הכותרות תוך זמן שיא, והמשיך לספק כותרות ימים רבים, כל כתבה שהעלינו משכה מספר גולשים שאפשר רק להתקנא בו. וברגע שהוגש נגדך כתב אישום, שמתי לעצמי למטרה לגלות את כל מה שיש לדעת עלייך.
ג'ון
קיט־קט
הבאת לי פרחים ליום האב. יצאת להליכה עם סטיבן בזמן שכולנו היינו מחוץ לבית ותלשת פרחים מגינות קדמיות כשהוא לא הסתכל. הידיים שלך היו מלוכלכות באדמה כשהגשת לי אותם, בחיוך שלך היה רווח במקום שבו נפלה לך שן תחתונה, ומריחה של טוש ירוק הכתימה את הלחי שלך במקום שבו ציירת לעצמך "קעקוע" כמה ימים קודם לכן.
"מצטער," אמר סטיבן. "אמרתי לה לא לעשות את זה."
"בנים לא אוהבים פרחים, מטומטמת," אמר בובי, ונראית מופתעת באמת ובתמים.
"כולם אוהבים פרחים," אמרת, ופנית אלי לקבל אישור.
"אני אוהב פרחים," אמרתי לך.
"וגם האנשים ששתלו אותם," אמרה אמא שלך. "בובי, תארגן את הדברים שלך. קיט, את מוכנה?"
הסתכלת עלי ונענעת בראש. "אני רוצה להישאר כאן היום."
אהבת ללכת לחדר הכושר לראות את בובי מתאמן. כשהיית פעוטה, התייחסת למקום כאל משחקייה ענקית, ולעתים קרובות היה צריך לאסוף אותך ממזרני הנחיתה ליד המקבילים ושולחן הקפיצות, שם אהבת לקבור את עצמך מתחת לקוביות הקצף. כשהיית יותר מבוגרת, ג'וליה, שאהבה אותך, היתה לוקחת אותך לפעמים ועוזרת לך לעשות עמידת ידיים, או קולעת לך את השיער לצמות בכל מיני צורות מורכבות, בזמן שפיטר סייע לבובי בתרגילים שלו.
"את לא יכולה," אמרה אמא שלך. "קדימה, תתארגני."
"בבקשה." פנית אלי.
"אני צריך להסיע את סטיבן בחזרה," אמרתי. "את לא רוצה להיות תקועה במכונית כל היום."
"אני כן רוצה," אמרת, ונגמר הדיון. רצת להביא את הנעליים ואת הנינטדו שלך.
אמא שלך משכה בכתפיים וחייכה אלי. "לפחות לא תשתעמם בדרך הביתה."
"אתה לא רוצה לבוא לראות אותי?" בובי שאל, הקיטבג שעל כתפו גימד את גופו הקטן.
השתדלתי להגיע לכמה שיותר אימונים ומפגשים שלו. גייסנו וטרינר חדש למרפאה, מה שהקטין במעט את עומס העבודה שלי, ואמא שלך ואני חילקנו בינינו באופן שווה את מה שיכולנו — הסעות, איסופים, ימי הולדת, שיעורי שחייה ומפגשים חברתיים. אבל פיטר היה חבר של אמא שלך, ועכשיו גם ג'וליה, כך שבהדרגה זה הפך להיות הקטע שלה, והמחויבויות האחרות נעשו שלי.
"בסוף־השבוע הבא, אני מבטיח," אמרתי לו. נישקתי את שניהם והובלתי אותך ואת סטיבן אל המכונית.
לא רציתי שסטיבן ילך לאקדמיה הצבאית המלכותית בסַנדהֵרסט. כשנישאתי לאמא שלך, לא עלה בדעתי שיש ציפיות שהמסורת הצבאית של משפחתה תימשך עם מי מהילדים שלנו. כששלושתכם הייתם צעירים יותר, התעלמתי מההערות של הדוד שלך והסבא שלך, וחשבתי שסטיבן — עם אין קץ סבלנות וטוב לב במידה כמעט מוגזמת — יגדל להיות מורה או אח רפואי טוב, אולי סופר. את עדיין דיברת אז על הווארד ופנקייק והציפור במבהבימבה.
אבל סטיבן היה נחוש, ואפילו אני ראיתי שהשינוי בו היה מכונן. הסתכלתי עליו יושב לצדי במושב הקדמי, וכמעט שלחתי לעברו מבט נוסף, התקשיתי לראות בו את הילד הרזה, המתוק שזכרתי.
כשעלינו על הכביש המהיר, העברנו את הזמן בשיחות על צוערים אחרים בשכבה של סטיבן, על המדריכים שלו ועל האימונים שבהם ישתתף בסמסטר האחרון שלו. את היית שקועה במשחק שלך, והתעלמת מאיתנו. בהתחלה גילית עניין מסוים במיומנות ההישרדות שהוא למד, התלהבת במיוחד מהאפשרות שתבני מקלט מוסווה מאחורי ערוגות הוורדים של אמא שלך, אבל כעסת כשבשנה השנייה שלו, סטיבן נסע לאקדמיה הצבאית האמריקאית וֵסט פוינט במסגרת תוכנית חילופי תלמידים, ולא ראית אותו שלושה חודשים, ומאז התעלמת לגמרי מכל שיחה על הלימודים שלו, כאילו שיש בכך כדי לסלק אותם.
"תחזור השנה בזמן לנסוע לחווה?" שאלת, כשהשתתקנו.
"השנה לא." סטיבן הסתובב לאחור כדי לדבר איתך. "אבל כשאני אחזור, אני אקח אותך ללונדון, בסדר? הקומה העליונה באוטובוס, כל האתרים. כמו שהבטחתי."
אבל כשהורדנו אותו באקדמיה, הפכת קודרת לפתע, חיבקת אותו חזק כל כך עד שהוא פלט נשיפה מופתעת. פגשתי את מבטו, והוא חייך אלי.
"תהיי ילדה טובה, בסדר?" הוא אמר לך ובידר את שערך, ואת נסוגת לאחור והשבת בחיוב.
בגיל שבע אהבת לצייר, ושקדת על ספר שמצאת בספרייה למרות שהיה מתקדם מדי בשבילך, והלשון שלך הציצה מזווית הפה כשניסית שוב ושוב ללמוד לצייר כלב. אהבת ללמוד על העולם, אהבת להעתיק תמונות של דברים שחשבת שסטיבן עשוי לאהוב — אנגקור ואט והחומה הגדולה של סין, שמונת היצורים המופלאים של שונית המחסום הגדולה וצמח טרופי שהפרחים שלו נראו כמו מוחות שמצאת במדריך גינון ישן של אמא שלך.
היית נכונה לעזור, תמיד התייצבת לצדי במטבח או בגינה, ושאלת אם יש לי עבודה בשבילך. "הצל הקטן שלך," אמא שלך אמרה פעם, למרות שבאותה המידה שמחת להתכרבל לצדה על הספה כשהיא נתנה ציונים על שיעורי בית. אהבת חֶברה, אהבת לדבר. תמיד היה לך מה להגיד, תמיד היתה לך שאלה.
נסענו ארבעתנו לטקס הסיום של סטיבן, את ובובי בבגדים חגיגיים ושיער מסורק למשעי. התגאתי בכם כל כך כשהתחננתי בפניכם שתסתדרו כדי להצטלם. וכשצעדנו אחר כך בחזרה לעבר המכונית, את ואמא שלך הלכתן קדימה, משכת בחגורת הגרבונים שהיו גדולים עלייך, וכתם דשא על מכפלת השמלה שלך. אמא שלך הניחה עלייך זרוע וחיבקה אותך חזק, ואת הרמת מבט לעברה וקרנת מאושר.
אני חושב הרבה על אותו רגע — הוא ממוסגר באופן מושלם בזיכרוני, גלויה מתקופה אחרת. אני רוצה להיכנס לתוכו, לרוץ כדי להדביק אתכן, לעטוף אתכן בזרועותי ולעולם לא לשחרר.
באביב הבא מלאו לך שמונה. יום ההולדת שלך נפל על יום שני, עוול שציער אותך מאוד, ורק הגביר את הכעס שלך על כך שנותרו עוד חודשיים עד שסטיבן יחזור מההצבה הראשונה שלו במחוז הלמנד, אפגניסטן. אבל התעודדת מהמתנות שקיבלת — סט אנציקלפדיות יפהפה שאמא שלך מצאה, המשחקים והבגדים וערכת סידור השיער שאת בחרת לעצמך — והלכת לבית ספר שמחה למדי.
באותו בוקר הלכנו לקנות את המצרכים לארוחת הערב שביקשת: המבורגרים, נקניקיות ומקרוני עם גבינה שאמא שלך מכינה. שמנו גבול כשזה הגיע לשמפניה שביקשת.
"איפה היא בכלל שמעה את המילה 'מתאבן'?" שאלה אמא שלך, מכווצת את הגבות למראה הרשימה שכתבת לנו בקפידה.
דחפתי את העגלה קדימה, הוספתי בשר טחון בשביל ההמבורגרים. "אני מאשים את הסרט רטטוי."
"אולי נקנה לעצמנו את השמפניה," היא אמרה, בוחנת שוב את הרשימה. "זה נראה הוגן, אתה לא חושב?"
היה נדיר שיש לנו יום חופשי ביחד — בית הספר של אמא שלך היה סגור בגלל תיקון דחוף בצנרת המים, ואני לקחתי יום חופש מתוך היתרה הגדולה שהצטברה לזכותי, בלחץ מנהל המרפאה. כשחזרנו הביתה, הכנתי לנו כריכים ולקחנו אותם לגינה, כי היה יום חמים ובהיר. ישבנו והקשבנו לשירת הציפורים מתחת לעץ האלון.
"היא היתה תינוקת כל כך מתוקה," אמרה אמא שלך. "אתה זוכר את הלחיים?"
"את מפרקי כפות הידיים השמנמנים."
היא הצמידה יד לחזה. "שלמוּת."
צלצול פעמון יחיד, חד. "זאת בטח העוגה," אמרה אמא שלך כשקמתי. "האישה אמרה בין השעות אחת לשתיים."
אבל כשפתחתי את הדלת, עמד שם גבר פחות או יותר בן גילי, לבוש חליפה ומיוזע. כולו היה מדויק, רגוע. רק רעד קל בקולו היה סימן מסגיר כשהוא נכנס לסלון, הושיב את שנינו ומסר לנו את הבשורה.
סטיבן, נהרג מרכב ממולכד בבסיס סיור בנאד עלי.
אמא שלך, שישבה לצדי על הספה, השמיעה קול בודד שלא ניתן לפענוח, התכופפה אל הברכיים, וכיסתה את הפנים בידיים.
חיבבת את קצין הקישור למשפחות שלנו, בחור צעיר מהגדוד של סטיבן שהיו לו אחיות משלו ולעתים קרובות מצא את הזמן לשבת ולדבר איתך. שמעתי אותך פעם, באותו אחר צהריים שהוא הגיע לדבר איתנו על סידורי ההלוויה, כשסיפרת לו על המכתבים שסטיבן שלח לך, הראית לו בגאווה את הדפים הכחולים הקטנים עם הבדיחות והשרבוטים, התיאורים של סטיבן את הבסיס ואת הדברים בבית שהוא התגעגע אליהם הכי הרבה. שמתי לב לכך שדיברת עליו בזמן הווה — "הוא אומר שממש חם ושהאוכל בסדר ושהזמרת שריל קול תגיע בקרוב לביקור והוא ימסור לה דרישת שלום ממני" — ולדרך העדינה שקצין הקישור השתמש בלשון עבר כשהשיב: "נשמע שהוא היה אח נהדר. אני בטוח שהוא התגעגע אלייך מאוד."
כשאמא שלך מצאה את המכתבים על שולחן המטבח, היא אספה אותם והחביאה אותם על מדף גבוה בארון. "זה מצער אותה," היא אמרה, אם כי אני חושש, עכשיו, שההפך היה נכון.
סטיבן נקבר בבית קברות צבאי במערב לונדון והדוד שלך ניל הגיע מסקוטלנד לשאת את הארון. הוא שירת במלחמת המפרץ וחזר משם לנהל את החווה של המשפחה של אמא שלך כשסבא שלך חלה ולא היה מסוגל לנהל אותה בכוחות עצמו. כשירדתי למטה באותו בוקר, בתחושת בחילה עמוקה, הוא עמד לבוש מדים במטבח, והכין ארוחת בוקר בזמן שאת ובובי ישבתם בשקט אל השולחן. לשנייה חשבתי שסטיבן עומד שם, ורק באותו רגע, כשניל הסתובב וראיתי שזה הוא, פגעה בי באמת ההכרה שלעולם לא אראה אותו שוב.
אחר כך שמרת תצלום של סטיבן במדים — אחד מאלה שצילמתי בטקס הסיום שלו, את לצדו עם חיוך רחב — על שולחן הלילה שלך. במרוצת החודשים הבאים שמתי לב שהמיקום שלו השתנה כל כמה ימים. לפעמים מול הכרית שלך, פעמים אחרות עם הפנים לכיוון החדר, פעם או פעמיים על אדן החלון או על השידה. ושמחתי שאת נוגעת בו, מחזיקה אותו, כשאני התהלכתי בבית כשעיני נעוצות ברצפה, פוחד להסתכל על התמונות המשפחתיות שתלינו בחוסר זהירות, בחוסר מודעות, כאילו שהאספקה שלהן בלתי נדלית. את החיית את זכרו של סטיבן. נדמה שהיית היחידה שהיה לה האומץ לעשות זאת.
