פרק 1
אני אורזת במזוודה את כל מה שאצטרך לתקופה הקצרה הזו. תקופה שהחלטתי לקחת לעצמי, לחופש ולשקט הנפשי שלי. אני מביטה במראה, מחייכת, ואז יוצאת מהחדר עם המזוודה ותיק היד שלי, מלאת תודה שאני באמת עושה את זה.
השעה שתיים וחצי בלילה. כולם ישנים, חוץ ממנו, אחי, או לפחות מה שנותר ממנו. מובן שהוא שם, כמו תמיד. בסווטשירט שחור, מול המקרר הפתוח, האור שוטף אותו והוא לא זז. אני עוצרת לשנייה, לא בטוחה למה. פניו מוסתרות והוא לא מביט בי, אפילו לא בחצי מבט. אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה. התרגלתי לזה, אבל זה עדיין כואב.
”המעטפה, אל תשכחי לקחת.” הלחישה שלו חותכת את הדממה. הוא יודע שאני טסה, ולא מסתובב אליי. אני מושיטה יד ולוקחת את המעטפה שהנחתי על השיש מראש, מכניסה אותה לתיק היד שלי. זו המתנה האחרונה ממנו, הוא נתן לי אותה לפני שנה, זמן קצר לפני שהכול השתנה. הבטחתי לעצמי שאשמור אותה סגורה עד יום הולדתי שיחול במהלך החופשה. ”תפתחי אותה,” הוא אומר, ואז מוסיף כמעט בלי קול, ”בסוף.” הלחישה שלו מהדהדת בתוכי שוב, כהד של מישהו שכבר איננו. אני מביטה בו לרגע אחרון ויוצאת.
אני מסתכלת במסך הנייד, כותבת לאימא שלי הודעה.
אני: עשרה ימים, זה מה שאני צריכה. בבקשה, תני לי את זה. אל תתקשרי, אל תחפשי אותי. אני אעדכן שהכול בסדר, ואני מבטיחה לשמור על עצמי. אני אוהבת אותך, תודה אימא.
אני לוחצת על 'שלח'. זהו, עשיתי את זה, המונית מחכה. אני יוצאת, מביטה בבית בפעם האחרונה. השער הזה, שאני עוברת בו כל יום, נראה פתאום זר. לפעמים אני מדמיינת שאני עוזבת לתמיד, נותנת למחשבה הזו ללטף אותי, מדמיינת את התחושה. אולי זה באמת יעשה לי טוב. אבל המצפון שלי לא נותן לי, אני לא יכולה לעזוב את המשפחה שלי כך. אז במקום לברוח, אני לוקחת רגע לעצמי, עשרה ימים של חופש. להיטען, לנשום, לחזור חזקה יותר, שלמה יותר, ובנוסף לכול, אני אגשים את החלום שלנו.
הדרך לתחנת הרכבת נראית לי ארוכה מאוד, אני שמה לב שאני שוקעת במחשבות שוב. הנהג עוצר, אני משלמת לו והוא יוצא לעזור לי עם המזוודות. אני נכנסת לתחנת הרכבת, ולפני העלייה לרכבת לשדה התעופה, אני עוצרת רגע ומביטה לאחור. נדמה לי שאני רואה אותם שם, עומדים ומסתכלים. אני יודעת שהם לא באמת שם, הם רק בראש שלי, אבל התחושה הזו בכל זאת שורפת אותי מבפנים.
אני נכנסת ומתיישבת, נשימותיי כבדות, אני מצמידה את התיק לחזה, כאילו הוא יכול לעצור את הרעידות. דמעה ראשונה, אחריה עוד אחת. בלי רשות, בלי שליטה. אני מרגישה שאני בורחת לכל החיים. אלה רק עשרה ימים, אני מזכירה לעצמי, רק עשרה. הטיול הזה יעשה לי טוב, הטיסה הזו תיתן לי שקט למחשבות, אולי גם שקט מהזיכרונות. אני באמת חייבת את זה.
השעה כבר ארבע לפנות בוקר. אני עדיין עומדת בתור, מחכה לבידוק הראשוני לפני שליחת המזוודה. בחור רזה, גבוה ממני במעט, ניגש אליי.
”דרכון, בבקשה.” אני מושיטה לו את הדרכון, ”שם?”
”אלינור מלודי דיין.”
”האם מישהו עזר לך באריזה? נתן לך משהו להעביר מהארץ?”
”לא.”
”בבקשה, את יכולה להמשיך. טיסה נעימה.”
”תודה רבה.” עקצוץ של התרגשות ושל פחד עובר בגופי. אני באמת עושה את זה. אני באמת טסה לטיול הזה, לבד.
אני אוספת את הכרטיס שלי, קיבלתי מקום ליד החלון, כמו שאני אוהבת. אחרי שעברתי את שאר הבידוק הביטחוני הרגיל, אני מסתובבת בדיוטי פרי, קונה כמה דברים למשפחה, שוקולדים, בושם לאימא, כובע לבן... אני חושבת שהוא יאהב אותו. כשאטייל שם אקנה מזכרות נוספות, אבל טוב שיש אפשרות להשאיר חלק מהקניות כאן, שלא יכבידו על המזוודה.
אני רואה זוג עם ילדים עוברים אותי במהירות. האב נראה עצבני, כועס על האם. הילדים מחזיקים ידיים, נראים מפוחדים. ההורים צועקים זה על זה, קולו של האב רם מדי, תנועות הידיים שלו חדות ומלחיצות. האם מנסה להשתיק אותו, אבל העיניים של הילדה הקטנה כבר דומעות, הילד רק בוהה בהם, מבולבל. זיכרון ישן שוטף אותי פתאום, מחזיר אותי לימים שאני מנסה לשכוח, כאילו זה קורה עכשיו.
הצעקות ממלאות את הבית. אני יורדת בריצה במדרגות, ורואה אותו מכה אותה. אני נכנסת ביניהם במהירות, דוחפת אותו לאחור. בן, אחי, מצטרף, תופס את ידו בחוזקה. ”אתה גבר שמרים ידיים על נשים? ” הוא צועק. נועם, הקטן בן השלוש, עומד ליד המדרגות, עיניו פעורות, קפוא במקום. אני אוחזת ביד של אימא, מנסה למשוך אותה משם. אבא ובן ממשיכים לצעוק, להתקוטט. אימא משתחררת מאחיזתי ונעמדת ביניהם. בן כבר הפך לגבר, בן שמונה־עשרה, ממש לפני הצבא.
”עופו מפה! את והילדים שלך! עופו מהבית שלי!” הוא צורח.
”הבית הזה לא רק שלך!” קולה של אימא רועד אבל תקיף, ”הוא גם שלנו. אתה רוצה לעזוב? בבקשה, אתה יותר ממוזמן.”
היא מפנה אלינו מבט. ”לכו לחדר, אל תתערבו.” אני מחזיקה את היד של נועם, מובילה אותו ואת בן לחדר של נועם. תוך כדי אני מלטפת את ראשו של נועם, ”אימא ואבא רבים, נכון? אבל זה יעבור, קטני. אני מבטיחה.” אחר־כך אני פונה לבן, ”בן, אל תצא לשם. אתה רואה שהמצב רק מחמיר כשאנחנו מתערבים. זה לא יעזור, זה רק יגרום לו להשתולל עוד יותר.” אני מזהירה אותו. הוא מהסס ואז פונה לחדרו בפנים כעוסות, ”בסדר, אני הולך לחדר.”
אני יודעת שהוא רוצה להגן על אימא. אני יודעת שהוא רוצה להעמיד את אבא במקומו, אבל הוא לא יכול. הוא אוהב את שניהם, והוא לא רוצה לבחור צד. אבא שלי אימץ אותי ואת בן אל ליבו כילדיו, אבל אנחנו לא ילדיו הביולוגיים. לפעמים, כשכועס על אימא, הוא משתמש בנו בתור כלי כדי לפגוע בה, כמו הפעם ההיא שהוא רצה להעיף אותנו מהבית ואמר לה שהבית הזה הוא רק שלו ולא שלנו. הוא יודע שאנחנו חשובים לה, הוא יודע שאם יפגע בנו, הוא יפגע בה, הוא שוכח שגם אנחנו בני אדם. אנחנו כל עולמה, היא תמיד מגוננת עלינו וזה מה שמעצבן אותו. אני יודעת שעמוק בליבו הוא אוהב אותנו, אבל זה לא מספיק.
אימא נכנסת, עיניה נפוחות מבכי. אני מחכה שהיא תירגע, נותנת לה לנשום, ואז, בקול שקט ורועד, אני לוחשת, ”אימא... כמה עוד נוכל להחזיק מעמד כך? כמה עוד נוכל לשאת את זה?” היא לא עונה. רק מחבקת אותי חזק, נשימתה נשמעת חנוקה. אני מחכה למילים שלה, אבל הן לא נאמרות. משהו חייב להשתנות, אני רק מקווה שלא יהיה מאוחר מדי.
”נועם כבר כמעט בן שלוש. הוא לא כמונו, הוא לא מסוגל להבין את המצב. בן כבר בן שמונה־עשרה, אני בת עשרים. איכשהו, אנחנו כבר רגילים לכל זה. חווינו הכול, הבגידות, הזלזול, האלימות. אבל נועם עוד קטן, הוא נולד לתוך זה, וזה רק הולך ומחמיר. ואת, מה איתך? את לא יכולה לאפשר לזה להמשיך, במיוחד לא עכשיו. אני לא רוצה שנועם יעבור את כל הסבל שאנחנו עברנו. אימא, אתם חייבים למצוא לזה פתרון, לדבר, לעשות משהו. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כך.”
היא לא אומרת מילה, רק מביטה בי ועיניה מתמלאות בדמעות. אני מחבקת אותה ולוחשת לה שאני אוהבת אותה. אני מנשקת את נועם במצח ויוצאת מהחדר שלו. אימא נשארת לישון איתו, כרגיל בתקופה האחרונה. המחשבה שנעזוב ונשאיר את אבא מאחור מעיקה עליי ולא נותנת לי מנוחה. הוא גידל אותנו, חיבק אותנו, היה שם בכל יום הולדת. אז למה? אני יודעת כמה הוא אוהב אותנו, הוא רצה שנשנה את שם המשפחה שלנו לשם שלו, שנישא כל המשפחה את אותו השם.
”בן, אני יכולה להיכנס?” אני דופקת בשקט בדלת חדרו.
”בטח, מה קורה?” הוא פותח את הדלת ומתיישב בחזרה על המיטה. אני יושבת על כיסא המחשב שלו.
”מה אתה רואה?”
”סדרה חדשה, אני בפרק ארבע. נחמדה מאוד, את תאהבי.” הוא קורץ אליי בחיוך.
”אני אנסה, אבל אחרי שאסיים עם דני את הסדרה שהתחלנו. גם זו סדרה טובה, תנסה ולא תתחרט,” אני עונה לו בחיוך. הטעם שלנו בסרטים ובסדרות דומה מאוד. דני, אחי ואני הלכנו כמה פעמים יחד לסרטים. לפעמים אני מרגישה שלאחי לא נעים, כי הוא מרגיש כמו גלגל שלישי, אבל לי זה לא מפריע והם מסתדרים טוב.
”אתה חושב שהם יצליחו להחזיק מעמד?” אני שואלת. אני יודעת שעברנו איתו תקופות לא פשוטות בשנים האחרונות, בהן אימא חשבה להתגרש ממנו, ועדיין הם יחד אחרי הכול. יש ביניהם אהבה לא מוסברת והוא אביו של נועם, בנוסף לזה שהוא גידל אותנו. בן קם ומסתכל עליי, מהרהר.
”לא חושב, אבל בכל זאת מקווה, בשביל נועם. הוא הורס אותה, הוא הורס אותנו.” עיניו של אחי עייפות וכועסות. בכל השנים האלה הוא מעולם לא התערב, זו הפעם הראשונה שהוא עשה זאת, ורק כי אבא הרים יד על אימא. בדרך כלל אני זאת שמתערבת.
אני לא מבינה למה, רק לפני כמה ימים חזרנו מברצלונה. בחופשה היה מושלם, כמעט שכחנו איך החיים שלנו נראים באמת. היו שם ריבים קטנים, אבל לא יותר מזה. נועם נשאר עם סבא וסבתא בארץ. זו הייתה הטיסה הראשונה של בן ושלי, אני כבר אחרי השירות ובן לפניו. כל־כך התלהבנו שנינו, צחקנו כל הדרך, נהנינו מהטיסה, מהשמיים, ממראה העננים. הטיול הזה היה כיף והכי טוב שיכולנו לבקש, היה שם נעים ויפה כל־כך. הרגשנו כמו משפחה נורמלית, לשם שינוי.
כשחזרנו, בתוך כמה ימים הכול התהפך וחזר להיות כמו שתמיד היה. ויכוחים על כסף, על חשבון המים, על הקניות שאימא עושה לבית. הוא דרש שתפסיק לקנות לנועם בגדים חדשים, שתיקח בגדים ישנים מהאחים שלו. הוא דרש שאימא תפסיק לתת לנו כסף, אף שכבר מזמן שנינו עובדים למחייתנו ולא לוקחים מהם דבר. מה שהכי הפריע לו זה שאנחנו עדיין גרים איתם בבית אבל לא משלמים שכירות, אימא מתעקשת שלא נשלם, ”תחסכו ללימודים, אתם לא צריכים לשלם על שכירות.” היא גם חסכה בעצמה ללימודים שלנו באוניברסיטה. כל החיים היא לימדה אותנו איך להיות עצמאיים, ומגיל צעיר ידענו מה זה חשבון מים, חשבון חשמל וארנונה.
מגיל ארבע עשרה עבדתי, בבייביסיטר, במלצרות ולאט לאט בעבודות מתקדמות יותר. אימא אף פעם לא הסכימה שנשלם ועשתה הכול בכוחות עצמה, אפילו בלי עזרתו של אבא שלי, שחי איתנו בבית שלה, על חשבונה, שלוש־עשרה שנים. בשנה האחרונה, לאחר שעברנו לבית משותף וגדול יותר שהם בנו יחד, הם חיברו את חשבונות הבנק. היא חששה מהצעד הזה בהתחלה אבל הוא הצליח לשכנע אותה לעשות אותו. מרגע זה, אבא התחיל לעקוב באובססיביות אחרי כל שקל שיוצא מהחשבון, וכך גילינו אדם אחר מזה שהכרנו כמעט כל חיינו. הלוואי והדברים היו אחרת.
”אני מקווה שהיא תעשה את ההחלטה הנכונה,” אני אומרת לפני שאני יוצאת מהחדר.
”נהיה איתה בכל מה שתחליט,” משיב בן. אני מהנהנת, שולחת לו נשיקה באוויר ומקבלת נשיקת אוויר בחזרה. ”לילה טוב,” שנינו אומרים.
בבוקר אני קמה כרגיל לעבודה. ההורים שלי מתווכחים, ואני בינתיים מכינה את אחי הקטן לגן. בן עדיין ישן, המשמרת שלו מתחילה מאוחר יותר. אני מביטה באחי הקטן שנותן לי הרבה נשיקות ומחייך אליי, אני מדגדגת אותו והוא צוחק ומשתולל על המיטה. אני מלבישה אותו ונותנת לו ”נשיקת פינגווין”, אפו נצמד לאפי, ראשו זז מצד לצד, שנינו צוחקים, ”אני אוהבת אותך קטני,” אני מחבקת אותו חזק. אימא נכנסת לחדר, מנשקת אותי ואת נועם במצח. ”ילדים יפים שלי.” היא מרימה את נועם ויוצאת. אני נכנסת לחדר שלי לוודא שלקחתי הכול, והולכת למטבח להכין אוכל לעבודה. ההורים שלי כבר יצאו עם נועם. לאחר כמה דקות ההסעה שלי לעבודה מגיעה, אני נועלת את הבית ויוצאת.
היום עמוס מאוד בעבודה, אני נשארת יותר מהרגיל כי הלחץ גדול. כשאני מרימה לבסוף את הטלפון אני רואה שפספסתי שיחות מסבתא, אני מתקשרת אליה. קולה רועד, היא בוכה.
”היא איבדה את הילד.” המילים ננעצות בי כמו סכין. מה? מה זאת אומרת? איך? הגרון שלי מתייבש, הלב שלי דופק מהר. אני מנסה להגיב, אבל לא מצליחה להוציא קול. ”אימא שלך בבית חולים עכשיו. היא איבדה את הילד,” סבתא בוכה בקול חלש.
”מה? סבתא, מה זאת אומרת? איך זה קרה?” אני עוזבת את כל הדברים על השולחן ורצה החוצה.
”היא הפילה את התינוק, אלינור, היא איבדה אותו.” מישהו נתקל בי, הטלפון נופל מהיד, אני לא רואה כלום, רק שומעת אותו נחבט ברצפה. אני צונחת על הברכיים, אצבעותיי רועדות כשהן מחפשות את המכשיר. אני לא מתנצלת, לא מסתכלת על אף אחד, רק קמה ורצה. אני נכנסת לשירותים הקרובים, חייבת להתרחק, מתקשרת לסבתא שוב.
”היא איבדה אותו? את הילד? איך? למה?” אימא שלי הייתה בהריון, בסוף החודש החמישי, היא הפילה את התינוק, היא איבדה אותו. ”סבתא, אני באה. אל תשאירי אותה לבד. אני בדרך.”
פרק 2
יש עוד ארבעים דקות לטיסה, אני מחכה לקפה שהזמנתי, מנסה להעמיד פנים שזה טיול רגיל. בינתיים, כמה בחורים בקרבתי מדברים בהתלהבות ובקול רם.
”אחי, מה אתה לא מבין? אנחנו לא הולכים סתם ליהנות, אנחנו הולכים להשתגע!” ”ברור שלהשתגע, אחי, אמסטרדם! בוא נעשה חיים.” זיכרון מעלה על פניי חיוך קטן. גם בן היה כזה פעם, עם חברי הילדות שלו. הוא טס איתם לאמסטרדם לפני שהתגייס וקצת אחרי הטיול המשפחתי הראשון שלנו. הוא נהנה מכל רגע, צילם אינספור תמונות יפות. איך הכול השתנה כל־כך? ”ההפוך שלך.” קול הבריסטה מחזיר אותי להווה, אני מחייכת קלות ומודה לה.
אני מתקדמת לעבר שער העלייה למטוס, מנסה להתרחק מהמחשבות. אני מעבירה את הטלפון למצב טיסה. החופשה שלי, אני יוצאת לחופשה, יהיה לי שקט. עם נחיתת המטוס בבולגריה, אני מתחברת לאינטרנט האלחוטי בשדה התעופה ורואה הודעה מאימא.
אימא: איפה את? למה את לא עונה? אני דואגת, תחזרי בבקשה. אני מתנצלת על אתמול.
ההודעות קופצות אחת אחרי השנייה.
אימא: אלינור, מותק, בבקשה תעני לי. תחזרי הביתה, אני צריכה אותך, איפה את?
הדמעות חונקות את גרוני, הלב שלי מתכווץ, זה רק לעשרה ימים. ׳הלוואי שהוא היה נשאר ואת היית הולכת במקומו.׳ המשפט הזה כל־כך כואב, הזיכרון שלו צורב בי. אני מביטה שוב בהודעות שלה, רוצה להתעלם אבל המצפון מכביד עליי. אני שולחת לה הודעה בחזרה.
אני: אימא, הכול בסדר. אני לא בארץ ולכן לא תהיה לי קליטה. את זוכרת שאמרתי לך שאני רוצה לצאת לחופשה? חופשת סקי, החלום שלי.
החלום שלי ושל בן, אני אומרת לעצמי. אני עושה את זה לבד, אבל עושה, מגשימה אותו.
אני: אני אוהבת אותך. שמרו על עצמכם. אעדכן אותך כשאגיע למלון.
אני לוחצת על 'שלח' ומיד מתנתקת מהאינטרנט האלחוטי. אני מפחדת מהתגובה שלה, דואגת שהיא תאשים אותי, שתכביד על המצפון שלי כהרגלה. מה אם ארצה להאריך את החופשה? אולי אישאר עוד, אולי אחליט להמשיך ולטוס ליעד אחר. אני לא יודעת מה יהיה, אבל מעדיפה שהיא לא תחכה לי עם ציפיית שווא שאחזור בקרוב.
ההסעה לבנסקו, של החברה דרכה סגרתי את הטיול כבר ממתינה לי מחוץ לשדה. זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה אך שקטה. האוטובוס מלא בתיירים ישראליים, רובם נראים לי מוכרים מהטיסה. כמעט כולם ישנים, הלילה עבר ללא שינה. בדרך כלל הנסיעות באוטובוס עם ישראלים רועשות, כולם אוהבים לדבר, להחליף חוויות, אפילו להתחרות ביניהם מי עשה יותר. אבל עכשיו, דממה.
אני מקשיבה למוזיקה, שירים שהכנתי במיוחד לנסיעה. לא הייתי מצליחה להירדם גם אם הייתי רוצה. הנוף בחוץ עוצר נשימה, ההרים הגבוהים מכוסים בשלג כבד, גם גגות הבתים מעוטרים בלובן מושלם, אני מצלמת כל מה שאני יכולה. השלג כאן שונה כל־כך מזה שבארץ, שם הוא יורד רק בגולן ובירושלים, ולא בעוצמה כזו. הכול לבן, טהור, כמעט לא מציאותי.
גל קור מכה בפניי כשאני יורדת מהאוטובוס, וצמרמורת עוברת בגופי. ”ברוכה הבאה,” מחייך אליי הנהג. אני ממהרת להיכנס פנימה, אל הלובי החמים. הנהג מניח את המזוודה שלי בצד, ובקבלה מוסרים לי מפתח לחדר שלי, כרטיס פלסטיק לבן עם סמל המלון בזהב. כמה דקות אחר־כך, אני פותחת את דלת החדר. ריח נקי של סדינים חדשים מקבל את פניי, החדר גדול מהצפוי, מיטה זוגית רחבה במרכז, לצידה כורסה יחידה וטלוויזיה תלויה על הקיר ממול. אני גוררת את המזוודה פנימה, מביטה לעבר שולחן קטן שעליו קומקום כסוף, שתי כוסות ותיונים. ליד הדלת, מצד ימין, יש מטבחון קטן, מכונת קפה חדשה ומבריקה ומקרר נמוך.
אני מורידה את המעיל ומניחה אותו ואת התיק ליד המיטה וצונחת עליה. המזרן עוטף אותי, הגוף שלי נרגע סוף־סוף, הנשימה שלי הופכת לסדירה. אני כאן, באמת כאן. אני קמה, ניגשת אל החלון הרחב ומגלה מרפסת. אני פותחת את הדלת ויוצאת, גל של קור חורפי פוגש אותי, חד אבל מענג, נוף לבן נפרש לפניי, שלג עוטף את ההרים, הבקתות והעצים. השמש מבצבצת בין העננים ומאירה את ההרים בזוהר מסנוור, אבל אני לא מסיטה את המבט. אני מסרבת להפסיק ליהנות מהרגע הזה.
אני נכנסת בחזרה פנימה, תנור חימום עומד ליד המיטה ומפיץ חום נעים. אני משתהה לרגע מול המראה שעל דלת הארון, מסתכלת על עצמי. בחורה ממוצעת, בערך שישים ושישה קילו, גובהי מטר שישים וחמש, שערי חום כהה, גלי, עם קצוות שטניים, מגיע מעט מתחת לכתף ועיניי חומות וגדולות.
אני מתחילה לפרוק את המזוודה ומסדרת בגדים בארון, יש לי זמן עד הפגישה עם מדריך הגלישה, שקבעתי עוד בארץ. אולי אפילו אספיק לנשנש משהו לפניה. בין ארגון הדברים לסידור המזוודה, אני נזכרת שעדיין לא התחברתי לאינטרנט האלחוטי. קיבלתי כרטיס סים אינטרנטי מהחברה שהזמנתי ממנה את החופשה, אבל בינתיים בחרתי לא להשתמש בו, כדי להיות יותר חופשייה. אני ניגשת אל הטלפון שנטען על השידה ומקלידה את סיסמת האינטרנט של המלון.
ההודעות מתחילות לצוץ זו אחר זו, אני מקבלת הודעות מכמה חברות שעדכנתי אותן על הטיסה, וההודעה של אמה תופסת אותי מיד. היא כתבה שהיא מתכננת לחזור לארץ בעוד כמה ימים. אמה היא לא רק החברה הכי טובה שלי, היא ממש כמו אחות לי ולבן. גדלנו שלושתנו יחד עוד מימי הגן, שלישייה בלתי נפרדת, היא מכירה כל פינה בלב שלי. רציתי מאוד שתצטרף, אבל היא טסה לבקר את אימא שלה בקנדה.
ההורים שלה פרודים, אבא שלה נשאר בארץ ואימא שלה חזרה לחיות בקנדה עם הוריה, סבא וסבתא של אמה. אמה החליטה להישאר עם אבא שלה בארץ, גם כי לא רצתה לעזוב אותו לבד וגם כי העדיפה להישאר איתנו.
אמה: רק תיזהרי שם, אל תתאהבי במדריך בטעות.
היא שולחת לי עוד הודעה ומוסיפה לב לבן וסמל של סקי, אני מחייכת. אני עונה לה ולשאר החברות שהכול בסדר, ומוסיפה כמה תמונות שצילמתי בדרך למלון. תוך כדי, אני רואה גם את ההודעות של אימא.
אימא: החלום שלך? איך את יכולה לעזוב ולטוס כך? את שוכחת אותנו ואת אחיך שצריך אותך? במקום לבזבז כסף, היית צריכה לחסוך אותו! למה את לא חושבת לפני שאת עושה דברים? למה את מתנהגת כמו מטומטמת? אין לך שכל, ואף פעם לא יהיה.
הדמעות זולגות מעיניי, ידעתי שזה יקרה, אני לא יודעת למה ציפיתי למשהו אחר.
אימא: הגעת? למה את לא עונה? הכול בסדר? אני מתנצלת. תשמרי על עצמך ותעדכני אותי שהגעת, אני דואגת.
אני פה כדי ליהנות, אני מזכירה לעצמי, אני הולכת ליהנות מכל רגע כאן. אני מנגבת את הדמעות.
אני: הגעתי.
אני שולחת לה את כל התמונות שצילמתי עד עכשיו ומכבה שוב את האינטרנט האלחוטי. אפילו לא פתחתי את שאר ההודעות, זה לא מעניין אותי. אני יודעת שהיא תשחרר ברגע שתבין שאני לא בשליטה שלה ושאני כבר לא בארץ אלא בחו”ל. אני מחליפה בגדים ויוצאת לכיוון הקבלה, כדי לקבל עזרה במציאת הדרך ליעד שלי.
”אווץ!” צווחה נשמעת כשאני מתקרבת לקבלה, אני פונה במהירות כדי להתנצל. ”תסתכלי לאן את הולכת, אידיוטית,” רוטנת לעברי מישהי באנגלית. הקול שלה נרגז, כאילו כל העולם נגדה. אני כל־כך רוצה להחזיר לה, אבל אין לי שום כוונה להתחיל את הטיול בריב מיותר. ”תירגעי, ליאן, זה לא היה בכוונה.” מעיר מישהו שעומד לידה. הוא מדבר בעברית, הם ישראלים. הוא נראה טוב, מהבחורים האלה שקשה להתעלם מהם. גם היא נראית לא רע.
”עמית, אל תגיד לי להירגע.” היא מעירה לו בעוקצנות, מתקדמת אל הדלפק בכעס. ”תסלחי לה, היא לחוצה קצת אחרי הטיסה,” הוא מחייך ומחכה לתגובתי, אני מתנצלת באנגלית. אני לא רוצה שהם ידעו שאני דוברת עברית. הבחור מחייך אליי קלות, משיב לי שוב באנגלית ומתנצל בשם חברתו, או אולי בת זוגו, ליאן. אני מהנהנת ולפני שאני מספיקה להתרחק, אני נתקלת שוב במישהו.
”היי, את בסדר?” פונה אליי קול אחר, שקט יותר, עמוק. העיניים שלי פוגשות בזוג עיניים בהירות, הוא מסתכל עליי, כאילו מצליח לראות לתוך הנשמה שלי. הוא גבוה, חסון, כתפיו רחבות, ולבוש באופן פשוט, ג׳ינס ומעיל שחור, צעיף אפור כהה. שיערו שטני קצר, ועל פניו מעט זיפים. רואים שהוא מסוגל להשיג כל אחת בלי להתאמץ, יופי כזה לא רואים בכל מקום. אני מהנהנת בהתנצלות באנגלית וממשיכה ללכת.
”לאן היא ממהרת?” אני שומעת אותו שואל את הזוג, בעברית. ליאן אוחזת בידו ונצמדת אליו, אבל הוא ממשיך להסתכל עליי. למה הוא ממשיך להסתכל עליי? ”סתם איזו תיירת טיפשה, עזוב,” ליאן זורקת בזלזול. אני מציצה שוב לאחור ורואה אותו עומד שם, דומם, המבט שלו קר אליה. הוא מסתובב בפתאומיות ומביט בי ישירות, רואה שאני בוחנת אותם. אני מסיטה את המבט וממשיכה ללכת.
הלחיים שלי בוערות, אין לי ספק שהן אדומות לגמרי, כמה מביך. אני מקווה שהוא לא שם לב... על מי אני עובדת בכלל? ברור שהוא שם לב. בחנתי אותם והתבוננתי בהם, אין סיכוי שהוא לא שם לב, מזל שאני לא מכירה כאן אף אחד. אני מתרחקת מהם מספיק כדי לצאת מטווח הראייה שלהם. לפחות כאן אני יכולה להעמיד פנים שאני מישהי אחרת.
פרק 1
אני אורזת במזוודה את כל מה שאצטרך לתקופה הקצרה הזו. תקופה שהחלטתי לקחת לעצמי, לחופש ולשקט הנפשי שלי. אני מביטה במראה, מחייכת, ואז יוצאת מהחדר עם המזוודה ותיק היד שלי, מלאת תודה שאני באמת עושה את זה.
השעה שתיים וחצי בלילה. כולם ישנים, חוץ ממנו, אחי, או לפחות מה שנותר ממנו. מובן שהוא שם, כמו תמיד. בסווטשירט שחור, מול המקרר הפתוח, האור שוטף אותו והוא לא זז. אני עוצרת לשנייה, לא בטוחה למה. פניו מוסתרות והוא לא מביט בי, אפילו לא בחצי מבט. אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה. התרגלתי לזה, אבל זה עדיין כואב.
”המעטפה, אל תשכחי לקחת.” הלחישה שלו חותכת את הדממה. הוא יודע שאני טסה, ולא מסתובב אליי. אני מושיטה יד ולוקחת את המעטפה שהנחתי על השיש מראש, מכניסה אותה לתיק היד שלי. זו המתנה האחרונה ממנו, הוא נתן לי אותה לפני שנה, זמן קצר לפני שהכול השתנה. הבטחתי לעצמי שאשמור אותה סגורה עד יום הולדתי שיחול במהלך החופשה. ”תפתחי אותה,” הוא אומר, ואז מוסיף כמעט בלי קול, ”בסוף.” הלחישה שלו מהדהדת בתוכי שוב, כהד של מישהו שכבר איננו. אני מביטה בו לרגע אחרון ויוצאת.
אני מסתכלת במסך הנייד, כותבת לאימא שלי הודעה.
אני: עשרה ימים, זה מה שאני צריכה. בבקשה, תני לי את זה. אל תתקשרי, אל תחפשי אותי. אני אעדכן שהכול בסדר, ואני מבטיחה לשמור על עצמי. אני אוהבת אותך, תודה אימא.
אני לוחצת על 'שלח'. זהו, עשיתי את זה, המונית מחכה. אני יוצאת, מביטה בבית בפעם האחרונה. השער הזה, שאני עוברת בו כל יום, נראה פתאום זר. לפעמים אני מדמיינת שאני עוזבת לתמיד, נותנת למחשבה הזו ללטף אותי, מדמיינת את התחושה. אולי זה באמת יעשה לי טוב. אבל המצפון שלי לא נותן לי, אני לא יכולה לעזוב את המשפחה שלי כך. אז במקום לברוח, אני לוקחת רגע לעצמי, עשרה ימים של חופש. להיטען, לנשום, לחזור חזקה יותר, שלמה יותר, ובנוסף לכול, אני אגשים את החלום שלנו.
הדרך לתחנת הרכבת נראית לי ארוכה מאוד, אני שמה לב שאני שוקעת במחשבות שוב. הנהג עוצר, אני משלמת לו והוא יוצא לעזור לי עם המזוודות. אני נכנסת לתחנת הרכבת, ולפני העלייה לרכבת לשדה התעופה, אני עוצרת רגע ומביטה לאחור. נדמה לי שאני רואה אותם שם, עומדים ומסתכלים. אני יודעת שהם לא באמת שם, הם רק בראש שלי, אבל התחושה הזו בכל זאת שורפת אותי מבפנים.
אני נכנסת ומתיישבת, נשימותיי כבדות, אני מצמידה את התיק לחזה, כאילו הוא יכול לעצור את הרעידות. דמעה ראשונה, אחריה עוד אחת. בלי רשות, בלי שליטה. אני מרגישה שאני בורחת לכל החיים. אלה רק עשרה ימים, אני מזכירה לעצמי, רק עשרה. הטיול הזה יעשה לי טוב, הטיסה הזו תיתן לי שקט למחשבות, אולי גם שקט מהזיכרונות. אני באמת חייבת את זה.
השעה כבר ארבע לפנות בוקר. אני עדיין עומדת בתור, מחכה לבידוק הראשוני לפני שליחת המזוודה. בחור רזה, גבוה ממני במעט, ניגש אליי.
”דרכון, בבקשה.” אני מושיטה לו את הדרכון, ”שם?”
”אלינור מלודי דיין.”
”האם מישהו עזר לך באריזה? נתן לך משהו להעביר מהארץ?”
”לא.”
”בבקשה, את יכולה להמשיך. טיסה נעימה.”
”תודה רבה.” עקצוץ של התרגשות ושל פחד עובר בגופי. אני באמת עושה את זה. אני באמת טסה לטיול הזה, לבד.
אני אוספת את הכרטיס שלי, קיבלתי מקום ליד החלון, כמו שאני אוהבת. אחרי שעברתי את שאר הבידוק הביטחוני הרגיל, אני מסתובבת בדיוטי פרי, קונה כמה דברים למשפחה, שוקולדים, בושם לאימא, כובע לבן... אני חושבת שהוא יאהב אותו. כשאטייל שם אקנה מזכרות נוספות, אבל טוב שיש אפשרות להשאיר חלק מהקניות כאן, שלא יכבידו על המזוודה.
אני רואה זוג עם ילדים עוברים אותי במהירות. האב נראה עצבני, כועס על האם. הילדים מחזיקים ידיים, נראים מפוחדים. ההורים צועקים זה על זה, קולו של האב רם מדי, תנועות הידיים שלו חדות ומלחיצות. האם מנסה להשתיק אותו, אבל העיניים של הילדה הקטנה כבר דומעות, הילד רק בוהה בהם, מבולבל. זיכרון ישן שוטף אותי פתאום, מחזיר אותי לימים שאני מנסה לשכוח, כאילו זה קורה עכשיו.
הצעקות ממלאות את הבית. אני יורדת בריצה במדרגות, ורואה אותו מכה אותה. אני נכנסת ביניהם במהירות, דוחפת אותו לאחור. בן, אחי, מצטרף, תופס את ידו בחוזקה. ”אתה גבר שמרים ידיים על נשים? ” הוא צועק. נועם, הקטן בן השלוש, עומד ליד המדרגות, עיניו פעורות, קפוא במקום. אני אוחזת ביד של אימא, מנסה למשוך אותה משם. אבא ובן ממשיכים לצעוק, להתקוטט. אימא משתחררת מאחיזתי ונעמדת ביניהם. בן כבר הפך לגבר, בן שמונה־עשרה, ממש לפני הצבא.
”עופו מפה! את והילדים שלך! עופו מהבית שלי!” הוא צורח.
”הבית הזה לא רק שלך!” קולה של אימא רועד אבל תקיף, ”הוא גם שלנו. אתה רוצה לעזוב? בבקשה, אתה יותר ממוזמן.”
היא מפנה אלינו מבט. ”לכו לחדר, אל תתערבו.” אני מחזיקה את היד של נועם, מובילה אותו ואת בן לחדר של נועם. תוך כדי אני מלטפת את ראשו של נועם, ”אימא ואבא רבים, נכון? אבל זה יעבור, קטני. אני מבטיחה.” אחר־כך אני פונה לבן, ”בן, אל תצא לשם. אתה רואה שהמצב רק מחמיר כשאנחנו מתערבים. זה לא יעזור, זה רק יגרום לו להשתולל עוד יותר.” אני מזהירה אותו. הוא מהסס ואז פונה לחדרו בפנים כעוסות, ”בסדר, אני הולך לחדר.”
אני יודעת שהוא רוצה להגן על אימא. אני יודעת שהוא רוצה להעמיד את אבא במקומו, אבל הוא לא יכול. הוא אוהב את שניהם, והוא לא רוצה לבחור צד. אבא שלי אימץ אותי ואת בן אל ליבו כילדיו, אבל אנחנו לא ילדיו הביולוגיים. לפעמים, כשכועס על אימא, הוא משתמש בנו בתור כלי כדי לפגוע בה, כמו הפעם ההיא שהוא רצה להעיף אותנו מהבית ואמר לה שהבית הזה הוא רק שלו ולא שלנו. הוא יודע שאנחנו חשובים לה, הוא יודע שאם יפגע בנו, הוא יפגע בה, הוא שוכח שגם אנחנו בני אדם. אנחנו כל עולמה, היא תמיד מגוננת עלינו וזה מה שמעצבן אותו. אני יודעת שעמוק בליבו הוא אוהב אותנו, אבל זה לא מספיק.
אימא נכנסת, עיניה נפוחות מבכי. אני מחכה שהיא תירגע, נותנת לה לנשום, ואז, בקול שקט ורועד, אני לוחשת, ”אימא... כמה עוד נוכל להחזיק מעמד כך? כמה עוד נוכל לשאת את זה?” היא לא עונה. רק מחבקת אותי חזק, נשימתה נשמעת חנוקה. אני מחכה למילים שלה, אבל הן לא נאמרות. משהו חייב להשתנות, אני רק מקווה שלא יהיה מאוחר מדי.
”נועם כבר כמעט בן שלוש. הוא לא כמונו, הוא לא מסוגל להבין את המצב. בן כבר בן שמונה־עשרה, אני בת עשרים. איכשהו, אנחנו כבר רגילים לכל זה. חווינו הכול, הבגידות, הזלזול, האלימות. אבל נועם עוד קטן, הוא נולד לתוך זה, וזה רק הולך ומחמיר. ואת, מה איתך? את לא יכולה לאפשר לזה להמשיך, במיוחד לא עכשיו. אני לא רוצה שנועם יעבור את כל הסבל שאנחנו עברנו. אימא, אתם חייבים למצוא לזה פתרון, לדבר, לעשות משהו. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כך.”
היא לא אומרת מילה, רק מביטה בי ועיניה מתמלאות בדמעות. אני מחבקת אותה ולוחשת לה שאני אוהבת אותה. אני מנשקת את נועם במצח ויוצאת מהחדר שלו. אימא נשארת לישון איתו, כרגיל בתקופה האחרונה. המחשבה שנעזוב ונשאיר את אבא מאחור מעיקה עליי ולא נותנת לי מנוחה. הוא גידל אותנו, חיבק אותנו, היה שם בכל יום הולדת. אז למה? אני יודעת כמה הוא אוהב אותנו, הוא רצה שנשנה את שם המשפחה שלנו לשם שלו, שנישא כל המשפחה את אותו השם.
”בן, אני יכולה להיכנס?” אני דופקת בשקט בדלת חדרו.
”בטח, מה קורה?” הוא פותח את הדלת ומתיישב בחזרה על המיטה. אני יושבת על כיסא המחשב שלו.
”מה אתה רואה?”
”סדרה חדשה, אני בפרק ארבע. נחמדה מאוד, את תאהבי.” הוא קורץ אליי בחיוך.
”אני אנסה, אבל אחרי שאסיים עם דני את הסדרה שהתחלנו. גם זו סדרה טובה, תנסה ולא תתחרט,” אני עונה לו בחיוך. הטעם שלנו בסרטים ובסדרות דומה מאוד. דני, אחי ואני הלכנו כמה פעמים יחד לסרטים. לפעמים אני מרגישה שלאחי לא נעים, כי הוא מרגיש כמו גלגל שלישי, אבל לי זה לא מפריע והם מסתדרים טוב.
”אתה חושב שהם יצליחו להחזיק מעמד?” אני שואלת. אני יודעת שעברנו איתו תקופות לא פשוטות בשנים האחרונות, בהן אימא חשבה להתגרש ממנו, ועדיין הם יחד אחרי הכול. יש ביניהם אהבה לא מוסברת והוא אביו של נועם, בנוסף לזה שהוא גידל אותנו. בן קם ומסתכל עליי, מהרהר.
”לא חושב, אבל בכל זאת מקווה, בשביל נועם. הוא הורס אותה, הוא הורס אותנו.” עיניו של אחי עייפות וכועסות. בכל השנים האלה הוא מעולם לא התערב, זו הפעם הראשונה שהוא עשה זאת, ורק כי אבא הרים יד על אימא. בדרך כלל אני זאת שמתערבת.
אני לא מבינה למה, רק לפני כמה ימים חזרנו מברצלונה. בחופשה היה מושלם, כמעט שכחנו איך החיים שלנו נראים באמת. היו שם ריבים קטנים, אבל לא יותר מזה. נועם נשאר עם סבא וסבתא בארץ. זו הייתה הטיסה הראשונה של בן ושלי, אני כבר אחרי השירות ובן לפניו. כל־כך התלהבנו שנינו, צחקנו כל הדרך, נהנינו מהטיסה, מהשמיים, ממראה העננים. הטיול הזה היה כיף והכי טוב שיכולנו לבקש, היה שם נעים ויפה כל־כך. הרגשנו כמו משפחה נורמלית, לשם שינוי.
כשחזרנו, בתוך כמה ימים הכול התהפך וחזר להיות כמו שתמיד היה. ויכוחים על כסף, על חשבון המים, על הקניות שאימא עושה לבית. הוא דרש שתפסיק לקנות לנועם בגדים חדשים, שתיקח בגדים ישנים מהאחים שלו. הוא דרש שאימא תפסיק לתת לנו כסף, אף שכבר מזמן שנינו עובדים למחייתנו ולא לוקחים מהם דבר. מה שהכי הפריע לו זה שאנחנו עדיין גרים איתם בבית אבל לא משלמים שכירות, אימא מתעקשת שלא נשלם, ”תחסכו ללימודים, אתם לא צריכים לשלם על שכירות.” היא גם חסכה בעצמה ללימודים שלנו באוניברסיטה. כל החיים היא לימדה אותנו איך להיות עצמאיים, ומגיל צעיר ידענו מה זה חשבון מים, חשבון חשמל וארנונה.
מגיל ארבע עשרה עבדתי, בבייביסיטר, במלצרות ולאט לאט בעבודות מתקדמות יותר. אימא אף פעם לא הסכימה שנשלם ועשתה הכול בכוחות עצמה, אפילו בלי עזרתו של אבא שלי, שחי איתנו בבית שלה, על חשבונה, שלוש־עשרה שנים. בשנה האחרונה, לאחר שעברנו לבית משותף וגדול יותר שהם בנו יחד, הם חיברו את חשבונות הבנק. היא חששה מהצעד הזה בהתחלה אבל הוא הצליח לשכנע אותה לעשות אותו. מרגע זה, אבא התחיל לעקוב באובססיביות אחרי כל שקל שיוצא מהחשבון, וכך גילינו אדם אחר מזה שהכרנו כמעט כל חיינו. הלוואי והדברים היו אחרת.
”אני מקווה שהיא תעשה את ההחלטה הנכונה,” אני אומרת לפני שאני יוצאת מהחדר.
”נהיה איתה בכל מה שתחליט,” משיב בן. אני מהנהנת, שולחת לו נשיקה באוויר ומקבלת נשיקת אוויר בחזרה. ”לילה טוב,” שנינו אומרים.
בבוקר אני קמה כרגיל לעבודה. ההורים שלי מתווכחים, ואני בינתיים מכינה את אחי הקטן לגן. בן עדיין ישן, המשמרת שלו מתחילה מאוחר יותר. אני מביטה באחי הקטן שנותן לי הרבה נשיקות ומחייך אליי, אני מדגדגת אותו והוא צוחק ומשתולל על המיטה. אני מלבישה אותו ונותנת לו ”נשיקת פינגווין”, אפו נצמד לאפי, ראשו זז מצד לצד, שנינו צוחקים, ”אני אוהבת אותך קטני,” אני מחבקת אותו חזק. אימא נכנסת לחדר, מנשקת אותי ואת נועם במצח. ”ילדים יפים שלי.” היא מרימה את נועם ויוצאת. אני נכנסת לחדר שלי לוודא שלקחתי הכול, והולכת למטבח להכין אוכל לעבודה. ההורים שלי כבר יצאו עם נועם. לאחר כמה דקות ההסעה שלי לעבודה מגיעה, אני נועלת את הבית ויוצאת.
היום עמוס מאוד בעבודה, אני נשארת יותר מהרגיל כי הלחץ גדול. כשאני מרימה לבסוף את הטלפון אני רואה שפספסתי שיחות מסבתא, אני מתקשרת אליה. קולה רועד, היא בוכה.
”היא איבדה את הילד.” המילים ננעצות בי כמו סכין. מה? מה זאת אומרת? איך? הגרון שלי מתייבש, הלב שלי דופק מהר. אני מנסה להגיב, אבל לא מצליחה להוציא קול. ”אימא שלך בבית חולים עכשיו. היא איבדה את הילד,” סבתא בוכה בקול חלש.
”מה? סבתא, מה זאת אומרת? איך זה קרה?” אני עוזבת את כל הדברים על השולחן ורצה החוצה.
”היא הפילה את התינוק, אלינור, היא איבדה אותו.” מישהו נתקל בי, הטלפון נופל מהיד, אני לא רואה כלום, רק שומעת אותו נחבט ברצפה. אני צונחת על הברכיים, אצבעותיי רועדות כשהן מחפשות את המכשיר. אני לא מתנצלת, לא מסתכלת על אף אחד, רק קמה ורצה. אני נכנסת לשירותים הקרובים, חייבת להתרחק, מתקשרת לסבתא שוב.
”היא איבדה אותו? את הילד? איך? למה?” אימא שלי הייתה בהריון, בסוף החודש החמישי, היא הפילה את התינוק, היא איבדה אותו. ”סבתא, אני באה. אל תשאירי אותה לבד. אני בדרך.”
פרק 2
יש עוד ארבעים דקות לטיסה, אני מחכה לקפה שהזמנתי, מנסה להעמיד פנים שזה טיול רגיל. בינתיים, כמה בחורים בקרבתי מדברים בהתלהבות ובקול רם.
”אחי, מה אתה לא מבין? אנחנו לא הולכים סתם ליהנות, אנחנו הולכים להשתגע!” ”ברור שלהשתגע, אחי, אמסטרדם! בוא נעשה חיים.” זיכרון מעלה על פניי חיוך קטן. גם בן היה כזה פעם, עם חברי הילדות שלו. הוא טס איתם לאמסטרדם לפני שהתגייס וקצת אחרי הטיול המשפחתי הראשון שלנו. הוא נהנה מכל רגע, צילם אינספור תמונות יפות. איך הכול השתנה כל־כך? ”ההפוך שלך.” קול הבריסטה מחזיר אותי להווה, אני מחייכת קלות ומודה לה.
אני מתקדמת לעבר שער העלייה למטוס, מנסה להתרחק מהמחשבות. אני מעבירה את הטלפון למצב טיסה. החופשה שלי, אני יוצאת לחופשה, יהיה לי שקט. עם נחיתת המטוס בבולגריה, אני מתחברת לאינטרנט האלחוטי בשדה התעופה ורואה הודעה מאימא.
אימא: איפה את? למה את לא עונה? אני דואגת, תחזרי בבקשה. אני מתנצלת על אתמול.
ההודעות קופצות אחת אחרי השנייה.
אימא: אלינור, מותק, בבקשה תעני לי. תחזרי הביתה, אני צריכה אותך, איפה את?
הדמעות חונקות את גרוני, הלב שלי מתכווץ, זה רק לעשרה ימים. ׳הלוואי שהוא היה נשאר ואת היית הולכת במקומו.׳ המשפט הזה כל־כך כואב, הזיכרון שלו צורב בי. אני מביטה שוב בהודעות שלה, רוצה להתעלם אבל המצפון מכביד עליי. אני שולחת לה הודעה בחזרה.
אני: אימא, הכול בסדר. אני לא בארץ ולכן לא תהיה לי קליטה. את זוכרת שאמרתי לך שאני רוצה לצאת לחופשה? חופשת סקי, החלום שלי.
החלום שלי ושל בן, אני אומרת לעצמי. אני עושה את זה לבד, אבל עושה, מגשימה אותו.
אני: אני אוהבת אותך. שמרו על עצמכם. אעדכן אותך כשאגיע למלון.
אני לוחצת על 'שלח' ומיד מתנתקת מהאינטרנט האלחוטי. אני מפחדת מהתגובה שלה, דואגת שהיא תאשים אותי, שתכביד על המצפון שלי כהרגלה. מה אם ארצה להאריך את החופשה? אולי אישאר עוד, אולי אחליט להמשיך ולטוס ליעד אחר. אני לא יודעת מה יהיה, אבל מעדיפה שהיא לא תחכה לי עם ציפיית שווא שאחזור בקרוב.
ההסעה לבנסקו, של החברה דרכה סגרתי את הטיול כבר ממתינה לי מחוץ לשדה. זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה אך שקטה. האוטובוס מלא בתיירים ישראליים, רובם נראים לי מוכרים מהטיסה. כמעט כולם ישנים, הלילה עבר ללא שינה. בדרך כלל הנסיעות באוטובוס עם ישראלים רועשות, כולם אוהבים לדבר, להחליף חוויות, אפילו להתחרות ביניהם מי עשה יותר. אבל עכשיו, דממה.
אני מקשיבה למוזיקה, שירים שהכנתי במיוחד לנסיעה. לא הייתי מצליחה להירדם גם אם הייתי רוצה. הנוף בחוץ עוצר נשימה, ההרים הגבוהים מכוסים בשלג כבד, גם גגות הבתים מעוטרים בלובן מושלם, אני מצלמת כל מה שאני יכולה. השלג כאן שונה כל־כך מזה שבארץ, שם הוא יורד רק בגולן ובירושלים, ולא בעוצמה כזו. הכול לבן, טהור, כמעט לא מציאותי.
גל קור מכה בפניי כשאני יורדת מהאוטובוס, וצמרמורת עוברת בגופי. ”ברוכה הבאה,” מחייך אליי הנהג. אני ממהרת להיכנס פנימה, אל הלובי החמים. הנהג מניח את המזוודה שלי בצד, ובקבלה מוסרים לי מפתח לחדר שלי, כרטיס פלסטיק לבן עם סמל המלון בזהב. כמה דקות אחר־כך, אני פותחת את דלת החדר. ריח נקי של סדינים חדשים מקבל את פניי, החדר גדול מהצפוי, מיטה זוגית רחבה במרכז, לצידה כורסה יחידה וטלוויזיה תלויה על הקיר ממול. אני גוררת את המזוודה פנימה, מביטה לעבר שולחן קטן שעליו קומקום כסוף, שתי כוסות ותיונים. ליד הדלת, מצד ימין, יש מטבחון קטן, מכונת קפה חדשה ומבריקה ומקרר נמוך.
אני מורידה את המעיל ומניחה אותו ואת התיק ליד המיטה וצונחת עליה. המזרן עוטף אותי, הגוף שלי נרגע סוף־סוף, הנשימה שלי הופכת לסדירה. אני כאן, באמת כאן. אני קמה, ניגשת אל החלון הרחב ומגלה מרפסת. אני פותחת את הדלת ויוצאת, גל של קור חורפי פוגש אותי, חד אבל מענג, נוף לבן נפרש לפניי, שלג עוטף את ההרים, הבקתות והעצים. השמש מבצבצת בין העננים ומאירה את ההרים בזוהר מסנוור, אבל אני לא מסיטה את המבט. אני מסרבת להפסיק ליהנות מהרגע הזה.
אני נכנסת בחזרה פנימה, תנור חימום עומד ליד המיטה ומפיץ חום נעים. אני משתהה לרגע מול המראה שעל דלת הארון, מסתכלת על עצמי. בחורה ממוצעת, בערך שישים ושישה קילו, גובהי מטר שישים וחמש, שערי חום כהה, גלי, עם קצוות שטניים, מגיע מעט מתחת לכתף ועיניי חומות וגדולות.
אני מתחילה לפרוק את המזוודה ומסדרת בגדים בארון, יש לי זמן עד הפגישה עם מדריך הגלישה, שקבעתי עוד בארץ. אולי אפילו אספיק לנשנש משהו לפניה. בין ארגון הדברים לסידור המזוודה, אני נזכרת שעדיין לא התחברתי לאינטרנט האלחוטי. קיבלתי כרטיס סים אינטרנטי מהחברה שהזמנתי ממנה את החופשה, אבל בינתיים בחרתי לא להשתמש בו, כדי להיות יותר חופשייה. אני ניגשת אל הטלפון שנטען על השידה ומקלידה את סיסמת האינטרנט של המלון.
ההודעות מתחילות לצוץ זו אחר זו, אני מקבלת הודעות מכמה חברות שעדכנתי אותן על הטיסה, וההודעה של אמה תופסת אותי מיד. היא כתבה שהיא מתכננת לחזור לארץ בעוד כמה ימים. אמה היא לא רק החברה הכי טובה שלי, היא ממש כמו אחות לי ולבן. גדלנו שלושתנו יחד עוד מימי הגן, שלישייה בלתי נפרדת, היא מכירה כל פינה בלב שלי. רציתי מאוד שתצטרף, אבל היא טסה לבקר את אימא שלה בקנדה.
ההורים שלה פרודים, אבא שלה נשאר בארץ ואימא שלה חזרה לחיות בקנדה עם הוריה, סבא וסבתא של אמה. אמה החליטה להישאר עם אבא שלה בארץ, גם כי לא רצתה לעזוב אותו לבד וגם כי העדיפה להישאר איתנו.
אמה: רק תיזהרי שם, אל תתאהבי במדריך בטעות.
היא שולחת לי עוד הודעה ומוסיפה לב לבן וסמל של סקי, אני מחייכת. אני עונה לה ולשאר החברות שהכול בסדר, ומוסיפה כמה תמונות שצילמתי בדרך למלון. תוך כדי, אני רואה גם את ההודעות של אימא.
אימא: החלום שלך? איך את יכולה לעזוב ולטוס כך? את שוכחת אותנו ואת אחיך שצריך אותך? במקום לבזבז כסף, היית צריכה לחסוך אותו! למה את לא חושבת לפני שאת עושה דברים? למה את מתנהגת כמו מטומטמת? אין לך שכל, ואף פעם לא יהיה.
הדמעות זולגות מעיניי, ידעתי שזה יקרה, אני לא יודעת למה ציפיתי למשהו אחר.
אימא: הגעת? למה את לא עונה? הכול בסדר? אני מתנצלת. תשמרי על עצמך ותעדכני אותי שהגעת, אני דואגת.
אני פה כדי ליהנות, אני מזכירה לעצמי, אני הולכת ליהנות מכל רגע כאן. אני מנגבת את הדמעות.
אני: הגעתי.
אני שולחת לה את כל התמונות שצילמתי עד עכשיו ומכבה שוב את האינטרנט האלחוטי. אפילו לא פתחתי את שאר ההודעות, זה לא מעניין אותי. אני יודעת שהיא תשחרר ברגע שתבין שאני לא בשליטה שלה ושאני כבר לא בארץ אלא בחו”ל. אני מחליפה בגדים ויוצאת לכיוון הקבלה, כדי לקבל עזרה במציאת הדרך ליעד שלי.
”אווץ!” צווחה נשמעת כשאני מתקרבת לקבלה, אני פונה במהירות כדי להתנצל. ”תסתכלי לאן את הולכת, אידיוטית,” רוטנת לעברי מישהי באנגלית. הקול שלה נרגז, כאילו כל העולם נגדה. אני כל־כך רוצה להחזיר לה, אבל אין לי שום כוונה להתחיל את הטיול בריב מיותר. ”תירגעי, ליאן, זה לא היה בכוונה.” מעיר מישהו שעומד לידה. הוא מדבר בעברית, הם ישראלים. הוא נראה טוב, מהבחורים האלה שקשה להתעלם מהם. גם היא נראית לא רע.
”עמית, אל תגיד לי להירגע.” היא מעירה לו בעוקצנות, מתקדמת אל הדלפק בכעס. ”תסלחי לה, היא לחוצה קצת אחרי הטיסה,” הוא מחייך ומחכה לתגובתי, אני מתנצלת באנגלית. אני לא רוצה שהם ידעו שאני דוברת עברית. הבחור מחייך אליי קלות, משיב לי שוב באנגלית ומתנצל בשם חברתו, או אולי בת זוגו, ליאן. אני מהנהנת ולפני שאני מספיקה להתרחק, אני נתקלת שוב במישהו.
”היי, את בסדר?” פונה אליי קול אחר, שקט יותר, עמוק. העיניים שלי פוגשות בזוג עיניים בהירות, הוא מסתכל עליי, כאילו מצליח לראות לתוך הנשמה שלי. הוא גבוה, חסון, כתפיו רחבות, ולבוש באופן פשוט, ג׳ינס ומעיל שחור, צעיף אפור כהה. שיערו שטני קצר, ועל פניו מעט זיפים. רואים שהוא מסוגל להשיג כל אחת בלי להתאמץ, יופי כזה לא רואים בכל מקום. אני מהנהנת בהתנצלות באנגלית וממשיכה ללכת.
”לאן היא ממהרת?” אני שומעת אותו שואל את הזוג, בעברית. ליאן אוחזת בידו ונצמדת אליו, אבל הוא ממשיך להסתכל עליי. למה הוא ממשיך להסתכל עליי? ”סתם איזו תיירת טיפשה, עזוב,” ליאן זורקת בזלזול. אני מציצה שוב לאחור ורואה אותו עומד שם, דומם, המבט שלו קר אליה. הוא מסתובב בפתאומיות ומביט בי ישירות, רואה שאני בוחנת אותם. אני מסיטה את המבט וממשיכה ללכת.
הלחיים שלי בוערות, אין לי ספק שהן אדומות לגמרי, כמה מביך. אני מקווה שהוא לא שם לב... על מי אני עובדת בכלל? ברור שהוא שם לב. בחנתי אותם והתבוננתי בהם, אין סיכוי שהוא לא שם לב, מזל שאני לא מכירה כאן אף אחד. אני מתרחקת מהם מספיק כדי לצאת מטווח הראייה שלהם. לפחות כאן אני יכולה להעמיד פנים שאני מישהי אחרת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
