להאיר את מוחי

פתיח

"אולי לא במקרה הפוסט קורונה הארורה הזאת הגיעה אלייך".

משפט זה, שנאמר לי ממש בתחילת מסע ההתמודדות שלי עם פוסט קורונה (לונג קוביד), ליווה אותי לכל אורך כתיבת הספר שלפניכם.

ביוני 2021 נכנסתי לתהליך שיקום אינטנסיבי בעקבות מה שבהמשך הוגדר כפוסט קורונה. סבלתי ממגוון תסמינים, קוגניטיביים ברובם, ויכולת התפקוד שלי נפגעה כמעט בכל תחומי החיים. כבר מתחילת תהליך השיקום תיעדתי את העובר עליי בכתב יד במחברות בכריכה קשה, שעליהן יכולתי לכתוב כמעט בכל מקום. הכתיבה סייעה לי בהתמודדות, אפשרה לי להתלונן, לכאוס ולכאוב - בלי לחשוש שמא אני מעיקה על הסובבים אותי. בהמשך היא אפשרה לי גם לשמוח, לחלום ולקוות; אפשרה לי לזכור לאורך זמן את העובר עליי, גם כאשר לזכור דקה אחורה היה משימה כמעט בלתי עבירה. בהדרגה הוספתי גם תיעוד מסודר של מצבי ומעקב אחר השינויים בו, ולו הקטנים ביותר, בניסיון למצוא שיטתיות והיגיון ואולי להבין יותר את העובר עליי. הכתיבה בחלקה שיטתית ומסודרת במעקב אחר הסימפטומים, השיקום, ההתקדמות, אך רובה חופשית ואסוציאטיבית.

הרעיון לכתיבת הספר החל להתגבש בשלבים העוצמתיים של ההתמודדות שלי עם התופעות ארוכות הטווח של הקורונה, שלבים שבהם עוד בקושי הצלחתי לחשוב, ודאי שלא לשמר מחשבה קוהרנטית לאורך זמן. ככל שהוספתי לתעד, ככל שהמחברות הצטברו, חשבתי שייתכן שבסופו של דבר אעשה איתן משהו. כאשת מקצוע, כחוקרת וכמרפאה בעיסוק, הנחתי שאולי אוכל לנתח את הנתונים באחת מגישות המחקר המקובלות במחקר האיכותני. תהיתי אם גם אחרים יוכלו להיעזר באופן כלשהו בתובנות המקצועיות והאישיות שגיבשתי לאורך הדרך. גם כאשר התחלתי לעבד את כל המידע שהצטבר אצלי בשמונה מחברות, למעלה ממאה ושמונה אלף מילים, כיוונתי למסמך מקצועי באופיו. אך בניגוד למחשבות ולתכנון, במפתיע, יצא לי סיפור.

אינני מספרת סיפורים מטבעי, נהפוך הוא. במפגשים חברתיים אני תמיד מתפעלת מאותם אנשים ונשים שמסוגלים לקחת חוויה, שאני כפי הנראה הייתי מסכמת במשפט או שניים, ולרתק את כל הנוכחים דקות ארוכות בסיפור מעניין ועשיר בפרטים. אף פעם גם לא ידעתי להמציא סיפורים, להבדיל מאבי, שלאורך שנים ליווה את אחי ואותי לפני השינה בסיפור דמיוני שהיה ממציא במיוחד עבורנו. אומנם אימצתי עם ילדיי את מנהג הסיפור לפני השינה, אך תמיד הקראתי להם ספרים שאחרים כתבו, אף פעם הם לא נרדמו למשמע סיפור פרי דמיוני. מעולם לא חשבתי, לא דמיינתי שאמצא את עצמי כותבת סיפור. ובכל זאת, הינה אנחנו כאן.

הספר, הסיפור שלפניכם מבוסס כאמור על התיעוד שהצטבר בשמונה מחברות עבות כרס במהלך למעלה משנתיים של תהליך שיקום אינטנסיבי. חלק מהאירועים המתוארים בספר שונו מעט כדי לשמר את רצף העלילה, אך ככלל הוא עוקב במדויק אחר תהליך השיקום. כמו כן, אומנם רבות מהדמויות בספר מופיעות בגלוי, בשמן המלא ובאישורן, אך בחלק מהמקרים מצאתי לנכון לשנות מעט את הפרטים כדי לשמור על פרטיותן. העובדה שאני בחרתי להיחשף כך בפניכם, אין פירושה שגם הסובבים אותי בחרו לעשות זאת.

אומנם מצאתי את עצמי מספרת סיפור, אך כאשת מקצוע לא יכולתי להסתפק בכך, ולכן מצאתי לנכון לשלב בו גם את התובנות המקצועיות שלי. בסיפור המובא בפניכם, סיפור מסע השיקום וההתמודדות שלי עם פוסט קורונה קוגניטיבית, משולבות בחלק מן הפרקים אתנחתות מקצועיות. באתנחתות אלו מובא מידע מקצועי תמציתי.

בסוף הספר מובאים נספחים מקצועיים שבהם מופיע ביתר הרחבה מידע מבוסס מחקרים, כולל מקורות רלוונטיים בנושאים כמו הגדרה ואבחנה של פוסט קורונה, זיכרון ולונג קוביד, תשישות ולונג קוביד וכו'. חשוב לציין כי מתועדים כיום למעלה ממאתיים תסמינים ארוכי טווח של מחלת הקורונה, תסמינים אשר באים לידי ביטוי במערכות רבות כגון לב־‍ריאה, מערכת העיכול ועוד. עם זאת, מאחר שתחום ההתמחות שלי הוא הנגשה קוגניטיבית, פרט לנספחים הכלליים העוסקים באבחנה ובהגדרה של הלונג קוביד, הגבלתי את הנספחים המקצועיים להיבטים שונים של הפוסט קורונה הקוגניטיבית בלבד.

כאשר יצאתי לדרך בכתיבת הספר, ידעתי שיש אנשים נוספים שחווים תופעות דומות. הרגשתי באופן אינטואיטיבי שהסיפור שלי עשוי להיות חשוב ומועיל גם לאחרים. ואולם לא הבנתי אז את ההיקף העצום של תופעת הלונג קוביד, ואני מופתעת מזה כל פעם מחדש. מחקרים עדכניים מעידים על כך שכחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה העולמית מעל גיל שמונה עשרה מתמודדים עם לונג קוביד, וכפי הנראה בקרב ילדים ובני נוער הנתונים דומים. כלומר, מדובר על מאות אלפים בישראל ועל מאות מיליונים ברחבי העולם. אם הסיפור שלי יוכל לסייע ולו לחלק מזערי מהם, מבחינתי אני את שלי עשיתי.

הקדמה

"זהו - החלמת!" בישר לי מעבר לקו קולה של הרופאה ממוקד קופת חולים מאוחדת. "הבדיקה שלילית ואת יכולה לצאת מהבידוד".

דני ואני פותחים ביחד את הדלת, מתעדים בהתרגשות את המעמד המשמח. למעט גיחה קצרה לחדר המיון, זו הפעם הראשונה בחודש האחרון שאני יוצאת אל מחוץ לחדר. מתבוננת סביב - אפילו האור מרגיש קצת אחרת. המסדרון עם התמונות המשפחתיות מקבל את פניי בברכה. גם החתולה מופתעת ושמחה פתאום למצוא את עצמה מחוץ למרחב התָּחום שבו שהתה, בתחילה איתי ולאחר מכן איתי ועם דני ביחד, בכל התקופה האחרונה. מרפסת הסלון הגדולה קורצת לנו. אוויר, חוץ, רוח סתיו נעימה של סוף ספטמבר.

את ערב ראש השנה בילינו על המרפסת הקטנה מחוץ לחדר השינה, חדר הבידוד, חדר החולים שלנו.

שני, בתנו הצעירה, יושבת מצידו השני של חלון המרפסת הסגור בקפידה. והבנים - נועם, האמצעי, עם נועה חברתו, ואיתן, הבכור, עם דריה, אשתו הטרייה, כל אחד מדירתו - מברכים יחד איתנו בזום את ברכות החג. הסוכה ממתינה לנו במרפסת הסלון הגדולה. אפשר לנשום (בעדינות, שלא יכאב, שלא יתעורר השיעול) ולהירגע. מחלימה - איזה כיף, הסיוט מאחוריי! זהו, נגמר. אומנם עדיין לא במלוא כוחותיי, אבל לאט לאט אתחזק והכול יחזור להיות כשהיה.

כמה תמימה הייתי. כמה מעט ידעתי על הצפוי לבוא. לו מישהו היה אומר לי שרק שנתיים מאוחר יותר אתחיל להרגיש שאני חוזרת לעצמי, לא הייתי מבינה כלל על מה הוא מדבר. "אתה טועה", הייתי אומרת, מן הסתם, "מדמיין. אני בריאה - הרי החלמתי. חוץ מזה, הרי אני אוכלת בריא, מתאמנת לא מעט, חזקה, הכול יהיה בסדר. כמה ימים, שבוע שבועיים גג, ואחזור לעצמי". כמה מעט ידעתי והבנתי, כמה מעט ידענו כולנו על הווירוס המתעתע הזה ועל מה שהוא עתיד לעולל לי ולרבים אחרים.

*

כמעט חודש קודם לכן, ביום שבת, חמישה בספטמבר, ישראל בעיצומו של הגל השני של הקורונה. בתקשורת כבר מדברים על כך שכפי הנראה יכריזו בקרוב על סגר נוסף. אבל היום עדיין אין הגבלות, אז דני ואני מתכוננים לצאת לסייע לנועם, שבדיוק עבר לדירה שכורה בתל אביב עם בת זוגו נועה. כמעט חצי שנה הם גרו לסירוגין איתנו, בהוד השרון, ובבית הוריה של נועה, ברעננה. ציפה לנו יום של צביעה, ניקיון, סחיבות, סידורים. אנחנו בדלת ופתאום מגיע הטלפון שכמעט כולנו חששנו ממנו באותה העת. הטלפון לא היה ממשרד הבריאות או חמ"ל פיקוד העורף, אלא מידיד שהיה איתי באותה ההרקדה ושמע שהייתה שם חולה מאומתת. "מה פתאום? אני מרגישה מצוין, לא נראה לי שנדבקתי", עניתי לו. "לא יודעת מי זו החולה, אבל מניחה שלא הייתי לידה די זמן כדי להידבק".

כשניתקתי, דני ואני תהינו אם להמשיך כמתוכנן, הרי נועם מחכה לסיוע שלנו ואנחנו לא רוצים לאכזב אותו. מתלבטים, מתייעצים, ובסוף אני מחליטה להישאר בבית, רק ליתר ביטחון, ודני הולך לבד. זה גם קצת כיף - התפנה לי היום, והרי יש לי כל כך הרבה עבודה שממתינה. ומה בנוגע לבדיקת קורונה? אראה איך אני מרגישה ואז אחליט. באותה עת אי אפשר היה להיבדק בקלות, וקביעת התור לבדיקה לא נראתה לי מוצדקת, מה גם שביום שני אוכל לבצע בדיקה בבית הדיור המוגן שבו גרה אימי. לאחר שהוסרו חלק מההגבלות של הסגר הראשון, הבינו בדיור המוגן שהבידוד המוחלט והיעדר אפשרות הביקורים של בני המשפחה פוגעים קשות ברווחת הדיירים, ואפילו בבריאותם. מאז, כבר כמה חודשים, מזמינים את בני המשפחה המעוניינים בכך להגיע ולהיבדק בכל יום שני עם כל הצוות והדיירים.

ביומיים הקרובים אני ממשיכה להתנהל כרגיל, רק לא יוצאת מהבית, ליתר ביטחון, הרי אין מצב שנדבקתי. בראשון אחר הצוהריים מתחילה קצת לכחכח בגרון. לא משהו רציני. רק מדי פעם, כמו שיעול קצר ויבש המציק לי במורד הגרון. "אולי לא כדאי שתישן איתי היום? סתם, ליתר ביטחון", אני אומרת לדני כאשר הוא מגיע הביתה בערב, אבל הספק כבר מתחיל לחלחל. משהו לא מסתדר לי. ביום שני בבוקר אני קופצת לדיור המוגן שבו גרה אימי כדי לעשות בדיקה. אני מבקשת שיבדקו אותי בחניה, ולא בפנים, בגלל החשש המנקר שמא בכל זאת נדבקתי. לקראת ערב אני כבר לא לגמרי במיטבי. נדמה לי שאולי עולה לי קצת החום, אבל אני לא מוצאת את המדחום, אז רק בוחנת את עצמי בהנחת כף יד על המצח ועל הצוואר. בלילה השיעול מתגבר מעט, אבל ממש לא נורא.

כשאני קמה בשלישי בבוקר, מתוחה וחוששת, עוד לפני שיוצאת מהמיטה, אני נכנסת בטלפון לאתר של קופת החולים מאוחדת, אבל עדיין אין תשובה בנוגע לבדיקה. איזה מזל שכל הפגישות שלי מתקיימות בזום. אז ממשיכה להתנהל כרגיל. סידרתי לי עמדת עבודה בחדר השינה. ואז, באמצע אחת הפגישות של הבוקר, מגיע טלפון, על הצג: סניף קופת חולים מאוחדת. אני מתנצלת ואומרת שחייבת לענות לרגע ומשתיקה את הזום. הפעם זה רשמי.

"שירה, מדברת יוכי מסניף מאוחדת בהוד השרון. אני מתקשרת כדי לעדכן אותך שנמצאת חיובית בבדיקת קורונה. עלייך להיכנס לבידוד למשך שבועיים או עד לקבלת בדיקה שלילית ולהימנע ממגע עם אחרים, כולל עם בני הבית. אנחנו שולחים לך ערכת קורונה, וגם יתקשרו אלייך מהמוקד לשאול לשלומך בהמשך היום", יוכי אומרת, נשמעת כאילו היא מדקלמת או מקריאה. אני מניחה שהיא עשתה לא מעט שיחות כאלו בתקופה האחרונה.

"אוי, טוב, הבנתי. תודה רבה, יוכי", אני משיבה, אם כי לא הצלחתי לקלוט את כל מה שהיא אמרה. אני מבטלת את השתקת הזום וחוזרת לפגישה. מרגישה מנותקת, כאילו המילים נאמרו למישהו אחר, לא באמת לי. אבל בהדרגה זה מחלחל. אני בסטטיסטיקה, אני "מאומתת". רגע, מה זה אומר, מתי? ממי נדבקתי? את מי אולי, חלילה, הדבקתי? המחשבות מתרוצצות תוך כדי המשך הדיון על אופן ההיערכות שלנו במרכזי התמיכה לשנת הלימודים הקרבה, שלא ברור עדיין אם תתקיים בקמפוס או בלמידה מרחוק.

אני לא אומרת דבר על הבשורה שקיבלתי זה עתה. רק בסוף הפגישה, כבדרך אגב, פתאום זה יוצא ממני: "איזה קטע, אני מאומתת לקורונה. זו שיחת הטלפון שהייתה לי מקודם". המשתתפים האחרים קצת המומים מקור הרוח שלי. באותה עת ההודעה שאת "מאומתת" לא הייתה הודעה של מה בכך, אלא סיבה לדאגה עמוקה. החשש הגדול היה מפני התדרדרות מהירה ולא צפויה בנשימה עד כדי הזדקקות לחמצן ומכונת הנשמה. אין ספק שהחשש התעורר גם אצלי במידת מה, אבל ככלל הנחתי שיהיה בסדר. ידעתי שאני חזקה ויודעת להתמודד עם דברים.

בינתיים החום הולך ועולה, וגם השיעול הופך מכחכוח קל לפרצים משתקים שמכאיבים בכל הגוף ומותירים אותי קצרת נשימה. בהדרגה הופיעו תסמינים נוספים שעד אז רק קראתי או שמעתי עליהם בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. בכל פעם שאני מנסה לאכול אני מרגישה כאילו אני נועצת שיניים וגורסת מוט ברזל חלוד. אני מריחה ריח שרוף וכותבת לדני ולשני שיוודאו שלא פרצה לנו בבית שריפה. עם הריחות המשונים שאני מריחה והטעם החומצי הנורא בפה, אני כמעט לא יכולה לאכול. אחרי עוד כמה ימים אני מפסיקה לגמרי להריח ולשום דבר אין טעם יותר - זו תחושת הקלה גדולה. אני מרגישה צריבה משונה בין השכמות ובשיפולי הגב. לא מצליחה לשכב או לשבת בלי שיכאב. אני גם כמעט לא מצליחה לישון, אבל מנחמת את עצמי שזה לגמרי בקטנה לעומת הסיפורים מסמרי השיער שאני קוראת ברשת או שומעת בחדשות.

במשך קצת יותר משבועיים אני מתנהלת בתוך שגרה מוזרה. מחד חום, שיעול מפלח, כאבים בראש ובכל הגוף, ריחות נוראיים וטעמים משונים. אבל מאידך אני ממשיכה בשגרת פגישות בעבודתי כדקנית סטודנטים, כראשת המכון הישראלי להנגשה קוגניטיבית וכמרצה בחוג לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו - הרי הכול בזום. אני ממשיכה גם בתרגול יומי של יוגה, חיזוק ומתיחות, בטוחה שאם אני ממשיכה להיות פעילה ולא "נכנעת" למחלה, אני תורמת לכך שאחלים במהרה.

אבל הימים עוברים, ואני רחוקה מכך. בינתיים דני מצטרף אליי לחדר לאחר שגם הוא מתגלה כמאומת כעבור מספר ימים. שני שומרת על המבצר, מנהלת את הבית, מקבלת את המשלוחים המגיעים בזה אחר זה מחברים ומקרובים, דואגת לאספקת מזון עבורנו וככלל, מהווה את הצינור שלנו אל העולם שמחוץ לארבעת קירות החדר. את ראש השנה אנחנו חוגגים כאמור במתכונת של בידוד הדדי וקרבה מרחוק, ויום למוחרת דני מפחיד את כולנו ומתאשפז למספר ימים עם חום גבוה, מוגדר כחולה קשה, מטופל בחמצן ובסטרואידים וכפסע בינו לבין מכונת הנשמה. החרדה העזה לשלומו והתסכול על כך שאני לא יכולה להיות לצידו ולסייע לו מותירים אותי עצובה, דואגת וחסרת מנוחה.

ובכל זאת, לאחר כל אלו, חודש מיום ההודעה הראשונית אנחנו פוסעים אל מחוץ לחדר ויודעים שצפויה אומנם תקופת החלמה - בעיקר לדני - אבל החלק הקשה כבר מאחורינו.

1

אוקטובר 2020

אוקטובר 2020 עובר עליי בחטף. ירדנה, אימי בת השמונים ושש, נופלת מספר ימים לאחר שאני יוצאת מהבידוד. היא נחבלת בראשה, ולאחר שאנחנו מבלות יום שלם במיון היא נשלחת לאשפוז, ואני מבלה שעות ארוכות בבית החולים ליד מיטתה. אני עם מסכה כל הזמן ובתחילה מנסה להקפיד שגם אימא תהיה עם מסכה, חוששת כל כך שתידבק בקורונה. אבל בהדרגה אני מרפה. גם כך היא מתקשה בנשימה ובלאו הכי נמצאת רוב הזמן במיטה ורק אני לצידה. בשעות שאני לא לצד מיטתה אני מתרוצצת בין רופאים, טפסים וסידורים שונים וכן מנסה למצוא מטפלות שישגיחו עליה בלילה כדי שאוכל לישון בבית ולנוח לכמה שעות. בעבודה, למזלי, זו תקופה רגועה יחסית. אומנם אנחנו בהכנות לסמסטר ויש לא מעט פגישות, אבל כולם כבר מורגלים לזום, אז אני מצליחה לקיים את מרבית הפגישות מרחוק. בדרך כלל אני עושה זאת מהכורסה שארגנתי לי לצד מיטתה של אימא בבית החולים. אהוד, אחי הצעיר ממני בשנתיים, מגיע גם הוא להיות לצידה מדי פעם. אהוד וגיטמה - עם בנותיהן בנות התשע בלה ומעין, האחייניות המתוקות שלי - גרים בעתלית. המרחק מבית החולים, הבנות הצעירות ועבודתו התובענית כטייס ראשי באל על לא מאפשרים לאחי להגיע לעיתים קרובות. אבל לפעמים, כשהוא מגיע, אני יורדת אל המדשאה שמאחורי בניין האשפוז ומוצאת לי מקום שקט על אחד הספסלים.

דני בהתאוששות בבית, עובד מעט וישן הרבה. גם אני מותשת. הראש עמום לי ואני לא באמת מצליחה להתרכז, מדברת עם אנשים ושוכחת מה התכוונתי לומר באמצע המשפט, נכנסת למחלקה ולא מוצאת את החדר של אימא, למרות שאני הולכת וחוזרת ממנו אולי עשר פעמים ביום. אני מוטרדת מכך מעט. לא טוב לי ואני מרגישה מבולבלת ואבודה, אבל בטוחה שהכול נובע מכך שאני דואגת לדני ולאימי וכמעט לא ישנה.

לקראת סוף אוקטובר מצבה של אימי משתפר והיא משתחררת מבית החולים. קיבלנו אישור להעסקת עובד זר, ובדרך נס (ודרך חברים טובים) אפילו מצאנו מטפלת שתוכל לעבור לגור איתה מיידית. גם דני מחלים בהדרגה. אנחנו ביחד כבר שלושים ושתיים שנה. השיער הגלי, הבהיר והשופע שהיה לו כאשר נפגשנו לראשונה אומנם מלבין מעט בצדעיים והתחלף בתספורת קצרה, אבל גובהו, המתאים לי בדיוק, נשאר כשהיה, מאפשר לי להתכרבל בנוחות מתחת לכתפו. וכך גם העיניים הירוקות־‍אפורות, שבקסמן נשבתי, לעיתים חודרות, לעיתים ממזריות ותמיד נבונות וטובות מאחורי משקפיים עגולים. דני נבחר לכהן כנשיא אוניברסיטת בן־‍גוריון בינואר 2020, חודשים ספורים לפני פרוץ מגפת הקורונה בישראל, אחרי למעלה מעשרים שנה כחוקר, ביולוג של צמחים, מתוכן כארבע וחצי שנים כדקן הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. ועכשיו הוא נוסע לבאר שבע כמעט כל יום כבר למעלה משנה.

בהדרגה אני מבינה שדני מתחזק, משתפר, מוסיף שעות עבודה אבל אני עוד לא ממש. אצלי משהו לא בסדר. אני מתקשה להצביע על מקור הבעיה ולהבין מה בדיוק קורה איתי. אני רק יודעת שאני לא אני. אני מותשת, לא מצליחה לחשוב ולהתרכז, מתנשפת אחרי הליכה קצרה, ולעלות במדרגות זה בכלל מסע.

אימי כבר בבית ואני לכאורה חוזרת לשגרה, כמובן בהינתן מגבלות הקורונה. אנחנו בשלהי הגל השני של הקורונה ואומנם כולם מתנהלים בחשש מסוים עדיין, אבל אנשים מתחילים לעשות יותר ויותר דברים מחוץ לבית. בקריה האקדמית אונו, הבית המקצועי שלי כבר כמעט עשרים שנה, מתחילים בהדרגה לחזור לעבודה בקמפוס. עם זאת, לשמחתי, מרבית ההוראה עדיין מתקיימת מרחוק, כך שהקמפוס לא מאוד פעיל. גם אני חוזרת לעבודה בקמפוס לאט לאט, אבל עדיין עובדת הרבה מהבית וכאילו מחזיקה, כאילו הכול בסדר. אני מתאמת פגישות וגם מקיימת אותן, אבל רוב הזמן מרגישה שאני מאחורי מסך פנימי במוח שמפריד אותי מהסביבה ומההתרחשות, כאילו אני לא באמת שם - לפעמים מוצאת את עצמי ממש מנערת את הראש באמצע פגישה כדי לחזור לפוקוס, לא תמיד בהצלחה מרובה. בהדרגה אני גם צוברת יותר ויותר תקריות ואנקדוטות שבתחילה אני מבטלת - צוחקת על עצמי, אומרת שאני "פרופסור מפוזר" - אבל לאט לאט מתגבשת בי ההבנה שאולי יש פה משהו שהוא מעבר לסביר. חייב להיות משהו שיסביר למה אני כל כך עייפה, למה עברתי מימי עבודה של עשר, שתים עשרה ואפילו ארבע עשרה שעות ביום לימים שמסתיימים כבר בצוהריים פשוט כי אני מותשת ולא מחזיקה מעמד. הספה בסלון "קורצת לי", בין שאני עובדת מהבית ובין שחוזרת מהעבודה. הספה, בצבע חום אפרפר מרגיע, עומדת בפינת הסלון, בין הפסנתר לבין קמין הגז, שבימים אלו כבר מוסק ומפיץ חום נעים. היא רחבה דיה להתכרבל עליה בשניים, וכאשר אני לבד עליה אני יכולה להתרווח על הכריות הרכות. אני מגיעה ופשוט מתמוטטת עליה, נשפכת לגמרי. דני צוחק עליי ואומר שאני דו־‍ממדית, כאילו איבדתי נפח, כאילו כל האוויר יצא ממני. ואז הוא מרגיש עד כמה אני לא מצליחה לצחוק על המקום הזה, עד כמה אני חרדה ממה שקורה. אפילו לצחוק או לחייך נהיה מאמץ כמעט גדול מדי, ואני הרי תמיד מחייכת, רואים לפי הקמטים שבצידי הפה והעיניים.

שגרת היום־‍יום שלי הולכת ומתמלאת בתקריות ספק מצחיקות ספק מטרידות, כל מיני נקודות שבהן אני פתאום הולכת לי לאיבוד: מדברת עם מישהו, מתחילה משפט ובאמצע לא ברור לי מה למעשה רציתי לומר; מרימה את הטלפון ומתחילה לחייג, אבל אין לי מושג למי למעשה התכוונתי להתקשר; מוצאת חפצים בכל מיני מקומות משונים - את הטלפון במקרר, מלפפון שכנראה התכוונתי לאכול על מכונת הכביסה, את הדפים שהדפסתי לי כהכנה להרצאה וחיפשתי אתמול בכל מקום, על הספה במרפסת חדר השינה (כנראה הנחתי אותם שם כאשר פתחתי את הדלת עבור החתולה); משאירה את המפתחות באוטו בערב ורק בבוקר - כשאני מחפשת אותם כדי לנסוע לעבודה - מגלה שהשארתי את האוטו פתוח. כל רעש קטן מסיח את דעתי. כל ערב אני לוקחת את הספר המונח ליד המיטה, קוראת משפט או שניים ומניחה אותו בצד, לא מבינה למה אני לא מצליחה לקרוא. הרי אני תמיד קוראת לפחות פרק או שניים לפני השינה, אולי אני צריכה למצוא ספר מעניין יותר.

ובתוך כל האירועים הקטנים האלו קורים יותר ויותר דברים שאני לא מצליחה להתעלם מהם ולא מצליחה לבטל אותם באמירות כמו "אני פרופסור מפוזר", "אני כנראה עייפה, לא ישנתי היטב" או "אני כל כך עמוסה בעבודה". מדי פעם אני מוצאת את עצמי בוהה במראה הגדולה שבחדר השינה ולא מצליחה להבין. מבחוץ אני נראית כמו תמיד, פחות או יותר. אומנם רזיתי לא מעט במהלך התקופה שהייתי חולה ולאחר מכן בתקופה לצד אימא בבית החולים, אבל החמוקיים שם וחוזרים להתמלא בהדרגה. קטנטונת, אבל עדיין, כתמיד, נראית גבוהה מממדיי האמיתיים בשל יציבת הרקדנית שתמיד הייתה לי ובזכות רעמת התלתלים הבלונדיניים המוסיפה מספר סנטימטרים למטר חמישים ושמונה הסנטימטרים של גובהי האמיתי. האף הבולט עדיין שם וכך גם העיניים הכחולות, אבל הן עצובות, לא מחייכות. מוזר איך מבחוץ אני נראית אותו הדבר, כמעט, אבל מבפנים אני מרגישה כל כך, כל כך שונה.

*

כשבועיים לאחר שאימי שוחררה מבית החולים, שני מתקשרת בדרך הביתה מהבסיס ומבקשת שאכין לה שניצל טופו. שני, בתי הצעירה המשרתת כשדרנית בגלי צה"ל, התגייסה ממש בתחילת הקורונה. את הטירונות עוד העבירה בבסיס הטירונים הרגיל של גלי צה"ל, אך קורס השדרנים כבר התקיים בתנאי בידוד למניעת הדבקה. שני בחרה להצטרף אליי לתזונה הצמחונית באמצע חטיבת הביניים. הילדים ידעו מגיל מאוד צעיר שאני צמחונית מטעמי "דת, גזע, מין ולאום", כפי שאני מגדירה זאת, ושזו הדרך שלי לומר שאני מעדיפה לא להיות במצב שבו יצור חי כלשהו צריך לקפח את חייו כדי לשמש לי כמזון. בשנים האחרונות בחרתי להפוך לטבעונית כדי להימנע מפגיעה בבעלי חיים בדרכים נוספות, אך מזה אני חורגת לעיתים. שניצל טופו הוא אחד המאכלים האהובים עליי ועל שני. אני אומנם לא מכינה אותו הרבה כי אני משתדלת להקפיד על תזונה בריאה והוא הרי מטוגן, אבל מדי פעם כפינוק זה בסדר. מה גם שאחרי כל התקופה שבה היינו בבידוד ושני טיפלה בי ובדני, ממש משמח אותי לפנק אותה, ובעיקר משמח שהיא ביקשה זאת מיוזמתה ולא חששה להעיק עליי, כפי שחשתי שקורה מאז שחליתי בקורונה.

למרבה המזל יש טופו במקרר, ואני פורסת אותו לפרוסות ומכינה את כל הנחוץ לטיגון. השמן כבר מבעבע במחבת האדומה שאני הכי אוהבת לטגן בה - עמוקה דיה כדי להכיל שמן עמוק לטיגון, אבל עם מספיק רווח מסף המחבת כדי שהשמן לא ישפריץ ויתיז לכל הכיוונים. אני מכינה הכול על השיש - מימין לכיריים צלוחית עם ביצה טרופה ותבלינים, כולל חרדל, כמובן, כמו ששני אוהבת; קערית עם פירורי לחם מתובלים משמאל לכיריים; וצלחות עם נייר סופג, שעליהן אניח את השניצלים המוכנים, על דלפק האי שמאחוריי. הרגליים אומנם כבדות לי ואני מרגישה שפעולות ההכנה כבר עייפו אותי ומוכנה לצנוח על הספה, אבל מחזיקה את עצמי. אני רוצה לשמח את שני.

השמן חם דיו. פיסות הגזר שהטלתי למחבת כבר מבעבעות ומעידות על כך, למרות שאני עדיין לא מריחה דבר. אני מזכירה לעצמי שאני לא יכולה להסתמך כרגע על חוש הריח שטרם חזר אליי - אחת ממתנות הקורונה שנשארו איתי. מתחילה בהכנת פרוסת הטופו. הופכת אותה מספר פעמים בתוך הביצה המתובלת, טובלת בפירורים ומעבירה למחבת, וכך עוד ארבע פעמים, עד שהמחבת כולה מלאה. מנמיכה מעט את גובה הלהבה כדי שלא יישרפו וממתינה שיהיו מוכנות. מוציאה לצלחת את קבוצת השניצלים המוכנה, וממשיכה לקבוצה הבאה.

אני טובלת פרוסה נוספת בביצה, מסובבת והופכת אותה בתוך הצלוחית כדי שתהיה מצופה כולה. כאשר אני מכניסה אותה למחבת, פתאום מתחיל בעבוע חזק. אני לוקחת פרוסה נוספת ושוב טובלת בביצה ומכניסה למחבת. ככל שאני מוסיפה עוד פרוסות הבעבוע מתגבר, ממש משפריץ החוצה מהמחבת. אני מנמיכה עוד את גובה הלהבה, לא ברור לי מה קורה. רק אחרי הוצאת הפרוסות מהמחבת אני מבינה פתאום - כנראה טבלתי בביצה המתובלת אבל לא בפירורי הלחם. אופס. איך שכחתי את פירורי הלחם אחרי כל כך הרבה שנים של טיגון שניצלים? מוזר. רגע, צריך לשים לב ולהתרכז. אני מסדרת מחדש את הצלוחיות כך שהפעם הצלוחית עם פירורי הלחם נמצאת בין הביצה למחבת מצידן הימני של הכיריים ולא מהצד השני. לוקחת פרוסת טופו נוספת וטובלת בביצה, והופ למחבת. המחבת שוב מבעבעת כולה, ואני שוב לא מבינה מה קורה. רגע, שוב דילגתי על הפירורים. איך זה יכול להיות? הרי סידרתי לי את זה, הרי אמרתי לעצמי לשים לב. איך יכול להיות ששוב פספסתי? הפעם זה כבר לא מצחיק, מייאש כל כך. איך יכול להיות שלא רק שדילגתי שוב, אלא גם שוב לא הבנתי מה קורה? איך ייתכן? אני בסך הכול מטגנת שניצלים! אני עם דמעות בעיניים אבל ממשיכה, הפעם ממש מדברת אל עצמי בקול רם: "עכשיו לביצה, עכשיו לפירורים - לא לפספס!"

הפרוסות שנטבלו בביצה בלבד חומות ומקומטות על הצלחת, עדות שקטה לכל מה שקורה לי בפנים. משליכה אותן לפח. מזל שהכנתי מראש הרבה טופו, אז בכל זאת נותר משהו ראוי לאכילה. אבל אני כבר לא רעבה. בסך הכול ניסיתי לטגן שניצלים. מה קורה לי? כל כך מתסכל ומפחיד. בבת אחת התשישות משתלטת עליי לגמרי, ואני בקושי מוליכה את עצמי ונשכבת על הספה, והיא מקבלת ועוטפת אותי. טוב ששני עדיין לא הגיעה ואני יכולה להתמוטט בלי להפחיד אותה.

*

השעה שמונה בבוקר ביום שישי באמצע נובמבר, ודני ואני יוצאים יחד לשיעור יוגה. כבר למעלה מעשרים שנה שאנחנו ביוגה, מאז שפגשנו בה לראשונה בשנת השבתון שלנו בסיאטל ונשבינו בקסמה. קצת אחרי ששבנו לארץ בתום אותה שנה ראיתי מודעה קטנה ומזמינה על לוח המודעות בבית הספר הדמוקרטי שבו נועם התחיל ללמוד בכיתה ב'. המודעה, בצבעי פסטל רגועים, בישרה על פתיחת מתחם יוגה חדש. דרכה מצאתי את אורית, מורה שיודעת ליצור את המקום שמחד מאפשר רגיעה והתכנסות לתוך עצמי בתחושת שחרור גדולה, ומאידך מאפשר עבודה ומאמץ גופני מבוקר ובשליטה - בדיוק השילוב שאני אוהבת. דני הצטרף אליי לאחר מספר שנים והיוגה הפכה להיות עוגן מרכזי בשגרת שישי המשותפת שלנו - שיעור יוגה בבוקר ולאחר מכן ארוחת בוקר באחד מבתי הקפה הקטנים בהוד השרון.

לפני מספר שנים, עקב דלקת עיקשת במפרק הירך, נאלצתי להפסיק את השתתפותי בשיעורים מאחר שזה היה חלון הזמן היחיד שהיה פנוי לטיפולים. על אף שהפסקתי להגיע לשיעורים המשכתי לעשות יוגה בבית פעמיים או שלוש בשבוע. בניתי לעצמי אימון משתנה על בסיס שנים של תרגול מודרך. בתוך כל החשש הגדול של הקורונה המתפשטת והסגרים, היוגה סיפקה לי אי של שפיות ושגרה. גם כאשר חליתי בקורונה, אחד הדברים הראשונים שווידאתי שאני מכניסה איתי לחדר שבו העברתי את הבידוד היה מזרן היוגה הסגול שלי מסיאטל. וכבר שנים בכל אימון - בבית, בשיעור יוגה או בכל מקום אחר - השלב הראשון בו, הפעולה שמכניסה אותי לתוך הזוֹן, עוד לפני שאני מתיישבת ומתחילה לנשום, הוא פריסת המזרן הסגול שלי על הרצפה.

באותו יום שישי בדרך לאוטו נראה לי שהכול בסדר - אני עם הטלפון ביד ודני נוהג. אומנם הסטודיו של אורית נמצא במרחק כמה דקות מאיתנו, אבל כמו תמיד אנחנו מתפנקים ונוסעים במקום ללכת ברגל. אנחנו יוצאים מהאוטו ומשהו מרגיש לי קצת מוזר. למה למעשה יצאתי בלי תיק? אה, כן, כי אנחנו חוזרים אחר כך ישר הביתה, אז אין צורך בתיק. זה בכל זאת מוזר לי - איפה אשים את הטלפון?

אנחנו מגיעים, עולים בשביל האבן הקצר שעובר בין עץ הלימון לבין שיחי הרוזמרין, פותחים את הדלת ויורדים במדרגות המרופדות בשטיח לתוך הסטודיו. אני עם מסכה כי עדיין לא מרגישה בנוח להיות בלעדיה בחללים סגורים, אם כי דני, אורית וכל האחרים כבר מתאמנים בפנים גלויות. אני חולצת את הנעליים - כתמיד, כבר במורד המדרגות - וכיוון שבאתי ללא תיק שמה את הטלפון בתוך הנעל. כשאני נכנסת אני מוצאת את המקום שאורית, שכבר מכירה אותי ויודעת מה אני צריכה ואוהבת, שמרה עבורי מראש - תמיד באלכסון, שלא יהיה ישר וסימטרי מדי, ותמיד בפינת החדר, שיהיו סביבי אנשים מעטים ככל האפשר.

אני מתיישבת בישיבה יפנית ברגליים משוכלות תחתיי על המזרן הפרוס בפינה שלי, ומתחילה לתרגל נשימות עם כולם, אבל משום מה אני מרגישה מוזר היום. אני עוצמת את העיניים, כמו תמיד בישיבה הראשונית, אבל לא מצליחה להתמקד, אין לי סבלנות. לפני הקורונה זה היה חלק נפלא בשיעור, השלב שבו אני נכנסת פנימה, מתנתקת בהדרגה מכל רעשי הרקע ומתמקדת רק בנשימה פנימה והחוצה, שאיפה ונשיפה, אבל היום אני לא מצליחה. אני מאיטה בהדרגה את קצב הנשימה אבל לא מצליחה להתמקד בו. אולי זה העניין? אולי לכן אני מרגישה מוזר? שומעת את הנשימות של דני לימיני, בזווית ישרה מעט מאחורי אורית, כהרגלו. בדרך כלל הנשימות של דני מרגיעות אותי, אבל לא הפעם.

קולה הרך של אורית משחרר אותי מהמערבולת. "אפשר לפקוח עיניים ולהתחיל לחזור אלינו, לכאן ועכשיו". ועכשיו עולים לעמידה ואז זה מכה בי פתאום. רגע, לא הבאתי איתי את מזרן היוגה הסגול שלי! איך שכחתי אותו? ועוד יותר מזה - איך לא הבנתי שזה מה שקרה? אנחנו כבר עשרים דקות לתוך התרגול ורק עכשיו קלטתי את זה! זו הסיבה שהרגשתי מוזר כבר כשיצאנו מהאוטו, אבל לא הבנתי את זה עד עכשיו. זה כבר לא ממש מצחיק אותי, מרגישה קטנה וטיפשה.

בדרך חזרה הביתה דני נוהג ואני שותקת, לא מצליחה להשתחרר מתחושת המועקה, חוזרת שוב ושוב למחשבה שעלתה לי כבר מספר פעמים ובכל פעם הסטתי הצידה - משהו לא בסדר איתי. אני חייבת לבדוק את זה, אולי אפילו להתייעץ עם מישהו. דני מאריך את הדרך מעט כדי לעצור לרגע ולקנות לו את החלה המתוקה שהוא אוהב במאפייה, ברחוב שמאחורי הבית. אנחנו לא מוצאים מקום חניה, אז אני מחכה ברכב מול מחסום החניה. אם מישהו יצטרך להיכנס, אעשה סיבוב עם הרכב עד שדני יחזור. הוא חוזר עם החלה בשקית חומה מרשרשת ובחיוך קצת אשם, כנראה קנה גם עוגת קינמון טרייה וזלל אותה עוד בדרך לאוטו, כאילו שלא אדע. ברגע שהוא פותח את הדלת אני מתחילה לדבר.

"נראה לי שאין ברירה".

הוא מביט אליי במבט שואל. "מה אין ברירה?"

ואז זה יוצא ממני, בפעם הראשונה בקול רם. "משהו לא בסדר איתי. זה לא עובר. אני לא מצליחה להתרכז, לא מצליחה לקרוא, לא מצליחה לחשוב. לא שמת לב ששכחתי להביא איתי את מזרן היוגה הסגול?"

"ראיתי, אבל זו הרי לא פעם ראשונה שאת שוכחת משהו", הוא מציין, ובצדק.

"נכון, אבל זה אחרת הפעם, אפילו לא הבנתי ששכחתי אותו עד שסיימנו את הנשימות בהתחלה. זה לא הגיוני, זאת לא אני. מה אתה אומר, אולי אנסה להתייעץ עם פנינה? יודע על מי אני מדברת? פנינה וייס, המרפאה בעיסוק שפעם סיפרתי לך עליה. היא אחת הטובות בארץ היום בשיקום קוגניטיבי. נראה לי שאני יכולה לסמוך עליה. אולי היא תוכל להבין משהו שאני לא מצליחה. אולי היא יודעת משהו על ההתאוששות מקורונה. מה דעתך?" הדמעות, שהצלחתי בקושי לעצור בעיניים, זולגות לי עכשיו לאיטן במורד הלחיים.

דני נוהג, אבל מפנה אליי לרגע את מבטו. "בטח, נראה לי שווה ניסיון, אולי יעשה לך טוב", הוא מגיב במהירות, כמעט בלי שהות לחשיבה. נראה לי שגם הוא מרגיש עד כמה אני מיואשת ועצובה. לא מתאים לי להיות כך, חסרת אונים ובלי תוכנית פעולה.