רס"ר הטבעות

פרק 1

האוויר היה מחניק ומאובק, ועם זאת ריח האקונומיקה החד עקצץ בנחיריהם של כל הנוכחים בחדר. את ארבעת קירות הלשכה כיסו כמעט לחלוטין מדפי ברזל חלודים, מצופים בשכבות צבע מתקלפות בגוונים שונים של אפור, ועל כל אחד מהם נחו עשרות קלסרים.

"אני אומר לך, זה לא יעבוד." חזר החייל הגבוה על הדברים בפעם העשירית. לפחות נדמה היה שזו הייתה הפעם העשירית. להיום.

החיילת שישבה מולו הזעיפה פנים. עיניה הכחולות היו מקובעות במסך המחשב שלה, מזוגגות למחצה ובוחנות לוח גדול של שולה המוקשים.

"אם יש לך רעיון אחר — כל רעיון אחר, שגיא — אני אשמח לשמוע אותו." היא לא הפסיקה לשחק לאורך כל השיחה שלהם. היד שלה כאבה והיא התעלמה ממנה בהפגנתיות. ביחס למה שאיים עליהם, דלקת במפרק נראתה זניחה להפליא.

"גאיה, באמת? יומנים? את מצפה ממני לכתוב יומן במשך שנתיים עכשיו?" שגיא תופף בחוסר נוחות, באצבעות ארוכות וחיוורות, על השולחן שלו. "וחוץ מזה, מי אמר שבכלל נקרא אותם אחר כך?"

גאיה לא טרחה לענות לו. הם ניהלו את אותה השיחה שוב ושוב, שבויים בחרדה שנדמה שרק התגברה בכל יום שעבר.

הכול התחיל לפני שבוע, ומאז הם חזרו וניהלו את השיחה הזאת, מאחר שאיש מהם לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על האירועים שהתרחשו בלשכה. גאיה ושגיא שירתו בלשכה עם מעיין, חיילת שעמדה להשתחרר בעוד יומיים. בחודש האחרון היא הייתה עסוקה בחפיפה של נועה, המחליפה שלה. החפיפה ברובה לא הייתה מאוד מעניינת, מלאה פרטים על העדפות הקפה של הקצינים ביחידה ועל המיקום של מהדק הסיכות, ושגיא וגאיה צפו בה בשעמום מהצד. הו, דבר אחד בהחלט היה מרתק — המונולוג הקבוע לפקיד הנכנס על כך שהלשכה היא שלוחה של יחידה קסומה וסודית, ושכל החיילים סביבם הם בעצם קוסמים במסווה הפיל כל חייל חדש מהכיסא, אבל שניהם כבר היו רגילים למידע הזה. מצד שני, אולי זו הייתה הבעיה.

ביום שלישי האחרון הגיע יום השחרור המיוחל של מעיין. היא נקראה לשיחת סיכום עם המפקדת שלהם, ליאור, בלשכת מפקד היחידה. אף אחד לא הכיר אותו בשמו, אז הכינוי שדבק בו בקרב החיילים היה גנדלף. למרבה הצער, נדמה היה שליחידה יש אהבה עמוקה לרפרנסים מספרות פנטזיה. שגיא הבין אותם ולכן שנא אותם, וגאיה לא הכירה אף אחד מהם, אבל זה לא מנע ממנה לחשוב שכולם מטופשים במיוחד.

כעבור שעה ליוותה ליאור את מעיין בחזרה אל הלשכה. הבעיה הייתה שהיא כבר לא הייתה מעיין. היו לה את תווי הפנים שלה, את השיער והמדים בדרגת סמל, אבל הפנים שלה היו אחרות. העיניים שלה היו ריקות ומעורפלות והיא נראתה רדופה. היא דיברה לאט, נשמעה מבולבלת ואמרה דברים לא הגיוניים.

"ליאור, מעיין בסדר?" גאיה שאלה את המפקדת שלהם בחשש אחרי שעה ארוכה שבה מעיין ניהלה שיחת נפש עם עציץ גוסס למדי. היא לא הגיבה לניסיונות של שגיא או גאיה לפנות אליה, או אפילו לכך שגאיה ניסתה לטלטל אותה בכוח.

"ברור שהיא בסדר. היא פשוט עצובה לעזוב את הצבא," ליאור ענתה בחוסר סבלנות את התשובה הכי דבילית בעולם. לא היה כל ספק שכל החיילים בלשכה שמחו להשתחרר, ובראשם מעיין. לוח מאה ימים אחרונים בגיהינום התנוסס בגאווה מאחורי השולחן שלה, מעוטר בציורי להבות.

"היא נראית כאילו נכנס בה דיבוק," גאיה התעקשה.

זה לא היה רחוק מהמציאות: השירות ביחידה זימן כמה מראות לא נעימים במיוחד, החל בדיבוק וכלה במטבח הצה"לי.

"גאיה, אין לך עבודה לעשות?" ליאור לא הגיבה על ההערה האחרונה וחזרה לבהות במחשב שלה.

האינטראקציה הזאת חזרה על עצמה גם ביום למחרת, והפעם ליאור איימה על שגיא בריתוק אם ימשיך לבזבז זמן. הוא חרק שיניים וחזר אל עמדת המחשב שלו, לוחץ על הסמיילי הצהוב שסימן את תחילתו של משחק חדש.

"ליאור לא מוכנה להגיד כלום," הוא הודיע לגאיה בלי שיהיה בכך צורך. כל יום האתמול מעיין ישבה מאחוריהם ולא אמרה מילה בזמן שעיניה נדדו אל התקרה.

"שמעתי. זה כבר ממש מלחיץ."

שניהם שקעו בשתיקה מתוחה, שולחים מבטים מבוהלים למקום הריק שעד אתמול היה של מעיין. כעבור שעה דלת הלשכה נפתחה בכוח כשנועה, החיילת החדשה, חזרה מהפסקת הסיגריה של הבוקר.

"לא יצאת לעשן לפני שעתיים?" שגיא שאל אותה בזמן שגאיה החניקה שיעול. ריח העשן היה גרוע יותר מריח האקונומיקה, וחזק באותה המידה.

נועה לא טרחה לענות לו ורק הביטה בנייד שלה, מתעלמת בהפגנתיות מהחוק האוסר הכנסת טלפונים ללשכה. שערה החום היה פזור ועיניה החומות מצומצמות.

"שגיא, גאיה, אתם יכולים להיכנס לפה רגע?"

הקריאה של ליאור בקעה מהמשרד שלה, ושני החיילים נאנחו. נועה נראתה אדישה לחלוטין למצב, ועד ששניהם עזבו את הלשכה היא כבר שקעה לגמרי בטלפון.

"את עומדת לספר לנו מה קרה למעיין?" גאיה שאלה ברגע שליאור הורתה להם לסגור את דלת העץ המתפוררת ולהתיישב מולה.

ליאור הנהנה בחוסר רצון בולט. "אתם חייבים להבין… היא תהיה בסדר. זה פשוט תהליך טבעי שנועד לשמור על היחידה ועל הצבא."

"מה קרה לה, אבל?" גאיה שאלה בחוסר סבלנות.

"מחקו לה את הזיכרון."

"מה?!" גאיה ושגיא הגיבו כמעט באותו הזמן.

"לא הייתם אמורים לראות את זה. זו הייתה טעות שלי. אבל זה חלק מרוח צה"ל. כל החיילים בלשכה עוברים את זה לפני השחרור. אמינות, אחריות וחתירה לניצחון. זו החובה האישית שלנו למדינה," ליאור דקלמה.

"את לא רצינית. מה זה אומר, מחקו לה את הזיכרון?" שגיא שאל בלב הולם. הם נחשפו ביחידה לקסמים, לפתרון בעיות מגוחכות וליחס מזלזל, אבל זה היה חדש.

"זה אומר שהיא לא תזכור מה קרה בשירות שלה. סודיות היא ערך עליון ביחידה הזאת, ואנחנו מחויבים להקרבה הנדרשת מאיתנו מתוקף תפקידנו."

"רגע, אנחנו? זה אומר שזה גם מה שמחכה לנו כשנשתחרר?" גאיה שאלה בקול רם. היא הביטה בליאור בחוסר אמון.

הקצינה הנהנה. "בוודאי. זו זכות לשרת בצבא, גאיה, ואת צריכה להגיד תודה על כך שאת תורמת למדינה שלנו. כרגע גם הזיכרון לטווח קצר של מעיין נפגע, אבל בסופו של דבר היא תחזור לעצמה ותהיה בסדר, היא פשוט לא תזכור את השירות שלה…" את סוף המשפט אמרה ליאור בקול חלש יותר, כאילו בעצמה לא האמינה לנאמר.

לפני שמישהו מהם הספיק להגיד משהו נוסף, צלצל הטלפון של ליאור. היא הורתה להם לצאת מהמשרד שלה לפני שהרימה את השפופרת בחרדת קודש.

"מה לכל הרוחות?!" שגיא מלמל בשנייה ששניהם יצאו אל רחבת העישון. איש מהם לא עישן, אבל הם היו חייבים זמן כדי לעכל את החדשות.

"אני יודעת. זה דפוק ברמות."

"ואני כבר חשבתי שראיתי הכול אחרי רוח הרפאים של הרנ"ג משנות ה־70." שגיא נזכר בדמות שרדפה את הבסיס לפני שלושה חודשים, מרחפת מעל רחבת המסדר המדברית.

"וזה עוד היה כלום לעומת המ"ק־פורק שהתקינו על השרביטים לפני שנה," גאיה מלמלה, אבל ראשה כבר היה שקוע במחשבות וממבטה היה ברור שכבר לא הקשיבה. "אנחנו צריכים תוכנית." היא אמרה אחרי זמן מה. "משהו שיבטיח שזה לא יקרה גם לנו."

"כל כך חשוב לך לזכור את כל זה?"

כל מה ששגיא למד עד כה בשירות היה שלעשות משהו נגד הכללים ביחידה תמיד נגמר רע. איכשהו תמיד גילו בעזרת כישוף שמישהו התרשל באיזו משימה או ביצע עבירת ביטחון מידע. ואם בטירונות הוא חשב שלהישאר שבת זה גרוע, המחשבה על שבת כאשר הזמן מואט פי שניים הייתה גרועה בהרבה.

"לך לא? אני יודעת שזה לא השירות שחלמת עליו, ומבאס להיות תקוע בלשכה עם ניירת כל הזמן, אבל בעיקרון נחשפנו לאחד הסודות הכי שמורים שיש. לא רק של המדינה, של העולם. וגם —" גאיה השתתקה לרגע, ולפני שהמשיכה חל שינוי קל בתווי הפנים שלה. "אין מצב שהכישוף הזה עובד כמו שליאור הסבירה. אני מוכנה להתערב איתך שיש לו תוצאות לטווח הארוך. ראית איך היא רעדה היום כשדיברנו. אני לא מבינה איך היא מסוגלת להכיל את זה, זה בדיוק מה שעומד לקרות גם לה כשהיא תשתחרר. ואני לא מוכנה שזה יקרה לי." המבט על הפנים שלה הפך כעוס.

"אוקיי, נכון, את צודקת. אז איך אנחנו מונעים את זה?"

הם עמדו מתחת לפנס, והפנים של גאיה הוארו כמעט לגמרי באור השקיעה הגווע. הכעס התחלף בהבעה מוטרדת כשהיא השתתקה.

"אני לא יודעת… מה אם נכתוב יומן ונצלם סרטונים של עצמנו? ננסה לתעד כל מה שאפשר —"

"גאיה, זה הרעיון הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. מה קרה ל… אני לא יודע... ביטחון מידע?" שגיא שילב את זרועותיו. "וחוץ מזה, יומן לא יחזיר את הזיכרונות שלך. זה יהיה הדבר הכי מוזר בעולם, לקרוא את זה."

השיחה נקטעה כשנועה צעדה לפינת העישון. "אני חייבת סיגריה, אחד מכם צריך לחזור פנימה." היא הודיעה להם בחדות. שניהם החליפו מבטים וצעדו יחד אל הלשכה בשתיקה.

הדיון הזה בבירור לא נגמר. הם המשיכו להתווכח על זה כל השבוע. גאיה התחילה בכתיבה עוד באותו היום. היא הייתה אמורה להשתחרר בעוד ארבעה חודשים, והמבט הריקני של מעיין רדף אותה. שגיא התנגד. אין ספק שהמידע החדש היה מרתיע, כמעט לא אמין, אבל כתיבת יומנים נראתה לו כמו פתרון חסר תועלת לחלוטין. "אין סיכוי שהיחידה לא חשבה על זה," הוא התעקש בשיחות שלו עם גאיה.

שגרת העבודה בלשכה הייתה מונוטונית למדי. גם עם יציאות הסיגריה החוזרות של נועה והתחרות הבלתי פוסקת על השיא בשולה המוקשים, בכל זאת נותר להם די והותר זמן פנוי.

בשעה שמונה בבוקר היה עליהם להגיש קפה שחור למפקד היחידה, ובשעה שמונה וחצי הם נדרשו להגיש דו"ח 1. ליאור ניהלה את הלו"ז, ואם הופיעו בו פגישות היה עליהם להכין קפה גם למשתתפים בהן. נוסף לכך, המשימות היחידות שמילאו את השגרה היו הניקיון השבועי ותיוק הדו"חות.

אומנם הם שירתו ביחידה שעסקה בקסמים, אך למעשה הידע שלהם בנושא הצטמצם לכך שקיימים קסמים בעולם ושהצבא משתמש בהם. לפי הפרוטוקול הנהוג להטלת קסם, היה על הקוסם למלא את הדו"ח ולהגישו לפקידי הלשכה שתייקו אותו ללא כל סדר בערמות הקלסרים שכיתרו את כל קירות החדר.

חשוב לי לציין כבר מההתחלה — אני בכלל לא בטוח שזה יעבוד. כל היומן הזה הוא רעיון של גאיה. אני בהחלט חושב שהיא צודקת, אני פשוט לא חושב שזה באמת יצליח.

גאיה, לצורך העניין, היא החברה הכי טובה שלי — כלומר שלך — בצבא. גם מחוץ לצבא, בעצם. אנחנו מבלים את כל הימים כאן ביחד.

עכשיו הבנתי שכל מה שכתבתי פה לא מאוד ברור. אני אתחיל באמת מההתחלה עכשיו.

שגיא היקר של העתיד, את היומן הזה אתה כתבת (כלומר אני כתבתי) בזמן הצבא. אני עכשיו בן 19. ביומן הזה אתעד את כל מה שקרה בשירות שלי. אני בטוח שאם אתה קורא את זה אתה מאוד מבולבל כרגע, וזה בסדר. אני כאן לשירותך.

שגיא בהה בנייר בהבעה חלולה. כן, זה מה שהולך להציל את הזיכרון שלו, הוא חשב בדכדוך. לידו גאיה המשיכה לכתוב. הוא הרהר בחודשים שעברו מאז התגייס. הטירונות המיותרת, החפיפה בלשכה, השגרה המונוטונית. כן, היו שם קסמים, אבל הם היו כמעט… אפורים. הוא כמעט לא ראה קסמים בפעולה, והשירות שלו הצטמצם בסופו של דבר להכנת קפה ולתיוק דו"חות.

ליאור נכנסה ללשכה והביטה בהם בחוסר שביעות רצון. אין ספק, אותה הוא מוכן לשכוח בלי לחשוב פעמיים.

פניה הריקניות של מעיין עלו שוב בראשו. לא, הוא לא מעוניין להפוך לזומבי חסר תודעה. הצבא מבזבז לו שנתיים ושמונה מהחיים וזה כבר היה די והותר. הוא לא צריך לשלם את המחיר על חוסר המוכנות של היחידה לבצע סיווג ביטחוני נורמלי. כן, היומנים היו רעיון מטומטם. היה לו ספק רב שזה יצליח. ובכל זאת… הוא הביט בגאיה. אין ספק שהוא מעוניין לזכור את החברה הכי טובה שלו כשכל זה ייגמר. הוא רצה להאמין שהיו דרכים טובות יותר למנוע את הגורל הזה, אבל כרגע אף אחד מהם לא הצליח לחשוב על אחת.

מחשבותיו חזרו אל הבסיס הצבאי הממוקם באמצע המדבר, אי־שם בין באר שבע לאילת, במקום שאף כביש לא הגיע אליו ואף טלפון לא קלט בו שדרי מיקום. מכל מקום בבסיס אפשר היה להשקיף על הרים צהובים שהתנשאו מעליהם מצד אחד, ועל דיונות חומות מנוקדות בצמחייה יבשה מהצד השני. את האסופה הלא אחידה של צריפי אסבסט ובנייני בטון הקיפה גדר תיל שנועדה להרחיק אויבים, אך למעשה גרמה למקום להיראות כמו בית כלא. ואפילו שלא הייתה שום כניסה או יציאה נראות לעין, תמיד היה חייל ששמר בש"ג שלא הוביל לשום מקום.

הלשכה ששגיא, גאיה ונועה שירתו בה הייתה הכלאה בין משרד שלישות, ארכיון ולשכת מפקד היחידה. היא הייתה צפופה ועמוסה, עם שלושה שולחנות במרכזה וקירות מצופי מדפים. שתי דלתות בודדות הפריעו לנוף החד־גוני הזה: אחת ליציאה ואחת שהובילה למשרד של ליאור. ללשכה היה חלון קטן שהשקיף על השירותים, שקושט באדנית עם שני סוקולנטים מתים. השמש החמה של סוף יולי צבעה את החדר באור שהחוויר למול נורות הפלורוסנט.

שום פרט בנוף היום־יומי של שגיא לא העיד על כך שהוא משרת ביחידה קסומה או סודית. מבחינתו, הקסמים היו רק רקע ניטרלי לשירות המונוטוני שלו. הוא חזר והציץ בגאיה, והרהר שוב בכך שהוא היה מעדיף לשמור על זיכרונותיו, גם אם אף אחד מהם לא היה מרגש.

הוא נאנח וחזר לכתוב.