ילדה בלי גב

פרולוג

"את יודעת לספר סיפור" — התעקשה איריס אליה כהן.

"יש פער בין תיאור קומי משהו, לבין כתיבה" — ניסיתי להדוף.

"אני אציין מילה, ואת תפליגי במחשבותייך, לכל כיוון שאת נזרקת אליו", פתחה איריס מחשב נייד והייתה נחושה לרשום את מוצא פי.

הבטתי בה מבועתת, אך צייתי לה.

"חלון" — אמרה ברצינות שאינה משתמעת לשתי פנים.

תוך כמה חודשים נערמה אסופת מקבצים ועלילות. בחוכמתה העניקה לי סדנת כתיבה, וליוותה אותי בעריכה.

תודה איריס על הסיפורים שזכרת, ובעיקר על כך שלא וויתרת לי.

אני מאמינה בעיתוי הנכון. הרעיון החל כרצון להנציח את המורשת שלי לדורות הבאים. הייתי מוכנה נפשית לכתיבה. לא כתרפיה, אלא כהסקת מסקנות ותובנות. התהליך האישי, ההבנה והבחירה קרו לאורך השנים, בהן היו צמתים שעצרתי כדי לשאול ולהתפכח.

בזמן היצירה המילים נשזרו מאליהן.

הסיפור חשוף וכנה. נצמדתי לעובדות ולאמת.

אני מודה לבן זוגי עמית שהאמין ותמך. הרשימות שהתמיד בקנאות לתעד ולצטט, היוו לי בסיס איתן לתכנים.

תודה לילדיי, ליעד, לירן ולינוי שהעריכו, סמכו עליי ושיתפו פעולה בדיונים.

תודה לבני משפחתי המורחבת ולחבריי (רוב שמותיהם בדויים), שקיבלו אותי כפי שאני, ועודדו במהלך הכתיבה.

אתם פיסה משמעותית בבניית התודעה והמודל של עצמי.

לכל אדם מסע, וזהו שלי.

הנסיעה

(חדרה, 1975-1972)

הוא הרים אותי והכניס אותי בכוח לרכב. אחז בי בשתי זרועותיו, צנומות, ארוכות ושעירות, והושיב אותי מאחורי כיסא הנהג. הוא התיישב לפניי, גבוה ורזה ובלוריתו השחורה והסמיכה הסתירה לי את החלון הקדמי. אני כל כך בודדה. הראש מתפוצץ ממילים באנגלית. לא מסוגלת להכיל את הסיטואציה. הלב מתרסק למיליון חתיכות.

גשם ניתך על הזגוגית, והשמיים שחורים. כמו שהרגשתי, הדמעות והטיפות התערבבו בנוף. צרחתי, השתוללתי ובעטתי במשענת הגב שלו כל הדרך מחדרה לחיפה. היא ישבה על ידו, תמירה, שיער בצבע בלונד באורך קו הסנטר וגלגל חיצוני בעורף. כל שערה במקום. מאופרת למשעי. רחבת אגן ולבושה בשמלה פרחונית. צבע הנעליים התאים לצבע החגורה והתיק. הם דיברו ביניהם בעברית, כמו במעון.

אני מבינה שהכלי הענק הזה ייקח אותי למקום אחר. הרחק ממה שהכרתי. אני בכלל עוד לא יודעת לכתוב, ובקושי לדבר את השפה החדשה. חשבתי באנגלית.

לא יכול להיות שלא אראה יותר את Daddy. איך נתתי להם לקחת אותי ולנתק אותי ממנו? נשענתי והצמדתי בכוח את גבי לקיר החיצוני של המוסד, קרקעתי את כפות הרגליים הזעירות חזק באדמה, אבל הוא הצליח לתפוס אותי במותניי, ולדחוק אותי באאודי מאה הכחולה שלהם. הדמעות שטפו את הפנים. גרוני ניחר מצעקות. לא רציתי לשמוע אותם. כעסתי שלקחו אותי לבית החדש.

אמש לפני השינה, סיפרתי לחברה שזהו לילי האחרון שם. שהיתי במעון כשלוש שנים. ילדה קטנה, רזה, לבנה וחולנית. ימים שלמים הייתי שרועה במיטה לבושה בפיג'מה מעוטרת בציורי מכוניות וקטנה ממידותיי. פנים אפורות, המבט בוהה בחלל המואר באור הניאון המסנוור, ואני מקיאה את נשמתי. מיטתי השלישית והאחרונה בצד הימני של החדר. שש מיטות בסך הכול. שלי ליד החלון.

מבעד לזכוכית ניבטו עצי האורן והברוש. נדמה כי תמיד היו עירומים. ענפיהם החומים שילחו זרועות מאיימות. ליד המיטה ניצב כיסא, שעליו הקפדתי לסדר את הבגדים שהסרתי לפני השינה. קיפלתי בנאמנות את המכנסיים האדומים המשובצים שקיבלתי מ־Daddy. שכבתי ימים ארוכים, ולא היה מי שניגש וליטף או הגיש לי מרק חם כדי להחזיר מעט צבע ללחיי החיוורות.

המעון, בשנת 1973, היה מבנה בטון אפרורי בחלק הישן של חדרה. בניין מלבני ורחב, או כך נראה בעיני ילדה בת ארבע. פרוזדורים ארוכים, מרצפות טרצו חומות לבנות, תאורה לבנה בוהקת והמון חדרים. מחולק לשלושה אגפים, הבוגרים בגילאי חמש עד שבע, ילדים בגילאי שנתיים עד ארבע, ואגף התינוקות. באמצע עמד חלל ענק, חדר האוכל.

חדר האוכל קיבץ לתוכו שולחנות מתכת ארוכים, וכיסאות ברזל קטנים. הארוחות הוגשו בסירים חלודים גדולים, ותחתיתם שרופה. "אני רוצה את זה", אמרתי יום אחד בארוחת בוקר, שהגישו בה פרוסות לחם שחור ושוקולד למריחה. עיניי נעצו בפרוסה הגדולה והשמנה ביותר, הלשיקה. חמדתי וחטפתי אותה. בלעתי בכמה ביסים את הנחמה המתקתקה. שניות לאחר מכן, התכולה נפלטה בבת אחת על הצלחת. מאז לא אכלתי את הלשיקות, עגולות ורכות ככול שיהיו.

שעות השינה היו קודרות, חשוכות ומסויטות. כהרגלי בקודש התעוררתי מדי לילה לשירותים. היו לילות שלא קמתי. ובבוקר נאלצתי לאסוף את המצעים הרטובים ולהניח אותם בערמה הגבוהה, בקצה המסדרון. היו עוד ילדים שהשתינו במיטה. "תעמדו בשורה, והושיטו יד לפנים", פקד המדריך לאחר שהטלנו את הסדינים הספוגים בריח החריף. הוא עבר עם הסרגל והצליף בכפות הידיים הקטנות. האצבעות האדימו אך לא השאירו סימן מיותר כדי להזכיר באישון הליל לרוץ לחדר האמבטייה. כשהעזתי לרדת מהמיטה, המטפלת התורנית חיכתה עם הכפכף ביד, להכות במי שמפריע. ובעיקר, מה ששיבש את דממת הלילה, הייתה הבהלה מהמפגש המחריד עם הג'וקים. חומים גדולים ומעופפים.

"אהההההההה", פילחתי את האוויר בצרחה מבועתת, באחד הימים שבילינו את אחר הצוהריים בחוץ. אחד הילדים חמד לצון והכניס תיקן לתוך גבי מתחת לחולצה. את זעקותיי אפשר היה לשמוע ברחבי חדרה.

בתוך המבנה היה אפלולי לרוב. שהינו שעות רבות בחצר הגדולה בארגז החול, עם מריצות מתכת ואופניים קטנים בעלי שלושה גלגלים. התחושה הקרה של המתקנים מהברזל הישן והמוזנח לא הקלה על חוליי הכרוני. בנוסף לכך השיער שלי קצר. הקפידו לגזוז לי את התלתלים הארוכים הבהירים. והפנים עצובות. סבלנו מכינים. גזרו לנו את השערות עד השורש כמעט. ראיתי הרבה קרחות מדממות. אהבתי לשבת עם חברה על מתקן נייח, בעל דוושות, שמדמה רכב. ברקע ילדים קטנטנים, ממש תינוקות, על נדנדת צמיג. נעים בכוחות עצמם. ללא מבוגר אחראי.

רוב הזמן התרחקתי לנדנדה בקצה המגרש, תלויה מתחת לעץ אורן זקן, שענפיו העבותים הטילו עליה צל. קרש צר קשור לחבל בשני קצותיו. התנתקתי משאון הריבים של הילדים האחרים, ובעיקר מצווחות התינוקות שהיו שרועים על שולחנות גדולים ומשופשפים. המטפלות לא התרגשו מהיבבות. לא יכולתי לשאת את חוסר הישע שלהם. תחושת הטלטול מעלה ומטה, כשאני עוקבת במבטי אחר קו הרקיע, הרגיעה במשהו את יגוני, ואת הגעגוע הכואב ל־Daddy.

באחד הבקרים, כששמש קיצית מאיימת לחמם חמקתי לנדנדה. אושר! בעודי מתנועעת, מתמוגגת, חשתי לפתע דקירה עזה בזרת. הכאב החד הפתיע אותי, ועפתי ממנה. נעקצתי מדבורה או מצרעה. המטפלת ניגשה בארשת אדישה, שטפה לי את היד וניסתה להרגיע אותי. מאז לא שבתי למתקן המנחם.

במבנה העגמומי היה חדר נוסף עם משחקים. צעצועים שדימו חדר של רופא וחולה. כשבחוץ ירד גשם, מצאתי את עצמי שעות ארוכות מרפאה את הבובות החולות סביבי. במקום הזה הרשיתי לעצמי לנדוד לחיים אחרים, לעולם שבו Daddy דואג למכאוביי, ומגן עלי מפני העלטה והרוע.

עם רדת החשיכה התאספנו לנוהל מקלחות משותפות. כולנו, ילדים וילדות נכנסנו יחד תחת הברזים. המים ניתכו בכוח על הגוף, והמטפלות שפשפו אותנו בסבון. נכלמתי בגופי העירום והצנום. בנים ובנות יחד, ללא הפרדה התאגדו בצפיפות תחת הטיפות שזלפו וצלפו בנו. ובסוף המקלחת Daddy לא חיכה לי עם מגבת גדולה, לעטוף אותי, כמו שנהג לעשות כשעוד גרתי איתו.

"אני רוצה את Daddy" המשכתי לזעוק ולחבוט בגב הכיסא שלפני. שתיקה מעיקה מילאה את האוויר.

"אני רוצה ללכת לרחל", צווחתי ונופפתי בידיי, בתקווה קלושה שהם ישנו את דעתם. הילדים יצאו בסופי שבוע ובחגים לבלות בחיק משפחתם. לי לא היה בית או כך לפחות חשבתי. למזלי עבדה שם סייעת טובת לב, רחל. גרומה, כפופה קמעה, מטפחת עוטפת את מצחה, ועיניה טובות. היא לקחה אותי לדירתה, קטנה, אבל שטופת שמש. בבקרים התעוררתי בסלון מזיו הקרניים ששלחו את חומן. במטבח, בכניסה, על שידה קטנה, נחה קופסה עם קוביות סוכר. היא הזמינה אותי להתכבד. בלוקים קטנטנים לבנים דביקים המתיקו את נפשי. לאסתי, הבת שלה, עיניים גדולות וכחולות כצבע השמיים. לא הבנתי למה היא מסתכלת על הקיר כשהיא דיברה אליי, אבל היא הייתה חביבה.

בחגים ניסו לשוות למעון אווירה אחרת. בחדר האוכל, התאמצו להשרות הלך רוח של שמחה בריקודים ובשירים. אך גם בחנוכה כשאני דחוקה במעגל, ולראשי כתר נר ובידי צמיד פעמונים אני אומללה. ארשת פניי עגומה מאוד. אף פעם לא אהבתי את חג חנוכה. "הנרות הללו שאנו מדליקים..." לא חיממו את ליבי הדואב.

הימים שכן ציפיתי להם בקוצר רוח היו כש־Daddy ביקר אותי. הוא נשא עימו שק שינה. רצה להרוויח עוד יום איתי, ונהג לישון בלילה על האדמה שליד המעון כדי לבלות עימי עוד כמה שעות ביום שלמוחרת. ישבנו בגינה צמודה ומוזנחת, גבעולי קוצים ארוכים וחומים גידרו את הסביבה. שרכים אפורים עדינים כיסו פה ושם את הקרקע. ואני מחובקת בזרועותיו. חסונות ושזופות. שיערו הארוך והמתולתל מדגדג את אפי ומצחיק אותי.

כמהתי לימים שבהם שהיתי במחיצתו בדירה בכרמיאל, כשהייתי בת שנתיים, שלוש. לילה אחד מהביל, וחם במיוחד, הקצתי לקול רעש חזק. שכבתי על מזרן, לבושה בפיג'מה. הבית היה זר לי, חיפשתי אותו בין קירות לבנים עירומים.

"Where are you daddy?"

הייתי אז ילדה קטנה, בת שלוש. החושך הטיל את צלליו מבעד לאשנב. דפיקות הלב הלמו כשהתעוררתי בבהלה מתוך שינה עמוקה. "here comes the sun", התנגן ברקע ג'ורג' הריסון. קמתי, מנסה להבין היכן אני. כמה רעש, כמה אנשים, שוטטתי בינם ותרתי אחר דמותו המוכרת.

ראיתי הרבה זוגות רגליים ארוכות שהתערבבו אלו באלו. שאפתי ריח מוזר וחריף. אווירה של אנשים מבוגרים בתוך מסיבה פרועה של ילדי הפרחים בשנות ה־70.

"We are having a party", הסביר Daddy, ונשא אותי בבטחה למזרן, כשאני חובקת אותו ומצליחה לספוג את הבל פיו.

"Take me with you daddy" התחננתי בכל ביקור מחדש. רציתי רק להיות בקרבתו, לא היה לי איכפת היכן.

"I can't, sweetheart" היה חוזר ועונה במבט מופנם, ועיניו נוצצות מדמעות.

הסתפקתי בשעות הספורות שרבצנו יחד בגינה הצמודה והמוזנחת. דרדרים שלטו כמעט בכל המתחם. העפר איבק אותנו תוך כדי המשחק בכדור. Daddy ואני השתעשענו במחבואים, כשהוא דואג לא להסתתר בשלמות כדי שאוכל לתפוס אותו בצהלה של ניצחון. הסתפקתי בסידור הנאמן של המכנסיים האדומים המשובצים על הכיסא, הסתודדתי עם חברתי בחדר, והתנחמתי בסוכריות שנזרקו לידיים המושטות מדי פעם כשהתקבצנו בחצר. לא שאפתי את ריח המיטות הרטובות, ולא את ריח התבשילים השרופים. לא קלטתי באפי את ריחן הרע של שאריות הזבל שהושארו בשקיות גדולות בכניסה למבנה האפור.

* * *

בחג חנוכה הוציאו אותי מהמעון, ומסרו אותי לאנשים אחרים. בחג הניסים והנפלאות ניתקו אותי מ־Daddy. בחג "חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך..." נסעתי מחדרה לחיפה.

לא נס ולא פלא.

הנסיעה באוטו הכחול והגדול הייתה מתישה. לא הצלחתי לראות את הדרך בגלל דמעות העייפות והתסכול, בגלל הבכי שסימא את עיניי.

"הגענו", הם אמרו, שלפו והובילו אותי בשביל המרוצף למקום החדש.

שבועות, חדרה, 1973

אלבום תמונות חדרה, 1973

החתונה

(כפר ורדים, 2022)

ההתרגשות גדשה את ריאותיי. הן גדולות יחסית לגוף שלי, כפי שהוכיח צילום רנטגן. החמימות שהתפשטה בחזי הבהירה לי לראשונה מהו אושר עילאי. חשתי מרחפת על ענן. אפילו ביום חתונתי שחל לפני שלושים שנה, לא חוויתי אושר כמו באותו שבוע, בו התבשרנו שלירן מתחתן.

ביום נישואיי לבחיר ליבי, גבר חכם ואדיב, קומתו מטר ותשעים, שמחתי שמצאתי את האחד. הבנתי כי עימו אוכל להקים סופסוף משפחה. אמיתית. לבנות את ביתי, עליו חלמתי מקטנות. הייתי כלה יפה. שיער גלי ברונטי ארוך, וחיוך מעוטר בגומות חן, שהתרחב מאוזן לאוזן. האירוע היה מלהיב, ומזג האוויר היה מושלם כראוי לחודש יוני. חברים, שהופתעו מהצהרת נישואינו, קיפצו ורקדו לצלילי מיטב שירי שנות ה־80.

היכרנו רק כחצי שנה לפני כן, וכמעט מהרגע הראשון, הבנתי שעמית יהיה בעלי, העוגן שלי, ושהוא יאזן אותי. בסוכות, בילינו בחופשה באילת. צפיתי בו בבריכה של המלון, כשידיו הארוכות נמתחו עם שחיית החתירה. ישבתי חבושה בכובע קש רחב שוליים, ולגופי ביקיני אדום. עקבתי אחריו בעיניי. האינטואיציה הבטיחה לי בית יציב מבחינה נפשית וכלכלית.

ההכנות לאירוע שלנו שחל ב־7.6.1994 בגן האירועים בקיבוץ החותרים, בפאתי חיפה, ארכו כחמישה חודשים. הלב ניתר עם הפגישה באולם, עם נגן די ג'י וצלם, ועם טעימת מנות מגוונות. תמימי דעים בכל החלטה. התנהלנו על מי מנוחות. עמית בשלוותו נסך בי ביטחון. והוא מצידו סמך על שיקול דעתי.

כילדה, חלמתי על היום שבו אהיה כלה, נסיכה. פנטזתי על שמלה מעוטרת תחרה, מתרחבת מהמותניים מטה. על גן רומנטי לצד בריכה מלאה במי תכלת צלולים, ומוקפת גדרות של שיחים ירוקים ופרחים לבנים. ברגע האיחוד עם עמית ביום המיוחל, הזמן עמד מלכת. עמית, לבוש בחליפה בצבע כחול רויאל, בתספורת גברים קצוצה, שיער שחור, רגליים ארוכות וגוף פרופורציונאלי כשל דוגמן. הביט בי בעיניו הגדולות, החכמות והבורקות מלהט ההתרגשות, הושיט את ידיו ואחז קלות במותניי. אני בעיניים מצועפות הפניתי אליו חיוך מדושן. זרחתי.

יצאנו לצילומי סטילס. חנן מ"פוטו־שופ" העמיד אותנו בשלל פוזיציות, כשברקע גן הבהאים והמפרץ נפרשים במלוא הדרם. הייתי רגועה מאוד ומשוכנעת בבחירה שלי. עמית חיבק ונישק בכל הזדמנות, החזיק והרים. פסענו שנינו כשתי דמויות מסרט הוליוודי והתמסרנו לתמונות, כשרצי המרתון מלווים אותנו בקריאות: "מזל טוב!"

אחר הצוהריים נחנו בלובי של מלון דן והתכבדנו בשתייה קלה. הבטנו זה בזה נאיביים לקראת החיים המשותפים. כשהשמש החלה לשקוע נסענו במכונית מקושטת לגן האירועים. הים מימין זהר בצבעי אדום וכתום, ומשמאל נשקפו הרי הכרמל כשבמרכזם ניצבה האוניברסיטה זקופה, ומזכירה לנו, כי בזכותה עמית ואני הכרנו.

צעדנו יחד לחופה, ברקע צייצו טווסים לצלילי השיר של גידי גוב "כמו כלים שלובים, אני ואת... יחד..." ונשבענו זה לזו עם שבירת הכוס, שנעשה הכול כדי לעמוד באתגרים אשר יעמדו בפנינו.

*ההמשך זמין בספר המלא*