אהבה שאינה תלויה במגדר

תארו לעצכם שהיו אומרים לכם שהילד או הילדה שלכם הם חלק מקבוצה שבה כשבעים ושמונה אחוזים מהאנשים חוו מחשבות אובדניות וכארבעים ושמונה אחוזים ביצעו ניסיון אובדני אחד לפחות.¹ קבוצה שבה כתשעים וחמישה אחוזים חוו הטרדה כלשהי, מילולית או פיזית, כשישים וחמישה אחוזים חוו פיטורין או אי-העסקה, כשישים אחוזים מהם סורבו בעת בקשה להשכרת דירה. וכשלושים אחוזים עדיין מחוסרי דיור. קבוצה קטנה שבה כשמונים אחוזים חוששים לקבל טיפול רפואי, כשישים וארבעה אחוזים חוו יחס שלילי או מפלה מאיש צוות רפואי, כארבעים אחוזים לא קיבלו טיפול בשל זהותם וכשלושים ושישה אחוזים חוו תוקפנות מילולית בעוד שכשישה אחוזים אף חוו תקיפה פיזית בעת שהותם במקום הטיפול.² המספרים קשים, אני יודע, אי אפשר לתפוס אותם, להאמין, להסכים, בטח לא כשמדובר בילדה או בילד שלכם. אבל הסטטיסטיקה הזאת היא המציאות של קהילת הטרנסג'נדרים בישראל, שלפי כל ההערכות שיעורם באוכלוסייה עומד על עשירית עד שלוש עשיריות האחוז, כלומר כעשרת אלפים עד שלושים אלף א.נשים (גברים וגם נשים), ולכל אחת.ד (סימון מגדרי מיוחד שמשמעותו אחת וגם אחד) מהם.ן יש זוג הורים.³

כנראה שרבים מכם נושמים עכשיו לרווחה. אבל אני לא יכול לעשות כן. לי יש בן טרנסג'נדר. ונכון שלפי הסטטיסטיקות, במקרה בו המשפחה מקבלת את הבן.ת הטרנס* (סימון של כלל הקשת הטרנסג'נדרית) לחיקה, זה המקרה שלנו. הסיכוי לבצע ניסיון אובדני צונח לכארבעה אחוזים. מנגד הסטטיסטיקה בנוגע לקבלה של ילדים.ות טרנס* על ידי בני המשפחה שוב אינה לטובת הטרנסג'נדרים. מחקר שבוצע לאחרונה בישראל מצא כי לכשמונים אחוזים מהציבור בישראל יהיה קשה עד בלתי אפשרי לקבל שהילד.ה שלהם נמצאים על הקשת הטרנסית.³