השד של מקסוול

חלק 1:

אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי¹

העולם בקושי נמצא שם. האין כולנו יודעים את זה עמוק בליבנו? זהו מנגנון מאוזן להפליא של צעקות והדהודים המתחזים לגלגלי שיניים וברגים, שעון תעתועים המצלצל מתחת למראה מסתורית שאנו קוראים לה חיים.

— סטיבן קינג²

1 מתוך ספרו של ג'וליאן בארנס, אין מה לפחד, תרגום שרה ריפין, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2010. רוב ההערות בספר הן של הסופר. הערות המתרגמת מסומנות ב־ק.ב.

2 מתוך 22/11/63, בתרגום רוני בק, הוצאת מודן, 2012 [ק.ב.]

1.

ורדים

כשהייתי קטן, אבי היה מפורסם. ד"ר סטנלי קווין היה איש של אותיות, איש של מילים, איש שבנה את עצמו ממפתחות מקרקשים ומסלילי סרטים — ומשיכה רצינית בשרוכי מגפיו שלו — והפך לַמשורר, העיתונאי וכַתַב המלחמות הגדול ביותר בדורו.

המשמעות המעשית של העובדה הזאת הייתה שגדלתי בלי אבא, אבל משום־מה אני זוכר אותו נוכח תמיד. במהלך ההיעדרויות הרבות שלו, הצליח אבי להישאר חלק פעיל מחיי — תמונתו בעיתון, מחשבותיו המודפסות בדיו שחורה שליכלכה את אצבעותיי, קולו חסר הגוף שבקע ממעמקי הרדיו במטבח.

בעיני ילד בן שלוש או ארבע נראָה שאבא יוצא מהבית רק בהדרגה. שמו, קולו ותמונתו תמיד היו שם ושמרו עלינו. אפילו עכשיו, כעבור כמעט שלושים שנה, אבא חוזר, אם כי בתדירות נמוכה בהרבה. קולו שב אליי בסרטים תיעודיים בטלוויזיה על הסכסוכים הישנים. ביירות, סואץ, מוסקט.

הקלטה חיה מקורית, כתוב בתחתית המסך, והוא נמצא בחדר ומדווח על רקע רעשים והפרעות, עדיין אבא שלי.

ותבינו, האופן שבו ילד תופס את הוריו הוא לא עניין של מה בכך. העולם חודר אל חיינו דרך האימהות והאבות שלנו כמו אור דרך זכוכית ויטראז', ומאותו רגע ואילך העצמי הפעוט שלנו לא יכול שלא להיצבע על ידו. בעיניי, ד"ר סטנלי קווין תמיד היה גבר מפורק, ואלכסנדרה קווין — טוב, היא תמיד הייתה אישה מתפוגגת.

כילד, לא נראה לי מוזר שאמא מעבירה את ימיה במיטה. זה קרה רק כעבור שנים רבות. באותה עת פשוט הנחתי שכך צריך להיות, ולמען האמת זה מצא חן בעיניי. הבקרים והערבים של ילדותי המוקדמת חלפו עליי בחברתה, בקומה העליונה של ביתנו בכפר, שם שוחחנו, והיא הקריאה לי ספר אחד מני רבים שמילאו כל פינה בביתנו.

אמא הייתה אישה יפהפייה, חיוורת ועדינה, בעלת שיער שזרח כמו הילה בשמש. גם כמבוגר לא הצלחתי ליישב בין הידיעה שהמחלה שלה הלכה והחמירה, לבין הזיכרון שלי מהשינויים שחלו בה. היא פשוט נעשתה רכה יותר, חיוורת יותר, קלה יותר. יותר שונה איכשהו, יותר במָקום אחר. למיטב זיכרוני לא היו ימים רעים, לא התקפי שיעול או הידרדרות לא נעימה; היה רק הרושם שהיא נעשית פחות דבר אחד, ויותר דבר אחר. היא דיברה בשקט והקריאה לי בכל יום בקולה העדין; עד מהרה מיצינו את כל ספרי הילדים שהיו בבית, ועברנו למדפי הספרים העמוסים של הוריי. בתוך זמן קצר הפכתי לילד של טרגדיות יווניות, מאבקים דרוויניסטיים וטיגריסים ברקי־אורות.³ היא הקריאה לי את מילותיהם של ההוגים הגדולים, סופרים ואמנים מכל רחבי ההיסטוריה, ובתוך כך חקקה אותם בתוכי.

רגע, אל תטעו — אני יודע שאין בי שום דבר מיוחד. לא פעם חשבתי שאני בסך הכול מחסן קטן בגינה, קופסה רעועה עשויה קרשים ישנים שחולצו מבתיהם המפוארים של דיקנס ודרווין, וכוסו ברעפי צפחה סדוקים שנפלו מביתו של הרמן מלוויל. המנעול שלי לא פועל, החלון לא נפתח, וכשיורד גשם, כל מה שנמצא בתוכי נרטב תוך פחות מחצי שעה. ואתם יודעים מה? זה בסדר. ככה זה, וזה מפריע לי הרבה פחות משהיה יכול להפריע לי. כי העניין הוא כזה — למידה והתפתחות מעולם לא היו הדברים שגרמו לי לעלות במדרגות הישנות, החורקות, כשכריכתו הקשה של ספר עב־כרס צמודה לחזי. הדבר החשוב היחיד היה השעות השקטות עם אמא, לשבת במיטתה ולהאזין למילים העדינות הבוקעות מפיה. רק מקץ שנים הבנתי איך הסיפורים שהיא הקריאה לי הפכו חלק ממני, חילחלו לעורי ולדמי בזכות האיכות של קולה, והאהבה הפשוטה שהאירה והגדירה את השעות המשותפות שלנו.

אני זוכר שתי עונות מהתקופה המוקדמת בחיי, קיץ וחורף, אם כי אין ספק שהיה ביניהן גם סתיו. הקיץ ההוא התייחד בכך, שד"ר סטנלי קווין הגיע לביקור נדיר ממושך בבית.

אני זוכר איך הפיזיוּת של אבי נראתה לי פלאית. התרגלתי אליו כתמונה, כקול, כריח בגדים בארון, וכמאה אָוואטרים חד־חושיים אחרים. פתאום היה נדמה שכוח כלשהו חיבר אותו, ושלפרק זמן קצרצר הרסיסים הנפרדים התגבשו לכדי גבר, גבר שיכול פתאום להשליט את רצונו הפיזי על העולם. כל דבר קטן — העובדה שאבא יכול להגיב למילים הנאמרות, שהוא יכול לעבור מחלק אחד של הבית לחלק אחר, שהוא יכול לגזום את הוורדים, שאפשר לגעת בו ולהרגיש אותו ויש לו יד אמיתית שאפשר להחזיק — כל הדברים האלה היו בגדר ניסים, קסמים, אירועים מדהימים שהפליאו אותי.

יש לי זיכרון חד משיחה מסוימת עם אבא באותה תקופה.

הזיכרון מתחיל בסל מלא ורדים.

"למה אתה עושה את זה?"

אבא השפיל אליי את מבטו, גבעול גזום של ורד בידו האחת, ומזמרה כסופה נוצצת בידו השנייה.

"כדי שנוכל להביא אותם לאמא. היא אוהבת ורדים."

"היא הכי אוהבת את האדומים."

"נכון." אבא גזם גבעול נוסף. "היא אוהבת את האדומים."

"אבל אם גוזמים אותם, הם מתים."

כנראה נשמעתי רציני מאוד, כי ד"ר סטנלי קווין חדל ממעשיו וכרע ברך לפניי.

"אבל אם לא נגזום אותם, איך אמא תראה אותם?"

הירהרתי.

"אפשר לצלם לה אותם," אמרתי.

"וזה יהיה אותו הדבר?"

שוב הירהרתי.

"לא."

"לא," הוא אמר. "הוורדים צבעוניים; הם יפהפיים, אבל הם לא שורדים הרבה זמן. וזה בסדר; זה חלק בלתי נפרד מהם."

הכנסנו את הוורדים הביתה.

הזיכרון השני שלי הוא מהחורף הבא, כשהובילו אותי לחדר השינה של הוריי כדי לראות את גופתה של אמא ולהגיד לה שלום אחרון.

אני זוכר את השלג שנערם על אדן החלון ואת הרוח שנשבה בחוץ, אבל החדר עצמו היה שקט ודומם. חלקיקי אבק היו תלויים באוויר כמו כוכבים, נקודות קבועות בחלל לא משתנה. ראשה של אמא נראה קל כל כך על הכרית; היה נדמה שהיא בקושי נמצאת שם.

ניגשתי למרגלות מיטתה בלי חשש.

לא הרגשתי כאב פתאומי של פרידה. בדומה לאבא, אם כי במובן אחר, אמא תמיד הייתה בעיצומה של עזיבה הדרגתית.

אני זוכר שלא הרגשתי כאילו חייה הסתיימו, אלא כאילו היא הגיעה לסיומו הטבעי של תהליך אימהי כלשהו. מראשית הזמן, קולה הלך ונעשה שקט יותר ותנועותיה איטיות יותר. בשבועות האחרונים היא הקריאה לי בלחישה כמעט בלתי נשמעת, ובימים האחרונים הקריאה בדממה, פיה יצר מילים שלא הצלחתי לשמוע. היא נעה פחות ופחות, עד שתנועותיה הפכו לא מורגשות, ולבסוף לא הייתה תנועה כלל. דבר אחד הפך לאחר — כך היה תמיד, וגם הסוף לא היה מורכב יותר.

עמדתי בשקט לצד מיטתה, ידי על ידיה של אמא, וצפיתי בפתיתי השלג מסתחררים ונערמים על אדן החלון. שמתי לב שאני מרגיש כאילו שלג יורד גם בתוכי, שמיכה לבנה מונחת על מחשבותיי, משקיטה ומעמעמת אותן, מין קהות חושים חמימה ונעימה.

כעבור זמן־מה עיניי נדדו מטה ומצאו ספר גדול, אנציקלופדיית בּרוֹטֶן לצמחים ועצים בריטיים, מונח על שפת כוננית הלילה של אמא. קראנו בספר הזה יחד, ומאות התיאורים, התחריטים ולוחות הצבע היו מוכרים לי מאוד. הנפתי את גופי והתיישבתי לצידה על המזרן. הרמתי את האנציקלופדיה, הנחתי אותה בחיקי ופתחתי אותה.

היא נפתחה בין שני עמודי טקסט, והיה שם משהו שלא ראיתי מימיי.

ורד אמיתי, אדום, מיובש ושטוח לחלוטין — כמעט שקוף.

זקרתי אצבע מהוססת וגיליתי שאני יכול להזיז אותו.

בזהירות, בזהירות רבה, הרמתי את הוורד מעל שורות הדפוס.

ישבתי בשקט והחזקתי אותו בידי זמן רב.

3 מתייחס לשירו הנודע של ויליאם בלייק, הטיגריס (בתרגום דורי מנור, מתוך "אב", גיליון 1, 1993.) [ק.ב.]

2.

כעבור שלושים שנה

אנציקלופדיית ברוטן לצמחים ועצים בריטיים היא הספר הראשון על מדף הספרים שלי, אבל מי שיראה אותו לא ידע מהו. הוא עטוף כפקעת בניילון בועות, ומעליו מין מעטה פלסטיק דוחה־קרינה שמגן על חוברות ישנות של סופרמן מפני התפרקות בשמש.

מצבו של הוורד בן השלושים לא הידרדר יותר מדי. עלה כותרת אחד נקטף במו ידיי בנות השש־עשרה. האידיוט סתור־השיער שהייתי, חש צורך להסתובב עם העלה ולהראות אותו לבנות במסיבות מהסוג שמשמיעים בהן תמיד את הקיור. לבסוף, כמובן, הוא נתן אותו לאחת מהן, כשהתיישבו בגינה פרטית נעולה בשעה מאוחרת של לילה קיצי.

יש גם נזקים אחרים, פעוטים יותר. פה עלה מקופל שנקרע בטעות, שם קוץ שהשתחרר ודקר את שִדרת הספר. הדברים הצטברו עם כל חשיפה לאוויר. לכן כיום, הוורד של אמא נותר מעוך לבטח בין הדפים, מוגן בחיקם החשוך של תחריטי קוצים ויקינתונים, עטוף בפקעת הבועות ובמעטה הפלסטיק המיוחד של סופרמן.

הספר הבא על המדף שלי — בהנחה שנעים מזרחה, כפי שכל הקוראים הצעירים כאן לומדים לעשות⁴ — הספר הבא הוא מהדורה בכריכה קשה של אסופת הכתבים של אבא שלי.

ההקדשה בעמוד השער מנוסחת כדלהלן: " תמיד אעמוד לרשותך, טום". ואילו ביקשתם, יכולתי לשחזר כל קו וסלסול בשורה הזאת בעל־פה, אפילו כעת. זהו כרך מוצק ומרופט מאוד, דפיו מעולעלים, פינותיו מקופלות, קטעים שלמים בו מסומנים בקו. חנות אספנות אולי הייתה מתארת אותו כ"משומש ביותר", אבל אילו היה דובון, לא הייתם מהססים לקרוא לו "אהוב מאוד".

אחרי אסופת הכתבים אנחנו מגיעים לשלושה ספרים משנות העשרה המוקדמות שלי. מהדורה נאה בכריכה קשה של דון קיחוטה, עותק של זה בכריכה רכה, ועותק מלא אוזני חמור של המכשף מהר פָיֶירטוֹפּ.

הספרים הם ניצולים, והעובדה שהם עדיין קיימים ראויה לציון. בגיל שלוש־עשרה, ביום נשכח של חודש יולי, הורדתי את שלושתם ממדפיהם בבית הכפר שלנו והכנסתי אותם למזוודה (לצד אסופת הכתבים ואנציקלופדיית הצמחים והעצים, שהלכו איתי לכל מקום), כי התכוונתי לקרוא אותם בחופשת הקיץ בבית דודתי על שפת הים. לכן הספרים האלה לא היו בבית כשאשתו השנייה של אבא, המשוררת מרג'רי מרטין, שרפה אותו והשמידה את כל שאר הדברים שהיו לנו.

נמשיך הלאה.

אחרי הניצולים יש ספר נוסף של אבא, אסופת הכתבים החדשה. זהו ספר שחור דק, כעין פס של פיח ועזובה החוצֶה את המדף כמו גבול הקרטיקון־שלישון. ההקדשה בו היא — " לתומס, בני". ד"ר סטנלי קווין השאיר מקום למילים נוספות אבל כנראה נמלך בדעתו, או לא הספיק להוסיף אותן. שארית הדף ריקה. הספר הזה מציין סוף, קו מז'ינו מופגז ביני לבין אבי. גבול שאיש מאיתנו לא יחצה גם שנים רבות לאחר מכן.

הספרים נמשכים לאורך המדף, יותר מעשור חולף יחד איתם, עד שמגיעים ל מַקלֵע קוורטי מאת תומס קווין, ספר הביכורים שלי. שלחתי את העותק המסוים הזה לאבא ביום צאתו לאור, והוא חזר כעבור שבוע בלוויית פתק תמציתי בכתב יד לא מוכר — "מעט מדי, מאוחר מדי".

מעט מדי, מאוחר מדי. מודעות האבל החלו להופיע כמה ימים לאחר מכן. העיתוי שלי מאז ומעולם היה מחורבן. אבא — האב המשוחח, המדבר, הזז, הנושם, האוחז בידי — נמוג לעד.

מיד אחרי מקלע קוורטי עומד רומן ביכורים נוסף — המנוע של קופידון — והוא מתנשא מאחורי רומן הביכורים שלי כמו שהאמפייר סטייט בילדינג מתנשא מאחורי הכנסייה הקטנה בניו יורק.

הספר העצום הזה נח בדיוק באמצע המדף כמו אבן־הרֹאשה גדולה וכהה, וכל סנטימטר בכריכתו המקומטת והחבוטה מטויח בשבחים: "רומן הפשע של העשור", "תיבת קסם של הנאות מתוחכמות", "מדהים וממכר", "סעודת מלכים לחובבי הז'אנר", "מושלם", "יוצא מן הכלל", ובין כל אלה גם "'סופר בעל כישרון ייחודי' — סטנלי קווין". אבי כמעט לא הביע תמיכה בספרים של אחרים, אבל מצד שני, המנוע של קופידון הוא ספר יוצא דופן בשש דרכים שונות לפחות. שמו של מחבר הספר, אנדרו בלאק, בקושי מוזכר על העטיפה, אבל זה לא מנע ממנו לכבוש את דמיונם של מבקרי הספרות ושל ציבור הקוראים בתשע השנים הארוכות שחלפו מאז יצא לאור המנוע של קופידון. "גאון מסתורי וחמקמק", מציין הציטוט מתוך האינדיפנדנט. ומי כמוהם יודע. גם הם, כמו כולם, לא הצליחו להשיג ריאיון עם הסופר, או אפילו תמונה שתתפרסם לצד הביקורת המעוטרת בחמישה כוכבים. שום פרט על אודות אנדרו בלאק לא התפרסם עם יציאת הספר; איש לא דיבר עם בלאק; איש לא פגש את בלאק; וכך זה נמשך עד עצם היום הזה. תיאוריות קשר, מתיחות, תמונות מטושטשות ומסמכים מזויפים צצו והופרכו בזה אחר זה. המו"לים של בלאק אינם מציעים דבר למעֵט חיוכים מבוישים וכפות ידיים הפוכות כשמתחקרים אותם, כי הם יודעים שהתעלומה אינה פוגעת במכירות הספר, והסוכנת של בלאק, סופי אלמונדס, ממשיכה לפרסם הצהרה קבועה בתגובה לכל שאלה, שנה אחר שנה: "אנדרו בלאק לא זמין לראיונות או לתגובות, אבל הוא מודה לכם על ההתעניינות בכתיבתו."

אחד הפרטים שציידיו של בלאק הצליחו לחשוף ולאמת, קשור לציטוט החריג של אבי על גבי הכריכה. לא הייתי היחיד שהציטוט של סטנלי קווין הפתיע אותו, וכשתאבֵי הפרטים לגבי הסופר המסתורי משכו בחוט המסוים הזה, הם העלו תוצאות.

אנדרו בלאק היה עוזרו האישי של אבי, ולאחר מכן בן חסותו.

הנבחר. היורש החוקי. החסיד — אתם מוזמנים לבחור מבין גזרי העיתונים. ראיתי גם בן רוחני כמה פעמים, וזה כאב קצת יותר משאר התארים, כפי שאתם בטח משערים לעצמכם. אבא התגאה מאוד בבלאק, ובלאק — על פי כמה דיווחים — העריץ בתמורה את אבי. הם היו צוות, יחידה, משפחה ספרותית בת שתי נפשות. אבי מעולם לא חשף ולו פרט אחד נוסף על בלאק, גם כשדחקו אותו לפינה, אבל הוא שמח לאשר את העובדות הבסיסיות. עוזר אישי שהפך לבן חסות. מקור לגאווה.

וזה בדיוק העניין — אבא צדק כשהתגאה בבלאק. ונכון, לפעמים כואבת לי הבטן כשאני חושב על זה, אבל מה זה משנה? הוא צדק.

המנוע של קופידון הפך לתופעה עולמית, והוא ממשיך למכור בכמויות גדולות, שנה אחר שנה אחר שנה. ובצדק; בצדק. אנדרו בלאק גאון. והספר הוא — אי־אפשר להכחיש — יצירת מופת מאל"ף ועד ת"ו.

העותק שלי נחרב מרוב קריאה: השִדרה היא מסה של קווי שבר לבנים; הדבק סדוק; ועשרות דפים מצהיבים בעלי אוזני חמור מזדקרים לכל הכיוונים. זהו פריט מרתק, מונולית מרופט וגדול כל כך, דומיננטי כל כך, שאפשר בקלות להחמיץ את הספר הבא.

מעברו השני של המנוע של קופידון, בקצה המדף, רחוק כל כך שהוא כמעט נבלע בצללים, תחוב עותק נוסף של הרומן שלי, מקלע קוורטי. זהו עותק פגום, ושִדרתו מקומטת להחריד בעקבות מפגש עם חפץ קשה.

אם תשלפו את העותק הזה מהמדף ותפתחו אותו, תגלו שדפיו מלאים שינויים, מחיקות ומאות על מאות של הערות ותיקונים בכתב יד נאה ומסודר, בעט שחור דק, כך שלא נותר ממנו דבר כמעט. אם תדפדפו בחזרה להתחלה, אל עמוד השער, תגלו הקדשה קטנה, נאה ומסודרת באותה המידה:

תומס,

שאלת מה דעתי על הרומן שלך.

אנדרו בלאק

4 באנגלית, החץ הספרותי של מסעות בזמן מכוון ימינה. זהו חוק הדפים, השורות, המילים והאותיות שלנו. שמאלה הוא העבר שנשאר מאחור, ימינה הוא העתיד הלא נודע. אתם יודעים את זה, כמובן. כך או כך, מי שקורא את הספר הזה, נע בכיוון החץ של השפה שלו ברגעים אלה ממש. אבל תיזהרו, אולי נדמה לכם שהמילים נעות כמו נוף מבעד לחלון רכבת, אלא שבדומה לנוף, שום דבר בדפים האלה לא באמת זז.