פולה

פרק ראשון

פוּלָה פַלְפִלּוּ

בהתחלה הוא קרא לה נוּנָה, כלומר קטנטונת, ורק לימים היא הפכה להיות פוּלָה. זה לא קרה ביום אחד, זה לקח קצת זמן. בין לבין היו להם שבתות חורפיות, בהן עלה ריח הל מהחמין, שהתבשל לו לאט בפינת המטבח, התפשט בחלל הצריף, עלה מעלה דרך גג הפח, ונמהל בעננים שרבצו כפילים אפורים מעל השכונה. האב לבוש בגופייה לבנה, שהבליטה את כתפיו החסונות, עמד עם הגב לילדות הקטנות. הוא מזג תה מקומקום קטן, שישב על קומקום גדול יותר. ארבע כוסיות מעוטרות בפס זהב דק המתינו לנוזל החם. הוא שם בזהירות כפית סוכר בכל כוס עדינה, והרקיד אותה באצבעותיו. ואז קולו החם נשמע בחלל הצריף "בוקר טוב, ג'ולייט, בוקר טוב, ילדות. צ'אי, מי רוצה לשתות צ'אי?" והילדות מחייכות עם עיניים עצומות למחצה, הושיטו ידיים קטנות מתוך הכסתות.

כשנונה הגיעה לחטיבת הביניים היא ידעה שאין לסמוך לגמרי על כל הסיפורים שרצו לה בראש לגבי ילדותה המוקדמת. אף פעם אין לדעת אם אתה באמת זוכר את ההתרחשות עצמה, או שמישהו סיפר לך עליה. אתה גם לא יכול לדעת אם הדבר התרחש בפועל. לך תדע מה היה שם באמת, היא חשבה. אבל התמונה של אותן שבתות נחרטה לה היטב בראש יותר מכל המראות האחרים, וזה מה שהיה חשוב מבחינתה.

מה היה קורה איתי, חשבה, אם הייתי נשארת תקועה עם המראה של החצר הקוצנית מאחורי הצריף עם ריח הצחנה. אולי החיים שלי היו נראים לגמרי אחרת. או מה היה קורה איתי אם הייתי שומרת בראש את התמונה ההיא. אני בת שלוש או ארבע, מפרפרת בידיי ורגליי הקפואות בתוך בור גדול של מי גשמים עכורים וקרים, וברגע האחרון אמי, שלא יודעת לשחות, קופצת עם החלוק הפרחוני שלה, מתקדמת אל מרכז הבור באיבוד עשתונות, בידיים מונפות בחדות מעלה מטה, ומוציאה אותי מהמים בתנופה גדולה. פעם כשנכנסה לקנות במצוות אמה בקבוק חלב אמר לה ניסים, בעל המכולת, "זה הבן של קלולה המשוגעת. הוא זה שדחף אותך כשהיית קטנה. הוא רצה לדעת אם ילדה בת שלוש יכולה לשחות, כמו שהתינוקות שוחים ברחם".

היה לה זיכרון נוסף, שלגביו היא לא פקפקה. היא תמיד הייתה בטוחה שהוא אמיתי והוא שלה. היא לא שמעה אותו מאמה, ובטח לא מאביה. היא גם לא זכרה אותו מהתמונות המעטות שנשמרו בקופסת הנעליים, שהייתה בתוך שידת העץ בחדר השינה של הוריה. היא הייתה אז כנראה בת חמש. לפנות ערב, אחרי העבודה בבניין, אבא שלה רחוץ ומסורק, בלוריתו השחורה בתלתלים פתוחים גדולים מעפילה למעלה, יושב לו בבית הקפה של השכונה. בפועל הייתה זאת רחבת האוטובוסים של דן, שהובילה את כל אנשי השכונה לתל אביב ובחזרה. אבו נאג'י, שהיה איש חדור יוזמה, לקח תחנת אוטובוס סופית משמימה והפך אותה למקום מפגש תוסס.

רק גברים ישבו שם. לפעמים היא דמיינה את אבו נאג'י מגיש לנעימה או בדריה מהבלוק שלה תה או קפה, ומיד חייכה לעצמה. בפועל האמהות הצעירות הובילו אל האבות את הילדים הקטנים שלהן. הן עברו מהר בנעלי בית או בכפכפים קלים בין השיכונים עד לפתח בית הקפה, והזדרזו לחזור לדירתן הקטנה, כדי לסיים את בישול ארוחת הערב, או את קיפול הכביסה. יושבי בית הקפה דיברו ערבית יהודית, ולעיתים רחוקות עברו ממנה לעברית. המקום תמיד המה, בשיחות, סיפורים, בדיחות, ובמוזיקה ושירה ערבית שהגיעה ממצרים, לבנון או עיראק. הצחוק היה מתגלגל עד לחווה של אלברט הטורקי בקצה המעברה, שגבלה במשוכות הצבר של הכפר הערבי הנטוש. ייתכן שהיו שם גם בדיחות גסות, מי יודע. אבל היא בטוחה שהיה שם קפה בכוסות זכוכית קטנות, צלוחיות עם פול מצרי, וגרגירי חומוס רכים וחמימים, מתובלים בפלפל שחור. כנראה, היה שם גם עראק, אבל בזה היא לא הבחינה כשהיא הייתה קטנה. רק מאוחר יותר היא קלטה שהיה שם הרבה עראק.

שנים רבות לאחר שבגרה הייתה עולה בזיכרונה לפתע, כאילו משום מקום, תמונת הבנות הקטנות שהגיעו לבית הקפה של אבו נאג'י. הן התחבקו עם אביהן, חייכו אליו בחיוך חצי מבויש, ליטפו את ידו, הביטו בעיניו וביקשו בקול שקט עשרים גרוש לקנות סוכרייה על מקל, או קרטיב אדום מהקיוסק של עמוס, שעמד בצד התחנה. לפעמים הן רצו סתם עיפרון עם מחק, או סרגל עץ לחזק את שולי המחברת המסומנים בפס דק כחול דהוי. הבנים הגדולים, לעומתן, היו נועזים ותכליתיים יותר. הם נהגו להופיע בריצה, עם לחיים אדומות ומצח נוטף זיעה, ולעצור פתאום לפני איזה קו דמיוני, שהגדיר את הכניסה לבית הקפה. הם ביקשו כסף כדי לקנות חצי מנה של קבב עם עמבה בדוכן של אבו רחמים, שעמד מתחת לאקליפטוס הענק שמעבר לכביש. משם הם ימשיכו הלאה בדהירה לשדה הפתוח שמאחורי הכפר הערבי.

החיבוק של אביה היה עוטף ורך. התחושה הפיזית הזאת הפתיעה אותה כל פעם מחדש. היא הייתה בניגוד לשרירי ידיו החזקים והיפים וכתפיו המעוצבות מעבודתו כטפסן בסולל בונה. הוא היה אומר לה "מה פוּלָה, באת? בואי פוּלָה פַלְפִלּוּ". הוא קרא לה כך בגלל השיר ההוא של פריד אל־אטרש, "יא עווז אל פַלְפִילוֹ", שכל באי בית הקפה היו שרים בעליזות ובהנאה כשאבו נאג'י הגביר את הטרנזיסטור הגדול שלו, שעמד על דלפק ההגשה.

רק עם השנים היא הבינה שמשמעות המילים היא "הו קנאים, תתפוצצו". היום, כשהיא חושבת על השיר הזה, היא אומרת לעצמה שייתכן שבשבילו זה היה סתם שיר עליז ושמח, שהשמיעו בקול ישראל בערבית. סתם שיר שמצא חן בעיניו. הוא אהב לשיר אותו לעצמו במקלחת, כמו שהוא שר באותה נשימה את "שחורה ושמה סימונה, היי סימונה מדימונה". אבל ברגעי הגעגוע אליו, כשחשה מועקה, היא שכנעה את עצמה שהוא שר אותו בעצם בשבילה. כאילו רצה לומר לה: אני שמח וגאה בך, בת שלי אהובה, ושהוא התכוון באותם רגעים לכל מילה ומילה.

למעשה, השם הרשמי שהוא נתן לקטנה, כשהיא נולדה, זה שנרשם בתעודת הזהות שלה, היה פּוֹלָה. פּוֹלָה על שם פּוֹלָה בן־גוריון. ופּוֹלָה הפכה עם הזמן לפוּלָה פַלְפִלּוּ בעקבות השיר. השם עלה בראשו חודשים רבים לפני לידתה, כי הוא אהב מאוד את המדינה ורצה להיות חלק ממנה, וכך חשב לעצמו שהוא אומר לזקן תודה.

היום כאישה בוגרת, כשהיא חושבת עליו, היא אומרת לעצמה: האיש הזה עלה לארץ שנה אחרי קום המדינה, לבד בלי משפחה, והלך בשמחה גדולה ישר לקיבוץ, למקום שהוא חלם עליו עוד מימי התנועה בעיראק. במשך שנתיים הוא חי ועבד שם, ועשה הכול כדי להפוך לחלק מהאנשים של הארץ החדשה. רק אחר כך הוא הגיע, שלא מרצונו, למעברה. מי שישב בבית הקפה של אבו נאג'י כנראה לא ידע בדיוק את הסיפור שלו. היא דמיינה אותו מדבר פה ושם על מה שקורה בשכונה שלהם, על מה שקורה במדינה, אבל לא על החיים שהיו לו לפני שהוא הגיע למעברה.

לך דע מה נשאר לו מהתקופה ההיא שהיה פעיל בתנועת החלוץ בעיראק, ומתקופת הקיבוץ עם הגרעין הבבלי, כשהוא ישב אצל אבו נאג'י בבית הקפה. כנראה, זה לא ממש הסתדר לו לשבת ככה במעבר חד ממקום שנחשב פעם ללב המדינה, באמצע הכול, היכן שהדברים האמיתיים קורים, לבית קפה בקצה של איזו מעברה שכוחה, לשמוע שעות את פריד אל־אטרש ואת אום כולתום, את לילה מוראד, ואת התזמורת של האחים סאלח ודאוד אל־כוויתי, ולשתות עראק עם כולם, כאילו הוא בעצם נמצא עדיין בלב בגדד. למרות כל השמחה והקולות הגבוהים שהיו שם, העצב בעיניים שלו לא חמק ממנה. מה איתו עם האבא הזה. מה קורה לו שם בפנים, הייתה שוקעת מדי פעם בהרהורים.

כמה פעמים שמעה קולות צעקה וכעס העולים מחדרם הקטן. המילה "אללה" חזרה בקולו הזועם. האם נשבע באל? האם יצא נגדו בקללות וזעם? היא לא הבינה את הערבית, והיא גם הייתה ילדה רכה בשנים, שעדיין לא ירדה לעומקם של היחסים בין גבר לאישה. אבל היא חשה בגופה שבחדר הקטן ההוא קורים דברים שלילדים אסור לדעת. כדור ברזל הופיע אז בבטנה, אחר כך עבר לרקותיה, נסגר ונפתח הלוך וחזור. היא לא ידעה אם זה בסדר להמשיך לאהוב את האב ברגעים האלה, כמו שהיא אהבה אותו מאוד — אז.

פרק שני

"הוי ציון, הימלטי יושבת בת בבל"^**

כשפוּלָה הייתה סטודנטית לתואר שני ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב, והייתה כבר אם לשני ילדים בגיל הגן, היא ביקרה את אמה בדירת השיכון שבה היא גדלה. היא שלפה את אלבום התמונות המשפחתי מהמדף שהיה מתחת לטלוויזיה בסלון, ושתיהן התבוננו יחד ארוכות באחת התמונות בשחור לבן. שאול אביה מניף את עומר אחיה הקטן גבוה למעלה ביד אחת. אמה עומדת לידו מחייכת במבוכה, לבושה בחצאית עיפרון כהה וחולצה בהירה. עיניה הקטנות כשני חרוזים שחורים מבריקים, ושערה קצר כשל נער. האב בז'קט אפור מעל חולצת צווארון לבנה בוהקת נראה לבוש כמו לחתונה. פולה כיסתה לרגע את פיה בידה, "תראי איך הוא מניף אותו גבוה למעלה, כאילו זכה במדליה, או באיזה פרס". האם התמקדה מרוכזת בפני בתה, ואחר כך התכופפה, ובחנה מקרוב בקפידה את שלוש הדמויות בתמונה ונאנחה. פולה המשיכה, "מה את אומרת, ננה? זה נראה כמו אחד הימים המאושרים שהיו לו. לא?" סוף־סוף בן, אחרי שתי בנות, חשבה לעצמה, במיוחד אחרי האסון עם הילד ההוא, שהם לא דיברו עליו. דמות התינוק המונף מעלה, פני האב מלאות האור, כמו אמרו לעולם: ראו הנה זה הבן שלי. קוראים לו עומר, וקוראים לו גם עבדאללה. זה השם של אבא שלי. עבד השם. חיוך עלה על פניה של פולה. מה לו ולשם. אללה כבר מזמן לא היה חבר שלו, וייתכן שבעצם הוא אף פעם לא היה.

היא נזכרה שפעם אמא שלה אמרה לה "אצלנו דווקא הקפידו מאוד על הדין". למה היא מתכוונת, פולה חשבה. ורק אחר כך התברר לה שכוונתה לדין תורה. "אמא שלי שמרה מאוד על כשרות. מעולם לא התקרבנו לשום קצב מוסלמי". הם הלכו לבית הכנסת בשכונה שלהם כל שישי לפני כניסת השבת, צמו בכיפור, ולא הדליקו מעולם אש בשבת. באחד הימים הראשונים שבהם פגשה את שאול בסתר בסמטאות בגדד, הוא אמר לה "ג'ולייט, אני רוצה שתדעי שגם בבית שלי שומרים על השבת, לא מדליקים אש, ולא מבשלים. אנחנו מדליקים נרות, עושים קידוש, ואוכלים כשר. אבל לבית כנסת אנחנו הולכים רק בכיפור ובראש השנה". כאשר הלכו ותכפו הפגישות ביניהם, והוא חש אליה קרבה הולכת וגדלה, אזר אומץ וסיפר לה, כשנפגשו פעם על גג ביתה, "אתמול אכלתי קבב מעולה אצל מוסה המוסלמי, את יודעת, זה שעומד ביציאה לרחוב הרון אל־רשיד". היא חשה דקירה בלב. הוא התבונן בפניה, מבחין בפיה הפעור, ונבהל. "אל תעשי מזה עניין. זה קורה לי מעט מאוד. רק כשאני ממש משתגע מהריח, כשאני עובר שם וממש לא יכול לעמוד בזה". ג'ולייט זעה אז באי־נוחות. פניה להטו. למה חשוב לו לספר לה את כל זה, למה הוא בוחר בכוונה לא להסתיר את זה ממנה. ואולי עדיף. היא פתחה את פיה, התחילה לומר משהו, אבל אז היא עצרה את עצמה ושקעה במחשבות. הוא ראה איך עננה שחורה יורדת על פניה, ועיניה מתמקדות ארוכות בשמלתה הלבנה, שהתנפנפה קלות על חבל הכביסה. היא שתקה והסיטה מבטה מעלה אל השמיים הגדולים המשובצים בכוכבים רבים. בינה לבין עצמה החליטה לעזוב עכשיו את העניין. אם יהיה צורך, יימצא לכך הזמן בהמשך, ומי יודע, תהתה, אם בכלל הם יגיעו לצומת ההוא.

בשנת האבל עליו נאלצה פולה ללכת לבית הכנסת "ששון כדורי" מדי יום, במשך חודשים ארוכים, ולתת למתפללים להריח את צמח היאס, שהישראלים מכירים כהדס. הרחת היאס בסוף התפילה הייתה מצווה מקובלת בשכונה שלה. הרעיון היה של הדודה נאג'ת, ששמה לה למטרה לשמר את המנהגים שלהם בארץ החדשה, ויהי מה. וכך במקום לשחק קלאס, חמש אבנים, או לקפוץ בחבל אחד, או בשניים, עם חברותיה בשכונה, פולה הלכה לבית הכנסת ומילאה את מצוותה של הדודה. חשוב היה לה לרצות את אמא שלה ולשמח אותה מעט. אמה פחדה כנראה מהמכשפה.

בית הכנסת עמד בקצה העיירה. החצר האחורית שלו גבלה בשדה פתוח שבו עמדו קוצים יבשים צפופים, רהיטים שבורים, וכלבים עזובים שמוטי זנב שוטטו בין ערמות הפסולת של השוק המקומי. כדי להגיע לבית הכנסת היה עליה ללכת בשביל קטן, שחיבר בין קבוצת הבלוקים בשכונה שלה לבין קבוצת בלוקים מרוחקת ברחוב המקביל. בית הכנסת היה מבנה קטן בעל שתי קומות. היו לו שתי דלתות עץ חומות צרות וגבוהות, שאחת מהן פנתה מזרחה לירושלים והשנייה מערבה לים הגדול. בקומת הכניסה עמדו שני טורים של ספסלי עץ אל מול הבימה וארון הקודש, שהיה מכוסה פרוכת ארגמן רקומה בחוט זהב. מדרגות צרות הובילו מהצד המזרחי של בית הכנסת אל עזרת הנשים, שהייתה בקומה העליונה. שם הייתה מרפסת מעוגלת מעט, אשר ממנה ניתן היה להשקיף על הגברים המתפללים. קומץ נשים ישב שם בדרך כלל בצפיפות רבה על ספסל ארוך. מלבד רימה, הצעירה מכולן שהחזיקה סידור בידה, וידעה לקרוא עברית, שאותה רכשה כשהייתה בתנועה, כל השאר היו נשים זקנות, שאת רובן הכירה מהשכונה. הן נצמדו למעקה המרפסת, הביטו מלמעלה בגברים המתפללים, ומלמלו לעצמן מילה מפה ומשם מהתפילה. מדי פעם זנחו את הגברים שלמטה בתפילתם, ושוחחו בלחש על ענייני היום, על מה שקנו ובישלו, על אי־הנחת שלהן מהכלה החדשה, ועל התורים הארוכים בקופת החולים.

נורי, הבעל של דודתה חבו, אחותו הצעירה של אביה של פולה, היה הדוד האהוב עליה. כולם ידעו שבעיראק הוא היה מנהל חשבונות, ועכשיו הוא הגבאי של בית הכנסת. פעם, כשאבא של פולה היה עדיין בחיים, דוד נורי סיפר למשפחה שלה, באחד הביקורים אצלם, שכאשר הוא היה נער צעיר בבגדד, שלח אותו אביו לקנות פח צבע, כדי לצבוע את קירות הבית לפני חג הפסח. בשיטוטיו הוא הרחיק לשכונה אחרת, שהוא לא הכיר עד כה, היות שלא מצא קרוב לביתו את גון הצבע שנתבקש להביא. בשלב מסוים הוא נכנס לחנות אחת וראה יהודי צנום מבוגר עם כיפה לראשו, לבוש בבגדים מקומטים מעט, ובמקום חגורה, חבל פשוט כרוך למותניו. האיש ישב על שרפרף בפינת החנות הקטנטנה, מתחת לחלון שסיפק אור קלוש, וקרא דף גמרא. אחרי שנורי שילם למוכר על מה שקנה ממנו, הוא שאל אותו "איפה בית הכנסת הקרוב?" המוכר הסביר לו בסבר פנים יפות ובפירוט כיצד עליו ללכת, ומאיזה רחוב לאיזה רחוב עליו לפנות. לבסוף אמר "אתה צריך להזדרז. תפילת ערבית זה עוד מעט". לאחר התמהמהות קטנה הוסיף שהוא יכול להצטרף אליו, כי גם פניו מועדות לשם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*