אדומי השפתות

פרק ראשון

נובמבר 1994

באותו יום לאיל היה יום הולדת. קבענו להיפגש בבוקר בקפה ליד הבית שלו. הלכתי לשם ברגל, עטופה במעיל ובצעיף. שמחתי ששוב חורף ויורד גשם. הרחובות נשטפו ונראו נקיים. נשמתי לתוכי אוויר צח. כשהתקרבתי לבית הקפה רציתי להמשיך ללכת, להרגיש עוד קצת קור על הפנים, אבל ידעתי שאיל כבר שם, מחכה.

כשנפתחה הדלת, הווילונות נעו עם הרוח. איל ישב כפוף ליד החלון, מכורבל בתוך מעיל, חבוש כובע צמר. מולו היה פרוש עיתון, ולצידו הונחו כוס קפה ופרוסה של עוגת שמרים עם פרג. חיבקתי אותו מאחור ונישקתי אותו בקצה ראשו. "מזל טוב, אילי. אני מאוד אוהבת אותך, מאוד שמחה שנולדת ומאוד שמחה שאתה חבר שלי."

איל נשען עלי ועצם עיניים. "את סתם אומרת."

"לא." חיבקתי אותו יותר חזק וזיהיתי ריח חריף של זיעה יבשה, הריח שלו בתקופות שהוא שקע. ובאותה תקופה הוא שקע. יצא מדי בוקר לאוניברסיטה וחזר אחר הצהריים. חוץ מזה הוא מיעט לצאת מהבית. נפגש עם חברים שלו אם הם באו אליו. את שאר הזמן הוא בילה במיטה. קרא ספרים או עיתונים או בהה בטלוויזיה או בתקרה. חיכה לשדים שיבואו. והם באו. ככה איל אמר. הם הכי אהבו אותו לבד בחושך עם רגליים קרות.

פשטתי את הצעיף והמעיל והתיישבתי מולו. "לא חם לך?"

"לא," הוא ענה ונראה חסר הבעה במתכוון.

"מה קורה?"

"לא יודע. בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה בבוקר. אם לא היינו קובעים, הייתי ממשיך לישון עד הארוחה בערב, וגם עליה הייתי מוותר אם הייתי יכול."

"די, איל. יש לך היום יום הולדת."

הוא הסתכל עלי. "כן. רק הגעת. סליחה," אמר וקרא למלצרית. הזמנתי קפה ועוגת פרג כמו שלו, והוא התחיל לספר בקול מונוטוני ומייגע. אבא שלו התקשר בשבע וחצי בבוקר לברך אותו והעיר אותו משנתו. הוא הזמין אותו ואת גליה, בת זוגו, לבוא אליהם בשבת לחגוג לו יום הולדת. איל אמר שהוא לא ייסע. הוא שנא להגיע אליהם לארוחות. אל אבא שלו והילדונת, כמו שאמא של איל קראה לאשתו השנייה. תמיד היו אצלם אנשים: שכנים מדניה, שותפים של אבא שלו בעסק ולקוחות מהארץ ומהעולם. איל לא הכיר אותם. למה לו לחגוג איתם יום הולדת?

לגמתי עוד לגימה מהקפה. כל שנה אותו סיפור. אבא שלו מזמין אותו והוא לא הולך. נאנחתי קלות, "מה עוד?"

הוא חייך חיוך נבוך, "נמאס לי מהאוניברסיטה."

גיחכתי בקול, "חומר חדש, אילי, בבקשה. אי אפשר לדבר על אותם דברים."

"חשבתי על המחקר שלך הבוקר."

"עכשיו בוקר, מתי הספקת?"

"כשהתעוררתי."

נשענתי קדימה וקירבתי אליו את פני. "ומה אתה אומר?"

"אין לך מספיק ממצאים."

"את זה אני יודעת. תאמין לי."

זה הדיר שינה מעיני כבר כמה שבועות.

איל הרים את פניו והביט בי.

"עשינו טעות בשיטת איסוף הנתונים."

"אני לא מבינה מה אתה אומר לי. לזרוק את התזה לפח?"

"תירגעי כבר, מרוקו. את לא צריכה לזרוק כלום." איל נגס בעוגה. "אבל צריך לראות מה עושים." הוא התנשף בחוסר סבלנות, מעמיד פני מאוכזב מהתגובה הילדותית שלי.

שתקתי. זה היה יום ההולדת שלו, ולא רציתי לריב.

איל אסף באצבע אחת פירורי פרג שנותרו בצלחת והשפיל את עיניו לעבר בטנו. "לא ייאמן כמה אני שמן," הוא טפח עליה בשתי כפות ידיו. "גליה טוענת שאני מסתתר מאחורי השומן שלי." הוא השתתק לרגע ואז המשיך: "אם כבר מישהו מסתתר זאת היא. ידוע שמאחורי כל גבר שמן מסתתרת אישה שמאכילה."

איבדתי סבלנות. "חאלס, איל. זה לא באשמת גליה שאתה שמן. אתה לא יכול להאשים אותה גם בזה." קמתי והודעתי שאני הולכת.

"כבר?" שאל איל.

"כן. יום שישי זה יום קצר. יש לי הרבה דברים לעשות."

"מה למשל?"

לא עניתי. איל הזכיר לי שבערב יש ארוחה. "אני זוכרת," אמרתי ויצאתי לרחוב. חציתי את הכביש והתחלתי לרוץ. שאפתי את האוויר עמוק לתוכי. הרגשתי שיצאתי לעולם מתוך מרתף חנוק.

בערב איל והחברים שלו באו לאסוף אותי לארוחה. שמעתי את רעש חריקת הבלמים לפני שהמכונית של איל פנתה לרחוב שלי. גליה נהגה, אלון ישב לידה ואיל ישב מאחור. שלושתם גרו יחד בדירה של ההורים של גליה ברחוב גאולה בתל אביב. חלק מחבורה של שמונה, שלוש בנות וחמישה בנים, שגדלו ביחד בשכונת דניה בחיפה. מהגן עד הצבא. למדו בריאלי באותה כיתה. איל וגליה נהפכו לזוג אחרי שגליה התגייסה, ומאז היו ביחד. כמעט שלוש־עשרה שנה.

המכונית נעמדה מול הכניסה לבית שלי והמנוע כבה. אלון פתח את החלון וצעק, "ש־ל־ו־ם," ואני צעקתי את אותו ש־ל־ו־ם שמח וארוך ונכנסתי למכונית. "לא ייאמן כמה קר בחוץ, כמעט קפאתי."

גליה הסתכלה עלי מבעד למראה, "סליחה שאיחרנו. זה באשמת איל."

חייכתי אל איל, "שלום."

"שלום."

הוא התגלח והסתרק. לבש את המכנסיים האפורים, הזוג הראוי היחיד שהיה לו, ומעיל צמר כחול חדש.

הוא מישש את הבד. "קשמיר," אמר והביט בגליה מבעד לראי, "קיבלתי אותו מההורים שלה."

אלון פיהק. "מאוד מביך בעיני שזה מה שההורים של בת הזוג שלך קנו לך ליום ההולדת."

"הם ריחמו עליו, המעיל הקודם שלו התפורר." הפניתי את מבטי לאיל, "מאוד הולם אותך."

"תודה."

"אתה מאוד מנומס היום."

גליה שמעה למרות שדיברתי בשקט, ומיד הגיבה, "הלוואי שזה יחזיק מעמד."

היא ניסתה להתניע את המכונית ולא הצליחה. אלון התערב, "תזרקו אותה כבר." גליה הביטה באיל מבעד למראה וחזרה בטון מתוסכל על מה שאלון אמר, "תזרקו אותה כבר. תגיד את זה לחבר שלך. אם זה היה תלוי בי היינו מחליפים אותה מזמן." איל נשען על גב המושב, "היא סוסה. אחרי טיפול במוסך היא תהיה כמו חדשה." גליה סובבה את ראשה אחורה לעבר איל, "לא אמרת שתדאג לזה?" איל מלמל, "לא היה לי זמן. בשבוע הבא." היא הצליחה להתניע את המכונית, ואיל ואלון מחאו כפיים והריעו בשמחה. נסענו לכפר שמריהו. קארין וגלעד, זוג נוסף מהחבורה, שמרו שם על בית והזמינו את החברים לארוחת ערב חגיגית לכבוד יום ההולדת של איל. וגם אותי, היחידה שלא הייתה מהחבר'ה. הייתי האסיסטנטית שהפכה לחברה.

הכרתי את איל כשלוש שנים לפני כן, כשהגיע לחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. זה היה בקיץ. הוא הסתובב בבניין במכנסיים קצרים וסנדלים, מלווה בראש החוג ובסגן שלו, שהיו לבושים בחולצות מכופתרות. במזכירות סיפקו פרטים לסקרנים על הזר שזכה לסיור מהבכירים. דוקטור איל ברנע, חוקר היסטוריה מהאוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלו הוא סיים בהצטיינות. למרות המראה המרושל שלו, שלא תאם את המראה ה"מגניב" של מרצים תל אביבים, לי הוא נראה בדיוק כמוהם. בן דודם הירושלמי. נאור, יהיר ואשכנזי.

אחר הצהריים נתקלתי בו בקפיטריה. ישבנו ליד אותו שולחן באזור העישון. הוא פנה אלי והציג את עצמו, "איל." הצגתי את עצמי, "יסמין. מאסטרנטית בחוג." הוא התחיל לדבר איתי. זה היום הראשון שלו פה. אנשים נחמדים. קיבלו אותו יפה. דיברו הרבה. המון. מתפוצץ לו הראש. הוא גם לא אכל כלום מהבוקר. הוצאתי מהתיק תפוז שהבאתי מהבית והגשתי לו. "יש מקולף?" הוא שאל. צחקתי וקילפתי את התפוז. הגשתי לו חצי. הוא אכל מהתפוז והתחיל לשאול אותי שאלות על האוניברסיטה ועלי.

למחרת נפגשנו שוב בפינת העישון. הוא סיפר לי על עצמו ועל עבודת הפוסט דוקטורט שהוא עומד להתחיל, "השפעת ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של מפלגת העבודה על כניסתן של דמויות לזיכרון ההיסטורי בישראל בשנות השישים". והסביר: "אילו דמויות נכנסו לקנון והפכו למיתולוגיות, ואילו דמויות נותרו בשוליים."

"באמת?"

הוא חייך אלי, "בחיי."

"זה מעניין אותי בהקשר העדתי."

בתחילת שנת הלימודים התחלתי לעבוד איתו כעוזרת מחקר, למורת רוחם של הסגל הזוטר. מדובר היה במשרה נחשקת, עבודה עם המרצה החדש בחוג. חוקר מבריק. היו מעט הזדמנויות חדשות, ומסטרנטים נבחרים התחרו לקבל את התפקיד. אומנם סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות, אבל לא היה לי ניסיון קודם במחקר ולא הייתי מקושרת לאנשים הנכונים. לא הייתי אחת מאותם כוכבים מסומנים שלהם יועדו תפקידים שווים. הסגל הבכיר התערב והציע לאיל בשם האוניברסיטה שמות של מועמדים נוספים. איל לא התרגש, "בכל מקום יש חונטות. מה את חושבת קורה באוניברסיטה העברית? שידברו כמה שהם רוצים." אותי הם הלחיצו. חששתי שאולי הם צודקים. גם אני לא הבנתי למה הוא בחר דווקא בי ושאלתי אותו. איל ענה שנראיתי לו הכי מתאימה לתפקיד, ברמה המקצועית והאישית. סמכתי עליו והפקדתי בידיו את חיי המקצועיים.

מהיום הראשון איל הפך לפטרון שלי בחוג. התהלכתי לצידו במסדרונות, זקופה, עם מבט מתריס. חרף כל הצקצוקים מסביב, הצלחתי להשתחל לתוך הסגל האקדמי באוניברסיטת תל אביב.

בילינו ימים שלמים ביחד. בשיעורים. בספרייה. בחדר שלו. בקפיטריה. בלתי נפרדים. לכל מקום שהוא הלך, הלכתי גם אני. לסגל בחוג היה הרבה מה להגיד. לא בגלל שהם לא הכירו מערכות יחסים קרובות בין מרצה בכיר לאסיסטנט שלו. גם חברות אישית. זה חלק מהדיל. אנחנו היינו מחוברים. הוא הכניס אותי לתוך הראש שלו, ואני הכנסתי אותו לשלי. בלילות דיברנו בטלפון. לפעמים אחרי שגליה נרדמה ולפעמים לפני. סיכמנו את היום. חלקנו מחשבות והתלבטויות. מקצועיות ואישיות.

אבל לאיל זה לא הספיק. הוא רצה שאכיר את החברים שלו. שגליה ואני נהיה חברות. זה היה חשוב לו. הוא התחיל להזמין אותי לאירועים שלהם. מיעטתי לבוא. לא היה לי שום קשר לסוג כזה של חיים. הם זה הם ואני זאת אני. היו לי את החברות שלי. לימור מאשדוד ומיכל וענת מהלימודים. הן חשבו שהקשר בין איל לביני לא בריא. מוגזם לגמרי. יש לו חברה. הן במקומה בחיים לא היו מסכימות. והזהירו אותי שזה עלול להתפוצץ לי בפנים.

בינתיים גליה קיבלה את פני בחום ונראה היה שהיא שמחה לראות אותי. היא טענה שעזרתי לה. בלעדַי איל והיא לא היו שורדים. האמנתי לה. איל בן אדם מאוד אינטנסיבי. הוא רצה שעוד אנשים יחיו איתו את חייו. שיקשיבו לו נושא מונולוגים ארוכים. אני הייתי קהל טוב, אסיסטנטית שאפתנית. גמעתי בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו. על מחשבות שחשב ומחשבות על אודות מחשבותיו והשלכות של אלו על אלו.

לפעמים זה נעשה יותר מדי גם בשבילי. הרגשתי שאיל משתלט עלי ועל המוח שלי. הוא חדר לי לחלומות. נכנס לי לתוך הבית. גר איתי בחדר. אבל המשכתי להקשיב לו, לאות כבוד הערכה ותודה על ההזדמנות שנתן לי. להיות חלק מסגל אקדמי, שבו שיעור המזרחים היה פחות מחמישה אחוזים, ושיעור הנשים המזרחיות היה פחות משלושה אחוזים. הברושורים של האקדמיה לא סיפרו את הסיפור האמיתי. השמות של הצוות האקדמי הראו מי באמת הצליח להתברג לתוך הסגל הבכיר. הכרתי מקרוב את המספרים. הם הוצגו לראווה על הלוח בקורס על ישראל בעשור החמישי: אם קצב סגירת הפער ההשכלה בין מזרחים לאשכנזים יישמר כפי שהוא, הוא ייסגר תוך תשעים ושבע שנים. המרצה ציין שהוא אומר את הדברים בעצב, והקיף את הנתונים בעיגול. אותי זה השפיל. כמו בתאוריית התיוג בקרימינולוגיה, הם הצליחו להפוך אותנו לנחותים. דור שני לכישלון של העלייה ההמונית.

בדרך שמענו את רדיו בלה בלה. "בוקר טוב עולם, החזאית אופטימית." גליה הגבירה את הקול ואיל הצטרף לאורלי יניב, "אין לי מה להגיד, באמת. לא, לא, אם היה לי משהו להגיד הייתי אומר, אבל ריק לי."

הסתכלתי החוצה מבעד לחלון ופניתי לאיל. "אף פעם לא הייתי בכפר שמריהו."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*