האופסימיסט

ספר ראשון

יֻעאד

1. סעיד טוען שפגש יצורים מהחלל האינסופי 

סעיד אבו אל־נחס אל־מֻתָשאאִל, הלא הוא אָשֵׁר ביש־גדא האופסימיסט, כתב אליי לאמור: סַפֵּר על אודותיי, ספר על אודות הנס המוזר ביותר שנפל בחלקו של בן־אנוש מאז מטה משה ותחיית ישו ובחירת בעלה של הליידי בירד לנשיא ארצות־הברית של אמריקה.

ולעצם העניין — נעלמתי, אך לא הלכתי לעולמי. לא נהרגתי בגבול, כשם שסברו מי מכם, ולא הצטרפתי לפידאיון, כשם שחששו דורשי טובתי; ואין אני נרקב, שכוח, בצינוק, כשם שידידיך משערים.

התאזר בסבלנות, ואל־נא תתמה לאמור: מי הוא סעיד אבו אל־נחס אל־מֻתָשאאִל זה? לא יצא שִמעו בחייו, כיצד זה נטה לו אוזן!

נִקלה אני, זאת יודע אני, הגם שאיני נכבד דיי, שנכבדים יחושו בקיומי. אולם, במחילה מכבודו, אני הוא מחלק התה.

כלום לא בָּדַחְתָּ למִשמע הבדיחה הישראלית על אודות האריה שהסתנן למשרדי הוועד־הפועל? ויהי ביום הראשון — ראש האיגודים המקצועיים טרוף טורף, ואף חסרונו לא הורגש. וכך המשיך האריה לשוטט שאננוֹת ולטרוף כטוב בעיניו, עד אשר שיסע את מחלק התה — ויתפסוהו.

אני הוא מחלק התה, כבודו, כיצד לא הרגישו בהיעלמי!?

ניחא.

כללו של דבר, היעלמותי הייתה במעשה מופלא שאליו יצאה נפשי מיום שעמדתי על דעתי. הנס, מורי ורבי, אכן התרחש, ואני פגשתי יצורים מהחלל האינסופי, שבמחיצתם אני נתון עתה. והנני פורשֹ לפניך את סודי זה המופלא תוך כדי ריחוף מעל לראשיכם.

ואל לך לפקפק בדבר לאמור: הן דור הנסים חלף עבר לו, שהרי בדבר הלָּמֵד מסופו עסקינן. שהדי במרומים (הלא הם אלה שבמחיצתם אני שרוי), שתקופה זו בה אנו חיים היא המשונה מכל התקופות שקדמו לה, מאז נמחו שבטי עָאד ותָ'מוד מעל פני האדמה.¹ אלא שהסכנו למוזרויותיה. אילו קמו אבותינו לתחייה והאזינו לרדיו וצפו בטלוויזיה וחזו במטוס הג'מבו, רותח ורועם, נוחת בחשכת שדה התעופה, היו מאשימים אותנו בכפירה בעיקר.

אלא שהסכנו לדבָר ואין אנו רואים עוד תימה במלך כי יודח או במלך כי יומלך. הן ברוטוס אינו עוד חזון בלתי־נפרץ המשמש נושא למחזות: ״גם אתה ברוטוס!״ ואין הערבים אומרים עוד: ״גם אתה בִּיבַּרְס!״, שהרי הסולטאן קוּטוּז² לא הוציא מפיו זולתי חרחורי גסיסה טורקיים. והנה אבו־זֵיד אל־הִלאלי³ עודנו מרכין ראשו ונושק לידיים, אך אין הסולטאן רואה בכך אות מבשר רעות. אין אני קוטוז — אומר המלך, ואין אנו חיים בתקופת הביברסות — מחרה מחזיק אחריו עבדו.

והנה הירח קרוב אלינו יותר מעץ התאנה שפריה מאחר להבחיל בכפרנו השכול. וכל אלה הנסים קיבלתם, מדוע זה לא תקבלו את הנס שנעשה עמי?

ומה לך, מורי ורבי, כי תיחפז? אל־נא תקצר רוחך מלהמתין להסבר, ודבר בעִתו מה טוב. היֵה לי בריא ואל תנסה להוציא ממני מה מראה להם, ומה לבוש, ומה סדר, ומה ידע. אני צוחק לכם בפניכם: הנגלות לי והנסתרות לכם — וכיצד לא אתחכם!

אשר לעצם בחירתי מבֵֵּין כל ברואי אללה, אינני בטוח שהנני היחיד אשר נקרה על דרכם. וכאשר ביקשתי עצתם בדבר הבאתך בסוד מה שאירע, בכדי שהעולם יֵדע, חייכו ואמרו: ״אפשר, אך העולם לא יֵדע. וידידך לא יאמין לדבריך, שהרי לא כל היורד מן השמיים נבואה הוא, אם להידרש לנסים שלכם.״

אפשר שאיני הנבחר היחיד. ואולם, חי נפשך, הנני מוכתאר־נבחר ככל הנבחרים. והן גם אתה, מורי ורבי, היית לנבחר — בך בחרתי על־מנת שתמסור בשמי דבר הפלא המוזר. התפלא, אם כן, מעומק החזה!

ועל שום מה בחרו בי? על שום שבחרתי בהם. מיום שעמדתי על דעתי חיפשתי אותם, וציפיתי להם, וחסיתי בהם, עד אין מנוס ואין מפלט.

נס!? יהי כן. אבותינו בג'אהלייה⁴ קרצו מתמרים את האלים שלהם. וכאשר רעבו — אכלום. מי הוא, אם כן, הג'אהלי, מורי ורבי — אנוכי או אוכלי אֵליהם?

תאמר: מוטב יאכלו האנשים את האלים שלהם, ואַל יאכלום האלים.

ואני אומר: האלים שלהם מתמרים קורצו!

2. סעיד מכריז שחייו בישראל היו בזכותו של חמור 

נתחיל מבראשית. חיי היו בחזקת פלא, וחזָקה על חיים מופלאים שיהא להם סיום מופלא מעין זה. כאשר שאלתי את ידידי החללי: כיצד נטלתם אותי תחת חסותכם? אמר: כלום חשבת על חֲלִיף?

מתי התחיל כל זה?

ההתחלה הייתה ביום שנולדתי בשנייה בזכותו של חמור. הימים היו ימי המאורעות. ארבו לנו ופתחו עלינו באש. אבי נהרג, יהי זכרו ברוך. אשר לי, חמור חצץ ביני לבינם. הפילוהו מתבוסס בדמו. התפגר תחתיי. כיוון שכך, זוקף אני את חיי בישראל שלאחר מכן לזכותה של בהמה אמולה⁵ זו. יאמר נא מר, כיצד נעריך את חיי?

אלא שבעיניי הנני איש מיוחד במינו. האם לא קראת על אודות הכלבים שלקקו מן המים המורעלים ומתו, על־מנת להזהיר את בעליהם ולהציל את חייהם? ועל אודות הסוסים שנסו ושעטו, מתחרים ברוח, כשהפרשים הפצועים על גבותיהם, וכאשר הגיעו למקום מבטחים נפחו את נשמתם מרוב תשישות? אולם לפי עניות דעתי הנני האדם הראשון שניצל בזכות חמור סרבן שלא התחרה ברוח ולא אִנפף בנהק. הנני מיוחד במיני, אם כן, וייתכן כי יצורי החלל בחרו בי משום כך.

אמור נא לי, האדם המיוחד במינו מי הוא? האם הוא זה השונה מן האחרים, או שמא הוא אחד מהם?

אמרתי שלא חשת מעודך בקיומי, כי קהו חושיך, כבודו. כמה פעמים נתקלת בשמי בנכבדים שבעיתונים? כלום לא קראת על המאות שנעצרו על־ידי משטרת חיפה ב״כיכר פריז״, לפנים ״כיכר החנטורים״, ביום שהתפוצץ האבטיח? כל ערבי מותר שהסתובב בעיר התחתית, מי ברכב מי ברגל, נעצר מייד. העיתונים הזכירו את שמות הנכבדים שנעצרו בשגגה, והוסיפו ״ואחרים״.

״אחרים״ — אלה הם אנוכי. העיתונים לעולם ישגו בהזכרתי. כיצד תהין לטעון שאליך לא הגיע שמעי! אני אדם מיוחד במינו, ומשום כך, עיתון בעל בקיאות ובעל מקורות ובעל מודעות ובעל יוחסין ובעל קרניים — איננו יכול לעבור עליי לסדר היום. הכפרים, בתי המרזח ובתי הגרנות מלאים בשכמותי. אני הוא האחרים. אני הוא היחיד והמיוחד במינו!

3. סעיד נתלה באילן היוחסין

שמי הוא סעיד אבו אל־נחס אַלְ־מֻתָשאאִל, לאמור אָשֵׁר ביש־גדא האופסימיסט. ואכן מה יאה הוא שם זה שניתן לי, בבחינת ״כל שם למינו ישכון, ובני־אדם לדומה לו.״ משפחת האופסימיסטים בארצנו היא משפחה ותיקה ומיוחסה שיכול אתה לשלשלה עד שִפחה קפריסאית מחלב, שלא מצא טימור לנג⁶ מקום לראשה בפירמידת הראשים הכרותים, אף כי עשרים אלף אמות היה בסיסה של אותה פירמידה, ועשר אמות גובהה, ומשום כך שילחה לבגדאד בלוויית אחד ממפקדיו וציווה להתרחץ ולהמתין לשובו. אך השפחה, בגניבת הדעת, נסה על נפשה מידי אותו מפקד (ויש שאמרו — אף כי סוד משפחתי אני מגלה — שאותו מעשה הוא־הוא אשר גרם לאותו טבח מפורסם), וברחה עם בדווי משבט תוויסאת, בשם אַבְּגָ'ר, שאליו התכוון המשורר באומרו:

והוא אכן גירשהּ שעה שמצאהּ בוגדת בו עם אחד אל־רָע'יף בן אבי עַמְרָה — הווה אומר, פיתה בן רעבון — שמוצאו מע'ור אל־גִ'פְתְלִכּ, ואשר גירשהּ, בתורו, בבאר־שבע. וכך המשיכו אבותינו לגרש את אמהותינו לאורך כל הדרך, עד אשר חנתה השיירה במישור רחב ידיים הנושק אל חוף הים, והיו שאמרו: הלא זאת היא עכו, ומשם — לחיפה, שעל החוף שמנגד. ועד שקמה המדינה מרבי גטין היינו.

לאחר הביש־גדא הראשון, בשנת 1948, נתפרדה חבילת משפחתנו ורגליה פוזרו בכל ארצות ערב שטרם נכבשו. ויש אשר תפגוש בקרובי משפחתי בחצר המלוכה של בית־ראבע, בלשכה לתרגומים מפרסית ולהיפך. ויש מי מקרוביי שהתמחה בהדלקת סיגריות למלך אחר, ואחר שהוא קולונל בסוריה, ושלישי — גנרל בעירק, ורביעי — השתבץ בחברה הגבוהה של לבנון, עד שמת משבץ בפשיטת הרגל של בנק אינטרה. ולא עוד, אלא שהערבי הראשון אשר מונה על־ידי ממשלת ישראל ליו״ר האיגוד לשיווק החוביזה בגליל העליון, הוא מבני משפחתנו, אף כי אמו, על־פי השמועה, היא צ'רקסית גרושה. והוא לשווא ממשיך לדרוש אף את הגליל התחתון. ואבי, תהי נפשו צרורה בצרור החיים, הייתה לו יד במדינה לפני קומה, ושירותיו אלו מוּכּרים בפירוט לידידו ורעו, קצין המשטרה בדימוס — האדון ברוֹקר.

וביום שנפל אבי על אם הדרך, והחמור הצילני, הפלגנו בים לעכו. ומשנתחוור לנו שאין אנו נתונים בסכנה, ושהבריות עסוקים איש איש בעורו, נמלטנו בעור שינינו ללבנון, ושם מצאנו מחייתנו במכירת עורנו.

עד שאזלה כל מרכולתנו נזכרתי במילותיו האחרונות של אבי אליי, טרם נפח את נשמתו על אם הדרך. הוא אמר: לך לאדון ברוקר ואמור לו, אבי לפני שנפל מסר לך דרישת שלום ואמר תדאג לי!

והוא דאג לי.

4. סעיד נכנס לישראל לראשונה

חציתי את הגבול ברכבו של רופא מרופאי צבא ההצלה, שלפנים היה מחזר אחרי אחותי במרפאתו בוואדי סליב אשר בחיפה. ביום שהגענו לצור הוא קיבל את פנינו. עד שלא ניעור חשד בלבי נעשה לטוב בידידיי, ועד שלא נשאתי חן וחסד לפני אשתו שאל אותי לאמור: השומר סוד אתה? אמרתי: כוכב המביט בזוג נאהבים. אמר: נצור לשונך, שמקדימה היא את לבך. נצרתי.

הואיל וגיליתי את אוזנו על רצוני להסתנן לישראל, התנדב להסיעני ברכבו. יותר טוב בשבילך, אמר. גם בשבילך, אמרתי. בברכת האל, אמר. ואף אמי בירכה אותנו.

הגענו לתרשיחא כשהשמש והבריות נטו לנטשה. משמר שהיה שם עצר אותנו. וכיוון שנעצרנו, הוציא הרופא את תעודתו — בירכונו לשלום. ואני נרעש ונפחד הייתי. צחק הרופא וקילל אותם, והם קיללו אותו וצחקו.

את הלילה עשינו במעליא. עד שלא האיר השחר ננערתי משנתי לקול לחשושים שבא ממיטת הרופא שלידי. עצרתי נשימתי והתחלתי לפענח פשר הלחשושים לאמור: בעלה אינו ננער משנתו בשעה זו. אמרתי בלבי, כיוון שאחותי טרם נישאה הן לא ייתכן כי אחותי היא זו המלחששת. בין כך ובין כך, נטול דאגות שקעתי בשינה.

בצהריים סעדנו על שולחנו של אביה בכפר אבו־סנאן, שאז שטח הפקר היה. ושטח הפקר מהו? שטח שאיש לא יפקדנו זולתי מרגלים וסוחרים בצאן ובחמורים המותרים.

שכרו בשבילי עַיִר, ועל גבו עשיתי את דרכי לכפר־יסיף. ובתוך שאני על גב העַיִר חגגתי את יום הולדתי העשרים וארבעה. והימים ימי הקיץ של 1948.

הראו לי את מקום מושב המושל הצבאי. רכוב על עַיִר בן אתון נכנסתי לבניין. והעַיִר, ברוב יוהרה, עלה־נסק בשלוש המדרגות הקבועות בכניסה.

החיילים היו נדחקים לקראתי משתאים. צעקתי: ברוקר! ברוקר! חייל שמן פרץ לעברי והחזיר לי צעקה: אני המושל הצבאי ואתה רד מחמורך! אמרתי: אני פלוני בן אלמוני ולא ארד אלא ליד מפתנו של החוואג'ה⁷ ברוקר. קילל אותי. צעקתי: באתי במיוחד לחוואג'ה ברוקר. קילל את החוואג'ה ברוקר. ירדתי.