בודהיזם - מבוא קצר

פתח דבר מאת פרופ' יעקב רז

מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; "מה" נצחי קפוא על השפתיים. באמת אין מקום אפילו לאותו "מה", שיש במשמעו כבר תקווה לתשובה, אבל מה יש שם? — "בלימה — בלום פה מלדבר". אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה.

[ח.נ. ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון"]

אני מהלך ברחוב. אני רואה ילד בוכה. גדם עץ שנכרת. שאריות תפוחים שנשרו ממשאית האשפה.

אני מהרהר: סבלם של ילדים. העיריה שממהרת לכרות עצים. משמעותה של האשפה. הבחירות הקרבות ובאות. מה נצביע. ואיך המצב.

ולא ראיתי ממש את הילד הבוכה. ולא את גדם העץ ולא את שאריות התפוחים.

לא היה בי קשב, לא היתה בי צלילות הדעת.

צלילות הדעת — זוהי ליבת האימון של תורת הבודהה כדרך חיים.

שנים רבות נתפסה תורת הבודהה במערב כפילוסופיה מרתקת, בעלת מהלכים היסטוריים ותרבותיים, זרם מחשבה המכיל בתוכו רעיונות עמוקים ביותר על טבע האדם, טבע הקיום, המוסר, ההכרה. לעתים הפקיעו מן התורה את יסוד האמונה, על מנת להתאימה לטעם המערבי, ולאופנות פילוסופיות או פסיכולוגיות של העולם המערבי. ראו בה שיטת חשיבה, פילוסופיה. במערב היא מכונה, לכן, 'בודהיזם'.

אלא שבאסיה נתפסת תורת הבודהה, מאז התחוללותה לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, כמשנת חיים של ריפוי ונחמה, לא כהגות מופשטת. זוהי תורת מעשה. אימון של יומיום שהוא חיים של פחות סבל, פחות תעתוע, פחות תעתוע ולכן פחות סבל. ההיסטוריה הבודהיסטית משופעת בפילוסופים, אך גם פילוסופים אלה מאז ומתמיד התאמנו וחיו בדרך הבודהה. על כן, ובצדק, לגבי מאות מיליוני החיים את חייהם לפיהם, תורתם היא תורת מעשה.

נכון שהדבקות בתורה סותרת אותה, לעתים. יש והמאמינים יראו אותה קשיחה וסגורה, כזו שאינה תלויה בזמן ובמקום, כתורה שמבשרת 'אמיתות' נצחיות שאין לערער עליהן. כשהיא כזו יש והיא עמוסה בריטואלים ובאמונות טפלות. במקומות מסוימים באסיה הבודהה הוא אל, נישא מאדם. שם יאמרו הכוהנים לבני עדתם: תפילה נכונה וקידה נכונה תורמות לצבירת זכויות לקראת הגלגולים הבאים. יש להקפיד על הכללים, מאיימים במקומות אחרים. למשל, הצמדת הידיים במחווה שאינה לפי הכללים תוליד את האדם, בגלגול הבא, כעכביש שחור!

במלים אחרות, בקיומה המעשי והדתי ברחבי אסיה יש ותורת הבודהה לוקה בדיוק באותם תהליכים שאפשר למצוא בתורות רוחניות אחרות: חכמה גדולה שהפכה למערכת כללים חמורים, שמתחילים להבחין בין 'נכון' ו'לא נכון', בין 'מאמין' ו'שאינו מאמין', בין 'אנחנו' ו'הם'. יתר על כן, היא לוקה בדיוק באותם חוליים שמפניהם היא מתריעה.

אלא שלִבה של התורה אינו רק שם. לא רק בכללים ובטכסים. לא רק בהגות, ולא רק ביצירות האמנות המופלאות שנתנה להן השראה.

צלילות הדעת — זוהי ליבת האימון הבודהיסטי כדרך חיים.

עניינה של דרך הבודהה הוא פתרון הסבל — מה טיבו, מה מקורו, ואיך להקל עליו או להיחלץ ממנו.

כשדרש הבודהה לפני תלמידיו על מקורות הסבל, ועל שרשרת הסיבות המחוללות אותו, פתח ב"אַ־וִיגַּ'ה" [סנסקריט "אַ־וִידְיַא"]. הוראתה העיקרית של המילה היא מצב של העדר צלילות הדעת. אַ־וִיגַּ'ה פירושה אי־ידיעה, עיוורון, בורות, התעלמות, אשליות, חיים בעריצותן של מחשבות. תעתוע.

התעתוע מחולל פחד: פחד מפני מה שנדמה שמאיים עלינו, ופחד לאבד את מה שנדמה שיביא לנו אושר עולמים. פחדים אלה עצמם מביאים לתעתוע חדש וכך, חוזר חלילה, סב לו גלגל הסַמְסַארַה של הסבל ומנהל את חיינו כאילו אין דרך אחרת.

הבודהה מצביע, אם כן, על העדרה של צלילות הדעת כגורם מחולל של שרשרת חוליות של מצוקה וסבל.

העדרה של צלילות הדעת מביא מחשבות שווא.

מחשבות השווא מביאות לתיאור מתעתע ומדומה של עולמנו.

יש לנו תגובות לעולם המדומה הזה,

התגובות מחוללות ציורים נוספים של מושאי תשוקה ופחד.

אנחנו נצמדים אל המושאים הללו, חיים בצילם ומונהגים על ידם — לעולם אנחנו בצמא אל מה שנדמה שיביא את האושר, או באיבה מול מה שנדמה שיביא לנו כאב.

התוצאה היא מעגל של סבל ותעתוע וסבל שהולך ומתעצם.

ממשותו של הסבל גדלה כל כך עד שנדמה שזה העולם ואין דרך החוצה.

אבל כשדרש הבודהה בפני תלמידיו על הסיכוי להיחלץ מן המעגל הזה, פתח בהיפוכו של התעתוע, כלומר בצלילות הדעת.

תורת הבודהה מלמדת שבצלילות הדעת אפשר לדעת את העולם נכוחה, בלא ציורי הפחד והתשוקה, ובלא עכירות התעתוע. צלילות הדעת מתבוננת בחולי, בזקנה ובמוות בלא לקבור אותם בבתי החולים, בבתי האבות ובבתי הקברות של תודעתנו.

האימון בצלילות הדעת הוא אימון יומיומי.

הנה אני לועס. הנה אני כותב. הנה אני קם, יושב, מטיל צואה, הנה אני בהיר, הנה אני מבולבל. הנה עצב. הנה שמחה. הנה עכביש רץ, ענף נע ברוח, הנה איש זקן מנגן בכינור. המטבעות בתיק הכינור. פניו של האיש. המחשבה שבי על בדידותו. הטלת המטבע. צליל נקישת המטבע בתיק הכינור.

צלילות הדעת מבחינה בפרטים ובמה שביניהם. אדם שראייתו צלולה עומד על שפת אגם או נהר, ורואה את טיפות הגשם הגדולות כשהן מכות על פני המים, 'מבעבעות לרגע ונעלמות' [סוטרת היהלום]. לרגע הן טיפות גשם. ברגע הבא הן חלק מן האגם. ברגע הבא חלק מן האוויר, אחר כך מן הענן, אחר כך גשם, כלומר טיפות גשם.

צלילות הדעת תראה את טיפות המים במלוא נוכחות קיומן, ובו בזמן בחלופיות קיומן. צלילות הדעת תתפעל, אולי, מן הטיפות, אבל לא תאחז בהן. היא תניח להן, לא תעצור אותן בהימזגן במי האגם; הרי גם אם תרצה לא תוכל. היא לא תנסה לכבוש אותן, לאלץ אותן או להכפיפן לדעה, רעיון, או רצייה. היא תראה אותן כמות שהן. ברגעי חסד תראה טיפות בודדות בייחודיותן. הנה גדולה. הנה קטנה. הנה מקפצת. הנה טובלת. הנה מתרסקת. הנה נמזגת.

אני רואה טיפות מים. אבל מי ראה מעולם טיפת מים אחת יותר מאשר שבר שנייה? ואם נטעין את הטיפה במחשבות של פחד, או תשוקה, אושר, או סמליות ["העולם הוא כמו טל"], מה הטעם? מה יהיה גורלם של כל אלה?

כמו טיפות המים, כנראה — קצף על פני המים. או כמו 'טיפות המים', כנראה — אותיות על דף.

כשאני פנוי מרעיונות על טיפות המים אני יכול, אולי, לראות אותן כמות שהן. אפילו לא כ'טיפות מים'.

אפשר לקרוא את הספר הזה כמסע אל תולדות האימון הבודהיסטי בצלילות הדעת. מלים רבות שמופיעות במהלך הספר מציינות את האופנים הרבים בהם ציירו תרבויות אסיה הבודהיסטיות את צלילות הדעת. אך אלה אינם מושגים פילוסופיים גרידא. כל אלה הם מוקדי אימון של התודעה, כשמעשה האימון הוא רב־פנים ונתון גם לנסיבות הזמן והמקום והאדם: מדיטציה, עשייה של הגוף ושל הרוח, עשייה בקהילה, פעולה של חמלה למען האחר.

אבל כולם מכוונים אל אימון צלילות הדעת.

כאותו מורה שראה את הפרחים והבין, ואמר שיר:

אני הנודד שחיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים. שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז ראיתי את פרחי האפרסק לא היה בי עוד ספק.

או

כשביקש תלמיד מן המורה שיבהיר לו את סוד התורה, הוליך אותו המורה החוצה אל ניחוח הפרחים ושאל אותו, אתה מריח? משהשיב שכן, אמר לו, אתה רואה? איני מסתיר ממך דבר.

צלילות הדעת אינה באה בקלות. התבוננות מקרוב במעשה הבודהיסטי מצביעה על עמל של אימון מפרך, אבל היא מצביעה גם על החרות הבאה איתו ברגעי החסד. כאותו חליל שמתפנה מצליליו למען הצלילים הבאים, צלילות הדעת מותירה אותנו לרגעים בלא מענה מן המוכן. בלא 'דעת'. בתהייה שאין בה נחמה מיידית. במעין 'מה' שאין לו המשך. זו התהייה שמדבר בה ביאליק אל מול הבלתי ידוע, לפני שאנחנו טוענים אותו במשמעויות למכביר. באימון של צלילות הדעת ייתכן שנפש האדם תתפנה לזמן מה מן הצורך לטעון את הבלתי ידוע בציורים של הידוע — 'אופטימיות' או 'פסימיות', למשל.

תורת הבודהה מציעה, אם כן, אפשרות של היות בעולם בתוך צלילות הדעת, ואימון של האפשרות להזמין אותה שוב ושוב. ומתוך ההתפנות הזאת — 'הריקות' — מחולל המעשה הבודהיסטי, ברגעים של חסד, מרחב של חרות שאין בו תעתוע, פחד, ותשוקה שמצמיתים את דעתו של אדם. פעולה בעולם בתוך מרחב כזה של חרות, אומרת תורת הבודהה, היא פעולה ראויה, מכוונת נכונה, חומלת, יודעת.

אפשר לראות את המסע הצלול שעושה הספר הזה כהזמנה להתבונן בדרכים השונות שיצרה תורת הבודהה מאז התחוללותה לאימון רוח האדם לצלילות הדעת ואיתה לחיים שיש בהם פחות מצוקה וסבל.

כבר יצאו בעברית ספרים המציגים את הבודהיזם. אך עד כה, ניתן היה לחוש בחסרונו של ספר המציג את הפרישה הרחבה של מופעי הבודהיזם באסיה מהודו ועד יפן, תוך כדי הבהרה של הגוונים המרובים שעברה התורה במסעה ביבשת.

ספרו המצויין של ראהולה 'מה שלימד הבודהה' מציג בעיקר את עיקרי הבודהיזם המסורתי של זרם התהרוואדה ואין כמוהו להצגה של יסודות הבודהיזם המוקדם. הוא נכתב על ידי מי שהוא מלומד ונזיר כאחד. ספרה היפה של לידיה ארן 'בודהיזם' אמנם מציג את הפרישה הגדולה של הבודהיזם על כל גווניו, אך על פי תפישתה של המחברת הוא מציג את הגוונים בצורה קצרה כמעין לקסיקון מורחב — ומעולה!

ייחודו של הספר הנוכחי הוא בכך שהוא מספר את סיפורו של הבודהיזם במסעו הגדול, תוך שימוש בעושר גדול מאוד של ציטוטים מן המקורות הבודהיסטיים, מהודו ועד יפן, וכך מחייה את הדברים ומנכיח את המורים הגדולים בדפי הספר. השילוב שבין הבאת המקורות לבין תובנות המחבר הוא מיוחד ומרגש. העובדה שהמחבר גם נסמך על התנסותו כמתרגל בודהיזם בנוסף לבקיאות רחבה ומרשימה, יצרה חיבור מיוחד במינו בשפה העברית.

אני מאחל לקוראים הנאה שלמה!

יעקב רז

הקדמת המחבר

אפשר להתחיל את סיפור חיי הבודהה כך:

"כך שמעתי: פעם אחת ישב איש מארץ הודו תחת עץ וחווה חוויות שונות. אחר כך הוא קם ואמר שמצא פתרון לבעיית הסבל".

אפשר להתחיל גם כך:

"פעם אחת ישב איש מארץ הודו תחת עץ וחווה חוויות. אחר כך הוא קם ואמר שכל אחד יכול להיות כמוהו, חופשי מכל סבל, והסביר לאנשים איך עושים את זה".

ואפשר להתחיל כך:

פעם אחת ישב איש מארץ הודו תחת עץ וחווה חוויות ואמר דברים, וכ־2,500 שנה מאוחר יותר, מיליוני אנשים עדיין היו מוקסמים מן הרעיונות שהגה אותו איש ועדיין רצו לחוות את אותן החוויות שחווה. במהלך 2,500 השנים שחלפו מאז ועד היום קנתה לה תורתו של האיש ההוא מקום של כבוד בין מסורות החוכמה של המין האנושי, גירתה את מחשבתם של הוגים בני תרבויות רבות, הציתה את דמיונם של אמנים, משוררים ומחפשי דרך, ואומצה כדרך חיים על ידי מאות מיליוני אנשים באסיה, אירופה, אמריקה, אוסטרליה ואפילו כאן, במזרח התיכון.

למה?

מה בעצם עבר ואמר אותו איש שהצית את האש הגדולה שפשטה בהודו, סרי לנקה, סין, טיבט, יפן, קוריאה, וייטנאם, מיאנמאר (לשעבר בורמה), תאילנד, לאוס, קמבודיה, ואחר כך בעולם כולו? מה יכול להציע לנו, אנו החיים באלף השלישי להולדת ישו במערב, איש מארץ הודו — בודְהה מכנים אותו — שישב תחת עץ כ־500 שנה לפני ספירת הנוצרים?

מהי תורתו של הבודהה? דת? פילוסופיה? תורה חברתית? תורת נפש? משנה תיאולוגית? מעשייה מיתולוגית? אף אחד מכל אלה וכולם גם יחד — הבודהיזם פשוט אינו מסווג את עצמו בצורה כזאת.

בספר זה ננסה לברר מהי דרך הבודהה. כדי לברר זאת, נצא למסע במרחב ובזמן. נצא מהודו של המאה החמישית לפני הספירה ונגיע עד ימינו אנו. בדרך ננסה להבין את עיקרי תורתו של הבודהה ונבחן את דרך הבודהה מכמה זוויות שונות; נתוודע לסיפור חיי הבודהה — מייסד הבודהיזם — ונבחן כמה מהרעיונות הפילוסופיים, הפסיכולוגיים, המדיטטיביים, החברתיים והדתיים, שעומדים בבסיס תורתו; ננסה להבין האם וכיצד הבודהיזם רלוונטי לנו, בני תרבות המערב בעולם המודרני. ננסה ולא נבין עד תום. הבודהיזם עמוק, רחב וחמקמק מכדי שספר אחד יצליח לתפשו.

ספר זה הוא קצה חוט, זנב נחש, פתחה של מחילה. אלה שירצו להבין את דרך הבודהה בצורה עמוקה יותר יצטרכו לעקוב אחרי החוט ולגלות לאן הוא מוביל; לאחוז בנחש בקצהו הנכון; כמו אליס בארץ הפלאות, יהיה עליהם לרדת בעקבות הארנב, במורד המחילה.

בספר מוצגים היבטים שונים, זרמים שונים ופרשנויות שונות של הבודְהיזם, שכל אחד מהם שופך אור שונה על תורת הבודהה. אין תורה בודְהיסטית אחת. אין מסורת בודהיסטית אחת. המסורות הבודהיסטיות רבות ושונות.

גם הפרשנויות שמספקות המסורות הללו שונות זו מזו שוני רב. בתוך כל מסורת וזרם אפשר למצוא פרשנים שונים. לעתים באותה המסורת ובאותו הזרם יש פרשנים שהמרחק בין דבריהם השונים ודרכיהם השונות רחוק כמרחק השמים מן הארץ. עם זאת, אם נשכיל לרדת לסוף דעתם, נמצא את החוט הדקיק שמקשר ביניהם, ולעתים קרובות נגלה שהמרחק שביניהם אינו אלא מראית עין.

אם אביט גבוה־גבוה, אל העננים, ועמוק־עמוק, אל תוך העמק, ייראה המרחק בין השמים לבין הארץ רב. שם, יתכן שתיראה לי תורת הבודהה נעלה ועמוקה.

אם ארחיק ראות, רחוק־רחוק אל קו האופק, אוכל לראות את השמים ואת הארץ נפגשים. שם, יתכן שתהיה לי תורת הבודהה השראה.

אך אם ארצה באמת לדעת את תורת הבודהה, אוכל, כמנהגו של הבודהה, להושיט ידי אל האדמה שתחתיי, ולגעת במקום שבו נפגשים הארץ, השמים ואני.

או אז לא ייראו לי השמים רחוקים, ולא תיראה לי הארץ נמוכה. יישכחו שמים, ארץ ואני, ואוכל לחוש את קולות האדמה רוטטים רטט אחד פשוט, בהיר, צלול ומפוכח, בקצה היד, עולם ומלואו.

לפני כ־2,500 שנה חי אדם בארץ הודו, שאותו כינו האנשים "בודהה". הבודהה חיפש מזור לסבל. הבודהה מת ונשארו הסיפורים. תורת הבודהה היא בראש ובראשונה סיפור, וכל מספר סיפורים מספר את הסיפור כמיטב הבנתו. לא יותר. לא פחות.

לכן, לפני הכל, סיפור.