אמא מתה

“אמא מתה.״ ככה אחותי, פשוטה, נוקבת, כאילו עניינית. לא הלו. לא אהלן. לא הַיי. שיחות טלפון ממנה נדירות כמו סנוניות בחורף.

שתקתי. המים בקומקום צהלו.

“אורי, אתה שם?״

“כן, אני שם, כמו שמעולם לא הייתי שם.״

“אז למה אתה לא מגיב,״ רטנה בקול הפּצירה שלה.

לא עניתי לה. בדיוק הכנתי לי קפה בוץ, שחור. שחור. אמא מתה, אמור להיות יום שחור. לא?

כבר חמש שנים אני גר ביוון. כמעט שכחתי שאמא חיה. נו טוב, לא בדיוק שכחתי. ברור שלא בדיוק. בעצם, לא רק לא בדיוק. זכרתי היטב. עכשיו אמא מתה, והידיעה הזאת היתה אמורה להכות בי.

בחשתי את הקפה ועלה בי זיכרון כזה שממלא פתאום את הוורידים, ומין סומק שהוא לא על הלחיים הציף את גופי. הזיכרון היה של אחד ממופעי האימה שאמא נהגה לתרגל עלי. או לתמרן עלי. אחד מאותם רגעים שבהם ביקשתי את היעלמותה או את נפשי להתאדות.

“את בטח רוצה לספר לי על ההלוויה,״ אמרתי לצִרעה. שמה היה דבורה, על שם סבתא־רבתא שלנו. סבתא של אמא, אבל כשאחותי גדלה, נעשתה ראויה לשמה בפי ובפי אחי קובי. צִרעה.

“כן,״ היא אמרה, “מחכים לרני, לך ולאחיך. אתה הטלפון הראשון.״

“חשבתי שרני שלך היה הטלפון הראשון,״ לאטתי ביובש ארסי במידה.

“אויש אורי, כל כך לא התגעגעתי לגלולת הנבזות שקוראים לה אתה. בא לי להקיא ממך, אבל אתאפק. בכל מקרה, תודיע לקובי, אחיך האהוב. ההלוויה מחרתיים. דחיתי ביומיים כדי שתספיקו להתארגן וגם כי רני צריך לחזור מלוס־אנג׳לס.״

רני הוא בעלה הבלתי נסבל. יזם הייטק נכלולי, צבוע, מלוקק, גם אם אינטליגנטי. בן הזוג המושלם לצִרעה, מכונת כסף מכוונת מטרה. ביחד הם צרה וצִרעה. וכן, זה סדר חשיבות האנשים שמחכים להם עם הלוויה: רני, רק אחריו אני ואחי קובי. היא כמובן ראשה וראשונה, מחוץ למניין. מארגנת, דוחה, מסדרת, מקיאה, מתאפקת. ידה בכול.

ההודעה על מותה של אמי היתה צפויה. וביני לביני ביקשתי לראות את היום הזה בבואו. לפני שלושה שבועות צִרעה עדכנה בוואטסאפ לאקוני שמצבה של אמא מדורדר, וכי היא מאושפזת במחלקת תשושי נפש וגוף. האישה שהתישה את כל בני ביתה והכאיבה להם בדבקות, סיימה את חייה מותשת, מוכרעת, נלעגת ובעיקר מתייסרת. לא ייסורי נפש, חס וחלילה. אני מכיר אותה. רק הגוף שלה, שממילא היה אכסניה מכוערת לנפשה המגונה, דאב וקרס, מערכת אחרי מערכת, עד להכרעה הסופית. עד שמתה.

אני חושב על המילים שאני בוחר כדי לתאר אותה, את קיומה, את הדמות שהיא גילמה בחוויית חיינו. חיי ילדיה השלושה. שהרי מה היה רוב החיים איתה, אם לא סרט רע. סרט שהתחיל רע, נמשך גרוע והסתיים עלוב. ובכל זאת אנחנו כאן כדי לספר. כלומר משהו טוב בכל זאת קרה. על זה ייאמר: הכול בעיני המתבונן. וכך, מרגע שדבר מותה של אמי הוטל לחלל האוויר, החלו לעבור לנגד עיני זיכרונות ילדות ובגרות. הראשון היה זה שעלה בראשי כשערבבתי את הקפה השחור שלי. אחריו צפו ועלו עוד ועוד ועוד זיכרונות. בתחילה עיבדתי אותם ביני וביני. כעבור יום, כשקובי אחי הצטרף אלי לאתונה, ומשם עשינו יחד את דרכנו אל בית ילדותנו, חלקתי אותם איתו ושמעתי ממנו סיפורים שלא הכרתי, על אמא שלנו ועל משפחתנו. יחד טווינו קרעי זיכרונות רעועים עם זיכרונות עזי גוון, נוכחים, אבל לא אקדים את המאוחר.

דרכי לתאר את אמי משובצת שלל מילים איומות. אני יודע, הן איומות מדי. אין צורך להאיר את עיני. אלה מילים שתפחו וטופחו על מצע של זעם ותיק, אצור בחלקו. חלקים נכבדים ממנו מצאו להם אפיקי ריפוי כלשהם. ערוצי מילים של תקווה שנאבקה לפרוח בתוכי ונכנעה. מילים של כאב, שגם אם פחת מעט, הוא מסרב לגווע. מילים שלא שמורות לאמא בעולמות מתוקנים. לשום אמא. אלא שעולמנו לא מתוקן. ליתר דיוק, מקולקל לעילא.

ובכל זאת, לקראת שיחת הטלפון עם אחי עשיתי לעצמי מעין סריקה פנימית. ניסיתי לייצר שורת סיבות טובות שיגרמו לי להתלבט אם לנסוע להלוויה שלה או להישאר בעירי החדשה, האהובה, ולהניח לה להיקבר הרחק מנוכחותי המסויגת.

לא מזמן חברי יובל שלח אלי דברי זיכרון וגעגוע שאמר באזכרה של אמו, חמש שנים לאחר מותה. בתו נולדה אחרי מות אמו. “אני מדמיין את עצמי,״ כתב לאמו, “שולח לך ווטסאפ: ‘אנחנו למטה,׳ ואת מיד יורדת מהקומה העשירית ועושה לבתי את הפרצוף הפוזל שלך, עם פני ברווז, והיא מתפקעת מצחוק. וגם את, ביחד איתה.״

כתבתי לחברי שאני ממש מקנא בו על מעיין הגעגוע שלו שלא יבש. המעיין שלי מעולם לא פיכה. אולי פיכה אי־אז בשחר ילדותי, עד ששורשי עצים צמאים מדי ייִבְּשו את מקורותיו.

אני לא יכול לדמיין רגע שבו אמי תהיה מושא לערגה או כיסופים לחוויית סבתא־נכד. כאשר בני עילי היה בן שנתיים, נסענו לבקר אותה, המלאך הקטן שלי ואני. בני סבב בחדר, זוהר ביופיו מול הכיעור הדוהה של סבתו. תלתלי הזהב שלו היו כנזם זהב באף חזירה. הקלישאה הזאת. אבל מה לעשות, החדר שבו היא התעקשה לחיות נראה כמו העתק מחפיר של מגורי משפחה במחנה פליטים. שמיכות פיקה מגעילות למראה, כריות בלות עם עיטורי עלים נושרים, שתי מיטות יחיד ניצבות זו לזו במעין רי״ש, זכר לימים שבהם אבא שלי עוד חי. הם הפרידו מיטות מטעמי סלידה מתמשכת זה מזה. מקרר, דלפק ומאחוריו כיור וכיריים. מאחורי מחיצת פלסטיק סדוקה הסתתרו שירותים. במרכז החדר שולחן פלסטיק שנאסף כנראה באחד הרחובות וניצל ממסע אל המזבלה הסמוכה. על השולחן פרוסת לחם נגוסה, כוס מים ששוליה דביקים, קופסת תרופות — ואמא.

מאז שרגליה סירבו לשאת אותה ואת כובד משקלה, העבירה את כל זמנה בחדר המבחיל הזה. שאר חדרי הבית, עוד שלושה, היו שוממים, מעלים אבק וטחב על הספות והכורסאות שראו ימים טובים יותר. הסלון היה למחסן גרוטאות. כל ההצעות שלנו לפנות אותה מממלכת הסחי שהקימה לא עלו יפה. היאחזותה בבית המתפורר היתה מוחלטת ונעשתה בדעה צלולה ודווקנית. “אתם לא תגידו לי איך לחיות,״ היתה מטיחה בנו.

מעולם לא התעכבתי להבין את הבחירה שלה להעביר את ימיה בעזובה המנוולת הזאת, שהרי הפרוטה היתה מצויה בכיסה. לא בשפע מפליג, אבל היה לה כסף כדי לצלוח את משוכת המינימום לחיים בכבוד. ובכל זאת, כשישבתי בחדר מולה, חובק את בני הקטן, נטוו בי חוטים של סקרנות.

מראית העין, מה יגידו, מה יחשבו, תמיד היו חשובים לה יותר מרווחתם של בני ביתה. האם באמת התפרקה מכל זיופיה וביקשה לומר לעולם: ראו אותי, עלובה שכמוני. זאת אני, זה עונשי, כך אוליך את עצמי אל קברי. כי מעפר באתי.

חשבתי שאולי היתה בבחירה הזאת גם מן ההתרסה כלפינו, בניה, שאותם היטיבה להרחיק ממנה עד שנפוצו על פני הגלובוס. מבקשת אולי לעורר בנו שאריות חמלה כלפיה. לא אדע.

בעודי מגלגל כך ביני לביני את המחשבות על מנועי ההתנגדות שלה, היא יזמה רגע שנלקח מהזיית סיוט וניסתה להשקות את בני ביין. זינקתי לעברה רושף בבעתה. היא צחקה לי בפרצוף כשנהמתי עליה: “מה את חושבת שאת עושה?!״

אני משוכנע שלוּ הייתי לרגע בחדר השני היא בוודאי היתה משקה אותו. כאמור, היא צחקה לי בפרצוף. האם עכשיו, עם מותה, אני אמור להתגעגע לצחוק הזה?

געגועיו של חברי לאמו שלא זכתה להכיר את נכדתה, הפנטזיה שלו על צחוקים של אושר שפורצים בין סבתא אהובה לנכדתה, חזרו והטיחו בי שוב את תחושת ההחמצה הענקית, שמגדירה את קיומי מול זִכרה של אמי. גם התחושה הזאת הצטרפה לרשימת האובדנים המוחלטים המרצפים את חיי.

הקפה שלי כבר חייך אלי מהספל שקניתי בחמישים סנט במכולת הפקיסטנית. אחזתי בידית ויצאתי למרפסת. טלפון לקובי ואמא מתה מצדיקים סיגריה. הפסקתי לעשן לפני יותר מעשרים שנה אבל שיחת הטלפון האחרונה לפתה מכור ותיק בבסיס גרגרתו, עד שביקש עוד אוויר. מלא עשן סיגריות.

קובי, אחי הגדול, גר באוסלו כבר עשר שנים, מנסה לגדול על יד אשתו נירית ושני ילדיהם. הוא ואני, אפשר לומר, אחים בערבון מוגבל. מעולם לא הערכתי אותו מי יודע מה, אבל גם לא שנאתי אותו. מה שאני לא יכול לומר על צִרעה, אם לא היה ברור עד עכשיו. אגב, יש צְרָעוֹת שמהותן הבולטת היא הטלת ביצים בגופם של חרקים אחרים. במגדירי החרקים קוראים להן פרזיטואידיות. צִרעה שלנו בהחלט שכללה את המנגנונים הנצלניים שלה לכדי אמנות. לפני שהכירה את רני היא קידמה בלהט את רעיון האל־הורות. אלה היו השנים היחידות בחייה שבהן ייחסתי לה אמירות ומעשים של חסד כלפי היקום.

קובי ענה לטלפון שלי במין “הלו״ צהלולי ומשוחרר.

“הַיי, זה אורי,״ אמרתי בנימה רופסת, מנסה לחרב את המסיבה שבקולו.

“הַיי אורי,״ הוא צהל, לא מבחין בצוננין. “מה קורה? מה הולך?״

“אמא מתה,״ עניתי באותה רפיסות.

עכשיו הוא השתתק. “מי הודיע לך?״ הוא ניסה להתעשת.

“צִרעתנו,״ יבשתי מולו וגם אמרתי שמחכים לנו להלוויה. ולרני, כמובן.

“אתה בא?״ הוא שאל.

“שאלה טובה,״ ניסיתי להישמע שווה נפש.

“אתה יודע למה שאלתי,״ הוא ניסה להשאיר את השיחה על מצב פעיל. “פעם, אם אתה זוכר, דיברנו על הרגע הזה שקורה ממש עכשיו. כבר אז שאלתי אותך, תבוא? וכבר אז אמרת שזאת שאלה טובה. הגיע יום התשובה, אורי. יום תשובה, אם תרצה.״

הצלחתי לחייך. לפני המון שנים, ברגע של מה שהדוסים לגוניהם מכנים “התחזקות״, קובי התחיל לגלות עניין בסממנים תורניים, יהודיים. הוא ניסה לשדל אותי לחבור אליו. האפיזודה המשיחית הזאת הובילה לכך שקובי שכנע אותי לקרוא את תפילת שמונה־עשרה. “אתה יכול להמשיך להיות אתאיסט,״ השתדל אצלי, “רק תכיר קצת יותר ממה אתה סולד.״

קראתי את כל הברכות בתפילה וכנהוג ביני לבין קובי, גם התפילה היתה מוקד תחרות. מי יזכור יותר ברכות בעל פה. ניצחתי. זכרתי את הברכות עד עכשיו ודקלמתי לו: “השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. ברוך אתה אדוני הרוצה בתשובה.״

“ומכיוון שבענייני התורה והיהדות, אתה הוא אדוני, קובי,״ אמרתי לו, “אז ברוך אתה קובי הרוצה בתשובה.״

קובי צחקק מעבר לקו. הזכרתי לו שהברכה הזאת באה אחרי ברכת חונן הדעת:

“אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה״, ואחריה ברכת הסליחה: “סְלַח לָנוּ אָבִינוּ״, כלומר, סלח לנו קובי אחינו, כי חטאנו לך, “מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ... מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים״, ברוך אתה קובי המרבה לסלוח.

כאן הוא כבר נפרד ממידת האיפוק המעצבנת שלו ופרץ בצחוק. ניצלתי את ההפוגה הקומית כדי להגיד לו שחונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה — זה עלי. ובלי שהייה נוספת סנטתי בו, “מה אתה צוחק, אמא שלך מתה.״

הצחוק מעבר לקו גווע באחת. ההומור של קובי היה משוכלל רק למחצה.

אחי הגדול מעולם לא הסכים לצעוד איתי בראש מורם במצעד התוכחות ובניהול החשבונות הפתוחים עם אמא שלנו. חשבונות שהקפדתי להציף לאורך השנים. לא כי זה הסב לי אושר. לא כי אהבתי לראות את הסובבים אותי נדים לי כשכפרתי בזכותה לנשום את האוויר שהכדור מייצר לברואיו ברוב חסדו. כשקראתי לה כלבה — קובי שתק. כשכיניתי אותה מפלצת — הוא נשף לי באוזן, נאנח, או מקסימום היה פולט: “אורי די.״ לא כי הוא חשב שאני הוזה או בודה או נסחף, אלא מפני שהוא תמיד העדיף להתמרמר בדרכו המתנצלת, הנמנעת מעימות. “הכול נכון,״ נהג לומר כשמצא את המילים, “אבל מה יוצא לך מהדיבור הזה?״

הפשרנות הזאת של קובי, הצורך שלו להיות בסדר, הרתיעה שלו מפני עימות ומפני כל ביטוי של כעס מוצדק, צימקו את דמותו בעיני עד כאב. כל כך רציתי אח אחר.

כל הזמן הרגשתי צורך לנער אותו, לגרום לו לומר את המילים המפורשות. ציפיתי שיעמוד לצדי, והוא תמיד הכזיב. מה שמעולם לא הפריע לי לקוות שיום אחד זה יקרה. גם היום. לייחל ליום שבו קובי יגיד, בלי כחל וסרק: נכון, גדלנו אצל מפלצת דו־ראשית. ראש נחש וראש צבוע.

גם כשהרחקנו נדוד לארצות שונות נצרתי את התקווה הזאת. ועכשיו, כשאני צריך להחליט אם לנסוע, קובי, אחי מהאו״ם, שותק לי באוזן ופתאום אומר: “אורי, תחשוב טוב. יש לנו כמה שעות להתארגן. לי לפחות.״