החולמות 3 - יוצאת דופן

פרק 1

שש דקות וארבעים וחמש שניות

ויקי

העפתי מבט אל השעון הדיגיטלי שליד דלת הכניסה של ביתי וקימטתי את המצח. הוא איחר בשלוש דקות וארבעים ושמונה שניות. אולי הוא לא התכוון להגיע?

הנדתי בראשי בתנועות קצרות. זאת הייתה הנחה לא הגיונית. ברור שהוא התכוון להגיע. הוא היה צריך להתפרנס — בדקתי את חשבונות החברה שלו ואישרתי שאכן זה המצב — ושילמתי לו הרבה כסף.

העובדה שהוא עדיין ביצע את המשלוחים בעצמו הייתה פשוט לא הגיונית. זו הייתה עבודה שהוא היה צריך למסור לקבלן חיצוני. עדיף בהרבה שיקדיש את זמנו להכנת הרהיטים היפים שהוא יצר.

מחשבותיי חזרו אל ההצצה שזכיתי לקבל עליו כשעבד בסדנה שלו לפני כמה חודשים, והפה שלי התייבש.

הייתי עם לוסי, לוטי והיילי בליטל בקינגהאם, בחיפוש אחר פוני שברח — התרחשות מוזרה, אבל לא בלתי שכיחה בליטל בקינגהאם — לוסי חשבה שייתכן שלגולאס ברח ישירות אל הסדנה של אחיה כדי לעצבן אותו.

הפוני לא היה שם, אבל מייק כן, וכמו תמיד נראה מדהים. חולצת הפלנל שלו הייתה קשורה סביב מותניו וחולצה תרמית הדוקה כיסתה את פלג גופו העליון כשהוא שייף שולחן גדול, ושריריו רעדו תחת הבד בכל תנועה.

הוא חייך אל לוסי, לוטי והיילי, אבל כמו תמיד, החיוך שלו נעלם כשהביט בי. מייק לא ממש חיבב אותי. למען האמת, לא היו הרבה אנשים שכן חיבבו אותי, אבל קיוויתי שאוכל לשנות את זה. לוסי ולוטי הצליחו לחזק את הביטחון העצמי שלי בחודשים האחרונים מספיק כדי שאתחיל לפחות להאמין שזה אפשרי.

כשהרמתי את ידי כדי להחליק את השיער שמתי לב שהיא רועדת. חשקתי שיניים בתסכול. לא יכולתי להרשות לעצמי להתמוטט. לא עכשיו. לא כשהוא מאחר בארבע דקות ועשרים ושתיים שניות.

אז עשיתי את תרגילי הנשימה שעבדול לימד אותי, וקמצתי את ידיי לאגרופים בניסיון להפסיק את הרעידות.

כשזזתי על רגליי, הרגשתי את השרירים שלי מוחים. במשך ארבעים ותשע הדקות האחרונות עמדתי באותה נקודה כשפניי אל דלת הכניסה כל כך דוממת ונוקשה, עד שעכשיו כל גופי נעשה נוקשה.

ידעתי שלעמוד ללא תזוזה במשך כמעט שעה וללטוש מבט אל הדלת זה לא התנהגות נורמלית, אבל התנהגות נורמלית לא הייתה בדיוק התכונה החזקה שלי.

כשנעשיתי ממוקדת באופן מוגזם במשהו, המוזרויות הקטנות שלי התדרדרו למוזרות מוחלטת. והיה הוגן לומר שכשהיה מדובר במייק, הייתי ממוקדת באופן קיצוני. הייתי אובססיבית כלפי מייק מייוות'ר כמעט כמו שהייתי אובססיבית לקיפודים.

כמעט.

הבעיה הייתה שככל שנעשיתי ממוקדת, כך ההתנהגות שלי התדרדרה והתקרבה אל האזור הפחות נורמלי. לא רציתי שמייק יחשוב שאני פחות מנורמלית כשכבר עכשיו הוא לא חיבב אותי.

הגרון שלי התכווץ כשהרהרתי באחת מהסיבות לכך שהוא נרתע ממני.

הזיכרון שלי יכול להיות מועיל מאוד. אני מסוגלת להיזכר בבהירות מושלמת באירועים, בשיחות ובכל דבר שקראתי או ראיתי אי פעם. בתחום האקדמי זה היה יתרון גדול, אבל כשעשית משהו נורא ושגוי עד כדי כך שאת מעדיפה לשכוח אותו לגמרי, היכולת לשחזר אותו בשלמות, עד לפרט הזעיר ביותר — לא מועילה. היא קללה.

עדיין יכולתי לראות מולי את הבעתה של לוסי מייוות'ר ביום ההוא, כשהטחנו בפניה את כל ההאשמות האיומות ההן וגירשנו אותה החוצה מהמשרד. גם יכולתי להיזכר בסרטונים שבהם צפינו, של לוסי מותקפת רק כמה שניות לפני כן.

המוח שלי נטה לשקוע במחשבות מטרידות, גם אם הן היו עשויות להיות לא הגיוניות. זאת הסיבה שבגללה שחזרתי את המפגש שבו ויל ברנט הטיח את לוסי בקיר המשרד, וראשה נחבט בקיר הגבס כל כך הרבה פעמים עד שאיבדנו ספירה.

אז לא, מייק לא חיבב אותי. לא אחרי הדבר הזה.

כשהוא נכנס מאוחר יותר בסערה לתוך המשרד וצעד ברעש ברחבי החלל המאוד מבוקר בנעלי העבודה שלו המחוזקות בפלדה, וכל המטר תשעים ושלושה שלו רועדים מרוב זעם בגלל מה שהרשינו שיקרה ללוסי — מעולם לא ראיתי דבר מרהיב כל כך.

חשבתי שאני פגומה בתחום הזה. טוב, הייתי פגומה בהרבה תחומים, למען האמת. במיוחד במה שקשור לגברים.

עד שראיתי את מייק מייוות'ר ביום ההוא, לא יכולתי לדמיין לעצמי שאי פעם אתן מרצוני למישהו להניח את השפתיים שלו על השפתיים שלי, ובטח לא את כל שאר ה... חלקים. אבל כשהיה מדובר במייק, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה מה יהיה הטעם של הפה שלו, האם הזקן שלו יהיה מגרד או רך, ואיך ארגיש כשגופו הגדול יהיה על גופי.

אחרי שנים שבהן האמנתי שבכל הנוגע למשיכה החלק הזה בתוכי מת, המשיכה שלי למייק הפכה להיות הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. וזאת הסיבה שבגללה עמדתי דוממת לגמרי במסדרון, בוהה בדלת הכניסה שלי.

במשך חמישים ושתיים דקות.

עצמתי את עיניי כדי להתמקד שוב בנשימה, אבל הן נפקחו כשלפתע הדלת רעדה משתי נקישות קולניות. בלי לחשוב, פתחתי אותה מייד ובהיתי בחזה ענקי מכוסה פלנל.

הוא עמד ממש שם. כל כך קרוב עד שיכולתי להריח אותו.

באופן כללי הייתי רגישה מאוד לריחות ודי לא סלחנית לרובם, במיוחד ריחות שהיו קשורים לבני אדם אחרים. אבל הריח העצי, הנקי והגברי של מייק היה כל כך טוב, עד שהוא גרם לי סחרחורת לרגע.

זה, בשילוב עם החזה השרירי שלו שבלט דרך החולצה התרמית שמתחת לחולצת הפלנל האמורה, פעלו יחד ליצירת קצר במוח שלי.

כל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות לו בחזה, וזה היה מוזר. ואני כל כך, כל כך רציתי לא להיות מוזרה מול הגבר הזה.

הוא כחכח בגרון, והמבט שלי עבר מהחזה שלו אל עיניו החומות הכועסות עם הריסים העבים. הריסים לא תאמו את שאר המראה המחוספס מאוד שלו — זקן עבות, שממש לא היה מעוצב כמו הזקן של הגברים האחרים שהכרתי, שיער חום פרוע שכבר היה זקוק לתספורת לפני כמה ימים, ועור שזוף שהתחספס מכל הזמן שבילה בחוץ.

מעולם לא ראיתי משהו יפה כל כך.

"את מתכוונת להמשיך לעמוד כאן ולבהות בי כל היום, נסיכה?" הוא נהם. את המילה 'נסיכה' הוא לא אמר בדרך נחמדה, אבל לפחות הוא השמיט את החלק של ה'קרח'.

שנאתי את הכינוי הזה. נסיכת הקרח. ידעתי מה השתמע ממנו — שאני מתנשאת, מרוחקת, ושאני חושבת שאני טובה יותר מכל האחרים.

ידעתי שזו גם דעתו של מייק עליי. אבל המפגש הזה היה אמור לשנות את כל זה. לבשתי מכנסי ג'ינס, בשם האל!

נכון, לוטי הייתה צריכה למדוד עשרות זוגות במקומי עד שמצאה זוג מספיק רך כדי שאוכל לסבול אותו, ואפילו אז, הרגשתי ממש לא בנוח ורציתי נואשות לחזור אל הטייטס שלי עם הבטנה התרמית, או אפילו טוב מזה, אל מכנסי הטייטס הרכים כמו חמאה שלי. אבל הרעיון בג'ינס האלה היה להיראות נורמלית.

למעשה, כל המראה המחושב שלי נבנה במיוחד כדי להשיג את המטרה הזאת — מהפקעת ה'מבולגנת' שבשיער שלי, שנדרשה לי כמעט שעה שלמה לעצב בשילוב של לא פחות מחמש שעות של צפייה בסרטוני יוטיוב, ועד לאיפור ה'מראה הטבעי' ולסוודר הרפוי בצבע שמנת, שהיה קצת יותר מדי על גבול המגרד. גירודים תמיד היו בעיה מבחינתי, אבל החלטתי שאם אני מצליחה לסבול את הג'ינס, אוכל לשרוד גם את הסוודר. אפילו התלבטתי אם כדאי ללבוש תחתונים סקסיים. תחרה או ברזלים בחזייה לא היו באים בחשבון, אבל אולי, רק אולי, הייתי יכולה להסתדר עם סאטן אם לא הייתה לי ברירה. בסוף החלטתי להישאר עם החזייה והתחתונים הרגילים שלי — כותנה חלקה, רכה במיוחד, בלי תפרים.

לא חשבתי שמייק יקבל את ההזמנה שלי בהתחלה. הייתי בטוחה שהוא ייקח לעצמו זמן לחשוב על זה, ואז אוכל לחשוב איך להצליח לסבול בגדים תחתונים לא נוחים, כך שאהיה מוכנה ללבוש אותם במקום ובזמן שייקבעו מראש.

"איחרת בשש דקות וארבעים וחמש שניות."

כן, זה מה שאמרתי לו. אני אדם חסר כישורים חברתיים, אבל זה היה גרוע אפילו בשבילי. הצרה הייתה שהיה לי הרגל איום ונורא לציין עובדות כשהן קפצו לי לראש. ומניסיוני, אנשים לא רצו לשמוע את האמת המלאה באופן קבוע. זה היה רק אחד מהמובנים הרבים שבהם חסרו לי כישורים חברתיים. לא הייתה לי יכולת לשקר, אפילו לא שקרים לבנים.

עכשיו, אם כולם היו מתפקדים כמוני, זה היה בסדר. אם שקרים לבנים וחצאי אמיתות היו נעלמים, היינו יכולים כולנו לחיות בהרמוניה של יושר, להיות כנים לגמרי זה עם זה כל הזמן, ולא לפגוע באנשים אחרים כשאנחנו רק מציינים עובדות.

אבל העולם לא מלא באנשים כמוני. אנחנו דבר נדיר. ואנחנו נחשבנו לגסי רוח.

מייק שילב את זרועותיו המרשימות על החזה, שריריו התכווצו תחת החולצה שלו כשעשה את זה, והבעת פניו התקדרה.

"אלוהים, אפשר שנגמור כבר עם הדבר הזה?" הוא סינן בכעס. "לא הייתי רוצה לבזבז מהשניות יקרות הערך שלך יותר ממה שממש הכרחי."

הרמתי מבט לעברו ומצמצתי. "פיניתי את כל היום שלי למשלוח הזה," אמרתי, ושוב ציינתי באופן עיוור את העובדות בלי לחשוב על ההשלכות.

הגבות שלו זינקו למעלה. "פאק, בשביל מה, לעזאזל?"

פתחתי את הפה כדי לדבר, אבל אז סגרתי אותו שוב, תפסתי את עצמי בדיוק בזמן לפני שאספיק לפלוט את העובדה שביליתי את כל הבוקר כדי לגרום לעצמי להיראות 'נורמלית' ושקיוויתי שהוא יהיה מוכן לנהל משא ומתן על התנאים במהלך אחר הצהריים הזה.

"אתה אומר הרבה את המילה הזאת שמתחילה באות פ'." ההבחנה הזאת הייתה הדבר היחיד שצץ לי בראש באותו רגע, ועל פי גלגול העיניים שלו, היא לא הייתה טובה בהרבה מהאופציות האחרות.

זה לא שהיה לי אכפת, לא היה לי אכפת. אבל זה היה שדה מוקשים שהתקשיתי להתמודד איתו. אם הכנסת קללות לתוך אוצר המילים הקבוע שלך, היית צריך שיהיו לך המודעות החברתית והאינטליגנציה הרגשית לדעת מתי זה מתאים ומתי לא. לי לא הייתה מודעות חברתית ולא אינטליגנציה רגשית, אז בחרתי פשוט להימנע לגמרי משימוש בקללות.

"סליחה אם פגעתי ברגשותייך העדינים, ליידי הרדינג. אבל אם נוכל לזרז את הדבר הזה, הגופה המחוספסת והגסה שלי תצא לך מהחיים הרבה יותר מהר."

הוא אמר 'ליידי הרדינג' באותו אופן שבו אמר 'נסיכה' — בבוז בלתי מוסווה. לא הייתי בטוחה אם זה היה בוז רק כלפיי או כלפי כל מערכת האצולה. זאת אומרת, הוא היה חבר של אחי למחצה אוֹלי, שהיה הדוכס של בקינגהאם, כך שהייתי בספק אם הוא בז רק לאצולה. לא, מייק מייוות'ר פשוט לא חיבב אותי.

אני בספק אם הוא זכר את זה, אבל הוא מעולם לא חיבב אותי. זה היה ברור אפילו במקרים המעטים שהייתי בסביבתו כשהייתי ילדה, ובתקופה ההיא, הייתי הרבה פחות מעוררת התנגדות.

כשהייתי ילדה, לא הסתובבתי והצהרתי על אמיתות ברורות מאליהן. ליתר דיוק, לא דיברתי בכלל. זו הייתה אחת מהדרכים הרבות שבהן אכזבתי את אימא שלי.

אחרי שהפסקתי לדבר, היא החליטה שנמאס לה מהנוכחות הדוממת המתמדת שלי במשפחה החדשה שלה, והחלה להביא אותי אל הבית של האבא הביולוגי שלי למשך חלק מחופשות הקיץ.

הבעיה עם זה הייתה שגם האבא הביולוגי שלי, הדוכס של בקינגהאם לשעבר, לא התלהב ממני כל כך — והוא גם לא היה הרבה בבית.

זה אומר שהפכתי להיות הבעיה של אשתו מרגו, וזה נראה מאוד לא הוגן, מאחר שהייתי תוצר של הרומן שהיה לבעלה בזמן שעדיין היה נשוי לה. אבל היא לא יכלה לזרוק ילדה בת שש לרחוב, אז היא קיבלה אותי, גם אם בחריקת שיניים, לתוך בית המשפחה, למשך שבועיים לכל היותר בכל קיץ.

את מייק מייוות'ר ראיתי לראשונה באחוזת בקינגהאם, והוא אחז קיפוד בידיו החשופות.

"סליחה, ליידי הרדינג," הוא מלמל אל אימי החורגת, כשדם טפטף מכפות ידיו על השטיח שלה. "פשוט מצאתי אותו בשעות היום, ויכול להיות שהוא חולה." אהבתי את זה שהוא ידע שקיפודים הם חיות ליליות, ושהצליח לזהות את מצבו של הקיפוד המסכן. מאז ואילך, המראה של הילד הגדול והמחוספס הזה מערסל בעדינות יצור זעיר, בלי שאכפת לו אם הקוצים קורעים את ידיו לגזרים, נשאר טבוע במוחי לעד.

במקרים המעטים שבהם הלכתי אחרי אוֹלי לקוטג' של משפחת מייוות'ר, מייק נעץ בי מבט זועם מצידו השני של המטבח הקטן, ללא ספק מאוכזב מכך שפלשתי למרחב שלו.

אימא של מייק הייתה אישה נדיבה מאוד, ולא נראה שהיה לה אכפת שלא דיברתי או שאכלתי רק את החלק העליון של עוגיות הג'אפה וששתיתי תה רק מספל ספציפי אחד. היא גם נתנה את סוג החיבוקים שהייתי מסוגלת לסבול — קצרים, חזקים ורק מהצד.

ממש חיבבתי את הטי מייוות'ר.

למרות הסלידה הברורה של מייק ממני, אפילו אז, הוא עדיין הקסים אותי. ולמרבה הצער, כשהייתי ילדה, לא הצלחתי לשלוט באופן מלא בהרגל שלי לבהות בדברים שריתקו אותי. למעשה, לא הצלחתי להסתיר את זה בכלל — הדבר היחיד שהציל אותי היה האילמות.

"אני לא ליידי," אמרתי למייק כשהמשיך לבהות בי.

הוא הניד בראשו פעם אחת. "מה את —?"

"אני לא ליידי הרדינג," הסברתי. "אבא שלי לא העביר אליי את התואר שלו כי אני ילדה לא חוקית."

מבטו הזועף התמתן והוא זז על רגליו. "אה," הוא אמר ופתח את שילוב זרועותיו, ואז חזר לאחוז בחלק האחורי של צווארו, ובכך חשף את החזה האלוהי הזה עוד יותר לאחר שחולצת הפלנל שלו נמשכה הצידה. הוא כחכח בגרון. "כן, סליחה, מותק. לא חשבתי."

למשמע השימוש במילה 'מותק' מבטי התנער מההתקבעות שלי על החזה שלו ועבר אל עיניו. עכשיו הייתה שם רכות כשהוא הביט לעברי. רכות שלא הייתה שם קודם. וזה, בשילוב עם השימוש שעשה בכינוי חיבה, שוב גרם לקצר חשמלי במוחי. הרגשתי את הדופק שלי פועם באוזניים כשגל של סחרחורת שטף אותי.

שניות חלפו עד שבסופו של דבר נמאס למייק. "אוקיי, אם תוכלי לזוז קצת אחורה, אני..."

זה קרה כשהוא הניח את ידיו הגדולות על כתפיי כדי להזיז אותי מפתח הדלת כי היה ברור שאיבדתי את היכולת לעשות את זה בעצמי. הוא לא אחז בי בכוח, המגע שלו היה עדין, ולא היה בזה שום דבר מאיים, אבל לא הייתי מוכנה לקראתו.

אני מוכרחה להיות מוכנה לזה שאנשים נוגעים בי. אז למרות שחלמתי כל כך הרבה על זה שמייק ישים עליי את הידיים שלו, כשזה אכן קרה, צעקתי והתפתלתי כדי להשתחרר ממנו.

הידיים שלי התרוממו למעלה, ונדרשו ממני כל המאמץ והאימונים שעשיתי כדי למנוע מהן להתנופף ולהיצמד אל אוזניי. כשסוף־סוף הצלחתי להסדיר את הנשימה שלי והייתי בטוחה שאני לא עומדת לחטוף התמוטטות, הרמתי למעלה את מבטי וראיתי איך הוא נסוג ממני והרים את ידיו, הבעה מבועתת על פניו.

בלעתי רוק וניסיתי לדבר, אבל כמו שקרה לעיתים קרובות כשהייתי בלחץ, אף מילה לא יצאה מהגרון המכווץ שלי.

"אלוהים אדירים," הוא סינן. האימה שלו הפכה עכשיו לכעס. "תירגעי, לעזאזל. לא התכוונתי לתקוף אותך. את האישה האחרונה שהייתי —"

הוא השתתק, אבל ידעתי מה הוא עמד לומר.

רציתי נואשות להסביר את התגובה שלי אליו, אבל פרט לעובדה שמבחינה פיזית לא הייתי מסוגלת לדבר באותו רגע, אפילו אם הייתי מסוגלת, מה הייתי אומרת לו? שחלמתי שהוא ייגע בי יותר מכל דבר אחר שרציתי בחיי, אבל שהייתי זקוקה להתראה כי אני מוזרה באופן בלתי ייאמן כל כך?

כל הרעיון של היום הזה היה לנסות לשכנע אותו שאני לא מוזרה כדי שהוא יסכים לתנאים שלי. הרי אם הייתי מודה בכל המוזרויות המורכבות עד גיחוך שיש לי, זה לא היה ממש משרת את המטרה הזאת.

פרק 2

אגרטל יפה — נהדר להביט בו, אבל ריק מבפנים

מייק

"תראי, מיס הרדינג," אמרתי בשיניים חשוקות. "אם לא אכפת לך לזוז מפתח הדלת, אני אוכל לעשות את מה שבאתי לעשות ואז אלך מפה ואניח לך לנפשך."

והנה זה הגיע שוב — המבט היפה והריק הזה. ריסנתי את הכעס שלי והחלטתי פשוט להמשיך עם העניין, בין שהיא משתפת פעולה ובין שלא. ברגע שאספק את שולחן הקפה הארור אוכל לעוף מפה, בתקווה שאוכל לחזור להימנע מלפגוש שוב את ויקטוריה הרדינג.

התרחקתי ממנה, מיהרתי אל מדרגות האבן של הבית המפואר הארור שלה והרמתי את שולחן הקפה, שהשקעתי אין־ספור שעות בעיצובו, בנייתו, שיופו וצביעתו, רק כדי שהוא יתבזבז על האישה הקרה כקרח הזאת.

"אני יכולה לעזור לך להרים אותו."

הסתכלתי אחורה אל המדרגות וראיתי אותה עומדת בפתח הדלת.

איזה בזבוז. הבחורה הזאת הייתה פשוט מהממת.

היופי שלה היה כמעט לא מהעולם הזה. והיום, כשהיא לבשה את הג'ינס הצמודים האלה, והשיער שלה לא היה בסגנון המוקפד הרגיל המסורק אחורה עם קווצות השיער הבלונדיני שמסגרו את פניה, וכפות רגליה היחפות הקטנות היו גלויות לעין עם ציפורניים ורודות זוהרות מושלמות, היא הייתה פשוט פצצה.

אבל זה עדיין היה בזבוז, כי האישיות של האישה הזאת הייתה, טוב, לא הייתה קיימת. הכינוי שהודבק לה היה מדויק לגמרי, היא הייתה ההגדרה של נסיכת קרח. ממש לא הסגנון שלי.

למרבה הצער, מאיזושהי סיבה דפוקה, היא הכניסה לעצמה לראש את הרעיון שאני כן הסגנון שלה. אפילו באותו יום שבו הסתערתי לתוך המשרד של פליקס כדי לצעוק עליהם על כל מה שעשו לאחותי, אפילו אז, למרות שדעתי הייתה מוסחת בגלל הזעם שלי, הבחנתי בזה שהיא נועצת בי מבטים.

אלוהים אדירים, האישה הזאת ידעה לנעוץ מבטים.

זה היה ממש מלחיץ, אם תשאלו אותי. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.

והייתי יכול כמעט להסתדר עם זה, אם הייתי מאלץ את המוח שלי לשכוח את החלומות שהיו לי עליה בלילה.

בחלומות שלי היא הייתה הכול חוץ מקרה.

"פשוט יש לה קצת קיבעון עליך." ההסבר של לוסי חזר אליי.

אני לא מסוג הבחורים שמתקבעים עליהם. אני לא כמו פליקס או אוֹלי — בחור יפה ומתוחכם בחליפת שלושה חלקים. אני מחוספס ופשוט, עם זקן מגודל מדי וחוש מפוקפק בכל הנוגע ללבוש.

בנות כמו ויקי התקבעו על גברים כמוני רק בגלל סיבה אחת — הן רצו ללכת על הצד הפראי, הפרוע קצת. זאת הייתה הסיבה לכך שהיא התקבעה עליי. ועכשיו היא הזמינה אחד מהרהיטים האהובים עליי רק כדי לשגע לי את השכל. לא היה סיכוי שאשלח מישהו אחר להביא אותו, לא אחרי שביליתי שעות על גבי שעות בלהפוך אותו למושלם. אפילו אם היה מדובר באיזו רובוטית שלא יודעת לזהות אומנות, גם אם אומנות הייתה סוטרת לה בפנים, עדיין לא רציתי שייגרם לשולחן הזה נזק.

"בלי להעליב," צעקתי אליה בחזרה, והייתי מודע היטב לכך שאני לגמרי מתכוון להעליב. "אבל את תעזרי בערך כמו קנקן תה. השולחן הזה ימחץ אותך. אני ארים ואכניס אותו פנימה אם תוכלי לעשות לי טובה ולפנות לי את הדרך, לעזאזל."

למרבה המזל, היא אכן זזה אחורה בזמן כדי שאוכל להיכנס לתוך הבית הפאקינג מפואר שלה, אבל היא לא נתנה שום סימן איפה היא רוצה שאניח את השולחן.

והרהיט הזה היה כבד, כל הרהיטים שבניתי היו כבדים מאוד. לא היה נוח לעמוד באמצע מסדרון של מישהו, להחזיק את החפץ באוויר ולא לדעת איפה להניח אותו. אבל נסיכת הקרח הארורה הזאת פשוט המשיכה לנעוץ בי מבטים.

פתחתי את הפה כדי לומר משהו, ואז סגרתי אותו כשקלטתי את הסדקים הקטנים שבצבצו דרך פרופיל הקרח.

האישונים שלה התרחבו, ומהר מאוד היא נשכה את שפתה התחתונה הוורודה והמלאה. העיניים שלה עקבו אחריי במבטן, החל מהשרירים שהתכווצו ונמתחו על החזה שלי ועד לזרועותיי כשהחזקתי את השולחן תלוי באוויר.

"עיניים למעלה, נסיכה," אמרתי, וקולי היה קשוח יותר משהיה צריך להיות, אבל מי היה יכול להאשים אותי? היא הייתה בחורה יפה ובחנה אותי בלי בושה, ואת הזיכרונות מוויקי של החלום נהיה קשה יותר ויותר להדחיק.

עיניה מייד נשלחו אל עיניי, ואז הבזק אנושי יותר הציץ החוצה כשסומק ורוד עלה על לחייה.

"אם סיימת, את חושבת שתוכלי להגיד לי איפה להניח את הדבר הזה?"

היא כחכחה בגרון. "אה, אתה יכול להניח אותו כאן."

קימטתי את המצח. "את רוצה ששולחן קפה גדול יהיה תקוע לך באמצע המסדרון?"

היא משכה בכתפיים. "לא ממש חשבתי איפה לשים אותו."

נהמתי מתוך מאמץ להמשיך להחזיק את השולחן, והזזתי אותו קצת בזרועותיי. "אני לא מומחה לעיצוב פנים, אבל רוב האנשים שמים שולחנות קפה בחדרי ההסבה שלהם."

"כבר יש לי שם שולחן קפה."

"אוקיי," פלטתי את המילה. לא התקדמנו לשום מקום, והייתי מוכרח להוריד מהידיים את הדבר הזה. "אז למה לעזאזל הזמנת אותו?"

"כי רציתי לראות אותך."

לעזאזל, היא הייתה בוטה. שום העמדת פנים, שום ניסיון למצוא תירוצים. רק הודאה ישירה. הייתי מוכרח לפחות להעריץ את הביצים של האישה הזאת.

לאחר שראיתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום עם הוויכוח איפה לשים את השולחן, ומאחר שלא הצלחתי לחשוב כמו שצריך בזמן שזרועותיי זעקו, החלטתי להניח את השולחן בינינו. ניערתי את הזרועות והטיתי את צווארי לפני שהתמקדתי בבחורה הקטנה שמולי.

היא עדיין נעצה מבטים, אבל יותר מקרוב, והבעת פניה לא נראתה ריקה כל כך יותר. לא, ממבט קרוב יותר יכולתי לראות כל מיני דברים מתרחשים מאחורי עיניה הכחולות הצלולות, ויכולתי להרגיש את עוצמת המיקוד שלה.

שולחן הקפה הפריד בינינו, אבל הייתי מספיק קרוב כדי לקלוט רמז לניחוח הלבנדר שלה, שלא השתלט כמו בשמים מסוימים אלא היה עדין מאוד, ומסיבה כלשהי זה גרם לשערות שעל עורפי לסמור.

"תני לי להבין," אמרתי לאט. "הזמנת שולחן קפה שעולה אלפיים פאונד רק כדי שתוכלי לראות אותי?"

"גם השולחן מצא חן בעיניי, מאוד. אבל כן, המניע העיקרי שלי היה לנהל איתך דיון פרטי."

הגבות שלי התרוממו. "על מה לעזאזל יש לך לנהל איתי דיון פרטי?"

היא שוב נשכה את השפה, והרגשתי דחף פתאומי ולא צפוי להושיט יד ולשחרר את השפה התחתונה שלה מבין שיניה.

מה לעזאזל קורה לי?

"אני חושבת שאתה מושך מאוד."

והנה זה שוב — לאישה לא היו שום פילטרים. היא לא אמרה את זה בקול נמוך, מתנשף ונזקק. היא ציינה את זה כעובדה מוחלטת, בלי שום רגש ניתן לזיהוי מאחורי ההצהרה הזאת. כמעט כאילו ניגשה לאיזושהי עסקה, וזה הרגיז אותי, כשהדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה לגרור אותה, להשכיב אותה על השולחן המטופש שבניתי בשבילה ולפשוט ממנה את הג'ינס.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*