הסוד של מ.

כפר הנגיד, אפריל 1980

יהודה נכנס בשקט הביתה. זה עתה שב מסיבוב אחרון ברפת. עונת ההמלטות בעיצומה, ואחת הפרות הייתה צפויה להמליט בכל רגע. הוא חלץ את מגפיו והותירם מחוץ לדלת, נכנס יחף לבית השקט. לפתע נשמע צלצול הטלפון. השעה הייתה מאוחרת והוא תהה מי מתקשר כעת. כשהרים את השפופרת, שמע את קולו הרציני והמהוסס של ד"ר עודד שחר.

"ערב טוב, יהודה," אמר בקול נמוך. "סליחה על השעה... אני מצטער." הייתה השתהות קצרה, ואז הוסיף ואמר, "מרים נפטרה הערב."

דממה כבדה השתררה.

"אין צורך שתגיע עכשיו. אני אדאג לכל הפרוצדורות והניירת. האם מחר בצהריים תתאים לכם הקבורה?" קולו רעד.

יהודה, המום, התיישב על הכיסא הקרוב.

"כן... כן, זה בסדר," מלמל לבסוף.

הוא הניח את השפופרת. למרות שידע שהרגע הזה מתקרב, התחוור לו עד כמה לא היה מוכן ליום הזה. רק אתמול, בשבת, הם ביקרו את מרים. היא נראתה חיונית. אמנם כמעט לא קמה מהכורסה האהובה שלה, אך דיברה, צחקה, התבדחה.

בעודו שקוע בהרהוריו, חומי, כלב המשפחה הנאמן, התקרב אליו והתחכך ברגלו ברכות. ייתכן שחושיו החדים חשו בעצב שאפף את בעליו. יהודה רכן וליטף שעה ארוכה את פרוותו החמימה. הוא חייך בנינוחות כשהזיכרון על מרים משתעשעת עם חומי עלה בו. כמה שהוא אהב אותה.

הוא אזר כוח, ניגש לחדר השינה, התיישב בעדינות על קצה המיטה ולחש בקול חנוק, "רוחל'ה... מרים נפטרה."

רוחל'ה התעוררה לאיטה, התיישבה וחיבקה אותו ארוכות, בלי לומר מילה.

"צריך להודיע לרקפת," לחשה לבסוף. יהודה הנהן, אך גופו לא נענה. הם נשארו כך, חבוקים בדממה. לבסוף הוא קם, חזר לפינת האוכל, וחייג לרקפת. היא ענתה מייד, בקול מנומנם.

"מתוקה שלי, סליחה שאני מעיר אותך..."

רקפת קטעה אותו. "מרים נפטרה. נכון, אבא?"

"כן, ילדה שלי."

"ידעתי. הרגשתי את זה. כל היום הסתובבתי עם הרגשה שמשהו רע הולך לקרות ולא ייחסתי לזה חשיבות עד עכשיו. אבא, אני רוצה לעזור, יש משהו שצריך לעשות?"

"הכול כבר מסודר, רקפת שלי. מחר בצהריים נביא אותה למנוחות, ליד סבא וסבתא," השיב בקול נקי מכל רגש. "חזרי לישון, מתוקה. נדבר מחר."

יהודה הניח את השפופרת וחשב לעצמו, "הבחורה הזאת הופכת להיות ממש כמו מרים. ממוקדת, לא רגשנית, יודעת לפעול. כמה התבגרה לאחרונה, רקפת הקטנה."

הוא פנה לחדר המקלחת, פשט מעליו את בגדי העבודה, ורק מתחת לזרם המים התיר לעצמו לפרוץ בבכי.

קרני שמש ראשונות הסתננו דרך התריסים כאשר רוחל'ה נגעה בכתפו. עיניו היו טרוטות והוא קם באטיות.

בפינת האוכל הקטנה הכין שתי כוסות קפה, הדליק את הרדיו והתיישב מול רוחל'ה.

קול ישראל מירושלים, השעה שמונה והרי החדשות מפי שמירה אימבר. אמש נפטר ראש המוסד לשעבר מ'. ההלוויה תיערך היום בצהריים, בבית העלמין בקריית שאול. הציבור מתבקש שלא להגיע.

יהודה קפא במקומו, הביט ברוחל'ה והניד בראשו באי־אמון. "מה? ראש המוסד? באותו לילה? באותו בית עלמין? רוחל'ה, שמעת? איך כל זה ייתכן?"

רוחל'ה שתקה. לגמה מהקפה ודמעות זלגו על לחייה. היא התקשתה להגיב לכל החדשות האלה. יהודה קם לפתע, כמו אדם שהתעורר מחלום, לקח את המפתחות, נשק לה על מצחה ואמר לה להתארגן. רקפת ומרקו יאספו אותה. הוא עצמו חייב להקדים לבית העלמין, לעזור לעודד בהכנות.

במהלך הנסיעה לתל אביב לא הפסיק לחשוב. האם זה ייתכן? האם אחותו הייתה ראש המוסד? איך ייתכן שמעולם לא סיפרה פרט כה חשוב בחייה?

כשהגיע לבית העלמין בקריית שאול ניגש לחלקה ו', שבה היו קבורים הוריו. שם ראה את ד"ר שחר משוחח עם אנשי "חברה קדישא", רגוע ונחוש. יהודה ניגש אליו, בירך לשלום, ולקח אותו הצידה.

"הבוקר שמעתי... ברדיו..."

"כן," קטע אותו עודד, "זה נכון."

יהודה שתק. המחשבות הסתחררו בראשו. כל אותן הפעמים שבהן האשים את מרים שלא עשתה מספיק למען המדינה, וכל השנים שבהן שמרה על סוד כה כבד – איך לא ידע?

עודד הוסיף בקול שקט, "כשהגעתי היא כבר לא הייתה בחיים. היא תכננה הכול. אבל אלוהים צחק ולקח אותה. היא מתה מוות טבעי, יהודה."

רוחל'ה, רקפת ומרקו הגיעו. רקפת רצה אל אביה וחיבקה אותו בכל כוחה. פנייה היו עייפות, אך יופייה הקרין עוצמה שקטה. הם עמדו מחובקים זמן רב, עד שאנשים נוספים, זרים רובם, החלו להתאסף סביב הקבר. יהודה הניח שאלה חבריה לעבודה של מרים, אנשים שהוא לא פגש מעולם.

הטקס החל בזמן. היה צנוע, קצר. ד"ר שחר דאג לכל פרט. יהודה ניסה לומר דבר מה, אך קולו נדם. נציג "חברה קדישא" קרא את הקדיש. אדם נוסף, כנראה מהמוסד, נשא נאום לקוני ויבש, כמעט בירוקרטי. הגופה הורדה באיטיות לקבר. יהודה לקח טורייה והחל למלא את הבור, יד ביד עם עודד ואנשים נוספים. הוא לקח את השלט הלבן שהיה מונח בפינת החלקה ונעץ אותו בראש ערמת העפר הטרי ובזה אחר זה הניחו חבריה לעבודה שלושה זרי פרחים עגולים שבמרכזם סרט כחול לבן ועליו הכיתוב: "משרד ראש הממשלה".

על השלט הלבן נכתב:

פ"נ

מרים

בת חנה וצבי בן־ארי ז"ל

נולדה כ"ה באב ה'תרפ"ו – 5.8.1926

נפטרה כ"ח בניסן ה'תש"מ – 14.4.1980

תנצב"ה

יהודה נשאר לעמוד מול הקבר הטרי, לצד קברי הוריו וליד חלקה נוספת, ריקה, ששלט "שמור" ניצב בה – המקום שמרים רכשה עבורו. תחושת בדידות כבדה הציפה אותו. היא הזכירה לו תחושה שכבר חווה בעברו, כשמרים עזבה את הבית והוא נשלח לפנימייה במקווה ישראל.

הוא ביקש מרקפת ומרקו שיחזירו את רוחל'ה הביתה. הוא עצמו ייסע לדירתה של מרים. הם נפרדו ממנו בלב כבד, מתקשים להיפרד מיקירתם.

בדרך נהג בשתיקה, מחשבותיו קודחות. ברחוב גאולה פינת האר"י החנה את רכבו, ולרגע הרגיש כאילו שב אל ימי ילדותו.

הוא נכנס לבניין, עצר ליד דירת הוריו הישנה, ואז עלה קומה נוספת לדירה של מרים. פתח את הדלת ועמד בכניסה. שקט. הוא עצם עיניו וניסה לדמיין אותה. יושבת בכורסה שבמרפסת, כוס קפה ביד אחת, סיגריה בשנייה.

הוא פסע לכיוון המטבח ושתה מים ישר מהברז, בדיוק כפי שאימם אסרה עליהם לעשות בשנות הילדות הרחוקות. "מרים תמיד הייתה מסודרת," חשב לעצמו. "ואני... תמיד בלגן."

הוא ניגש לחדר השינה, ונעצר. משהו על השידה צד את עינו –
מחברת בעלת עטיפת בד רקומה בסגנון אינדיאני. הוא זיהה אותה מיד מסיפורים של מרים, רקמת Mola, שהביאה מפנמה. על העטיפה היה פתק קטן, בכתב ידה: "עבור יהודה."

הוא לקח את המחברת, יצא למרפסת, התיישב בכורסה האהובה עליה, נשם עמוק ופתח אותה.

23.01.1980

יום רביעי

יהודה,

כבר כמה שעות אני יושבת מול המחברת וחושבת כיצד להתחיל. איך מספרים את סיפור החיים שלנו? אני מרגישה את הצורך לנקות את המצפון שלי ואולי בכתיבת מילים אלה, גם להרגיע אותו. בראייה לאחור אין לי ספק שאני זאת שהרחקתי אותך מחיי, בעיקר מהרגש. נכון שנפגשנו מדי פעם באירועים משפחתיים ואחרים, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. עכשיו זה כבר מאוחר, אבל אולי הכתיבה תעזור לי וגם לך לקבל את המצב החדש.

אני נזכרת במכתבים שכתבתי לך מפנמה, ועל כך שבעצם רוב שנותיך הבוגרות לא דיברנו מספיק. כה מעט ידעת עליי, ולמרות זאת תמיד מיהרת לשפוט ולהצמיד לי תארים לא מחמיאים. מקווה שעכשיו אעשה לך סדר (וגם לי), גם אם זה קצת מאוחר ולא אזכה לראות את תגובתך.

אני חושבת על השבוע שעבר, באיכילוב, כשהגיעו התוצאות של הביופסיה ובדיקות הדם ועודד הגיע על הבוקר ואמר שיש לי סרטן בעצמות בדרגה 4. הסרטן נמצא באגן, צלעות ועמוד השדרה, ואין לרפואה הרבה מה לעשות. דבריו הכו בי כפטיש המכה על אבן אבל הייתה לי גם הקלה בקבלת הידיעה. לפחות עכשיו אני יודעת.

שאלתי כמה זמן נותר לי והוא ענה בלחש, "שלושה חודשים בערך." הבטתי בו. הוא היה עצוב ומכונס. כאב לי לראות אותו כך, איש שתמיד היה מלא שמחת חיים. איש יקר שמלווה אותי כבר שלושה עשורים, גבר מדהים שחדר לי עמוק ללב.

גילוי הסרטן היה שוק לכולנו, לי במיוחד. יש עוד כל כך הרבה לעשות, והנה הרופאים נותנים לי שלושה חודשים לחיות. לא יודעת, יש לי תחושה טובה שאוכל למשוך קצת יותר. מצחיק, תחושה טובה... חיי נגמרים ואני עם תחושה טובה.

חשבתי מה לכתוב במחברת. רציתי להקדיש אותה לך, אבל ככל שאני חושבת על זה נראה לי שאקדיש אותה לי, לסכם לעצמי את 54 שנות חיי, וכדי להקל על עצמי אדמיין שאתה יושב מולי ואני מספרת לך. אני רוצה להרחיב על בני משפחתנו ועל האנשים שהשפיעו על חיי כדי לעזור לך ולכל מי שיקרא להבין מי הוא מי, בין אם יהיו אלה רקפת ומרקו, או אולי יום אחד גם הילדים שלהם. בסופו של דבר אנחנו משפחה קטנה, נצר למשפחות שנמחקו בשואה.

כשנולדת, יהודה, ראיתי אותך כבן שלי, או אולי כבובה שתמיד רציתי לשחק איתה. בכל זאת, הייתי רק בת שש. אימא הסבירה לי שהיא בהיריון וכי בעוד כמה זמן יהיה לי אח או אחות קטנים. דמיינתי איך אני מסרקת את שיערך ואיך אני מחליפה לך בגדים, בדיוק כמו שהייתי עושה עם חיה, הבובה שלי. גם את השם שלך עזרתי לבחור ומבחינתי זה היה המקור לחיבור המיוחד שהיה לנו, חיבור שנפרם עם הזמן, כנראה באשמתי.

כשנולדת אבא לקח אותי באותו יום לבית יולדות הדסה לבקר את אימא. באת לעולם מוקדם בבוקר וכשהגענו, אימא כבר הספיקה להניק אותך. היית בתוך עריסה לצד מיטתה. מצד אחד מאוד התרגשתי ומצד שני הרגשתי עצבות. ידעתי שתם עידן הבת היחידה, ועכשיו אצטרך לחלוק איתך את תשומת הלב של ההורים.

כשאימא חזרה מבית יולדות היית עטוף כמו חבילה, כמעט כמו צעצוע חדש. אני זוכרת שזה הצחיק אותי. אימא הראתה לי כיצד היא מחליפה לך חיתולים מבד לבן עבה וכיצד סוגרים אותם בסיכות מיוחדות. שמחתי לעזור לה לטפל בך. מהר מאוד אימא שבה לעבודה ולכן הביאו את גברת שטרן לשמור עליך. אימא הייתה חוזרת הביתה בצהריים כדי להניק אותך ואני הייתי חוזרת בכל יום מבית הספר ישר אליך, משחקת איתך ועוזרת לגברת שטרן. אבא ואימא עבדו שעות רבות מחוץ לבית ואבא הרבה גם לנסוע לחוץ לארץ. נהניתי לקחת אותך לטיול בעגלה הענקית שאימא קיבלה מחברתה בויצו. היינו מסתובבים ברחובות הסמוכים והייתי כל כך גאה באחי הקטן. הרגשתי אימא קטנה, אימא שמעולם לא גדלתי להיות.

כשגדלת קצת הכניסו אותך לפעוטון של ויצו, ואני התנדבתי להחזיר אותך הביתה בעגלה דרך הגינה הגדולה. היית סקרן גדול, מביט לכל עבר ומנסה לגעת בכל דבר אפשרי. כעבור שנתיים עברת לגן חובה. אימא שוב שמחה שהתנדבתי לקחת אותך. היינו עוברים בגינה הגדולה, כבר ללא עגלה, ועוצרים לשחק בה. כמה שעות בילינו בין הנדנדות והקרוסלה! לימדתי אותך לעלות על כל המתקנים והיינו ממציאים משחקים שהיו רק שלנו. אתה תמיד שאלת והתעניינת, ואני כל כך שמחתי לענות ולהעשיר את ידיעותיך. אתה בטח לא זוכר איך היינו משתוללים על המגלשה האדומה. כמה פעמים נפלת ונחבלת, אבל היית חזק ולא בכית.

אתה זוכר איך בקיץ היינו הולכים לחוף הים, רק אתה ואני? היית כבר גדול יותר, אבל אימא קצת חששה לאפשר לנו ללכת לבד. כשראתה את השמחה בעיניך בכל פעם שחזרנו מהים, הבינה שזה הדבר הנכון בשבילנו. היינו בונים ארמונות בחול וחולמים על נסיכות ואבירים. הכי אהבת כשחפרנו ביחד בור גדול והיית נכנס אליו כולך, ואני הייתי ממלאת את כולו בחול ורק ראשך היה נשאר בחוץ. כמה צחקנו כשאנשים היו עוברים ונבהלים מהראש שלך בחול! איזו תקופה יפה זאת הייתה, אושר נקי, נטול דאגות היו הימים הללו!

לאחר שנתיים בגן עלית לכיתה א' בבית הספר שלי ברחוב בלפור. אלה היו הרגעים היפים של הבוקר ביחד, יד ביד. אתה זוכר שהייתי שואלת אותך מה חלמת בלילה והיית מספר לי סיפורים מעולמות רחוקים. על אביר אמיץ שתמיד מציל את המצב ברגע האחרון. על אנשים טובים שבונים ארמונות וכולם חיים ביחד באהבה ובשמחה. אהבת לחלום חלומות אופטימיים ותמיד שמחת לשתף אותם איתי.

התגאית בעובדה שיש לך אחות גדולה בבית הספר. כמה פעמים באת אליי כדי שאעזור לך כשילדים הציקו לך. הרגשתי כמו שומרת הראש שלך. היה לך מאוד קל בלימודים, אולי בזכות כל מה שלימדתי אותך. אתה זוכר איך לימדתי אותך את הבסיס בחשבון, חיבור וחיסור. היינו משחקים בקלאס, קפיצות קדימה היו חיבור ואילו קפיצות לאחור היו החיסור. כמה שעות העברנו מול הגלובוס הגדול שאבא הביא לי מתנה ליום ההולדת. היינו לומדים ביחד את שמות המדינות וערי הבירה. אחר כך הוספנו את הדגלים מהאנציקלופדיה המשומשת שאימא הביאה יום אחד הביתה. הייתי עושה לך מבחנים, הייתי מצביעה על דגל ואתה היית אומר את שם המדינה ועיר הבירה. היית מאוד טוב.

לא היית מרבה לדבר, אלא אם דובבתי אותך. היית חד מחשבה ובעל ניסוחים מדויקים, בלי לבזבז מילים מיותרות. התרגשת מאוד כשנתתי לך את אוסף המגזינים של הנשיונל ג'יאוגרפיק שלי. אבא היה נותן לי כרך חדש בכל פעם ששב ממסעותיו בחוץ לארץ. ישבת שעות וקראת את החוברות, שאלת שאלות ויצרת לעצמך מילון עם מילים חדשות באנגלית שלימדת את עצמך. היית יסודי וקלטת מהר את השפה. אני זוכרת שיום אחד הופיע בכיתה שלך עולה חדש מאמריקה ואתה התנדבת להיות לו לעזר כי הרגשת בטוח בידיעתך את השפה האנגלית. אין לי ספק שראית בכך הזדמנות נהדרת עבורך לשפר את שליטתך בשפה הזרה היחידה שהכרת. ידעת לנצל לטובה הזדמנויות.

אני עושה כעת הפסקה בכתיבה. קשה לי לשבת הרבה זמן. אני צריכה לזוז. אין לי הרבה לאן לנוע ברחבי הבית הזה אז אכנס להתקלח. זה יעזור לי להרגיש קצת יותר טוב.

כמה אהבת לנסוע באוטובוס! פעמים רבות ביקשת שנעלה סתם רק כדי לנסוע (ובאותם המקרים גם היינו מתפלחים ללא תשלום). היית יושב תמיד ליד החלון ומביט החוצה בעיניים גדולות וסקרניות. אני הייתי מסבירה לך, הנה, זה רחוב אלנבי, כאן ישנו מנחם הסנדלר שמתקן לנו את הנעליים, וזה רחוב בלפור. הנה בית הספר שלנו וזה רחוב שטראוס...

אני זוכרת איך הייתי לוקחת אותך אחר הצהריים לטייל בשדרות רוטשילד ולפעמים קנינו גלידה אחת וחלקנו אותה. פעמים רבות היינו הולכים לבית הקולנוע לראות סרטים. לאימא הייתה חברה, רבקה, שעבדה בבית קולנוע "אורה" שברחוב נחמני, והיא הייתה מכניסה אותנו ללא תשלום כמה דקות אחרי שהחלו להקרין את הסרט. תמיד הפסדנו את ההתחלה, וזאת הפכה להיות הבדיחה הפרטית שלנו. נעשינו מומחים לסרטים ללא התחלה. אתה זוכר שפעם כל הצופים באולם התחילו לצעוק למקרין שנרדם ושכח לצרף את הכתוביות? זה היה כל כך מצחיק. צעקנו עם כולם ולאחר מכן צחקנו מכל הלב.

לאחר שקולנוע אורה נסגר, עברנו עם רבקה לבית הקולנוע ברחוב אלנבי. גם שם העברנו שעות רבות, בעיקר בימים גשומים, כשלא היה הרבה מה לעשות. לאחר כל סרט היינו חוזרים הביתה ברגל ואתה היית ממטיר עליי שאלות על הסרט שזה עתה ראינו ועל מחשבות שעלו לך בעקבותיו.

לקראת יום ההולדת העשירי שלך אימא קנתה לך אופניים חדשים. זאת הייתה סנסציה בשכונה, אופניים תוצרת חוץ. לכולנו היו אופניים מתוצרת "דהר" עם סמל הסוס המפורסם, ואתה היית הראשון בשכונה שקיבל אופניים שהגיעו מעבר לים. בהתחלה כמעט לא רכבת עליהם מחשש שיקבלו מכה. אתה זוכר איך היינו עושים תחרויות לאורך השדרה בימי שבת? כמעט לא הייתה תנועת מכוניות, ולא היו גם רמזורים. היינו רוכבים כולנו ביחד, צועקים, שרים שירים ובעיקר שמחים וחשים שאין בעולם דבר שלא נצליח להשיג. פעם יצאנו לטייל עם האופניים ואתה נפלת, ומייד התאספו אנשים סביבנו ובאו להושיט עזרה. אתה לא נבהלת ולא בכית, רק דאגת שקרה משהו לאופניים. תודה לאל, שניכם יצאתם בנזק קל.

הילדות שלנו זכורה לי כתקופה קסומה. כמה חלמנו, כמה תוכניות היו לנו. ערב אחד שכבנו על הדשא בגן הציבורי והשמיים היו מלאים בכוכבים ואמרתי לך לבקש משאלה. אני ביקשתי להיות מאושרת, ואתה סיפרת לי על החלום שלך – משק על גבעה בגליל עם כבשים ופרות. היו לנו חלומות פשוטים. היום הייתי מבקשת עוד קצת חיים.

מעניין אותי כמה אתה זוכר מהילדות שלך והמעורבות שלי בה. כשגדלת, הדברים כבר נראו אחרת. אני גויסתי ל״הגנה״ וכמעט לא הייתי בבית (אגב, זאת אחת הסיבות שאבא החליט לשלוח אותך למקווה ישראל ולי היו רגשי אשמה שהפקרתי אותך לבדידותך). מאז, למעשה, דרכינו נפרדו. אתה כעסת על כולנו והרגשת שזורקים אותך לפנימייה כי לא רוצים אותך, אבל המעבר הזה, כך אני חושבת היום, חישל ועיצב אותך, העניק לך את הכלים המתאימים להמשיך את החיים בקיבוץ ובמושב, וגרם לכך שתלך אחר החלומות שלך.

מעניין אם גם אתה חושב כך היום.