המלחמה הקרה

7 בדצמבר 1941, שעה 7:02 בבוקר

שני מפעילי המכ״ם שבקצה הצפוני של האי אוהאו (Oahu), הוואי, עמדו לסיים את משמרתם, לכבות את מסך האוסילוסקופ ולהצטרף לשאר החיילים שנהנו מיום ראשון של שקט ומנוחה על סיפונן של אוניות המלחמה העוגנות בנמל פרל הרבור. השמש הייתה חמימה, המודיעין שקט, והכול שרוי באווירה רגועה. החיילים התנהלו בעצלתיים, ספל קפה בידיהם. הרדיו ניגן מוזיקה קלה וחרישית.

ראוי להזכיר את שמותיהם של שני החיילים: ז'וזף לוקהארד (Lockard), מדריך מכ״ם מנוסה, וג'ורג' אליוט, מתלמד צעיר. הם היו אלה שנתנו את האזהרה הקונקרטית הראשונה על מה שהתברר לימים כתחילתה של כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ממש רגע לפני שאליוט כיבה את המסך, הוא הבחין בקפיצה חריגה על האוסילוסקופ — הד התראה המעיד על התקרבותה של קבוצה גדולה של עצמים בלתי מזוהים לעבר הוואי. הוא קרא לעמיתו: ״מה זה יכול להיות?״

מה ששני החיילים הצעירים ראו בתא המכ״ם שלהם בקצה הצפוני של אוהאו לא היו מפציצים אמריקאיים, אלא קבוצה ענקית של מטוסי קרב יפניים, מדינה שארצות הברית לא הייתה במלחמה איתה.

16 ביולי 1945, שעה 5:29 בבוקר

פיצוץ מחריד העיף ממיטותיהן את הנערות שבילו את חופשתן במחנה קיץ בניו מקסיקו. הן יצאו מהבית שבו שהו וראו אור עוצמתי ״שהכאיב לעיניים״ כמו אור השמש, אף שהשעה הייתה חמש וחצי בבוקר. כעבור זמן מה התחילו לרדת פתיתים של אפר. הן לבשו את בגדי הים שלהן, רצו לנחל סמוך והתחילו לשחק במה שנראה להן כפתיתי שלג, מורחות אותם על גופן. הפתיתים היו חמים. ״שלג של קיץ,״ חשבו. הייתה זו נשורת רדיואקטיבית שנסחפה ברוח. אור ה״שמש״ היה אור הפיצוץ של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה. היא פוצצה במרחק של כ-80 קילומטרים מהמחנה, לצורך ניסוי. מתוך 12 הנופשות, 11 מתו לפני גיל 30 מסוגים שונים של מחלת הסרטן. הניצולה היחידה, ברברה קנט (Kent), חלתה בסרטן אך שרדה. אלפים רבים מתושבי האזור חלו בשנים שלאחר מכן במחלות שיוחסו לקרינה רדיואקטיבית.

זאת הייתה הירייה הראשונה במלחמה הקרה.

הקריקטורה

באחת הקריקטורות על המלחמה הקרה, פרי עטו של הקריקטוריסט הבריטי מייקל קאמינגס (Cummings), נראים שני גושים עצומים של טילים גרעיניים. על הקרקע, בשני צדי המתרס, מצוירים חיילים קטנים שיורים זה על זה חיצים. על הפצצות בשני המחנות מופיעה הכתובת: ״אין להשתמש בשום אופן — האויב עלול להשיב גמול.״

הקריקטורה הזאת מסכמת היטב את מהות המלחמה הקרה: שתי מעצמות גרעיניות חוששות להשתמש בנשק גרעיני המבטיח מה שכונה ״MAD —‏ Mutual Assured Destruction (השמדה הדדית מובטחת)״. תחת זאת, הן נלחמות זו בזו באמצעות מדינות אחרות ותוך שימוש נשק פחות הרסני. אף על פי כן, אין ספק שהמלחמה הקרה הייתה קו פרשת מים בתולדות האנושות — ולו רק משום שבפעם הראשונה בהיסטוריה, בני אדם פיתחו אמצעים המסוגלים להביא להכחדתם שלהם.

המלחמה הקרה התנהלה בין שתי מעצמות העל — ארצות הברית וברית המועצות. לא הייתה זו מלחמה במובן המסורתי: הצדדים לא נלחמו זה בזה ישירות. במקום זאת, הייתה יריבות ארוכה שנמשכה כמעט חצי מאה — מסיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 ועד נפילת חומת ברלין ב-1989, אירוע שבישר את קריסתה של ברית המועצות ב-1991. בלב העימות עמד מאבק בין שני חזונות מתחרים: מצד אחד — המערכת הדמוקרטית והקפיטליסטית בראשות ארצות הברית, ומן העבר השני — המודל הקומוניסטי שהציעה ברית המועצות. (יש הסבורים כי המאבק החל כבר עם עליית הקומוניזם ברוסיה בראשית המאה ה-20).

עימות זה עיצב כמעט כל היבט של הפוליטיקה העולמית. מדינות נדרשו לבחור צד — להתיישר עם אחת המעצמות או לנסות לנווט בדרך אמצעית. צבאות נבנו, ארסנלים גרעיניים הוקמו, וחברות שלמות גויסו לשירותה של אידאולוגיה.

עם זאת, המלחמה הקרה נוהלה לא פחות באמצעות מילים, תעמולה והשפעה מאשר באמצעות נשק. זו הייתה מלחמה של רעיונות ופחדים, של בריתות ובגידות, של משברים שנמנעו לעיתים ברגע האחרון ושל סכסוכים מקומיים שהוצתו ברחבי העולם.

כדור הארץ כולו היה מעורב — אם באופן ישיר ואם בעקיפין. פחד המלחמה הגרעינית ריחף מעל הכול: החשש ליפול קורבן לטיפשותו של מנהיג שיאבד את קור רוחו וילחץ על לחצן יום הדין. מברלין ועד קוריאה, מקובה ועד אפגניסטן — אימת המלחמה הקרה ליוותה את האנושות והייתה הנושא המרכזי שהעסיק את עמי העולם במשך המחצית השנייה של המאה העשרים.

פרולוג: פרל הארבור

היפנים הפתיעו, למרות האזהרות. פגיעה קשה בצי האמריקאי. הלם בוושינגטון. הלם ותקווה בלונדון. נאום הקלון. יפן בונה אימפריה — קצרת ימים. יממוטו נענש.

המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה באירופה — מלחמה שארצות הברית לא הייתה מעורבת בה ישירות — סימנה נקודת מפנה היסטורית. באותו יום עברה אמריקה ממדיניות של היסוס ועמידה מן הצד למעורבות ישירה במלחמה העולמית. ההלם האסטרטגי והפסיכולוגי שחוללה הפגיעה הקשה בצי האמריקאי שעגן בפרל הארבור, שבהוואי, עיצב את תפיסת מקבלי ההחלטות בוושינגטון באשר לצורך בהיערכות מחודשת. התקפת הפתע העמידה את ממשל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט (Franklin Delano Roosevelt) מול הצורך הדחוף והמוחלט להילחם ביריב שלא היסס לפעול בתחבולה ובכוח רב. הלקח היה חד: את המכה הבאה ניתן יהיה למנוע רק על ידי חתירה לעליונות צבאית שאינה ניתנת לערעור.

פרל הארבור עשתה יותר מאשר להכניס את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה — היא עיצבה את ההיגיון שלפיו ינוהל המאבק כולו. עבור רבים בוושינגטון, הלקח של ה־7 בדצמבר היה ברור: אמריקה אינה יכולה להרשות לעצמה להיתפס שוב לא מוכנה. האומה נזקקה לא רק לשוויון אלא לעליונות טכנולוגית — במיוחד בתחום הנשק — שתבטיח כי שום יריב לא יוכל לשוב ולהכות בה בהפתעה. באווירה של דחיפות, פחד ונחישות נזרעו זרעי ״פרויקט מנהטן״ — מפעל הפיתוח של הפצצה האטומית.

העבודה המדעית שהובילה להבנת מהותה של האנרגיה הגרעינית החלה זמן רב לפני שמישהו העלה בדעתו לנצל אותה למטרות צבאיות. אך ההתקפה על הצי האמריקאי בידי מדינה שארצות הברית כלל לא הייתה במלחמה עימה, ואף לא נגד גרמניה הנאצית בת בריתה של טוקיו — הפכה רעיונות תיאורטיים למציאות אפשרית. האירוע העניק לגיטימציה צבאית להפוך מדע מופשט לכלי נשק ממשי. ארצות הברית התגייסה לפרויקט בכל עוצמתה, ובתוך פחות מארבע שנים הצליחה לתרגם רעיון של קומץ מדענים לפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי — ולסיים את המלחמה העולמית.

***

בערבו של ה-7 בדצמבר 1941 התקשה הנשיא רוזוולט למצוא את המילים לתאר את עוצמת ההלם. צי יפני עצום, שהוביל מאות מטוסי קרב על נושאות מטוסים, חצה מרחק של כ-3,000 מייל — כמעט 6,000 קילומטרים — מיפן ועד איי הוואי, מבלי להתגלות, והנחית מהלומה מחרידה על הצי האמריקאי בפרל הארבור. בתוך פחות משעתיים הוטבעו וניזוקו קשות אוניות מלחמה רבות, ורוב מטוסי חיל האוויר שחנו לאורך מסלולי ההמראה בשלושה שדות תעופה סביב הנמל הושמדו על הקרקע.

גאוותו של הנשיא בחיל הים שלו הייתה כה גדולה עד שהתקשה פיזית להוציא מילים מפיו. פעמיים ביקש משר הצי פרנק נוקס (Knox) לבדוק מדוע עגנו הספינות זו בצמוד לזו. במהלך הישיבה הצטרפו ראשי הסיעות בקונגרס, המומים גם הם, הקשיבו לתיאור האירוע מפי הנשיא. אחד מהם שאל:

״איך קרה שהאוניות שלנו נתפסו כמו ברווזים במטווח?״

הנשיא השפיל את מבטו וענה בשקט: ״אני לא יודע, טום. אני פשוט לא יודע.״

באותו ערב, באחוזתו הרשמית שבבריטניה, אירח וינסטון צ'רצ'יל כמה מבכירי ממשלתו. לאחר שעזבו האורחים, הוא הדליק את מקלט הרדיו והאזין לחדשות. בין הדיווחים מהחזיתות בלוב וברוסיה הופיעה ידיעה קצרה על התקפה יפנית על בסיס אמריקאי בפרל הארבור. צ'רצ'יל התקשר מיד לנשיא רוזוולט ושאל:

״מה זה הסיפור הזה עם יפן?״

רוזוולט השיב: ״זה נכון. הם תקפו אותנו בפרל הארבור. עכשיו אתה ואני באותה סירה.״

עד אותה עת לא הייתה ארצות הברית מעורבת פיזית במלחמה באירופה. היא הסתפקה בסיוע חומרי לבריטניה, שנלחמה לבדה מול גרמניה הנאצית. כאשר לחצו עליו שריו לנקוט פעולה ישירה כדי למנוע את נפילתה של בריטניה, ענה רוזוולט כי אין בכוונתו להיות זה שיירה את הירייה הראשונה. אחד משריו אמר אז כי הנשיא ״מחכה שהגרמנים יעוררו איזו תקרית שתאפשר תגובה.״

הכול השתנה ב-7 בדצמבר. למחרת נאם הנשיא בפני הקונגרס נאום היסטורי שהכניס את יום היום לדברי הימים כ״יום נאום הקלון״ (Day of Infamy Speech). הוא פתח במילים:

״אתמול, ה-7 בדצמבר 1941 — תאריך שייזכר לדיראון עולם — ארצות הברית של אמריקה הותקפה התקפת פתע על ידי כוחות הים והאוויר של הקיסרות היפנית. שלום שרר בין שתי המדינות, ולפי בקשת יפן ניהלה ארצות הברית דיונים עם ממשלתה ועם הקיסר שלה בשאיפה לקיים את השלום באוקיינוס השקט.״

הנשיא תיאר בקצרה את השתלשלות העניינים. הוא הכריז שארצות הברית תגן על עצמה בכל הכוח והוסיף: ״אנו נוודא באופן מוחלט שבגידה כזאת שוב לא תסכן אותנו״, וביקש מהקונגרס להכריז מלחמה על יפן.

ראש ממשלת בריטניה, היה בין אלה ששמחו יותר מכול להתפתחות הדרמטית. עד אותה נקודה הגנה בריטניה לבדה על עצמה מפני סכנת פלישה נאצית. האיים הבריטיים בתעלת לה מאנש היו כבר תחת כיבוש גרמני מאז יוני 1940, ונדמה היה שבריטניה עצמה תיפול בקרוב. הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה הייתה מבחינתו של צ'רצ'יל הצלה. המלחמה באירופה ובאסיה הפכה פתאום למלחמת עולם.

***

עוד לפני פרל הארבור, ניהלה יפן מדיניות תוקפנית ברחבי אסיה, תוך הקפדה שלא לעורר עימות ישיר עם וושינגטון. גם ארצות הברית העדיפה להימנע ממלחמה באוקיינוס השקט בזמן שהיא עושה כמיטב יכולתה לתמוך במלחמה באירופה. כאשר יפן תקפה את רוסיה ב-1904, סיפחה את קוריאה, כבשה את מנצ'וריה ופלשה לסין, וושינגטון הסתפקה בגינויים דיפלומטיים. כאשר חבר הלאומים דרש ממנה לסגת מהשטחים שכבשה, טוקיו פשוט פרשה מהארגון. היא התחילה לבנות אימפריה.

הקונספציה של יפן התגבשה במהפכה המכונה ״רסטורציית מֵייג'י״ — תהליך של התמערבות שהתחיל באמצע המאה ה-19, ובמהלכו סולק שלטון השוגונים והושבה הסמכות לידי הקיסר. ההתמערבות הביאה עימה תיעוש מואץ, חידוש הצבא ושאיפה להפוך למעצמה קולוניאלית על פי הדגם המערבי.

בשנות ה-1940 נראתה אסיה כטרף נוח: חלק גדול מאירופה כבר היה תחת שליטת היטלר, בריטניה שקועה במלחמת הישרדות, וארצות הברית מסתגרת מאחורי האוקיינוסים שלה. ארצות הברית לא ראתה כל עניין בהתערבות באסיה וגם לא באירופה. אמנם התוקפנות היפנית הדהדה באסיה את תוקפנותה של גרמניה באירופה, אך אמריקה ראתה במתרחש באסיה סכסוך אזורי שאין לו קשר ישיר אליה.

לא כך באירופה. הצלחותיו של היטלר — כיבוש צרפת והולנד בקיץ 1940 — שינו את המפה הגאופוליטית. לפי אחד ההיסטוריונים היפנים, ״הישגיו של היטלר סידרו מחדש את הכלים על הלוח. האימפריאליסטים בטוקיו זיהו הזדמנויות שלא העזו לחלום עליהן קודם לכן.״

***

המגמה המסתמנת בממשלת יפן לא נעלמה מעיניהם של האמריקאים. שגריר ארצות הברית בטוקיו, ג'וזף גרו (Joseph Grew), הזהיר:

״יהיו כוונות ממשלת יפן הנוכחית אשר יהיו, אין ספק שהצבא וגורמים אחרים במדינה רואים במצב העולמי הנוכחי הזדמנות פז לממש את חלומותיהם להתרחבות טריטוריאלית. ניצחונות הגרמנים עלו להם לראש כיין חזק. עד לאחרונה הם האמינו שבריטניה תובס, שהמלחמה תסתיים בניצחון גרמני מהיר, ושיש מקום לבסס את מעמדה של יפן במזרח אסיה לפני שהגרמנים יחזקו את כוחם הימי — מה שעלול לשלול מיפן את האפשרות להשיג שליטה נרחבת במזרח הרחוק. הם הוציאו מכלל אפשרות התנגדות כלשהי מצד ארצות הברית, אך בכל זאת עוקבים בשקט אחרי עמדותינו.״

למרות כישלון הגרמנים להכניע את בריטניה באמצעות הפצצות מן האוויר והתבוסה שנחלו בקרבות האוויר מעל תעלת למאנש (״הקרב על בריטניה״, 1940), השפיעו הצלחותיהם באירופה על ראיית הדברים בטוקיו. יפן חתרה להשיג גישה לנפט באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (היום אינדונזיה) כדי להיחלץ מתלותה בארצות הברית, שסיפקה לה 80 אחוזים מהדלק שצרכה. בהישגי גרמניה ראו היפנים הצדקה להמר על הקלף הגרמני. הם ראו בהיחלשות המערב הזדמנות לתפוס נתח מהמושבות עתירות המשאבים שמעצמות אירופה המותשות החזיקו במזרח אסיה. שר המלחמה היפני קבע: ״אם נחמיץ את ההזדמנות הזאת, הדורות הבאים יאשימו אותנו.״

ואכן כך היה: כאשר גרמניה פלשה לצרפת באמצע 1940, יפן פלשה לווייטנאם הצרפתית, העשירה בנפט. בתגובה הטילה ארצות הברית חרם על ייצוא דלק מטוסים וחומרים קריטיים לכלכלת המלחמה של טוקיו.

בשלב זה היו כמויות הדלק שכלל החרם קטנות מדי כדי להרתיע את יפן. מעודדת מהצלחות גרמניה באירופה, היא הצטרפה לציר הגרמני-איטלקי (ציר ברלין-רומא). למרות זאת, הזהירים שבין הדיפלומטים האמריקאים התנגדו לאמברגו גורף. משרד הצי הזהיר:

״ייתכן שהאמברגו יגרום ליפן לתקוף את מאליה (Malaya, מלזיה היום) ואת האיים ההולנדיים, דבר שעלול להביא את ארצות הברית להתערבות מוקדמת מדי במלחמה באוקיינוס השקט.״ בכל מקרה, האמריקאים המשיכו להאמין שיפן לא תעז לתקוף את ארצות הברית. סגן שר החוץ דין אצ'יסון (Acheson) אמר:

״אין יפני רציונלי שיכול להאמין שהתקפה עלינו תניב תוצאה כלשהי פרט לאסון על ארצו.״

*המשך הפרק זמין בספר המלא*