על השתיקה

הרהורי פתיחה

בחיבור זה אני מבקש לעסוק במוטיב מוסרי מובהק, שהוא השתיקה כאתוס וכערך דתי בתקופת ימי הביניים ועל ספה של העת החדשה. חקר מוטיב כזה משתייך בראש ובראשונה לתחום של ספרות המוסר והדרוש, אך הוא מופיע גם בספרות התאולוגית. העיסוק במחקר בספרות המוסר והדרוש לא היה אינטנסיבי למדי, וההקשרים האיתנים שבינה לבין התאולוגיה עדיין זקוקים לבירורים מעמיקים, ולו בשל התפוצה הרחבה של ספרות המוסר והדרוש כפי שניתן לראות בכתבי יד ובדפוסים. עד היום הזה נדפסים ספרונים קצרים במעלת השתיקה, שנועדו להפצה ברבים (למשל מרדכי שלטר, ספר השתיקה), ויש כבר ספרון שהוקדש להשתקת הטלפונים הסלולריים בשעת התפילה (אהרן טיבי, ספר השתיקה מחייה). קודם שאדון בהשתלשלות ההיסטורית הרעיונית של מוטיב השתיקה בהגות היהודית בימי הביניים וברנסנס על פי הסוגות השונות של היצירה אידרש לדיון שיטתי בשתיקה כתופעה דתית, וכרכיב פנימי שלה.

העיסוק בהגות מבטא פלטפורמה של עומק, שהיא ביסודה רפלקטיבית. לכאורה יש צורך בהתנצלות: אם נרצה לבחון את מעמדה של השתיקה בחיים היהודיים בימי הביניים וברנסנס הסיפור העממי מספק לנו מידע ישיר מחתכים רחבים של הקהילה היהודית. והרי כמעט שאין לך סיפור ללא שתיקה במצבים שונים של איפוק, ספיגת עלבונות בדממה, שמירת סוד, ענווה וכן הלאה. ספרות ההנהגות נכנסת לקטנות של החיים הדתיים השגרתיים, וחושפת מחוות, דגשים ושלל צבעים, ובה בוודאי נוכחת השתיקה. סוגות אלה משקפות את פניה הרבים של הראליה עד לראשית העת החדשה. לעומת זאת ההגות הכתובה מספקת מידע המתייחס על פי רוב לאליטות הספורות. בכל הנוגע לענפים שונים של הגות היהודית הרי שהאוריינות קשרה לפחות בעקיפין את האליטות עם הציבור הרחב. ספרות המוסר והדרוש היא דוגמה לכך. אצל הרמב"ם, למשל, קשה להפריד באופן קשיח בין כתיבה מוסרית לכתיבה הגותית. על כן אבחן את המשמעויות הפילוסופיות, התאולוגיות והתאוסופיות של השתיקה ואת האופנים השונים שבהם צמחה והתפתחה לכדי מוטיב מובחן. אתנחם בעובדה, שבעולם הפוסטמודרני היטשטשה ההבחנה החד משמעית בין המרכז לשוליים, ובין ה"לייטמוטיב", המוטיב המרכזי, למוטיבים אחרים (דרידה למשל). שתיקה היא בוודאי מוטיב כזה.

מטרתה של מסה זו להציג עושר רעיוני של מוטיב מובחן המתפרס לכיוונים רבים ומגוונים. כאמור, אין מדובר בלייטמוטיב, אולם גלגולו של מוטיב זה משקף השתלשלות וזרימה, המעידות על הדינמיקה התרבותית.

*

ראשיתו של חיבור זה במלחמת "חרבות ברזל". כותב שורות אלה, שלרוב הוא שופע רעיונות, שבח לאל, נדם. התגובה האינסטינקטיבית לנוכח השחתת צלם האלוהים הייתה שתיקה והתכנסות עצמית. נאלמתי דום. לא רציתי אף לחוות דעה או לכתוב מאמרים קצרים ואף לא פוסטים בפייסבוק. על מי שהורגל בכתיבה כביטוי נגזר אלם, והכתיבה הייתה מעין מאבק בגורל. שניים מילדיי ושלושה חתניי גויסו. שני חתנים שירתו בתוככי רצועת עזה באותה יחידת שריון. אחד מהם, כבן ארבעים, התבקש להיות בכוננות אך נאבק להשתלב כתותחן בצוות של טנק פעיל. בני הלוחם, שנפצע בשירות הסדיר כצנחן ושוחרר מהצבא, התנדב, התחייל מייד ואבטח יישוב נידח בגבעות השומרון. בנותיי, נשות המגויסים, היו אצלנו בשבוע הראשון במלואו ובכל שבת מתחילת המלחמה. המשמעות היא עשרה ילדים המתרוצצים בבית. שמחה וששון המדחיקים את החרדה. חרדה ללוחמים וחרדה לשלום החטופים.

צפייה במשדרי החדשות והאקטואליה אך העמיקו את ערך השתיקה. "מומחים", אנשי ה"לשעבר", שלפחות מבחינה כרונולוגית היו בעמדות הנהגה באותה תקופה שהתגבש והתרקם המחדל העמוק, הרבו להג ללא כל עכבות. עצם האפשרות של רהב כזה נתנה טעם לשתיקה. היה בכך גם גוון של ענווה. אפסות האדם הזדקרה לא רק לנוכח השלמות האלוהית אלא לנוכח האדם עצמו. נחשפנו ליצורי אנוש שקיומם המלא היה שלילי. אנשים שכל עולמם, חלומותיהם ותקוותיהם היו לרצוח ולחלל את כבודם של יהודים כיהודים. חתכים ענקיים של אוכלוסייה התגייסו כדי להשמיד, להרוג ולאבד. ערכים מן הקראן ומהפילוסופיה המוסלמית, שעסקתי בה ופרסמתי עליה, נרמסו ונעלמו כלא היו. שנאה ודורסנות היו הקריטריונים היחידים של דרך החיים. המהפכה הכלכלית והחברתית הפרוגרסיבית שעברה על האוניברסיטאות בעשורים האחרונים חשפה את הצד המכוער שלה בסירוב של המוסדות היוקרתיים ביותר במערב לגנות גילויי שנאה כלפי יהודים. לא מצאתי תגובה אחרת למעט שתיקה.

מלחמת קיום הופכת את היוצרות. היא יוצרת כאוס נפשי. ספרו של הרב חיים סבתו, "תיאום כוונות", נותן מבע נאמן לתחושת הגישוש באפלה. הכול יש בספר זה מלבד תיאום. לכאורה האסטרטגיה מיושמת שלב אחר שלב, ואף על פי כן הנפש מרוקנת.

לנוכח המצב המורכב ללא נשוא נאבקתי עם עצמי בחירוף נפש לכתוב, לעיתים בהצלחה חלקית ולעיתים בכישלון מוחלט. הייתה זו שתיקה מאולצת. וליתר דיוק היא כסתה על מאבק פנימי שלא להניח לשתיקה כזו להתפשט לזירה הנפשית כולה. המאבק המשיך לשתיקה בעלת משמעות. ההתמודדות שלי נעשית דרך המקלדת. החלטתי לחשוב על השתיקה בעולם הדתי ולבחון את מקורותיה. כתיבה כתרפיה. אכתוב וירווח לי, השליתי את עצמי. הפירוק של תופעת השתיקה לגורמים והמעקב אחרי התבטאויותיה הרעיוניות אפשרו לי להשתקע בגופי החכמה, ובמיוחד החכמה המעשית, לאמור המוסר.

המפגש עם אנשי ימי הביניים וראשית העת החדשה, שמבחינתם המצוקה היא לחם יומם, שיקף כתיבה המרימה את האדם לעולמות עליונים. אפשר לראות בכך בריחה מהמציאות אך ניתן לפרש את המהלכים הרעיוניים כתחושה של חיים עם אלוהים על אף שהמציאות טופחת על פניהם. אני מקווה שהעיונים בתופעת השתיקה יסייעו לקורא כפי שהם סייעו לי. להתגבר בוודאי שאי אפשר. אבל לשאת את המשא בכבוד, באצילות, אפשר לפחות לנסות.

*

אני מודה לפרופ' אבי אלקיים על עינו הטובה ועל הערותיו. זהו לי הספר החמישי בהוצאת "אדרא", והאחד מתחרה במשנהו ביפי ההפקה והחוויה האסתטית שהיא מקנה.

פרק ראשון:

מבוא

שתיקה היא מוטיב רווח ביותר במקרא ובספרות החכמים. בתולדות הדתות המערביות דיבור ושתיקה באים כאחד. דתות אלה, המיוסדות באופן ישיר על דבר האל, מחייבות את האדם המאזין לו בדממה. כשהאל מדבר האדם בהכרח שותק. גדולי הנביאים העזו להשיב לאל לאחר השתיקה, אך קטניהם לא אזרו עוז לעשות כן. שתיקה מבטאת אפוא את העמידה לפני האלוהים. השתיקה משקפת בדרך נוספת את העמידה, שכן הדיבור והלשון הם מתת אל ותוצאה של טובו. מבחינה זו שתיקה חושפת לעיתים את ההערכה העמוקה כלפי הדיבור האלוהי ולעיתים דווקא את ההתרסה לעומתו.

מוטיב השתיקה מאפיין נבואות, חזיונות, הנהגה מוסרית, תכונה רגשית וכן הלאה. לנבואות, לחזיונות ולספרות החכמה, דהיינו לקנון, היה אופי של פתגמים, משלים ומכתמים. ההתבטאות על השתיקה הייתה בדרך כלל קצרה ותמציתית. אף להתבטאויות מוסריות רבות של חז"ל יש אופי של אמרות קצרות, והדוגמה הקלסית היא מסכת אבות. בשל אופיים הספרותי והסגנוני לא יצרו מקורות אלה פילוסופיה ותאולוגיה של שתיקה. מבחינתם שתיקה היא דרך של חיים, ועל כן היא רצופה הוראות ממוקדות ותכליתיות. נוסף לכך, השתיקה הייתה כמעט תמיד תלוית הקשר (הימנעות מדיבור, תגובה של צער ואימה וכדומה), ולא מעלה בזכות עצמה. מצב זה לא היה יכול להשתנות אלא כאשר השתנתה הסוגה מהמכתם והמשל אל הדיון השיטתי.

עד להגות היהודית בימי הביניים לא היה דיון מרוכז ומובנה בשתיקה. אמנם חז"ל דנו לעיתים במשמעויות השתיקה, ולא רק בדרך של מכתמים קצרים. אולם הדיונים הללו היו בסגנון המדרשים ולא בדרך עיונית. דוגמה לכך היא הדיון בשתיקה של אהרן — בהנחה ש"וידם" (ויקרא י, ג) הוא מלשון דממה ושתיקה — לנוכח מות שני בניו במסכת זבחים (קטו ע"ב). השינוי בא כאשר הופיעה במאה העשירית סוגה חדשה, הפילוסופיה היהודית, שמיקדה דיונים שיטתיים בסוגיות שאינן הלכתיות במובהק, והתפרסה לסוגות ספרותיות שונות. מעתה האפוריזמים הוחלפו ברובם בדיונים דיסקורסיביים, אף כי עדיין היו אותם מכתמים ופתגמים נוכחים. מבחינה מסוימת הפתגמים והמשלים הקצרים נתפסו כשכבה קדומה בעלת סמכות של דורות קדומים. ואכן ההגות היהודית בימי הביניים נטלה על עצמה במובלע ליצור תאוריה של שתיקה. השינוי היה לא רק סגנוני. ברגע שההגות היהודית הכניסה את התאולוגיה השיטתית למסגרת הדיון הפכה השתיקה לרוויית משמעות. במקביל שתיקה כטכניקה אף היא עברה תהליך מסוים של התמסדות.

אני מבקש להתחקות אחר התרקמות תאוריה זו של השתיקה בסוגות השונות שהתחברו בתקופת ימי הביניים. אוכל לעקוב אך ורק אחר מגמות מרכזיות, שכן אי אפשר למצות בחיבור אחד תופעה כה "מדוברת".

שתיקה פסיבית ואקטיבית
תאוריות של שתיקה כבר התנסחו בכתבי חוקרים מתחומים שונים.¹ סביבת הדיון כאן היא דתית. נפתח בחיי היומיום: שתיקה היא היפעלות; אדם מגיב לגירויי הסביבה בשתיקה. שתיקה מתקשרת באופן מיידי לתגובה רגשית כגון מבוכה, חוסר אונים ועמידה בפני הלא צפוי.²

מהבחינה הדתית מופיע מצב כזה כאשר נוחתת על האדם בשורה רעה, ומלבד תגובת ההלם והזעזוע אין לו הסבר מניח את הדעת מדוע אלוהים אפשר את האירוע. הבשורות שניחתו על איוב, למשל, משקפות את התגובה הראשונית שהגיב, דהיינו השתיקה. לעיתים נלווית לשתיקה תחושה חריפה של החמצה. בחשיבה רפלקטיבית לאחר מעשה אפשר היה להתמודד ולהשיב, למשל צידוק הדין, אך בזמן האירוע המילים על פי רוב נעלמות. אדם נאלם דום. לעיתים השתיקה מבטאת אי הבנה ואף בלימה אלימה של החירות לדבר ולפעול, דהיינו עמידה בפני מצב הנראה אי־רציונלי ("שתוק כך עלה במחשבה לפני").³ בין כך ובין כך השתיקה נתפסת כביטוי של חולשה ואין אונים.⁴

שתיקה יכולה להיות גם מחווה של הסכמה (הביטוי המשפטי ההלכתי של שתיקה כזו כשהיא מודעת הוא "שתיקה כהודאה"⁵). אדם איננו מדבר מפני שאין לו מה להוסיף בעניין, והוא מקבל את המצב הנתון. לעיתים שתיקה כזו מעידה על התכנסות עצמית והצטנעות ותחושה של כבוד עמוק כלפי הדובר, והדוגמה התנאית והאמוראית לכך היא תלמיד היושב לפני רבו.

כמו כן שתיקה יכולה לבטא סיום מלאכה והשלמת פעולות, ולעיתים השתיקה התקשרה לשבת, שהיא סיום מלאכת הבריאה.⁶ אולם מצבים אלה מייצגים את השתיקה באופן חלקי ביותר. שתיקות כאלה הן דוגמאות לשתיקה פסיבית. עניינה מתמצה ביסוד השלילי, דהיינו הימנעות מדיבור ופינוי המרחב של השיח.

לעומת השתיקה הפסיבית ניתן לתאר שתיקה שאכנה אותה "אקטיבית",⁷ ושנקודת המוצא שלה היא מבחינת האדם יוזמה, עוצמה, ביטחון ושליטה עצמיים ומבחינת האקט עצמו היא מביעה מסר ואמירה. שאלה מופשטת היא, האם דיבור מתהווה מתוך שתיקה או שזו מוצאה מהדיבור. מה שברור הוא, ששתיקה "אקטיבית" איננה בהכרח ניגוד של דיבור, אלא היא תופעה בפני עצמה. שתיקה כזו מבטאת חוזקה אנושית, ועניינה הוא כפול, שלילי וחיובי. במה דברים אמורים?

יש שתיקה אקטיבית שמטרתה "שלילית", כלומר היא נועדה להרחיק אדם ממכשלות ומטעויות שקשורות בדיבור, כגון דיבורי הבל, לשון הרע ורכילות. שתיקה שלילית יזומה נוגדת את הדיבור, אלא שיש בה תוספת של הכרעה אנושית מכוונת על היעדר הדיבור. השתיקה הופכת למעין סייג משולש:

(א) מבחינה אישיותיות אדם שותק כדי שלא לחשוף צדדים שליליים באישיותו ובתוכניותיו. דוגמה לצדדים כאלה היא חוסר ידע או כושר ניתוחי לקוי. השתיקה מגנה על תדמיתו.

(ב) מבחינה חברתית אדם שותק כדי שלא לפגוע באחרים בלשונו. השתיקה ה"שלילית" נזכרה בספרות המוסר גם בהקשר של שמירת סוד, שהוא ערך נוסף בין אדם לחברו אך גם בין אדם לבין עצמו. אדם לא צריך לחשוף את סודותיו.

(ג) מבחינה דתית אדם שותק כדי לגדור עצמו מעבירה. הביטוי הדתי של שתיקה כזו מתבטא בהימנעות מדיבור בתפילה, בקבלת תענית דיבור וכדומה. או אז הופכת השתיקה ה"שלילית" לחלק מהריטואל.

לעיתים אנו מוצאים שתיקה אקטיבית המוערכת כפעילות פסולה וכחטא. שתיקה כזו מתבטאת במקרים שבהם צפוי האדם מבחינה ערכית או דתית לשאת את דברו אך הוא בוחר לשתוק. שתיקה פסולה היא הימנעות מדיבור נצרך ומוערך. הדוגמה המקראית הקלסית היא יונה הנביא שסירב לאיים על אנשי נינווה, וזו אף סוגיה הלכתית ערוכה של איסור "כובש נבואתו".⁸ דוגמה נוספת היא אדם המתעלם מהחיוב של הוכחת החוטא (ויקרא יט, יז). אדם כזה בוחר לשתוק, ושתיקה כזו מוערכת כחטא. הנה כי כן, לא רק הדיבור יכול להיות שלילי אלא גם השתיקה.

ויש שתיקה אקטיבית שמטרתה היא "חיובית", כלומר אדם מייחס ערך לשתיקה עצמה. שתיקה אקטיבית "חיובית" איננה נוגדת את הדיבור אלא היא תופעה אחרת לחלוטין. שתיקה כזו איננה מתמצה ביוזמה של האדם, והיא לא נועדה רק למנוע מכשלות; שתיקה זו היא מעין אמירה ללא מילים, הבעה ומסר ללא דיבור. לשתיקה כזו יש נוכחות. לפי זה שתיקה מבטאת מתח, אווירה, אקלים רוחני, מחווה חברתית, מסר ואפילו סוג של קיום. שריל גלן אפיינה שתיקה "אקטיבית" כריק (emptiness) שאיננו היעדר והעלם (absence).⁹ היא הדגימה באפס המתמטי, שהוא אמנם מורה על ריק אך יש לו פונקציות משמעותיות כגון התחלת סדרות חשבוניות. שני מאפיינים לשתיקה ה"חיובית" במישור הדתי:

(א) השתיקה נעשית מתוך בחירה ויוזמה. מבחינה זו היא מתלכדת עם השתיקה האקטיבית ה"שלילית". זאת ועוד: הן השתיקה האקטיבית ה"שלילית" הן השתיקה האקטיבית ה"חיובית" נתפסות כרכיב של עבודת האלוהים. אלוהים מצפה מהאדם שישתוק.

(ב) הקניית משמעות וערך לשתיקה. ב"ערך" כוונתי לערכים המשתרעים במישורים שונים כגון מישורים מוסריים, חברתיים, אישיותיים, פילוסופיים ודתיים.

אציב כעת בשתי טבלאות שורה של ערכים הנתלים בשתיקה. הטבלה הראשונה פורסת ערכים שאמנם הדת משתמשת בהם לצרכיה אולם הם כשלעצמם אינם דתיים במובהק. הטבלה השנייה מציגה ערכים הצומחים בעיקר מתוך העולם הדתי:

[א]

¹⁰

[ב]

במידה מסוימת אפשר לומר, שהדיון התלמודי האם "שתיקה כהודאה" נסב על המשמעות הפסיבית או האקטיבית של השתיקה.

אנו עוסקים כמובן בשתיקה האקטיבית ה"חיובית". השתיקה הפסיבית היא עניין בעיקר לפסיכולוגיה. כללי השתיקה האקטיבית ה"שלילית" כבר התפרטו באריכות בהלכות לשון הרע, בהתנהגות ההולמת בתפילה בציבור וכן הלאה. השתיקה ה"חיובית" היא תגובה אינטלקטואלית או מיסטית מחושבת, יש לה זיקה להתבוננות ולריכוז, והיא אמורה להקנות הישגים בתחומים שונים.¹¹

ההגות היהודית בימי הביניים וברנסנס התייחסה לשתיקה בשתי קומות. בקומה התחתונה היחס הוא תועלתני מבחינה זו שהוא יוצר אתוס של חיים איכותיים, מאוזנים ומוסריים. השכלתנות באותה תקופה החשיבה ביותר את החיים השלווים והבריאים כמצע הכרחי לרכישת המושכלות באופן מושלם. בקומה העליונה היחס הוא דתי. אם האינטרס העליון של האדם הוא לזכות בדבקות אינטלקטואלית או מיסטית אזי השתיקה הופכת לנדבך בתהליך ההשגה של דרגות אלה. על כן בספרות הביניימית ניתן לראות שני מישורים שונים של שתיקה: המישור האנושי והמישור האלוהי. במישור ראשון השתיקה היא של האדם ביחס לעצמו ולחברתו ובשני — השתיקה היא ביחס לאלוהות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*